Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכנסייה האורתודוקסית של יוון או בשמה הרשמי - כנסיית יוון (ביוונית: Ἐκκλησία τῆς Ἑλλάδος) (אקליסיה טיס אלאדוס) היא נחשבת חלק מהכנסייה האורתודוקסית היוונית הרחבה יותר, ומייצגת את הכנסייה האוטוקפלית של יוון. היא מפעילה את סמכותה על מוסדות הדת האורתודוקסית היוונית בשטחי יוון העצמאית "הישנה" כפי שהייתה בשנת 1912, לפני מלחמות הבלקן מהשנים 1912–1913, בעוד שמוסדות הדת האורתודוקסיים היוונים בשאר יוון - ("האדמות החדשות" -בצפונה של יוון - אפירוס, מקדוניה, תרקיה המערבית, איים כמו לימנוס, לסבוס, כיוס, פטמוס, סמוס ואיקריה, ו כרתים והאיים הדודקאנסיים - כפופים לפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול. עם זאת, רוב הדיוקסיוס של המיטרופוליות ב"ארצות החדשות " של יוון מנוהלות בפועל מסיבות פרקטיות על ידי כנסיית יוון, זאת לפי הסכם בין כנסיית אתונה וזו של קונסטנטינופול. ראש כנסיית יוון, הפרימט, הוא ארכיבישוף אתונה ושל כל יוון.
כנסיית יוון היא אחת מחמש עשרה הכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות האוטוקפליות. עד שנת 1833 היא הייתה שייכת לפטריארכיית קונסטנטינופול אולם עם הכרזת עצמאות יוון, הכריזה את עצמה כאוטוקפלית, במיוחד כשהפטריארכיה נמצאה בשטחה של האימפריה העות'מאנית והייתה תלויה בה. מעמד האוטוקפליות הוכר לה לבסוף על ידי הפטריארכייה בקונסטנטינופול בשנת 1850. כיום בראש כנסיית יוון, החל מ-7 בפברואר 2008 מכהן ארכיבישוף אתונה וכל יוון, ירונימוס השני. לכנסיית יוון כעשרת מיליון מאמינים. השפה הליטורגית היא היוונית קוינה, לשון הברית החדשה, השפה השימושית - היוונית המודרנית. לוח השנה הוא גרגוריאני, פרט לקביעת תאריך חג הפסחא שהוא לפי לוח השנה היוליאני. הפולחן והמוזיקה הליטורגיים הם ביזנטיים.
הדת הנוצרית האורתודוקסית הפכה באופן רשמי לסממן קבוע של הזהות הלאומית היוונית עוד בחוקה המודרנית הראשונה של יוון, חוק אפידאורוס משנת 1822 בימי מלחמת העצמאות של יוון. הפתיח לכל החוקות הבאות של יוון מתחיל במילים "בשם השילוש הקדוש, החד מהותי ובלתי מחולק והכנסייה האורתודוקסית של ישו המשיח" מוגדרת כ"דת השלטת של יוון". המשכורות והפנסיות של כמרי הכנסייה האורתודוקסית משולמים על ידי המדינה בשיעורים הדומים לאלו של המורים. בעבר פיצתה הכנסייה על כך את המדינה באמצעות תשלום מס בשווי 35% על ההכנסות השוטפות של הכסייה, אולם מס זה בוטל בשנת 2004. בתוקף מעמדה כדת שלטת, חוקיה הקאנוניים של הכנסייה מוכרים של ידי הממשלה היוונית בתחומים הנוגעים לניהול הכנסייה. מוסד הכנסייה מנוהל על ידי "חוקת כנסיית יוון" שהיא חוק שנקבע באמצעות הצבעה בפרלמנט המדינה. הנישואים הדתיים והטבילות מוכרים כשקולים כנגד הטקסים התואמים האזרחיים ותעודותיהם מונפקות על ידי הכמרים המנהלים אותם. כל התלמידים היוונים-אורתודוקסים הלומדים בבתי הספר יסודיים ותיכונים ביוון לומדים את מקצוע הדת הנוצרית האורתודוקסית. הקשר בין הכנסייה למדינה מנוהל על ידי המשרד לחינוך לאומי לענייני דת.
הסמכות העליונה בכנסייה שייכת לסינוד, אספת כל בישופי הדיוקסיות בעלי מעמד מיטרופוליט. שמו המלא הוא "הסינוד הקדוש של כנסיית יוון" (Ἱερὰ Σύνοδος τῆς Ἐκκλησίας τῆς Ἑλλάδος - יירא סינודוס טיס אקלסיאס טיס אלאדוס). בראשו עומד כחוק הפרימאט, הארכיבישוף אתונה ושל כל יוון. הסינוד הזה דן בכל הסוגיות הכלליות של הכנסייה. "הסינוד העומד" העוסק בניהול השוטף, והמשמש לקדנציה אחת על בסיס רוטציה, מורכב מן הפרימאט העומד בראשו ותריסר בישופים.
הכנסייה מאורגנת ב-81 דיוקסיות. 36 מתוכן, השוכנות בצפון יוון ובאיים העיקריים בצפונו ובצפון-מזרחו של הים האגאי, נמצאים באופן רשמי ומבחינה רוחנית תחת סמכותו של ה פטריארך האקומני של קונטנטינופול, השומר על כמה פריבילגיות היחס אליהן ובתוכן, למשל על הבישופים שלהן לציין בתפילות את שם הפטריארך כפרימאט שלהן. דיוקסיות אלה מכונות ביחד "האדמות החדשות" (Νέαι Χώραι - נאֶאה חורֶה), מכיוון שנספחו למדינה היוונית המודרנית רק אחרי מלחמות הבלקן (1912–1913) והן מיוצגות על ידי 6 מתוך 12 הבישופים של ה"סינוד העומד". בחירתו של כל בישוף ב"אדמות החדשות" חייבת לקבל את אישורו של פטריארך קונסטנטינופול לפני כניסתו לתפקיד. דיוקסיות אלה מנוהלות בפועל על ידי כנסיית יוון ולבישופים שלהם זכות לערעור ("אקלטון") בפני הפטריארך.
הדיוקסיות של כרתים - כנסיית כרתים - ושל איי דודקנז וכן מדינת המנזרים שעל ההר אתוס נשארו תחת סמכותו הישירה של פטריארכיית קונסטנטינופול ואינן נחשבות לחלק מכנסיית יוון. לכנסיית כרתים (או הארכידיוקסיית כרתים) במיוחד יש מעמד חצי-אוטונומי: הבישופים שלה נבחרים על ידי סינוד מקומי מכהן, בעוד שארכיבישוף כרתים מתמנה על ידי הפטריארך האקומני מתוך רשימה של שלושה מועמדים ("טריפרוסופון") מוצגת בפניו על ידי משרד החינוך הלאומי ולענייני דת, הנבחרים מבין המיטרופוליטים המכהנים באי.
בדומה לכנסיות אורתודוקסיות אחרות, בוגרים זכרים של סמינרים המנוהלים על ידי הכנסייה (והממומנים על ידי המדינה היוונית) יכולים להיות מוסמכים כדיאקונים ואחר כך ככמרים. הם רשאים להתחתן לפני הסמכתם כדיאקונים, אבל לא אחר כך. רוב רובם של כמרי הפרוכיות הם נשואים. אחרת הם יכולים להצטרף למנזרים או לנדור נדרי נזירים. נזירים בעלי הסמכה ככמרים שהם גם בעלי תואר אקדמי בתאולוגיה, הם בחירים לתפקידים של ארכימנדריטים או בישופים. נשים הנודרות נדרי נזירות והופכות לנזירות לא יכולות לקבל הסמכה ככמרים. המנזרים משתייכים או לדיוקסיה מקומית או ישירות לאחת הפטריארכיות האורתודוקסיות. במקרה האחרון הם נקראים מנזרים "סטברופגיאקים" (ביוונית - סטברופגיאקא - "מעיינות הצלב").
בשנת 1924 חל פילוג בכנסייה ביום שבו החליט הסינוד הקדוש להחליף את הלוח השנה הישן (יוליאני) בלוח שנה היברידי - המכונה "לוח שנה יוליאני מתוקן" - ששמר שיטת תיארוך יוליאנית מתוקנת תוך כדי קביעת תאריכים גרגוריאנים עבור החגים הקבועים. סרבני שינוי זה ידועים כ"דבקים בלוח הישן" (קלנדריסטים ישנים או "פלאו-אימרולוגיטים") ושומרים של השיטה היוליאנית הישנה במלואה. בתוכם חלו פילוגים נוספים והם אינם משתייכים לכנסייה אחת בלבד. הם קוראים לעצמם "נוצרים אורתודוקסים לפי הסגנון המקורי" והקבוצה הגדולה ביותר בקרבם היא הסינוד של הארכיבישוף כריסוסטומוס השני קיוסיס. סינוד זה הוכר על ידי הממשלה ככנסייה אורתודוקסית תקפה, אולם אינו שייך לכנסיית יוון או לכנסיות אורתודוקסיות אחרות.
תולדות הכנסייה האורתודוקסית היוונית ידעה ארבעה שלבי התפתחות. שלוש המאות הראשונות עד לתקופתו של קונסטנטינוס הגדול ידועות כתקופה האפוסטולית (של השליחים) והקדומה. תקופת ימי הביניים נמשכה כאלף שנה עד לנפילת קונסטנטינופול לידי העות'מאנים המוסלמים. תקופת הכיבוש הטורקי המוסלמי ("טורקוקרטיה") התחילה במאה ה-15 ונמשכה לפחות לגבי חלק מיוון בערך עד שנת 1830. אחר כך התחילה התקופה המודרנית.
יוון היא אחד המרכזים המוקדמים של הנצרות. לפי המסורת הנוצרית, בשורת הדת הזאת הובאה ליוון על ידי השליח פאולוס בשנת 49. הוא הקים קהילות נוצריות (כנסיות) בפיליפי, תסלוניקה, וריה, אתונה (שנת 52), קורינתוס וניקופוליס.
וַיַּעֲמֹד פּוֹלוֹס בְּתוֹךְ הַוַּעַד שֶׁל הַשֹּׁפְטִים וַיֹּאמַר אַנְשֵׁי אַתִּינַס הִנְנִי רֹאֶה בַכֹּל כִּי יִרְאֵי אֱלוֹהוֹת אַתֶּם מְאֹד׃ כִּי אֲנִי עֹבֵר וּמִתְבּוֹנֵן אֶל־עֲבֹדוֹת אֱלֹהֵיכֶם וְהִנֵּה מִזְבֵּחַ אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לָאֵל הַנֶּעְלָם וְעַתָּה אֶת־אֲשֶׁר עֲבַדְתֶּם וְאֵינְכֶם יֹדְעִים אֹתוֹ אֲנִי מַגִּיד לָכֶם
(הברית החדשה, מעשי השליחים, י"ז, כ"ב-כ"ג - בתרגום לעברית מאת פרנץ דליטש).
ביוון כתב פאולוס את אגרותיו אל קהילות קורינתוס, תסלוניקי ופיליפי. שתי האגרות לקהילות תסלוניקי נחשבות לספרים העתיקים ביותר שבברית החדשה. השליח אנדראס הטיף גם הוא את ברית החדשה ביוון והוצא להורג כקדוש מעונה בעיר פטרס. חבר של פאולוס, טיטוס, היה הבישוף הנוצרי הראשון בכרתים. השליח פיליפוס ביקר והטיף באתונה. לוקאס הוצא להורג בתבאי, לזרוס מבית עניה היה לבישוף בקיטיון שבקפריסין, ו"יוחנן התאולוג" המזוהה תכופות עם יוחנן בן זבדי הוגלה לאי פטמוס, בה קיבל את ספר חזון יוחנן, האחרון שבברית החדשה. מרים, אם ישו עצמה ביקרה לפי המסורת, בהר אתוס בשנת 49 והפכה לפטרונית ההר. יוון הייתה לפיכך הארץ האירופית הראשונה שבה התקבלה בשורתו של ישו. בימיה הראשונים כנסיית יוון כללה דיוקסיה אחת - אכאיה, ומרכזה קורינתוס.
אירוע חשוב נוסף עבור הנצרות היוונית היה ביקורו באתונה של התאולוג אוריגנס. הוא השאיר רושם עז על המאמינים הנוצרים באתונה וסייע בפתרונן של כמה סוגיות שהטרידו את הכנסייה המקומית. בימי השלטון הרומי על אף הרדיפות נפוצה הדת הנוצרית ברחבי כל יוון. הבישוף הראשון של אתונה היה דיוניסיוס אראופגיטוס והמיטרופוליט הראשון של תסלוניקי היה דימיטריוס לאונידיס. אחרי צו סובלנות ראשון של הקיסר הרומי המזרחי גלריוס בשנת 311, בשנת 313 הוציא הקיסר קונסטנטינוס הגדול (יחד עם שותפו אז לשלטון במערב, ליקיניוס) את צו מילאנו שהכריז על הנצרות "דת מותרת" בכל האימפריה.
אחרי צו הסובלנות ראשון של הקיסר הרומי המזרחי גלריוס בשנת 311, בשנת 313 הוציא הקיסר קונסטנטינוס הגדול (יחד עם שותפו אז לשלטון במערב, ליקיניוס) את צו מילאנו שהכריז על הנצרות "דת מותרת" בכל האימפריה. קונסטנטינוס הכין את השטח להפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית המאוחרת ואחר כך של האימפריה הרומית המזרחית או הביזנטית. מן הרגע שבנה הקיסר קונסטנטינוס הגדול את קונסטנטינופול כבירתו החדשה (330-324) בביזנטיון העתיקה, הפכה קונסטנטינופול למרכז המדיני-דתי של החלק המזרחי של האימפריה הרומית. אחרי שלוש מאות שנים של רדיפות וקיום מחתרתי באימפריה הרומית, זו הייתה הקהילה הנוצרית היוונית, השפה היוונית והמיסיונרים היוונים שהביאו את בשורת הנצרות במזרח ובמערב. יוון הייתה ידועה כדיוקסיה אוטונומית בשם "איליריקום המזרחי". במאה הרביעית התבססה הכנסייה היוונית כנפרדת מהכנסייה הרומית. קונסטנטינופול פיתחה את פולחנה הליטורגי העצמי - הפולחן הביזנטי - מתוך הליטורגיה של יעקב הקדוש, בהתחלה בהשראת בזיליוס הגדול ואחר כך בהשפעת השינויים שהביא יוחנן כריסוסטומוס. בוועידת אפסוס הכירה כנסיית יוון באוטונומיה של כנסיית קפריסין. היא אושרה בשנת 488 על ידי הקיסר.
במאה השמינית בימי הקיסר לאון השלישי האיסאורי נכנסה האימפריה הביזנטית לעידן האיקונוקלאזם - איסור התמונות (האיקונות) בפולחן. אחרי איסור האיקונוקלאזם בוועידת ניקיאה השנייה בשנת 787 ידעה תנועה זו עדנה נוספת בתחילת המאה התשיעית ונאסרה סופית בשנת 843. בשנת 733 בימי אותו קיסר לאון השלישי, כנסיית יוון הפכה לחלק מתחום סמכותה של הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול אחרי שקודם לכן הייתה כפופה לבישופים של רומא (האפיפיורים) אחרי הסכיזמה, הפילוג הגדול בין כנסיית המזרח לזו של המערב בשנת 1054 לא קיבלו הנוצרים היוונים הביזנטים את סמכות האפיפיור. פטריארך קונסטנטינופול הוכר כראשון בין ראשי כנסיות המזרח.
אחרי כיבוש קונסטנטינופול על ידי הצלבנים והקמת האימפריה הלטינית של קונסטנטינופול בשנת 1204 הוצא הפולחן הביזנטי ביוון מחוץ לחוק. אותם הבישופים שלא הכירו בסמכות האפיפיור אולצו לעזוב את משרותיהם והוחלפו בכמרים רומיים-קתוליים. בשנת 1213 שליח האפיפיור בשם פלאגיוס די אלבנו הורה על עונש מוות למי שישמור על הפולחן הביזנטי. בסופו של דבר מחאה המונית של העם ושל אצולה היוונים עצרה את יישום החלטה זו.
בימי שלטון הקיסרים הביזנטים ואחר כך בעת הכיבוש הטורקי של יוון (ה"טורקוקרטיה") הכנסייה האורתודוקסית ביוון הייתה מנוהלת על ידי הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול. השלטון העות'מאני לא התערב בניהול הכנסייה.
תוך כדי מלחמת העצמאות של יוון (1832-1821) התחיל הנשיא הזמני של יוון, יואניס קפודיסטריאס (1831-1776) במשא ומתן עם הפטריארך בנוגע לעצמאותה של כנסיית יוון שהייתה למעשה עובדה מוגמרת החל משנת 1821[1]. ההחלטה הסופית בקשר למעמד הכנסייה ביחס לקונסטנטינופול נלקחה בשנת 1833 על ידי העוצר הבווארי פון מאורר שפעל בשם המלך הקטין עדיין אותון (1867-1815) מתוך חשש כי הממשל העות'מאני יוכל להשפיע על המדיניות של יוון באמצעות הפטריארך של קונסטנטינופול. ב-23 ביולי 1833 בסינוד שהתכנס בנאפפליו הוכרזה כנסיית יוון לכנסייה אוטוקפלית על כל שטחי הממלכה, חופשית ועצמאית". בראש הכנסייה הועמד מלך יוון (רומי-קתולי בדתו) כסמכות -על ניהולית. הוחלט על הקמת סינוד קבוע מורכב מכמרים ממונים על ידי המלך[1]. עצמאות הכנסייה לא זכתה להכרה מצד הפטריארך מקונסטנטינופול שהטיל חרם עליה. היא לא הוכרה גם על ידי עוד כנסיות אורתודוקסיות אחרות. הפילוג - סכיזמה - הזה נמשך 17 שנה. בסופו של דבר ב-29 ביוני 1850 הכיר הפטריארך אנתימוס הרביעי בכנסיית יוון תוך השגת כמה תנאים שהבטיחו את המעמד המיוחד של "כנסיית האם" מקונטנטינופול על אדמות יוון. בשנת 1864 תושבי האיים היוניים הסתפחו לכנסיית יוון ובשנת 1881 התווספו גם דיוקסיית תסליה וחלקים מאפירוס. באותה שנה הוקמה הכנסייה היוונית אורתודוקסית של אמריקה. לפי הסכם משנת 1908 בין הפטריארך לסינוד הקדוש של אתונה, כנסיית יוון פרשה את חסותה גם על הכנסיות היווניות בארצות הברית. בשנת 1927 שונו תקנוני כנסיית יוון כך שהממשלה תוכל לפקח עליה ולהיות נוכחת במפגשי הסינוד הקדוש. בשנת 1924 קיבלה הכנסייה את לוח השנה הנאו-יוליאני, מה שעורר מחאות בקרב חלק מציבור המאמינים ומהכמרים. ב-4 בספטמבר 1928 הגיעו כנסיית יוון והפטראירכיה האקומנית של קונסטנטינופול לסיכום לפיו 36 אפרכיות שסופחו ליוון בהתאם להסכם לוזאן תנוהלנה בפועל על ידי הפטריארכיה, בעודן הן בהתאם לחוק היווני 3615 מ-15 ביולי 1928 חלק מכנסיית יוון. מדובר באפרכיות באפירוס, מקדוניה, מערב טרקיה ובאיים. ב-1935 שלושה בישופים שפעלו בתקיפות נגד הנהגת לוח השנה החדש הודיעו על הקמתה של "כנסיית הנוצרים האורתודוקסים האמיתיים" (Εκκλησία των Γνησίων Ορθοδόξων Χριστιανών) כתוצאה מכך קמו עוד כמה כנסיות אורתודוקסיות בלתי רשמיות במסגרת "תנועת לוח השנה הישן" ( Παλαιοημερολογίτες פאלאואימרולוגיטס) החל משנות ה-1940 תנועה זו התפלגה לעוד כמה קבוצות קטנות.
בשנת 1833 סגר הפרלמנט של אתונה 400 מנזרים קטנים שהיו מאוכלסים על ידי פחות מ-5 נזירים או נזירות. הכמרים לא זכו למשכורות. באזורים הכפריים היו בעצמם חוואים ופרנסתם הייה תלויה ברווחי חוותיהם ובתגמולים ואתננים מציבור המאמינים בפרוכיות שלהם. חובותיהם המקצועיים היו בעיקר טקסי הקודש - הסקרמנטים -, ניהול ההלוויות, הברכות על היבול, וטקסי גירוש שדים. כמרים מועטים למדו בסמינרים לכמרים. בסביבות 1840 התחיל תהליך של תחיית הכנסייה בכל רחבי הממלכה כשבראשה עמדו מטיפים נודדים. הממשלה ניסתה להגבילה. כמה מטיפים נעצרו אבל התנועה התעצמה וחסידיה קמו והוקיעו שלושה בישופים על "קניית משרותיהם". בסביבות שנת 1880 תנועה שנקראה "אנאפלאסיס" ("הקימה מחדש") הזריקה תנופה נוספת. היא נאבקה ברעיונות הרציונליסטים ומטריאליסטים שהושפעו על ידי החילון המערבי. היא קידמה את השימוש בספרי תפילה בבתי הספר ופתחה חוגים ללימוד כתבי הקודש הנוצרים.
בראש מגמה זו לתחיית האמונה הדתית עמדה במאה ה-20 תנועה שנקראה "זואי", שהוקמה בשנת 1911. המרכז שלה היה באתונה אולם היא פעלה בפרובינציה ופעיליה היו בעיקר מאמינים מן השורה ורק כמה אנשי כמורה. פעילות התנועה התרכזה בפרסום חוברות וברשת בתי ספר של יום ראשון ואורגנה בתוך 7800 כנסיות ושבהם למדו 150,000 תלמידים. תנועת זואי מימנה ארגונים רבים לעובדים, להורים ולאחיות רחמניות. הפיצה את כתבי הקודש, רומנים מאוירים, עלונים וחומר דתי אחר. עודדה השתתפות בליטורגיות ובטקסי המעבר הדתיים.
במהלך המאה ה-20 נפתחו סמינרים רבים לכמרים, אולם רוב בוגריהם הפכו ליותר מורים מאשר לכמרים. בשנת 1920 רק 800 כמרים מתוך 4500 היו בעלי השכלה על-יסודית. ב-1959 רק 5% מתוך 7000 כמרים היו בעלי השכלה גבוהה (בוגרי אוניברסיטה או סמינר). מגזר הנזירים הידלדל, אם כי נשאר על כנו בהר אתוס המרוחק. מלחמת העולם השנייה ואחר כך מלחמת האזרחים פגעו בחיים הדתיים. כנסיות רבות נשרפו, מאות כמרים ונזירים נרצחו על ידי הכובשים הגרמנים או מצד שני על ידי הקומוניסטים.
כנסיית יוון מונה ארכיבישופות אחת (אתונה) ו-77 מיטרופוליות. החל משנת 2008 ראש כנסיית יוון וראש הסינוד הקדוש שלה הוא הארכיבישוף ירונימוס השני (יואניס ליאפיס) של אתונה וכל יוון כפופים להם 200 מנזרים. לפי אתר הפטריארכיה של מוסקבה מספר המאמינים של כנסיית יוון מוערכת כ-8 מיליון מתוך 9.6 מיליון תושבי יוון[2]. לפי אתרה הרשמי היא מונה כ-10,000,000 מאמינים ו - 546 מנזרים. כיום הארכיבישוף של אתונה ושל כל יוון עומד בראש סינוד קבוע המורכב מ-12 מיטרופוליטים (6 מדרום יוון ו-6 מ"האדמות החדשות", המשתתפים בסינוד ברוטציה שנתית) ובראש סינוד של ה"הייררכיה" שבו משתתפים כל המיטרופוליטים, והמתכנס אחת לשנה. פועלות שתי פקולטות לתאולוגיה (נוצרית אורתודוקסית) - באוניברסיטאות אתונה וסלוניקי. יש כמרים שהם בוגרים של סמינרים ומכללות תאולוגיות . האפארכיות של כנסיית יוון:
מושבה - באתונה. החל מ-1981 הארכיבישוף הוא ירונימוס השני.
(תחת שיפוטה של פטריארכיית קונסטנטינופול עד 1928, מאז תחת שיפוטה של אתונה, להוציא דודקנסוס)
אתר האינטרנט הרשמי של הכנסייה האורתודוקסית של יווןSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
