המסורת הטורקו־מונגולית

טורקו־מונגולית או המסורת הטורקו-מונגולית היא סינתזה אתנו־תרבותית שהתקיימה באסיה במהלך המאה ה-14 בקרב שליטי אורדת הזהב וח'אנות צ'אגאטאי.

אסיה בשנת 1335

במקומות אלה, האוכלוסייה המונגולית השלטת נטמעה בעמים הטורקיים שהיו תחת שלטונה. היטמעות זו גררה אימוץ הדרגתי של האסלאם בידי השליטים, במקום הטנגריזם, וכן מעבר לשפות טורקיות. למרות שינויים אלה, השלטונות עדיין שימרו את מוסדות המדינה והחוק המונגוליים. ^[1]

לאחר קריסת החאנויות המונגוליות, השליטים הטורקו־מונגוליים הקימו מדינות איסלאמיות רבות שירשו את מקומן. כדוגמת חאנות קרים, אסטרחן וקאזאן שירשו את אורדת הזהב, והאימפריה הטימורית שתפסה את כוחה של חאנות צ'אגאטאי במרכז אסיה. באבור (1483–1530), נסיך טורקו-מונגולי ונין נינו של טימור, ייסד את האימפריה המוגולית, ששלטה כמעט בכל תת היבשת ההודית.^[2] כמו כן, טורקים וטטרים שלטו במצרים במהלך תקופת הסולטנות הממלוכית.

בכל המדינות הללו, האליטות הטורקו-מונגוליות הפכו לפטרונים של המסורת הטורקו-פרסית, שנהפכה לתרבות הדומיננטית בקרב המוסלמים במרכז אסיה באותה תקופה. במאות הבאות, התרבות הטורקו-פרסית הופצה על ידי כיבושים טורקו-מונגוליים לאזורים שכנים. בכך היא הפכה לתרבות השולטת בקרב האליטות באימפריה המוגולית בצפון הודו, מרכז אסיה ואגן טארים בצפון מערב סין, וכן חלקים גדולים ממערב אסיה והמזרח התיכון. ^[3]

קשרים טורקו מונגוליים מוקדמים

  קיימות עדויות לחילופי אוצר מילים בין טורקית למונגולית עוד לפני תקופתו של ג'ינגיס ח'אן. עוד באלף הראשון לפני הספירה התקיימה שאילת מילים מפרוטו טורקית לפרוטו מונגולית. השפות הטורקיות והמונגוליות דומות בכינויי הגוף שלהן, ובחלקים גדולים מאוצר המילים, כאשר דמיון זה ככל הנראה התקיים עוד לפני פיצול העמיים הטורקיים, שהתרחש בסביבות שנת 500 לפני הספירה.^[4] קיימות עדויות לחיכוך מוקדם אף יותר בין השפות הטורקיות והמונגוליות המתבטא בקווי דמיון פונוטקטיים, דקדוקיים וטיפולוגיים נוספים ויסודיים יותר (למשל הרמוניית תנועות סינכרוניות, היעדר מין דקדוקי, מִדְבָּק נרחב, כללים פונוטקטיים ופונולוגיים דומים).^[4] בעבר, קווי דמיון אלה יוחסו למערכת יחסים גנטית בין השפות והובילו לתמיכה בהשערה בדבר קיום משפחת השפות האלטאיות. כיום, בעקבות היעדר הצגה מקיפה של קשר גנטי זה, רווחת ההשערה לפיה התקיים אגד לשונות צפון־אסייתיות, המכיל את המשפחות הטונגוסית, היאפוניות, והקוריאנית. עם זאת, השפות בעלות דמיון אוצר המילים הנרחב ביותר מִבֵּין הללו הן השפות הטורקיות והמונגולית. מחקרים אחרונים אף מראים על כפלות בעלות אותו השורש, הנמצאות בשפה המונגולית, בין מילים מונגוליות לבין מילים טורקיות מושאלות. כמו כן, מתוך כלל המילים המונגוליות הנגזרות משפות אחרות, מילים הנגזרות מן השפות הטורקיות הן הנפוצות ביותר.

שפה

לאחר הכיבושים המונגוליים, האליטות השולטות במדינות היורשות את האימפריה המונגלית החלו להתבולל עם הנתינים, שלא היו מונגולים. אוכלוסיית אורדת הזהב הייתה ערבוב של טורקים ומונגולים שאימצו את האסלאם מאוחר יותר, וכן מספר קטן יותר של פינו אוגרים, סרמאטו-סקיתים, סלאבים וקווקזים, בחלקם מוסלמים ובחלקם מאמיני דתות אחרות. ^[5] למרות המיעוטים הרבים, רוב האוכלוסייה הייתה טורקית, וכללה קבוצות כקיפצ'קים, קומנים, וולגה בולגרים, ח'וורזמים ואחרים. עם הזמן, האורדה עברה תהליכי טורקיפיקציה ואובדן הזהות המונגולית, כאשר צאצאי הלוחמים המונגוליים שבאו עם באטו חאן היוו המעמד השולט. ^[6] חברי קבוצה זו כונו בדרך כלל בכינוי הכללי טטרים על ידי הרוסים והאירופאים, בעוד שרובם הזדהו בשמם האתני או השבטי, וראו עצמם מוסלמים. רוב האוכלוסייה, חקלאית ונוודית כאחד, אימצה את שפת הקיפצ'ק, שהתפתחה לשפות האזוריות של קבוצות קיפצ'אק לאחר פירוק האורדה.

בחאנות צ'אגאטאי, השפה הטורקית שאומצה על ידי האליטה המונגולית נודעה בשם שפת צ'אגאטאי, הקשורה לשפות הטורקיות הקרלוקיות. שפה זו הייתה שפת האם של השושלת הטימורית, שושלת טורקו-מונגולית ששלטה במרכז אסיה לאחר נפילת חאנות צ'אגאטאי. שפת צ'אגאטאי היא שפה קרלוקית מוקדמת, כאשר באותה משפחה נכללות האוזבקית והאויוגרית.^[7]

דת

המונגולים בתקופת הכיבושים המוקדמים וכיבושיו של ג'ינגיס חאן האמינו לרוב בטנגריזם. עם זאת, המדינות היורשות את האימפריה, כמו צ'אגאטאי, אורדת הזהב והאילח'אנאת נאלצו לשלוט באוכלוסייה מוסלמית גדולה, שאף היוותה את הרוב באילחאנאת וצ'אגאטאי, אשר שלטו באיראן ומרכז אסיה.

באורדת הזהב, אוזבק חאן השתלט על הממלכה ב 1313 ואימץ את האסלאם כדת מדינה. הוא אסר על הבודהיזם והשמאניזם בקרב המונגולים ברוסיה, ובכך עצר את הפצת התרבות המונגולית. בשנת 1315 האיסלאמיזציה של האורדה הושלמה, כאשר אוזבק רצח נסיכים משושלת ג'וצ'י ולאמות בודהיסטים שהתנגדו למדיניותו הדתית. אוזבק המשיך בברית עם הממלוכים, אשר ברקה חאן התחיל לפניו. אוזבק שמר על יחסים חברותיים עם הסולטאן הממלוכי, ואף השיא נסיכה משושלתו לסולטאן מצרים, מוחמד בן קלאוון. תחת שלטונו של אוזבק ויורשו ג'אני בג (1342–1357), האסלאם, שבכל מקרה הכה שורש אצל הטורקים עוד לפני הכיבוש המונגולי, התקבל בקרב רוב הציבור, למרות שהמוסלמים נשארו סובלניים לאמונות אחרות. על מנת להרחיב את האסלאם בממלכה, המונגולים בנו מסגד ומבנים מתוכננים רבים שדרשו רחצה - המהווה אלמנט חשוב מהתרבות המוסלמית. סראי, בירת האורדה, משכה באותה תקופה סוחרים ממדינות רבות, כאשר סחר העבדים שגשג בעקבות הקשר עם הממלוכים. העלייה בעושר ובביקוש למוצרים גרמה לעלייה באוכלוסיית סראי, כאשר שיעור תושבי הקבע באזור עלה, וסראי הפכה למרכז של סולטנות מוסלמית גדולה.

בצ'אגאטאי, מובאראק שאה התאסלם ועם הזמן האליטה הצ'גאטאית התאסלמה עמו. בהמשך, חאנות צ'אגאטאי הוחלפה באימפריה הטימורית במרכז אסיה, שהוקמה בידי הכובש הטורקו־מונגולי טימור לנג. לדברי ג'ון ג'וזף סונדרס, טימור היה "תוצר של חברה שעברה איסלאמיזציה ואיראניזציה", ולא של חברת נוודי ערבות.^[8] כדי לתת לגיטימציה לכיבושיו, טימור הסתמך על סמלים ושפה אסלאמיים, כינה את עצמו "חרב האסלאם", וסייע למוסדות סמירנה, ובעקבות הניצחון העניק לעצמו את תואר הכבוד המוסלמי ראזי^[9]

ראו גם

• אורדת הזהב
• חאנות צ'אגאטאי
• טטרים
• הזארה
• טורקית צ'אגאטאי
• השושלת הטימורית
• השושלת המוגולית
• פלישות וכיבושים מונגוליים
• חאנות קרים
• חאנות אסטרחן
• חאנות קאזאן

הערות שוליים

1. Beatrice Forbes Manz (1989). The Rise and Rule of Tamerlane. Cambridge University Press. pp. 6–9. ISBN 978-0-521-34595-8.
2. "Tīmūr Lang". Encyclopaedia of Islam. Vol. 10 (2nd ed.). Brill. 2000. נבדק ב-24 באפריל 2014. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
3. Canfield, Robert L. (1991). Turko-Persia in Historical Perspective. Cambridge, United Kingdom: Cambridge University Press. p. 1 ("Origins"). ISBN 0-521-52291-9.
4. Janhunen, Juha (2013). "Personal pronouns in Core Altaic". In Martine Irma Robbeets; Hubert Cuyckens (eds.). Shared Grammaticalization: With Special Focus on the Transeurasian Languages. p. 221. ISBN 9789027205995.
5. Halperin, Charles J. (1987). Russia and the Golden Horde: The Mongol Impact on Medieval Russian History. Indiana University Press. p. 111. ISBN 978-0-253-20445-5.
6. Encyclopædia Britannica
7. L.A. Grenoble (11 באפריל 2006). Language Policy in the Soviet Union. Springer Science & Business Media. pp. 149–. ISBN 978-0-306-48083-6. {{cite book}}: (עזרה)
8. Saunders, J. J. (במרץ 2001). The History of the Mongol Conquests. University of Pennsylvania Press. pp. 173–. ISBN 978-0-8122-1766-7. {{cite book}}: (עזרה)
9. Marozzi, Justin (2004). Tamerlane: Sword of Islam, conqueror of the world. HarperCollins.