הפצצת דרווין במלחמת העולם השנייה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפצצת דרווין, הידועה גם בשם קרב דרווין, התרחשה ב-19 בפברואר 1942, והייתה ההתקפה הגדולה ביותר אי פעם על אוסטרליה. במהלך ההתקפה, 242 מטוסים יפנים, בשתי גיחות נפרדות, תקפו את העיר דרווין, את הנמל שלה ואת שני שדות התעופה בקרבתה בניסיון למנוע מבעלות הברית להשתמש בהם כבסיס במערכה נגד יפן.
 | |||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באוקיינוס השקט | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
| תאריך | 19 בפברואר 1942 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרווין, אוסטרליה | ||||||||||||||||
| קואורדינטות | 12°28′30″S 130°51′00″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | הצלחה יפנית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
ההגנה על דרווין הייתה דלה ביחס להיקף ההתקפה, והיפנים הצליחו להסב אבדות גדולות תוך מינימום נזק עבורם. גם האזורים המיושבים בעיר ספגו מכה, ובין ההרוגים היו גם מספר אזרחים. יותר מחצי מהאוכלוסייה בעיר עזבה אותה לפני או מיד אחרי ההתקפה.
שתי הגיחות היפניות הללו היו הראשונות במסגרת סדרה של יותר מ-100 התקפות על אוסטרליה שנערכו בשנתיים הבאות. ההתקפה התרחשה ארבעה ימים בלבד אחרי נפילת סינגפור, שהייתה הכניעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה.
בשנת 1942, דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית, הייתה עיר קטנה עם תשתית צבאית מוגבלת. בשל המיקום האסטרטגי שלה בצפון אוסטרליה, במהלך שנות ה-30 וראשית המלחמה, החלו להיבנות בקרבתה בסיסים צבאיים[1][2]. ערב המלחמה גרו בה 5,800 תושבים.
החל מאוגוסט 1941 החלה דרווין לשמש בתפקיד מפתח במסלולי הטיסה בדרום האוקיינוס השקט, מתוך מאמץ להימנע מטיסות מעל שמי האימפריה היפנית. הטיסות הראשונות בנתיב זה היו כש-9 מפציצי B-17 טסו מהוואי ב-5 בספטמבר ועברו דרך דרווין ב-10–12 בספטמבר. באוקטובר 1941 היו תוכניות למקם בקרבת העיירה דלק ואספקה בשתי אוניות, שיועדו למלחמה שהייתה עתידה לבוא. בנובמבר אישרה ממשלת אוסטרליה להקים בסיסי אימונים, מתקני אחזקה, מצבורי תחמושת וכן לשפץ את שדות התעופה כדי לענות על הצרכים של מפציצי ה-B-17.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט בדצמבר 1941, חוזקה ההגנה על דרווין. מספר יחידות של הצבא וחיל האוויר האוסטרלי שהוצבו נשלחו לאינדונזיה כדי להגן על טימור ואמבון. ב-20 בדצמבר הצבא האמריקאי הוציא לפועל תוכנית מאולתרת לתגבור ההגנה בפיליפינים ובאינדונזיה. לפי התוכניות הכוונה הייתה שדרווין תשמש כנקודת מעבר של סחורות, שיגיעו לבריסביין, יועברו דרך היבשה לדרווין ומשם לכוחות שצוינו ברחבי דרום האוקיינוס השקט. במציאות, האספקה לדרווין נדרשה להגיע דרך הים. אספקה זו נדרשה הן לצורך בניית הבסיס בדרווין והן לתמיכה בכוחות בג'אווה ובפיליפינים. בחודשיים שחלפו לפני ההפצצות, רוב התושבים, למעט 2,000 מתוכם, פונו מהעיר. בינואר 1942 הניחו צוללות יפניות מוקשים ימיים בקרבת העיר.
עד אמצע פברואר הפכה דרווין לבסיס חיוני להגנה על דרום האוקיינוס השקט[3]. במהלך החודשים האלו, היפנים הצליחו לכבוש את אמבון, בורנאו וסולאווסי. היפנים גם תכננו לנחות בטימור ב-20 בפברואר ולפלוש לג'אווה זמן קצר אחר כך. במטרה לאפשר את הנחיתות, הורה הפיקוד היפני על ביצוע התקפה אווירית גדולה על דרווין. ב-10 בפברואר טס מטוס ריגול יפני בשמי דרווין. הוא הצליח לזהות את שני שדות התעופה, 30 כלי טיס ו-21 ספינות סוחר, לצד נושאת מטוסים שהייתה בפועל ספינה אמריקאית.
למרות החשיבות האסטרטגית של דרווין, ההגנה עליה הייתה מצומצמת ביותר. ההגנה האווירית בדרווין הורכבה מ-16 תותחי "3.7 ושני תותחי נ"מ "3 שיועדו נגד מטוסים בגובה גבוה, ולצידם מספר מקלעי לואיס נגד מטרות בגובה נמוך. בשל מחסור בתחמושת, הצוותים שהפעילו את המערכות התאמנו בהן מעט מאוד. בקרבת העיירה ובה הוצבו מספר טייסות: טייסת 12 שהורכבה ממטוסי אימונים מדגם CAC Wirraway אשר הוסבו לשמש כמטוסי קרב, וטייסת 13 שהפעילה את המפציצים הקלים לוקהיד הדסון. ב-19 בפברואר, יום התקיפה, הגיעו לעיירה עוד שישה מפציצים מדגם לוקהיד הדסון אחרי שחולצו מטימור. אף לא אחד מהמטוסים מדגם Wirraway ששהו בדרווין ביום ההפצצה היה שמיש. בעת ההפצצה, המכ"ם לא פעל ולא יכול היה לספק התראה מוקדמת, וההגנה האזרחית של העיר לא תפקדה. ועדת לואו שחקרה את ההפצצה, למדה במהלך החקירה שצבא אוסטרליה טען שלהגנת דרווין נדרשו 36 תותחי נ"מ כבדים ו-250 מטוסי קרב כדי להתגונן מפני ההפצצה שהתרחשה באותו היום. בנוסף לכוחות האוסטרליים, עברו בדרווין מטוסי קרטיס P-40 וורהוק חילות האוויר של צבא ארצות הברית בדרכם לאי ג'אווה. רוב טייסי ה-P-40 לא היו מיומנים מספיק.
בזמן ההפצצה עגנו בנמל דרווין 65 כלי שיט אזרחיים וצבאיים, ביניהם כלים של הצי האמריקאי. רוב הספינות בנמל עגנו זו לצד זו, מה שהקל על הפגיעה בהן. בנוסף, לא הייתה תוכנית למקרה של תקיפה אווירית.
דרווין הותקפה על ידי מטוסים שהמריאו מנושאות מטוסים ומבסיסים. על עיקר ההתקפה היה אחראי הצי האווירי הראשון, עליו פיקד סגן-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו. הצי כלל ארבע נושאות מטוסים, ומספר רב של ספינות ליווי. כל ארבע נושאות המטוסים לקחו חלק גם בהתקפה על פרל הארבור. בנוסף, המריאו עוד 54 מטוסים מבסיסים קרקעיים, כמעט שעתיים אחרי גל ההפצצה הראשון.
הגל הראשון
בבוקר 19 בפברואר המריאו 188 מטוסים מארבע נושאות המטוסים. מטרת התקיפה הייתה בעיקר נמל דרווין והספינות שעגנו בו. מתוך ה-188 מטוסים נמנו 81 מטוסי נקג'ימה B5N, 71 מטוסי אאיצ'י D3A ו-36 מטוסי ליווי מדגם מיצובישי A6M זירו. על אף שהנקג'ימה יועד לטילי טורפדו, הוא יכול היה לשאת 800 ק"ג פצצות, ואין עדות מההפצצה על שימוש בטילי טורפדו. לצידו, האאיצ'י הכיל משקל של עד 514 ק"ג חימוש. כל המטוסים המריאו בסביבות השעה 8:45. את גל התקיפה הראשון הוביל קומנדר (מקביל לסגן אלוף) מיטסואו פושידה, מי שהיה גם זה שהוביל את ההתקפה על פרל הארבור.
בדרכם ליעד, מטוסי הזירו יירטו מטוס מדגם PBY קטלינה של הצי האמריקאי וכן פגעו במטוס דאגלס C-47 דקוטה שחנה על הקרקע, בסמוך לאי מלוויל[4]. בשעה 9:35 האב מקגראת' ממוסד הלב הקדוש שבאי ברת'רסט אשר שימש גם כשומר חופים אוסטרלי, שלח שדר ובו דיווח על מספר רב של מטוסים שחולפים מעליו לכיוון דרום. ההודעה הועברה לחדר המבצעים של חיל האוויר האוסטרלי בשעה 9:37[5], אולם לא ניתנה התרעה עד השעה 10:00, משום שאנשי חיל האוויר סברו בטעות שמדובר במטוסי P-40 שחזרו לדרווין בשל מזג אוויר גרוע. בשל כך, לא נשמעו קולות הצופרים בדרווין לפני ההפצצה.
הטייס היפני יושיקאזו נגאמה נפרד מהטייסת שלו אחרי שהפיל את מטוס ה-PBY מוקדם יותר, והגיע לבדו לדרווין לפני הכוח התוקף, שהסתובב מעל העיר כדי לתקוף מכיוון דרום. הגעתו הזניקה חמישה מטוסי P-40, והוא הצליח להפיל ארבעה מהם.
היפנים הגיעו לדרווין ב-9:58. בערך בזמן הזה, באיחור רב, הושמעו קולות הצופרים בעיר. המפציצים היפנים ביצעו תקיפות צלילה על הספינות בנמל במשך 30 דקות, והצליחו להטביע 3 ספינות מלחמה ו-6 ספינות סוחר, וכן לפגוע בעוד 10 ספינות נוספות. לפחות 21 פועלים שעבדו על הרציפים נהרגו במהלך ההפצצה.
כל מטוסי ה-P-40 למעט אחד, יורטו או הושמדו על הקרקע במהלך ההפצצה היפנית. המטוסים היפנים הפציצו ותקפו בעזרת מקלעים את שדות התעופה הצבאי והאזרחי בקרבת העיר, כמו גם את מצבור הנפט ומגורי החיילים. כל המתקנים הללו נפגעו בצורה קשה.
המפציצים החלו לעזוב את דרווין בסביבות 10:10. במהלך טיסתם חזרה הבחינו הטייסים היפנים בשתי אוניות משא פיליפיניות ששטו מחוץ לנמל, מה שסיפק מודיעין לקראת ההפצצה השנייה אחר הצהריים, במהלכה הושמדו שתיהן.
האבדות היפניות היו מצומצמות ביותר והם איבדו 5 מטוסים ו-3 אנשי צוות. עוד 34 מטוסים הצליחו לנחות בשלום עם פגיעות. מספר טייסים שנאלצו לנטוש את המטוס חולצו בהמשך על ידי הצי היפני. בנוסף, ב-2013 התגלה בארכיון היפני שמפציץ טורפדו אחד סבל מנזק בגלגל בשל יריית רובה, וכן ששני אנשי הצוות נטשו אותו וחולצו.
בעלות הברית הגיבו באש מאסיבית והצליחו להפיל שלושה מטוסים יפנים. רק מטוס אחד מה-P-40 שטסו הצליח לשרוד עד סוף ההתקפה הראשונה, ולפי האמריקאים הצליח להפיל מטוס אאיצ'י אחד ולפגוע באחד נוסף.
הגל השני
גל ההתקפה השני הורכב מ-54 מפציצים (27 מדגם מיצובישי G3M ו–27 מדגם מיצובישי G4M) שהגיעו לדרווין קצת לפני הצהריים. אזעקת הצופרים נשמעה ב-11:58, אז גם נצפו המטוסים הראשונים. הכוח היפני התחלק לשתי קבוצות שטסו בגובה 5,500 מטרים (18 אלף רגל). קבוצה אחת תקפה את בסיס חיל האוויר האוסטרלי מכיוון דרום–מערב בשעה שהשנייה תקפה מצפון–מזרח. שתי הקבוצות הגיעו לבסיס ביחד, והטילו את הפצצות במקביל. לאחר מכן המטוסים הסתובבו וביצעו הפצצה נוספת על הבסיס. בשל תקלות נתיכים, ההגנה האווירית האוסטרלית לא הצליחה ליירט או לפגוע באף לא אחד מהמטוסים היפנים, שטסו בגובה רב. המפציצים עזבו את דרווין ב-12:20.
ההפצצה הסבה נזק רב לבסיס, אך לאבדות מעטות. 6 מפציצים מדגם הדסון הושמדו על הקרקע, ומטוס נוסף וכן מטוס Wirraway נפגעו באורח קשה. בנוסף, עוד שני מטוסים מדגם P-40 וכן מפציץ מדגם B-24 הושמדו על הקרקע. 6 אנשי צוות אוסטרלים נהרגו בהפצצה. בסך הכל נספרו בוועדת החקירה 30 מטוסים שנהרסו.
במהלך אחר הצהריים של 19 בפברואר המריאה מנושאת מטוסים יפנית קבוצה קטנה של מטוסים במטרה לתקוף את האוניות Florence D ו-Don Isidoro. ה-Don Isidoro הייתה הראשונה שהותקפה, וטבעה במרחק 40 ק"מ צפונית לחוף מלוויל, כש-11 מתוך 84 אנשי צוות היו עליה. השנייה שהותקפה הייתה ה-Florence D והצליחו להטביע גם אותה, כשעליה 4 אנשי צוות שנהרגו. כל השורדים מה-Don Isidoro חולצו בהמשך על ידי קורבטה של חיל הים האוסטרלי. חלק מהשורדים של ה-Florence D הצליחו לנחות בחופי מלוויל ובאת'רסט והיתר חולצו ב-23 בפברואר על ידי חיל הים האוסטרלי.
האובדן המשמעותי ביותר בהפצצות היו האוניות שנועדו להעביר אספקה לג'אווה והפיליפינים, כשג'אווה נותקה הלכה למעשה מהסיוע האוסטרלי.
ההפצצות היפניות הובילו לכאוס בדרווין, כשרוב התשתיות החיוניות ובהן מים וחשמל נהרסו או ניזוקו קשות. החשש מפלישה צפויה התרחב וגרם לבריחה של אזרחים דרומה. בנוסף, פורסמו דיווחים על ביזה. לפי הנתונים הרשמיים, נרשמו 278 עריקים, אם כי יש הטוענים שהדבר נגרם בשל פקודות "מעורפלות" של חיל האוויר. לפי אחד הפרסומים, אחרי ההפצצה השנייה זימן מפקד הבסיס בדרווין את הקצין המנהל הבכיר שלו, והעביר מסר ולפיו על כל הטייסים לנוע חצי מייל במורד הכביש הראשי ולאחר מכן חצי מייל נוסף דרומה. הפקודה, שהועברה מפה לאוזן, הובילה לכאוס מוחלט. בחלק מהמקרים היא התפרשה כצו פינוי מיידי של השטח. בנוסף, נפוצו שמועות על פלישה יפנית ממשמשת ובאה. בשל הכאוס, היו שאספו את חפציהם ונטשו את הבסיס.
למרות שהוצאו בהמשך פקודות סותרות, הנזק כבר נגרם ומאות חיילים כבר עזבו.
הצבא האוסטרלי נאלץ להתמודד עם תופעה של ביזה, כשחיילים החלו לבזוז רכוש פרטי כמו "רהיטים, מקררים, תנורים, פסנתרים, בגדים ואפילו צעצועי ילדים". פליטים אזרחיים רבים לא חזרו אחרי ההפצצה במשך זמן רב, וחלקם אף לא חזרו לעולם. בהיעדרם, הופקעו אדמותיהם על ידי הממשלה, דבר שאושר בחוק שעבר ב-1945[6].
הפצצת דרווין הביאה להשמדת 7 מתוך 11 מאגרי דלק שהיו על הקרקע. הדבר הוביל לבניית מאגרי דלק תת-קרקעיים ב-1943.
מספר ההרוגים בדרווין שנוי במחלוקת. ועדת לואו, אשר חקרה את התקרית במרץ 1942, העריכה כי 243 נהרגו, בהנחה שמספר גופות לא זוהו. מספר גורמים בממשלה וכן חוקרים העריכו שהמספר עומד על 250–262 הרוגים[7][8][9].
בשנת 2001 נחשף לוח שהעלה את מספר ההרוגים ל-292[10]. לפי הלוח, 10 מלחים נהרגו על סיפון אחת האוניות האמריקאיות, אולם הצי האמריקאי טען שנהרגו 13[11].
בשנת 2000, ההיסטוריון פיטר פורסט, טען אחרי שיחות שערך עם ניצולים כי מספר ההרוגים בגל הראשון הוא כפול מההערכה המקורית של 243, אולם עד 2002 צמצם את המספר עד ל"עד פי 2 מ-243"[12][13].
הערכות אחרות נוקבות במספרי הרוגים גבוהים יותר במידה משמעותית: חייל אחד ששרד את ההפצצה טען שראה דוברות עמוסות גופות אשר נגררו לים; חבר בצוותי הקבורה סיפר שראה גופות שלא נספרו "נדחפות לבור גדול על ידי דחפור", ולפי ראש עיריית דרווין באותו היום הוטבעו 13 ספינות לצד 3 צוללות יפניות במהלך יוני ואוגוסט. עם זאת, הדבר לא קרה מעולם.
בניגוד למספר ההרוגים, מספר הפצועים לא נמצא במחלוקת. הוערך על ידי ועדת לואו ש"בין 300 ל-400" נפצעו בהתקפה[14].
מיתוסים
בניגוד להתקפה על פרל הארבור, בהתקפה על דרווין היה מדובר בהפצצה של מדינה שהכריזה כבר מלחמה על יפן. עם זאת, גם הפצצה זו הצליחה להפתיע את המדינה המותקפת, והיוותה הצלחה אווירית. מספר הפצצות שהוטלו על דרווין היה גדול מזה שהוטל על פרל הארבור[15], אובדן חיי האדם היה גדול יותר בפרל הארבור עקב הריכוז של ספינות פיקוד, והאובדן המשמעותי של הספינה אריזונה על 1,177 יושביה[16][17].
מיתוס שחוזר על עצמו טוען שהממשלה טייחה את היקף הנזק שנגרם מההפצצה[18][19]. עיתוני אותו היום מפריכים טענה זו, כשכבר באותו היום הכריז ראש ממשלת אוסטרליה: "הנזק לרכוש ניכר, אולם הדיווחים עד כה לא נותנים פרטים מדויקים על אובדן החיים". כן נכתב כי "הממשלה מתייחסת להתקפה כרצינית ביותר, ומבהירה שמכה קשה ניחתה על אדמה אוסטרלית"[20].
בין 4 במרץ 1942 ל-12 בנובמבר 1943 בוצעו עוד כ-100 הפצצות יפניות על אדמת אוסטרליה, כשהטריטוריה הצפונית ואוסטרליה המערבית היו אלה שספגו אותן. אחת ההפצצות הכבדות ביותר התרחשה ב-16 ביוני 1942, כשהיפנים תקפו את מכלי הנפט בנמל, תוך שהם גורמים נזק כבד לרציפים, לחנויות ולתחנות הרכבת. ציי בעלות הברית עזבו ברובם את דרווין אחרי ההתקפה הראשונה, ופרסו את כוחותיהם סביב בריזבן, פרימנטל ונמלים אחרים, ובמקביל חילות האוויר ריכזו כוחות בדרווין, בנו שדות תעופה נוספים והציבו טייסות רבות.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
