Loading AI tools
הכרזת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפנה"ס, המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא.
הכרזת כורש הייתה פריצה חדשנית לאותה תקופה, שליטי העבר של התקופה נהגו להגלות ולהתייחס בחוסר חמלה לעמים שכבשו. כורש הביא לעידן חדש – במיוחד לעם היהודי.[1][2]
כורש תרם מאוד לעמים שכבש עם הכרזתו וסובלנותו אך עשה טובה מאוד גדולה גם לאימפריה הפרסית עצמה, מטרת ההכרזה הייתה בראש ובראשונה לרכוש את אהדתם של העמים שכבש ובכך לשפר את האימפריה הפרסית מבחינה כלכלית, מדינית ואסטרטגית.[3]
בשנת 586 לפנה"ס הוחרב בית המקדש הראשון על ידי מלך בבל נבוכדנצר, ויהודים רבים נשלחו לגלות בארצות שונות. היהודים אומנם השתלבו בארצות השונות, אך רבים מהם הרגישו זיקה חזקה לארץ מולדתם. האימפריה הנאו־בבלית הייתה בשלטון במשך שלושים שנה אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
בבל נכבשה בשנת 539 לפנה"ס על ידי האימפריה הפרסית, אשר התחילה לכבוש שטחים עצומים וביניהם ארץ ישראל, סוריה ועוד. כיבוש זה מציין תחילתה של תקופה חדשה בחיי היהודים – תקופת שיבת ציון. בראש האימפריה הפרסית עמד המלך כורש, שהנהיג מדיניות סובלנית יחסית וכיבד את האמונה של עמים שנכבשו. הוא הרחיב את האימפריה וכבש שטחים נרחבים וגדולים.
ליהודים שהוגלו לבבל בחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס איפשר כורש שיבה ל"יהוד מדינתא", רשות אוטונומית יהודית שהתקיימה בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה־6 לפנה"ס. כורש האמין בתפיסה הפוליתאיסטית, אמונה בכל האלים. אמונתו של כורש הביאה לכך שהתיר לעמים שבשליטתו לקיים את פולחנם כרצונם[4].
מדיניותו של כורש הייתה שונה משל השליטים הקודמים לו, המלך כורש הרשה ליהודים לחזור לפולחנם ולקיים את מצוותם, כלומר, הוא נתן להם אוטונומיה דתית ועזר להם להשתקם לעומת השליטים בעבר שנהגו להגלות את העמים שכבשו. שלטונה של האימפריה הפרסית נמשך יותר מ־200 שנים עד לכיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון.[5] הצהרת כורש ניתנה ב"בִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס" (עזרא, א', א') כלומר, שנה לאחר שכורש הקים את האימפריה הפרסית, ב־538 לפנה"ס. בהצהרה כורש לא חייב את היהודים לשוב לארץ מולדתם. אך, הוא הוסיף כי מי שבוחר להישאר בבבל מחויב לתרום כסף ומתנות ליהודים שרוצים לחזור לארצם. בנוסף, כורש מחזיר ליהודים את הפריטים מבית המקדש שנגנבו על ידי מלך בבל לשעבר נבוכבדנצר.[6]
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
אופן הצגת הכרזת המלך כורש בספר עזרא כייחודית לעם ישראל ותיאור כורש כשליח אלוהי ישראל הפתיע חוקרים רבים, שטענו שאין אפשרות שתעודה זאת היא היסטורית, שכן לא יעלה על הדעת שמלך זר יכתוב תעודה בנוסח כה אוהד לשאיפות היהודים. אולם, מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"), התברר כי כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל ב־539 לפנה"ס כי הוא החזיר עמים רבים לארצם (לאחר שהבבלים הגלו מספר רב של עמים כעונש על מרידות) והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוהיהם. ככל הנראה, הציג כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית (כפי שמצוטט במגילת אסתר על אחשוורוש, "לעשות כרצון כל איש ואיש"), וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בממלכה האחמנית הן בקרב שבי ציון ליהודה, שהייתה חיץ וגשר גאוגרפי בין יבשות אירופה, אפריקה ואסיה, והן בקרב האליטה היהודית שנותרה בפרס – ומשום כך חשיבותה האסטרטגית.
כורש כרת בריתות עם קבוצות של גולים וערך עמם הסכמים, שבתמורה לתמיכה בו ובהגמוניה הפרסית, הוא יחזירם מהגלות לארצם – וזאת בהצהרה כי הוא שליח האל. לאור זאת, מתחזקת טענת החוקרים הרואים בהצהרה תעודה היסטורית, בהנחה שכורש שלח לכל עם נוסח המותאם לאמונתו.
אין בהצהרה משום השבת ריבונותה של יהודה ואין בה משום השבת עטרת בית דוד ליושנה ושושלתו לכסאה. כורש לא חייב את היהודים לעלות לארץ ישראל והותיר בידיהם את הבחירה. עם זאת, אלה שלא ישובו ליהודה חויבו לסייע לעולים בכסף ובזהב.
לפי הכרונולוגיה המסורתית הכרזת כורש הייתה בשנת ג'שצ"א (370 לפנה"ס). תעודות הרישיון שניתן ליהודים על ידי כורש לבנות את בית המקדש השני והתוכניות לבנייתו נשמרו בבית גנזיא של הממלכה באחמתא.[7]
במקביל לשם המודרני "הכרזת כורש" שהתקבל בקרב חוקרי ההיסטוריה בעקבות הממצא, השם התנכ"י להכרזה זאת הוא: רִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ.[8]
מניעים להכרזה
- מניע אסטרטגי: כורש רצה לכבוש את מצרים ולשם כך הוא נזקק ליישוב יהודי שלא ישתף פעולה עם מצרים בארץ ישראל, שגובלת עם מצרים. כורש ראה בהקמת פחוה יהודית בארץ ישראל, על גבול ממלכתו, ערובה להגנה על אותו חלק של הגבול המערבי של ממלכתו.[9]
- מניע פוליטי־מדיני: כורש רצה לרכוש את נאמנות העמים ובמיוחד את אהדת שכבת הכהונה כדי למנוע מרד מצדם וליצור שקט בממלכה. לכן, כורש נהג במדיניות של סובלנות, בניגוד למדיניות מלכי אשור ובבל שנהגו להגלות את העמים שכבשו על מנת שלא יוכלו למרוד בשלטון. היו מקרים שבהם הוא השאיר את השלטון בארצות שכבש בידי שליטים מקומיים, אם ישמרו אמונים לשלטון פרס. הוא גם מינה יועצים ופקידים מקרב העמים הכבושים, ולא הכביד עליהם במיסים כדי שיישארו נאמנים אליו.[10]
- מניע כלכלי: אפשרות לגביית מיסים – עם שמתייחסים אליו בכבוד ישלם מיסים ברצון.
- מניע דתי: כורש מדבר בשם האלוהים משום שאמונתם של מלכי האימפריה הפרסית הייתה פוליתאיסטית, וכורש כיבד בכל מקום אותו כבש את האל המקומי. חוקרים סבורים כי הפוליתאיזם של כורש קשור למדיניותו הסובלנית. הודות לאמונתו, כורש היה יכול להציג את עצמו בפני היהודים כשליח אלוהי ישראל, ובאותו זמן גם להציג את עצמו בפני הבבלים כשליח האלים שלהם. לכן, כמו שהרשה לעמים אחרים להחזיר את פסלי האלים שלהם אשר הוגלו ממקדשיהם על ידי מלכי בבל, כך הוא נתן ליהודים לבנות את בית המקדש ואפילו דרש מפקידיו להשיב את כלי בית המקדש שנלקחו מבית המקדש על ידי נבוכדנאצר.[11]
השלכות ההכרזה
בעקבות הכרזת כורש שבו חלק מיהודים ליהודה עם הנשיא ששבצר, והקימו את בית המקדש השני; המלך כורש החזיר את כלי המקדש שנבוכדנצר מלך בבל לקח משם, כפי שמתואר בספר עזרא:
וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב.
וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו.
וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.
כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף.
כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.
לחז”ל היה מגוון דעות על כורש ועל הכרזתו ולא הייתה הסכמה כוללת. היו כאלה שטענו כי כורש הוא רשע והוא אפשר ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש כדי להבטיח את כוחו הפוליטי ואת שליטתו ביהודים, והיו כאלה שהחמירו וטענו כי עשה זאת על מנת שיתפללו לו ולא לה'. לעומתם, היו כאלה כדוגמת רבי יצחק, שהיללו אותו ואף קראו לו צדיק.[12]
מצד אחד כורש החזיר ליהודים את אוצרות בית המקדש ואיפשר ועזר להם להקים אותו מחדש. על פי היהדות, כורש מצא את אוצרותיו של נבוכדנצר מכיוון שהצהיר על החופש של היהודים לעלות לארץ ישראל והצהיר על כוונותיו לשקם את בית המקדש – כמעין תגמול על מעשה טוב ונכון כלפי ה'. ומנגד היהודים שהתנגדו לכורש טענו כי כאשר כורש הורה על בניית בית המקדש, כורש בכוונה הורה שחלק מן המקדש ייבנה מעץ. כורש וידא שיישאר איום על היהודים במקרה שימרדו בו בצורת שריפת המקום הכי הקדוש ליהודים. לאחר שראה את הנזק הכלכלי הנגרם לארצו מכיוון שאפשר את העלייה, ביטל כורש את הזכות לעלות לארץ ישראל. עקב פעולה זאת, יהודים רבים הביעו צער וגינו את כורש.[12][13]
יש חוקרים הטוענים כי ההכרזה היא מעשה זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית בית המקדש. לטענתם, לא ייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל ונשמע לו כפי שיכול אולי להשתמע מן ההכרזה המקראית.[דרוש מקור] לעומתם, יש חוקרים הסבורים כי ההכרזה אמינה כי היא חלק ממדיניות כוללת של כורש: כורש נתן זכויות דומות לעמים נוספים, כמו הבבלים, כמו שמתואר בגליל כורש. על פי ההיסטוריון יוחנן אהרוני: "כורש שאף לקנות את לב התושבים של ממלכתו הגדולה על ידי סובלנות דתית ולאומית והתיר חידושם של פולחנות שבוטלו ודוכאו על ידי הבבלים".[14]
חיים תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כורש, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- שמואל אברמסקי, הרקע ההיסטורי להכרזת כורש, מחניים ע"ה, 1963, באתר "דעת"
פרק 64 – דבר היום – וַיַּעֲבֶר־קוֹל בְּכָל־מַלְכוּתוֹ – על הצהרת כורש בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס- מה הייתה הצהרת כורש?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
