הפרלמנט של ירדן
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מועצת האומה (בערבית: مجلس الأمة الأردني) הוא הפרלמנט הדו-ביתי של ירדן. בית המחוקקים, שנוסד על ידי חוקת ירדן ב-1952, מורכב משני בתים: הבית העליון, הסנאט (מועצת הבולטים, مجلس الأعيان), והבית התחתון, בית הנבחרים (אנ') (מועצת הסגנים, مجلس النواب).
 | |
| מדינה |
 ירדן |
|---|---|
| סוג | בית מחוקקים דו-ביתי |
| בתים |
הסאט בית הנבחרים |
| הרכב | |
| מספר מושבים | 195 (65 בסנאט, 130 בבית הנבחרים) |
  | |
|
מפלגת המרכז האסלאמית (5) מפלגת החזית הירדנית המאוחדת (1) מפלגת הנאמנות הלאומית (1) | |
| בחירות | |
| שיטת בחירות |
סנאט: מינוי על ידי המלך בית הנבחרים: בחירות בשיטה היחסית (15 מושבים שמורים לנשים, 9 לנוצרים ו-3 לצ'צ'נים ולצ'רקסים) |
| בחירות קודמות | 10 בנובמבר 2020 |
| בחירות הבאות | 10 בנובמבר 2024 |
| מנהיגים | |
|
נשיא הסנאט נשיא בית הנבחרים |
פייסל אל-פאיז אחמד צפדי |
| משכן | |
| אל-עבדאלי, עמאן | |
| קואורדינטות | 31°57′44″N 35°54′43″E |
| אתר אינטרנט | |
|
www | |
  | |
בסנאט 65 חברים, כולם ממונים ישירות על ידי המלך, בעוד שבבית הנבחרים ישנם 130 חברים נבחרים, כאשר תשעה מושבים שמורים לנוצרים, שלושה למיעוטים צ'צ'נים וצ'רקסים, וחמישה עשר לנשים.[1] חברי שני הבתים מכהנים לכהונה של ארבע שנים.[2]
כמונרכיה חוקתית מתפתחת, ירדן הצליחה לשרוד את התלאות של הפוליטיקה במזרח התיכון. לציבור הירדני יש דמוקרטיה מוגבלת מאז קבלת העצמאות ב-1946, אולם האוכלוסייה לא סבלה כפי שסבלו אחרים תחת דיקטטורות שנכפו על ידי כמה משטרים ערביים.[3] לאחר מלחמת העצמאות קיבלו פליטים פלסטינים בגדה המערבית (ובעבר הירדן) אזרחות ירדנית על בסיס זהה לתושבים הראשונים.[4] עם זאת, רבים מהפליטים המשיכו להתגורר במחנות פליטים והסתמכו על סיוע של אונר"א למחיה. הפלסטינים בירדן מהווים יותר משליש מאוכלוסיית הממלכה, המונה 1.5 מיליון.
חוקת 1952 אפשרה לאזרחי ירדן להקים ולהצטרף למפלגות פוליטיות.[5] זכויות כאלה הושעו ב-1967 כאשר הוכרזו מצב חירום, משטר צבאי והשעיית הפרלמנט, שנמשכו עד 1989. בפרלמנט הירדני קיבלו הגדה המערבית והמזרחית 30 מושבים כל אחת. הבחירות הראשונות נערכו ב-11 באפריל 1950. הגדה המערבית אמנם סופחה רק שבועיים לאחר מכן, אך תושביה הורשו להצביע בבחירות. הבחירות האחרונות בירדן בהן הצביעו תושבי הגדה היו באפריל 1967, לאחריהן כבשה ישראל את האזור במלחמת ששת הימים, אך נציגיהם הפרלמנטריים המשיכו להחזיק בתפקידם עד 1988.[6]
בשנת 1974 הוענקה לנשים הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט.[7] בשנת 1978 הוקמה "המועצה הלאומית המייעצת" הראשונה, שהחליפה את הפרלמנט שפוזר.[7] בתחילת ינואר 1984 פיזר המלך את "המועצה הלאומית המייעצת", לטובת החייאתה של פעולת בית הנבחרים המושעה, והפרלמנט הופעל מחדש.[8]
ב-30 ביולי 1988 פיזר המלך חוסיין את הבית התחתון של הפרלמנט, שמחצית מחבריו ייצגו אזורי בחירה בגדה המערבית.[9] למחרת הכריז המלך על ניתוק כל הקשרים המשפטיים והמנהליים עם הגדה המערבית, למעט החסות הירדנית על המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים, והכיר בתביעת אש"ף על מדינת פלסטין. בנאומו לאומה שנערך באותו יום הודיע על החלטתו והסביר כי החלטה זו התקבלה במטרה לסייע לעם הפלסטיני להקים מדינה עצמאית משלו.[10][11]
בעקבות תסיסה אזרחית נגד ראש הממשלה זיד א-ריפאעי פיטר המלך את א-ריפאעי והכריז על בחירות מאוחר יותר באותה שנה. פעולתו של המלך לקריאה מחדש לבחירות לפרלמנט נחשבה למהלך משמעותי קדימה, המאפשר לציבור הירדני לקבל יותר חירות ודמוקרטיה. צוות החשיבה Freedom House תיאר מהלך זה כ"ניסוי המבטיח ביותר של העולם הערבי בליברליזציה ורפורמה פוליטית".[12]
חידוש הבחירות לפרלמנט קיבל חיזוק על ידי חוקים חדשים המסדירים את התקשורת והפרסום, וכן הפחית הגבלות על חופש הביטוי. לאחר הלגליזציה של מפלגות פוליטיות ב-1992, נערכו ב-1993 הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות מאז 1956.[13] ירדן היא כעת אחת הפתוחות ביותר מבחינה פוליטית במזרח התיכון, והיא מאפשרת מפלגות אופוזיציה כמו חזית הפעולה האסלאמית, האגף הפוליטי הירדני של האחים המוסלמים. השפעת חזית הפעולה האסלאמית פחתה משמעותית בשנת 2007 כאשר הנציגות הפרלמנטרית שלו ירדה מ-17 לשישה מנדטים. המפלגה החרימה את הבחירות ב-2010 ו-2013 במחאה על שיטת הבחירות. המלך עדיין מחזיק במנופי הכוח האמיתיים, ממנה את חברי הסנאט ובעל הזכות להחליף את ראש הממשלה, כפי שעשה עבדאללה השני באפריל 2005.[14]
אין להתעלם מהשפעת השבטיות בקביעת תוצאות הבחירות לפרלמנט, שנחשבות חזקות יותר מהשתייכות פוליטית. לזהות השבטית יש השפעה חזקה על החיים הירדניים, והן "נשארות הכוחות המניעים העיקריים של קבלת החלטות ברמת הפרט, הקהילה והמדינה".[15]
בשנת 2016 פיזר עבדאללה השני את הפרלמנט ומינה את האני אל-מולקי לראש הממשלה.[16]
בשנת 2018, בעקבות מחאות המוניות על רפורמת מס, התפטר אל-מולקי והוחלף על ידי עומר א-רזאז.[17][18]
שני הבתים יכולים ליזום דיונים ולהצביע על חקיקה. הצעות מועברות על ידי ראש הממשלה לבית הנבחרים שם הן מתקבלות, מתוקנות או נדחות. כל הצעה מועברת לדיון בוועדה של הבית התחתון. אם היא מאושרת היא מועברת לממשלה שמנסחת הצעת חוק ומגישה אותה לבית הנבחרים. אם הצעה זו תאושר, היא תועבר לסנאט לדיון ולהצבעה. אם הסנאט מאשר את החוק, המלך יכול להעניק את הסכמתו או לסרב. במקרה של סירוב, הצעת החוק חוזרת לבית הנבחרים, ואם שני הבתים העבירו את הצעת החוק ברוב של שני שלישים היא הופכת לחוק ומבטלת את הווטו של המלך. סעיף 95 לחוקה מסמיך את שני הבתים להגיש חקיקה לממשלה בצורה של הצעת חוק.[19]
החוקה אינה מספקת מערכת חזקה של איזונים ובלמים במסגרתם יכול הפרלמנט לעמוד על תפקידו ביחס למלך. במהלך השעיית הפרלמנט בין 2001 ל-2003 הוכח היקף כוחו של המלך עבדאללה השני, שהעביר 110 חוקים זמניים, מהם שניים עסקו בדיני בחירות וצמצמו את כוחו של הפרלמנט.[20][21]
לסנאטורים כהונה של ארבע שנים, הם ממונים על ידי המלך וניתן למנותם מחדש. סנאטורים חייבים להיות בני ארבעים לפחות ובעלי תפקידים בכירים בממשלה או בצבא. בין הסנאטורים הממונים היו ראשי ממשלה לשעבר וחברי בית הנבחרים. חברי בית הנבחרים נבחרים לתקופת כהונה של ארבע שנים. המועמדים לבית הנבחרים חייבים להיות מעל גיל שלושים וחמש, אינם יכולים להיות קשורים למלך ואסור להם להיות בעלי אינטרסים כספיים כלשהם בחוזים ממשלתיים, מה שיוביל לניגוד עניינים.[22]
למרות הרפורמות של 1989 טרם התפתחה בירדן מערכת רב-מפלגתית. בבחירות 2016, למשל, זכו עצמאים התומכים בארמון ברוב המושבים, כפי שהיה גם בבחירות הקודמות. ואכן, רק 215 מועמדים מתוך 1,252 התמודדו בתמיכה מפורשת של מפלגות. תפקידן של המפלגות הפוליטיות בירדן מוגבל באופן משמעותי גם על ידי גורמים מוסדיים. לא רק שלאזורים כפריים יש ייצוג יתר, אלא שהסמכות הרחבה הנתונה למלך מקשה על מפלגה לזכות בשליטה בממשלה רק דרך הקלפי.[23]
המפלגה הפוליטית היחידה שמשחקת תפקיד בבית המחוקקים היא חזית הפעולה האסלאמית (IAF). המפלגות מייצגות ארבעה חלקים עיקריים: אסלאמיסטים, שמאלנים, לאומנים ערבים ושמרנים. ישנן 34 מפלגות רשומות בירדן, אך יש להן השפעה מועטה על התהליך הפוליטי. במרץ 2007 קבעה חקיקה שכל המפלגות יצטרכו לדווח למשרד הפנים ולהיות בעלות לפחות חמש מאות חברים מייסדים מחמישה מחוזות לפחות. עם זאת, החוק נתפס כאיום ישיר על מספר מפלגות קטנות.[24]
התפכחות ציבורית ממפלגות פוליטיות קיימות הודגשה במחקר שבוצע על ידי המרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת ירדן. רק 9.7% מהנשאלים במחקר, שנערך ב-2007, חשו שהמפלגות מייצגות את שאיפותיהם הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות. יתרה מזאת, 80% מהנשאלים סברו ש"אף אחת" מהמפלגות הפוליטיות לא "כשירה להרכיב ממשלה".[25]
לבית המחוקקים יש ארבע ועדות קבועות: הוועדה לעניינים משפטיים, כלכליים, מנהליים וענייני חוץ. לשני הבתים יש את היכולת להקים ועדות בעת הצורך.
החל משנת 1998 נחשב הפרלמנט הירדני כחלק מדמוקרטיה שלא הושגה על ידי מדינות אחרות במזרח התיכון. עם זאת, בהשוואה לדמוקרטיות במדינות העולם המערבי, ירדן עשויה להיחשב כלא דמוקרטית, כאשר המלך ממשיך לשלוט בפוליטיקה הלאומית. לפי רקס בריינן, "בחירות 1989 הביאו ליברליזציה פוליטית שאין שני לה ותשומה דמוקרטית גדולה יותר... אף על פי שהעליונות הפוליטית של הארמון הפכה פחות גלויה וחשובה לתפקידו הפעיל של הפרלמנט, עדיין לא התרחשה העברה יסודית של הכוח לידיים נבחרות".[26]
אתר האינטרנט הרשמי של הפרלמנט של ירדן (בערבית)- אתר האינטרנט הרשמי של בית הנבחרים של ירדן (בערבית)
- אתר האינטרנט הרשמי של הסנאט הירדני (בערבית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
