Loading AI tools
מצווה מהתורה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא מצוות עשה מהתורה, ולדעת התנא רבי עקיבא, הוא גם מושג יסוד בתורה.
משמעות מצווה זו, היא שעל האדם לאהוב את רעהו כפי שהוא אוהב את עצמו. כאשר המשמעות המרכזית לכך היא: מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך. מכלל זה נגזרות דרכי התנהגות רבות, שבעטיין רבי עקיבא התייחס אליו כאל כלל מרכזי וחשוב בתורה. עם זאת, רבנים נחלקו בשאלה מיהו אותו "רע": יש שסברו שהכוונה ליהודים בלבד, יש שהוסיפו גם את "הַגֵּר (= הזר) הַגָּר אִתְּכֶם", ויש שהרחיבו לכל אדם שנמצאים איתו ביחסי רעות.[1]
"ואהבת לרעך כמוך" הוא מושג מרכזי גם בנצרות. הפסוק מוצג על ידי ישו ופאולוס בברית החדשה כבסיס לתורת המוסר הנוצרית ובמרכזה רעיון האהבה האלטרואיסטית (agape).
בניסוחים שונים הוא מופיע גם בדתות ובשיטות-מוסר אחרות.
מקורה של המצווה הוא בספר ויקרא:
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'.
על פי פשוטו של הפסוק, אסור לאדם לבקש נקמה בבני עמו, או ליטור להם טינה או לבקש את רעתם, וממשיך הכתוב לומר "ואהבת לרעך כמוך" - אהוב את הרֵע כשם שאתה אוהב את עצמך. הפרשן אור החיים מסביר את הקשר בין המצווה לביטוי אני ה' כקשר הדדי בין מצבו של "ישראל" לה', כי - "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, להיות שכל ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא, דכתיב 'כי חלק ה' עמו'".[2] פרשני מקרא, כמו אבן עזרא וספורנו, עמדו על הלמ"ד היתרה הקיימת בפסוק (לרעך במקום את רעך), ופירשו שהציווי הוא לפעול מתוך אהבה כלפי רעך, כמו שהאדם רוצה שרעו יפעל באהבה כלפיו. הציווי על יראת ה' במצווה מובהקת שבין אדם לחברו, כמו אהבת הזולת, מדגיש מכל מקום את המניע הדתי העומד מאחורי ציוויי התורה, גם אלה החברתיים.
כאשר הלל הזקן, נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות, התבקש ללמד לגר את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא השיב לו: ”דעלך סני - לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא. זיל גמור.” (בתרגום לעברית: מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך. זו (תמצית) כל התורה. והשאר פירוש הוא. לך ללומדו).[3] המהרש"א מפרש שם שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך". האימרה של הלל מתועדת במקומות נוספים בספרות היהודית. בספר טוביה: "ואת־אשר תשנא אל תעש לכל־אדם",[4] וגם אצל פילון האלכסנדרוני.[5]
על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא, מגדולי התנאים שחי במאות הראשונה והשנייה לספירה, "זהו כלל גדול בתורה".[6] תלמידו וחברו התנא בן עזאי מבקר אותו ואומר "'זה ספר תולדות אדם'[7] זה כלל גדול מזה".[8] בבראשית רבה הסבירו את הביקורת בכך שבעוד הציווי "ואהבת לרעך" מגביל את מושא האהבה רק לחברים או לבני אותו עם, והדגש "כמוך" מגביל את מידת האהבה רק למידה שבה אדם אוהב את עצמו, הרי שהפסוק המלא ”זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ” מדגיש שכל בני האדם נבראו בצלם האלוהים וכולם אחים בני אותו אב, ולכן מחייב את אהבת כל האדם - ובכך הוא כלל גדול יותר.[9]
על פי רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא, בית דין פותחים לאדם להתיר את נדריו, כאשר הם שואלים אותו בין היתר האם היה נודר את נדרו, כאשר היה ברור לו שהוא נוגד את מצוות ואהבת לרעך כמוך.[10]
חכמי התלמוד למדו ממושג זה הלכות רבות:
ערך מורחב – אהבת ישראלהרמב"ם פוסק במצווה ר"ו:
לאהוב כל אדם מבני ברית, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'.
וכן הוא פוסק:
מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו – אין לו חלק לעולם הבא.
בהלכות אבל קובע הרמב"ם שיש מצוות עשה מדרבנן לעשות:
מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה: לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הם גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.
אף על פי ששכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל: "ואהבת לרעך כמוך".
והוא גם קובע את הכלל:
כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותן לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בַתורה ובַמצוות.
וכן הוא פוסק שמי שיכל לפדות שבוי ולא עשה כן, עובר בין היתר על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.[15]
היו שנהגו לקבל עליהם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לפני תפילת שחרית כדי שהתפילות יהיו רצויות ויתקבלו, ובלשונו של הרב שלמה גאנצפריד ”כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אזי גם למעלה אין התאחדות.”[16]
רוב הפוסקים ופרשני המקרא התקשו במצווה זו איך אפשר שאדם יאהב את חברו כמו את עצמו, לכן הם פירשו שמצווה זו אינה מצווה שבלב אלא מצווה מעשית, שידאג לחברו כמו שדואג לעצמו.[17] וכן כתב הרב שמשון רפאל הירש "״לרעך״ (מילולית: ״אל רעך״) מתייחס לא לאישיותו של הזולת, אלא לכל דבר שנוגע לאישיותו; כל המצבים הקובעים את מעמדו בחיים, בין לטוב בין למוטב. לאלה נכוון את אהבתנו... ולהרחיק ממנו כל צרה כאילו הצרה באה עלינו".[18]
אולם שיטת הרמב"ם והסמ"ק שהמצווה הזו היא מצווה שבלב, אמנם האהבה שבלב צריכה להביא לידי דאגה מעשית ואינה מוגדרת כמצווה שבלב בלבד.[19]
רוב רובם של פרשני המקרא והפוסקים החזיקו בפרשנות חז"ל לפיה מצווה זו מחייבת את האהבה ליהודים בלבד.[20] יחד עם זאת, בספר שערי קדושה כתב רבי חיים ויטאל שראוי לאדם החסיד לאהוב את כל הבריות ואפילו גויים.[21] וכן כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בכמה מקומות,[22] גם כפירוש לפסוק.[23] בעקבות מאורעות תרפ"ט כתב הרב קוק על יחסו לאומה הערבית בארץ ישראל ומחוצה לה: "ברצוננו לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' לא רק לגבי יחידים, כי אם גם לגבי האומות".[24] גם בעל ספר הברית פנחס הורוויץ, הרב אליהו בן אמוזג וגם בספר כוס ישועות של נתן פרידלאנד, מצווה זו מפורשת כחלה על כל האנושות. לדוגמה, בפירושו למקרא הרב בן אמוזג כותב: ”ממה ששנה וכתב 'ואהבת לרעך כמוך', ולא אמר 'לבני עמך', שמענו שבכלל רעך כל מין האדם...” (אם למקרא, ויקרא, י"ט, י"ח). גם באחד ממכתבי רבי יוסף משאש נכתב כעין דבריו של הרב בן אמוזג.[25]
כל הפוסקים כתבו שבמקרה של היזק לעצמו אינו חייב מחויב לעזור לחבירו, כי אין אדם מחויב לדאוג לחבירו יותר מלעצמו[26]
הפסוק מופיע כמה פעמים בברית החדשה ומודגשת מרכזיותה של המצווה הזו. כך, למשל, בבשורה על-פי מתי היא מועמדת עם עשרת הדיברות:
16 וְהִנֵּה־אִישׁ נִגָּשׁ אֵלָיו וַיֹּאמַר רַבִּי (הַטּוֹב) מַה הַטּוֹב אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה וְאֶקְנֶה חַיֵּי עוֹלָם׃ 17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה־זֶּה תִּשְׁאָלֵנִי עַל־הַטּוֹב אֵין־טוֹב כִּי אִם־אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים וְאִם־חֶפְצְךָ לָבוֹא לַחַיִּים שְׁמֹר אֶת־הַמִּצְוֹת׃ 18 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה הֵנָּה וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלֶּה הֵן לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה עֵד שָׁקֶר׃ 19 כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִימֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
— הבשורה על-פי מתי פרק י"ט, תרגום פראנץ דעליטש
בבשורה על-פי מרקוס היא מוצגת כמצווה השנייה לאחר "ואהבת את ה' אלוהיך":
וְיִשְׁאָלֵהוּ מָה-הִיא הָרִאשֹׁנָה לְכָל-הַמִּצְוֹת: 29 וַיַּעַן אִתּוֹ יֵשׁוּעַ הָרִאשֹׁנָה לְכָל-הַמִּצְוֹת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: 30 וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מַדָּעֲךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ, זֹאת הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשֹׁנָה: 31 וְהַשֵּׁנִית הַדּוֹמָה לָהּ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְאֵין מִצְוָה גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה
— הבשורה לפי מרקוס פרק י"ב
לפי פאולוס "ואהבת לרעך כמוך" כולל את כל המצוות:
8 וְאַל־תִּהְיוּ חַיָּבִים לְאִישׁ דָּבָר זוּלָתִי אַהֲבַת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאֹהֵב אֶת־חֲבֵרוֹ קִיֵּם אֶת־הַתּוֹרָה׃ 9 כִּי מִצְוֹת לֹא תִנְאַף לֹא תִרְצַח לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה עֵד שֶׁקֶר לֹא תַחְמֹד עִם כָּל־מִצְוֹת אֲחֵרוֹת כֻּלָּן הֵנָּה בִּכְלָל הַמַּאֲמָר הַזֶּה וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃
— אל הרומים פרק י"ג
האפיפיור גרגוריוס התשיעי יישם את הכלל לגבי היחס הראוי של נוצרים ליהודים במכתב לבישוף צרפתי משנת 1233[27]:
על נוצרים לנהוג ביהודים באותו רצון טוב שהם רוצים שיראו לנוצרים בארצות הפגנים
— Auvray, "Le régistre de Grégoire IX", n. 1216
הכלל מופיע בניסוחים שונים גם בדתות אחרות:
בחיבורו המוסרי הראשון הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות הפילוסוף הגרמני עמנאול קאנט ניסח את "הצו הקטגורי" בשלושה נוסחים. הניסוח השלישי: ”עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד”.[36] לפי קאנט, ניסוח זה הוא גרסה תבונית יותר של "הפתגם העממי" מה ששנאוי עלך וגו'". בהערה שלו ניתן לקרוא בלטינית שגויה [שכך מתוקנת]Quod tibi fierinon vis, alteri ne feceri [sic!] [אל תעשה מה שאתה לא רוצה שיעשו לך, אל תעשה את זה לאחר].
הפתגם מופיע בבשורות הנוצריות: מתי (7:12) ולוקאס (6:31) צמוד לעשרת הדיברות ולספר טוביה (4:15) בוולגטה. עם כך מצוות איסור שבאמת לא כולל את כל העיקרון. "מפני שאיננו אלא מסקנה מאותו העיקרון, ועוד מצומצמת מכמה בחינות. אין הוא יכול להיות חוק כללי, מפני שאינו כולל בו טעם החובות כלפי עצמו, ולא טעם חובות גמילות חסד כלפי אחרים [...], אף לא לבסוף טעם החובות החמורות שבין אדם לחברו". (שם, בהערה בע' 97). אלא אם כן כך כל החסרים נמצאים באותו המקום: וייקרא (פרק י"ט, פסוק י"ח.) בתרגומים מאוחרים יותר לשפות מודרניות מעברית מופיע מצוות העשה בצורתו המוכרת: "אהבת לרעך כמוך." המתרגמים -לא מ. שפי ולא חנן אלשטיין (במהדורת ידיעות אחרונות, תל אביב, 2010, בע' 99) לא העירו על כך, על שימושו של קאנט בציטוט של הטקסט הלטיני. במקורות הנוצריות המודרניות הצו מופיע בצורתו הנכונה. הנצרות בעקבות אמרה זו של ישו נוטה להסתכל על היהדות כאילו זו ההמצאה של הבשורות.
האתיקה הקאנטיאנית לא רק בגלל הזולתניות והאחריות האוטונומית החמורה כלפי האחר נחשב למהפכנית, אלא גם בשל כל התכונות האחרות שכאן לא מדובר עליהם.[דרושה הבהרה]
בספרו תועלנות, הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל מפרש את "ואהבת לרעך כמוך" כמהות התועלתנות: ”בכלל הגדול של ישו מנצרת מוצאים אנו את רוח המוסר התועלתי בשלמותה "עשה לחברך מה שחביב עליך", "ואהבת לרעך כמוך" – מצוות אלו הן הן פסגת השלמות של המוסר התועלתי.”[37]
באתיקה המודרנית העיקרון של החובות כלפי האחר הוא אבן פינה של שיטות החשיבה המוסריות ולאחרונה משתקף בהגותו של ז'אק דרידה.[דרוש מקור]
ביהדות עם זאת ישנן התייחסויות המבקשות להפיק כעין צו קטגורי כללי, ומעניינת בהקשר זה המחלוקת שהובאה (לעיל, בפיסקה "בספרות חז"ל"), בין ר' עקיבא ובן עזאי - "ואהבת לרעך כמוך" - ר' עקיבא אמר: זה כלל גדול בתורה, ובן-עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם" - זה כלל גדול מזה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
