הוויה (פילוסופיה)

הוויה (באנגלית: Being; בצרפתית: Être; בגרמנית: Sein) בפילוסופיה משמעותה היא קיום גשמי או קיום לא מהותי של דבר. כל מה שקיים הוא הוויה. אונטולוגיה היא ענף בפילוסופיה העוסק בטבע של היש, הקיים או המציאות. הוויה היא מושג המקיף מאפיינים אובייקטיביים וסובייקטיביים של מציאות וקיום. כל מה שמשתתף בהוויה נקרא גם "ישות". הרעיון של "הוויה" היה, בהכרח, חמקמק ושנוי במחלוקת בתולדות הפילוסופיה, החל בניסיונות להגדירה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית, כשהראשון לזהות ולהגדיר את המושג היה פרמנידס.^{[דרוש מקור]}

ערך מחפש מקורות

דוגמות לניסיונות בעת החדשה לעסוק ב"הוויה" כוללים את הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (ששאב בעצמו השראה מקורות יוונים קדומים) ואימץ מונחים גרמניים כמו Dasein כדי לתאר את הנושא^[1]. כמה דוגמאות של גישות מודרניות אירופיות מבוססות על היידגר, ומיישמות תוצאות מטאפיזיות על הבנת הפסיכולוגיה האנושית והמצב האנושי באופן כללי (בעיקר במסורת האקזיסטנציאליזם). לעומת זאת, בפילוסופיה האנליטית הנושא מוגבל יותר לחקירה מופשטת, בעבודתם של תאורטיקנים משפיעים כמו וילארד ואן אורמאן קוויין ואחרים.^{[דרוש מקור]}

ההוויה המהותית

הוויה ותורת המהות

ויליאם ג'יימס תיאר את הפער בהבנת ההוויה: "איך מגיע העולם להיות כאן בכלל במקום הקיום הלא המהותי (nonentity) שאפשר לדמיין במקומו? ...מאין להוויה אין גשר הגיוני"^[2]. ניסיון לגשר על הפער הזה נעשה לראשונה בהיסטוריה על ידי הפילוסופים הקדם-סוקרטיים במהלך תהליך התפתחות הסיווג של כל הישויות. אריסטו, שכתב אחרי הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, מחיל את המונח קטגוריה (אולי לא במקור) על עשרה סיווגים ברמה הגבוהה ביותר. הם כוללים קטגוריה אחת של חומר (ousiae) הקיימת באופן עצמאי (אדם, עץ) ותשע קטגוריות של מאפינים, שיכולות להתקיים רק במשהו אחר (זמן, מקום, צורה). במטאפיזיקה של אריסטו כל דבר ניתן לאנליזה לשני מרכיבים אלו, אשר חיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו. הצורה איננה המראה החיצוני של הדבר אלא היא מושג מופשט, המאפיין הכללי של הדבר, המגדיר את מהותו ואת הפונקציונליות שלו, בעוד החומר הוא המאפיין הפרטי שלו, המבדיל אותו מדברים אחרים בחלל ובזמן. כשמדובר בהוויה, המערכת לא מצליחה להגיע להגדרה מהסיבה הפשוטה שלא ניתן למצוא שום הבדל. הפתרון הטריוויאלי, שהוויה מתווספת לכלום, הוא טאוטולוגי: הוויה היא הוויה. אין מתווך פשוט יותר בין הוויה לאין הוויה שמסביר ומסווג את ההוויה^[3].

ההוויה הטרנסצנדנטלית

הפילוסוף הנוצרי מסוף תקופת פילוסופיית ימי הביניים, תומאס אקווינס, גם עסק בנושא. כמה מהצעותיו של אקווינס גונו על ידי אטיין טמפר, הבישוף של פריז (בשנים 1270 עד 1277), אך מסירותו לשימוש בפילוסופיה להבהרת סוגיות תאולוגיות הייתה כה חזקה, שהוא הוכרז לבסוף כאחד ממורי הכנסייה בשנת 1568. ומי שמאמצים את הפילוסופיה שלו נקראים תומיסטים^[4].

ניבוי תומיסטי של הוויה

אקווינס טען כי הוויה היא מהות, ומתרחק מהסיווג האריסטוטלי: "הוויה איננה סוג, מכיוון שאינה ניתנת לניבוי באופן חד-משמעי אלא רק באופן אנלוגי". אם החומר הוא הקטגוריה הגבוהה ביותר ואין חומר, ישות, אז יש לראות את האחדות הנתפסת בכל הישויות מכוח הקיים שלהם בצורה אחרת. אקווינס בחר באנלוגיה: כל היצורים דומים או דומים זה לזה בקיים. השוואה זו היא הבסיס לאנלוגיית ההוויה שלו. האנלוגיה יכולה להתבטא בצורות רבות ושונות, אך המפתח לה הוא ההבחנה האמיתית בין קיום למהות. קיום הוא העיקרון המעניק מציאות למהות שאינה זהה בשום צורה לקיום. חומר יכול להיות אמיתי או לא. מה שהופך חומר אינדיבידואלי - אדם, עץ, כוכב לכת - לממשי הוא מעשה מובהק, "להיות", המפעיל את אחדותו. לכן אנלוגיה של פרופורציות אפשרית: "המהות קשורה לקיום כמו שהעוצמה קשורה למעשה"^[5].

הוויה ברנסאנס ובעת החדשה המוקדמת

אף על פי שהתומיזם היה חידוש בתקופת ימי הביניים המאוחרת, הוא היה לדּוֹגְמָה בתקופת הרנסאנס. משנת 1277 עד 1567 בערך, הוא שלט בנוף הפילוסופי. הפילוסופים הרציונליסטים, שהביאו דגש חדש על התבונה ככלי לאינטלקט, הובילו את המסורות הקלאסיות והביניימיות לבדיקה מחודשת, תוך שהם מפעילים מושג חדש של ספק. בין "הספקנים החדשים" היו האמפריסטים, תומכי השיטה המדעית, ששמו דגש על ניסויים ותלות בהוכחות שנאספו מניסיון חושי.

עם תחילת עידן הנאורות הפילוסוף והמדען הצרפתי ברנאר דה פונטנל (1657-1757), שם את מושג ההוויה באור חדש באומרו Je souffre d'être ("אני סובל מלהיות")^[6].

ספקות אמפיריסטים

לרציונליזם ולאמפיריציזם היו הגדרות רבות, שעניינם בעיקר אסכולות ספציפיות לפילוסופיה או קבוצות של פילוסופים במדינות מסוימות, כמו גרמניה. באופן כללי הרציונליזם היא האסכולה השולטת בעידן הנאורות הרב-לאומי, הבין-תרבותי, שהחל במאה ה-17. על ידי מדענים ממדינות שונות, שבעידן הנאורות היו רציונליסטים. אמפיריקן מוקדם, תומאס הובס, פרסם בשנת 1651 את ספרו "לויתן", מסה פוליטית שנכתבה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, ובו מניפסט מוקדם של רציונליזם.

על פי הובס הנימוק הוא התהליך הנכון להסקת מסקנות מההגדרות. בהמשך הוא מגדיר שגיאה כסתירה פנימית להגדרה או מסקנות שאינן עוקבות אחר ההגדרות שעליהן הן אמורות להתבסס. מדע, לעומת זאת, הוא תוצאה של "הנמקה נכונה", המבוססת על "חוש טבעי ודמיון", סוג של רגישות לטבע, כ"שהטבע עצמו לא יכול להגיע אליה".

לאחר שהניח את היסודות לתפיסתו בקפידה, הובס פותח במתקפה אפיסטמולוגית על המטאפיזיקה. הפילוסופים המוקדמים הגיעו לתורת החומר והצורה מתוך התחשבות בפרדוקסים טבעיים מסוימים, שנחתמו תחת הכותרת הכללית של בעיית האחדות. לדוגמה, נראה שגוף הוא דבר אחד ובכל זאת הוא מחולק לחלקים רבים. מה זה, אחד או רבים? אריסטו הגיע להבחנה בין חומר וצורה, רכיבים מטאפיזיים שהחדירה שלהם מייצרת את הפרדוקס. האחדות כולה נובעת מהצורה המהותית ומההתפלגות לחלקים. הטמעת החלקים המעניקים להם יחידות ייחודיות באמת הן הצורות המקריות. אחדות ההוויה כולה מופעלת על ידי עקרון אחר באמת, הקיום.

הוויה במודרנה ובפוסטמודרנה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

אקזיסטנציאליסטים כמו היידגר וסארטר כתבו רבות על מושג ההוויה. היידגר, בעבודתו העיקרית "הוויה וזמן", תהה כיצד ניתן לשאול באופן משמעותי את שאלת משמעות ההוויה, מכיוון שהיא גם הגדולה ביותר, שכן היא כוללת כל מה שיש, והכי פחות משמעותית, שכן לא ניתן לומר עליה שום דבר מסוים. הוא מבחין בין אופנים שונים של ההוויה: מצב פרטיבי (אנ') נמצא בהישג יד, ואילו ישויות במובן מלא יותר מתוארות כמוכנות ליד. מי ששואל את שאלת ההוויה מתואר כ-Dasein ("היות שם/ היות בנמצא") או היות-בעולם (In-der-Welt-sein). במחשבתו המאוחרת יותר, החל בספרו "מקורה של יצירת האמנות", היידגר מבקר את ההבחנה בין הוויה לבין ישויות, ומאחד אותם בתפיסה הכמו-פרה-אונטולוגית של ההוויה. ההוויה נחשפתף ב"מארה" (Ereignis). ניכוס, כהתרחשות המקורית של הוויה.

סארטר הושפע מהיידגר בספרות "הישות והאין" (Being and Nothingness). עם זאת, ניטען כי הבין את היידגר המוקדם באופן שגוי (כך טען גם היידגר עצמו בחיבורו איגרת על ה"הומניזם", המגיב לנאומו המפורסם של סארטר, "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם"). סארטר משתמש במצבי הוויה בניסיון לבסס את מושג החופש שלו באופן אונטולוגי על ידי הבחנה בין הוויה -על עצמה (דברים), ולהיות-לעצמה (אדם).^{[דרוש מקור]}

הוויה מובנת גם כ"מצב הוויה "של האדם, ומכאן שמשמעותה המשותפת היא בהקשר של חוויה אנושית (אישית), עם היבטים הכוללים ביטויים וביטויים שמקורם ב"ישות" מולדת, או באופי אישי.^{[דרוש מקור]} היידגר טבע את המונח "Dasein" עבור תכונה זו של ההוויה ביצירתו המשפיעה "הוויה וזמן", בו טען שהוויה או דסיין קושרת את תחושת גופו של האדם לתפיסת העולם שלו. היידגר, בין היתר, התייחס לשפה מולדת כבסיס ההוויה, הנותן אות לכל היבטי ההוויה.^{[דרוש מקור]}

הערות שוליים

1. דוד גורביץ', דן ערב, היות שם, באנציקלופדיה של הרעיונות
2. הציטוט באנגלית: "How comes the world to be here at all instead of the nonentity which might be imagined in its place? ... from nothing to being there is no logical bridge."
   מתוך James, William (1916). Some problems of philosophy: a beginning of an introduction to philosophy. New York: Longmans, Green and Co. pp. 38, 40.
3. Aristotle. "Book VII Section 1 (paragraph 1028b)". Metaphysics.
4. Wallace, William A. "Thomism and Its Opponents". Dictionary of the Middle Ages. Ed. Joseph R. Strayer. Vol. 12. New York: Scribner, 1982. 38–45. Print.
5. Wippel, John F. (2000). The metaphysical thought of Thomas Aquinas: from finite being to uncreated being. Monographs of the Society for Mediaeval and Renaissance Philosophy, No. 1. The Catholic University of America Press. p. 75.
6. Stanhope, Philip Dormer (1779). Miscellaneous Works of the late Philip Dormer Stanhope, Earl of Chesterfield. Vol. 4 (2 ed.). London: Edward and Charles Dilly. p. 194. נבדק ב-29 באוגוסט 2019. {{cite book}}: (עזרה)