Loading AI tools
ההגירה הגדולה, (אנגלית: Great Migration), קרויה גם ההגירה הגדולה לצפון, או ההגירה השחורה, הייתה תנועתם של מעל שישה וחצי מיליון אזרחים אמריקאים ממוצא אפריקאי מדרום ארצות הברית הכפרית, ליישוב העירוני בצפון-מזרח ארצות הברית, המערב התיכון ומערב ארצות הברית. הגירה זו התרחשה בשתי תקופות חופפות אך שונות:
- 1910 עד 1940 : 1.6 מיליון
- 1940 עד 1970: כחמישה מיליון, לאחר השפל הגדול.
הסיבות להגירה זו היו מדיניות ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית והאפליה, במדינות הדרום בהן אושרו חוקי ג'ים קרואו,[1][2] והתנאים החברתיים והכלכליים הקשים שנבעו מכך. ההגירה הביאה עמה שינוי היסטורי משמעותי מכיוון שהמהגרים עברו בדרך כלל לערים הגדולות דאז בארצות הברית (העיר ניו יורק, שיקגו, דטרויט, לוס אנג'לס, פילדלפיה, קליבלנד וושינגטון הבירה) בתקופה שבה לערים הללו הייתה השפעה תרבותית, חברתית, פוליטית וכלכלית מרכזית על ארצות הברית.[3] במקומות החדשים הוקמו קהילות גדולות של אפרו אמריקאים, בעלות כוח ומשפיעות. למעשה, בזכות ההגירה צפונה, גדל כוחם של האזרחים השחורים להביא לשינוי גם במדינות הדרום הגזעניות, אמנם בתהליך איטי.
בסטטיסטיקה המוקדמת יותר של אוכלוסיית ארצות הברית, בשנים 1780 עד 1910, חיו יותר מ-90% מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית במדינות הדרום של ארצות הברית.[4][5] בסוף ההגירה הגדולה, מעט יותר מממחצית האוכלוסייה האפרו-אמריקאית חיה בדרום, בעוד שמעט פחות ממחצית חיה בצפון ובמערב. [6] יתר על כן, האוכלוסייה האפרו-אמריקאית הפכה לעירונית מאוד. בשנת 1900 רק חמישית מהאפרו-אמריקאים בדרום התגוררו באזורים עירוניים.[7] עד שנת 1960, התגוררו מחצית מהאפרו-אמריקאים בדרום התגוררו באזורים עירוניים, ובשנת 1970 למעלה מ-80% מהאפרו-אמריקאים ברחבי הארץ התגוררו בערים. [8]
ההגירה הגדולה הייתה אחת התנועות הפנימיות ההמוניות הגדולות והמהירות ביותר בהיסטוריה - אולי הגדולה ביותר - שלא נגרמה בגלל איום מיידי של חשש למוות או רעב. במספרים יחסיים הדבר מתעלה על הגירה של כל קבוצה אתנית אחרת - איטלקים, אירים, יהודים או פולנים - לארצות הברית. מבחינת האזרחים השחורים, המשמעות של ההגירה הייתה לעזוב את מה שהיה הבסיס ההיסטורי, הכלכלי והחברתי שלהם באמריקה ולמצוא בסיס חדש.
בעוד שבהגירה הגדולה הראשונה (1910–1940), עברו כ כ־1.6 מיליון אנשים מאזורים כפריים בדרום לערים תעשייתיות בצפון, הרי שבהגירה הגדולה השנייה (1940–1970), שהחלה לאחר השפל הגדול, היגרו לפחות חמישה מיליון אנשים - כולל אנשי עיר רבים בעלי כישורים עירוניים - לצפון ולמערב.[9]
מאז ייסוד התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, המגמה התהפכה, כאשר חלק מהאזרחים האמריקאים ממוצא אפריקאי עברו מצפון לדרום - אם כי באופן איטי יותר. מהלכים האלה שזכו לכינוי "ההגירה הגדולה החדשה", נבעו בדרך כלל על ידי הקשיים הכלכליים של ערים בצפון-מזרח ארצות הברית ובמערב התיכון של ארצות הברית, עקב שינויי החקיקה ב"דרום החדש" שאיפשרו שוויון זכויות רב יותר, צמיחת מקומות עבודה, עלייה ביוקר המחיה בדרום, קשרי משפחה וקרבה, ושיפור היחסים בין הגזעים.[10]
הגורמים העיקריים להגירה בקרב אמריקאים ממוצא אפריקאי מהדרום לצפון, היו ההפרדה הגזעית החוקית, שאיפשרה בחסות החוק אפליה בוטה כלפי שחורים במדינות הדרום, עלייה בהתפשטות האידאולוגיה הגזענית, אלימות כלפי שחורים[12] ומעשי לינץ' נרחבים (כ-3,500 אפרו-אמריקאים נרצחו במעשי לינץ' בין השנים 1882 ל-1968 [13]), והיעדר הזדמנויות חברתיות וכלכליות בדרום. היו גם גורמים שמשכו את המהגרים צפונה, כמו מחסור בכוח אדם במפעלים בצפון שנגרם על ידי מלחמת העולם הראשונה, והביא לאלפי מקומות עבודה במקומות תעסוקה שחייבו עבודה פיזית קשה, בעיקר במפעלי הפלדה, מסילות הברזל, מפעלי אריזת בשר ותעשיית הרכב.[14] משיכת המשרות בצפון התחזקה על ידי מאמציהם של סוכני עבודה שנשלחו על ידי אנשי עסקים בצפון לגייס עובדים מהדרום.[14] חברות צפוניות הציעו תמריצים מיוחדים כדי לעודד עובדים שחורים לעבור דירה, כולל תחבורה חינם ודיור במקום החדש בעלות נמוכה.[15] תמריצים אלה היו אכן אטרקטיביים, כאשר באזורי מגוריהם הקודמים סבלו אותם אזרחים מאלימות כלפיהם, ומאפליה ויחס משפיל, לאורך זמן.
במהלך מלחמת העולם הראשונה חלה ירידה בכמות המהגרים מאירופה, מה שהביא מפעלים בצפון ארצות הברית להיצע נמוך של עובדים. קודם לכן, במהלך 1914, הגיעו בסביבות 1.2 מיליון מהגרים אירופאים, בעוד שרק 300,000 הגיעו בשנה שלאחר מכן לארצות הברית. עם תחילת המלחמה, השפיע גם גיוס העובדים בצפון לצבא על היצע העבודה. הדבר יצר הזדמנות עבור אמריקאים אפריקאים, שכן התעשייה הצפונית חיפשה מבקשי עבודה חדשים בדרום. היו יתרונות רבים למשרות בצפון בהשוואה לעבודות בדרום, כולל שכר שיכול היה להיות כפול או יותר. האבטלה שהייתה בדרום ארצות הברית, בנוסף להיעדר הזדמנויות חברתיות עקב חוקי ג'ים קרואו הניעו מספר גדול של אזרחים ממוצא אפריקאי לעזוב את כל המוכר להם, ולעיתים את משפחתם המורחבת, ולהגר אלפי קילומטרים צפונה. [16]
|
הלינץ' בתומאס שיפ ואברהם סמית' הוא דוגמה לאחד מאלפי מעשי הלינץ' שנעשו באנשים שחורים במדינות הדרום של ארצות הברית. שיפ וסמית' היו שני גברים אמריקאים-אפריקאים בתחילת שנות העשרים לחייהם, שנרצחו על ידי ההמון בלינץ' באינדיאנה בשנת 1930. ביום שקדם להירצחם נעצרו השניים על ידי המשטרה בהיעדר הוכחות, והואשמו ברציחתו של עובד מפעל לבן, ובאונס של חברתו. המון זועם חמוש בפטישים, ברזלים ואלות, פרץ לתא המעצר שבו ישבו, הוציא אותם והכה אותם למוות תוך שימוש באלימות קשה. שוטרים שהיו בקהל הצטרפו גם הם למעשה הלינץ'. לאחר שהוכו למוות נתלו גופות שני הצעירים לראווה. לא היה זה מקרה יוצא דופן באותה תקופה, אולם בין הבודדים שתועדו בזמן אמת. לורנס בייטלר, צלם סטודיו שהיה במקום, צילם במצלמתו תמונה מפורסמת ובה שתי הגופות תלויות בכיכר העיר, מוקפות בקהל צוהל. בכך נבדל אירוע זה מעשרות אירועים דומים אחרים שלא תועדו. מעשי לינץ' כאלה ומעשי אלימות אחרים כנגד האוכלוסייה השחורה, היו בין הגורמים להגירה הגדולה. |
כאשר נחתמה הצהרת האמנציפציה ב-1863, התגוררו מעל 92% מהאוכלוסייה השחורה בדרום ארצות הברית, בהיותם עבדים. פחות משמונה אחוזים מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית חיה בצפון-מזרח או במערב התיכון של ארצות הברית.[17] תקופת השיקום בהיסטוריה של ארצות הברית, שמה דגש יותר על שיקום המדינות שהיו לשעבר בפדרציה, ואזרחיהם הלבנים. לאחר ביטול העבדות בארצות הברית אמנם השתנה מעמדם החוקי של האמריקאים ממוצא אפריקאי, שכעת כבר נחשבו כבני אדם ולא כרכוש. עם זאת, אותם עבדים משוחררים עדיין היו ללא כל רכוש, ללא הכנסה, ללא השכלה וללא ידיעת קרוא וכתוב, ורובם גם ללא קורת גג. איש לא שילם להם פיצויים או תגמול כלשהו, והם נותרו חסרי כל, בעוני רב, בחברה שעדיין הייתה גזענית ועוינת כלפיהם. ועדיין, רובם לא עזבו באופן מיידי את ביתם ועברו למדינות הצפון. ללא אמצעים למעבר כה גדול, ולעיתים ללא היכרות עם הגאוגרפיה של ארצות הברית, וללא היכולת לעבור עם כל קרובי משפחתם וקהילתם, נשארו רובם במדינות הדרום. העבודה שמצאו הייתה כשכירים, בשכר זעום מאוד, לעיתים כמעט בחינם (בהיעדר כל חקיקה להגנת זכויות של עובדים שחורים), תמורת קורת גג.
ועדיין, רובם נשארו בדרום. היה צורך בביקוש משמעותי בצפון, כדי לגרום למהלך של נדידה כה גדולה.
בין השנים 1910 ל-1930 גדלה האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בכארבעים אחוז במדינות הצפוניות כתוצאה מההגירה, בעיקר בערים הגדולות. בערים פילדלפיה, דטרויט, שיקגו, קליבלנד, בולטימור וניו יורק היה גידול אוכלוסין מהגדולים ביותר בתחילת המאה העשרים. עשרות אלפי אזרחים שחורים גויסו לעבודות תעשייתיות, כגון תפקידים הקשורים להרחבת מסילת הרכבת של פנסילבניה. מכיוון שהשינויים התרכזו בערים הגדולות, שמשכו גם מיליוני מהגרים חדשים מאירופה, המתיחות עלתה כשהאנשים התחרו על מקומות עבודה ודירות דיור. המתיחות החמורה ביותר הייתה בין האירים האתניים, המגנים על עמדותיהם ועל הטריטוריה שהשיגו לאחרונה, לבין המהגרים השחורים.
מתחים ואלימות
עם ההגירה של האמריקאים האפריקאים צפונה והערבוב של עובדים לבנים ושחורים במפעלים, המתח הלך וגדל, כשהוא מונע בעיקר על ידי עובדים לבנים, שחשו מאוימים בתפקידיהם הקודמים. ה-AFL - פדרציית העבודה האמריקאית, דגלה בהפרדה בין לבנים לאפרו-אמריקאים במקום העבודה, גם מסיבות גזעניות, וגם עקב אותה מתיחות. היו הפגנות לא אלימות מצד ציבורי העובדים הלבנים, כמו יציאה מהעבודה, במחאה על כך שאפריקאים אמריקאים ולבן עובדים יחד. כשהמתח הלך וגדל, פרצה עד מהרה גם אלימות. בשנת 1917 התקיימו מהומות במזרח סנט לואיס באילינוי (אנ'). התפרעות זאת הייתה מהידועות יותר לשמצה במקומות עבודה. היו בה כ־200 הרוגים, ויותר מ-6000 אפרו-אמריקאים נעקרו בעקבותיה מביתם. האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, הגיבה לאלימות בצעדה המכונה "הצעדה השקטה" (אנ'), בה למעלה מ-10,000 גברים ונשים אפרו-אמריקאים הפגינו בהארלם, ניו יורק. הקונפליקטים ביחסי העבודה בין לבנים לשחורים נמשכו גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.[18]
בסוף הקיץ ובסתיו 1919, המתחים הגזעיים הפכו אלימים ונודעו בשם הקיץ האדום. פרק זמן זה הוגדר על ידי אלימות והתפרעות ממושכת בין שחורים ולבנים בערים הגדולות בארצות הברית. [19] הסיבות לאלימות זו היו שונות. הערים שהושפעו מהאלימות כללו את וושינגטון די. סי., שיקגו, אומהה, נוקסוויל, טנסי ואיליין, ארקנסו, שהיא עיירה כפרית קטנה מדרום מערב לממפיס.[20]
התפרעויות הגזע הגיעו לשיא בשיקגו, שכן רוב האלימות והמוות התרחשו שם במהלך המהומות.[21] מחברי המסמך "The Negro in Chicago", מחקר על יחסי גזעים והתפרעות גזע, דו"ח רשמי משנת 1922 על יחסי גזעים בשיקגו, הגיע למסקנה שהיו גורמים רבים שהובילו להתפרצויות האלימות בשיקגו. בעיקרון, שחורים רבים קיבלו על עצמם את עבודתם של גברים לבנים שיצאו להילחם במלחמת העולם הראשונה. כשהמלחמה הסתיימה ב-1918, גברים רבים חזרו הביתה כדי לגלות שעבודתם נלקחה על ידי גברים שחורים שהיו מוכנים לעבוד רחוק יותר, בעבודה קשה יותר ובשכר פָּחוּת.[20] עד שהמהומות האלימות בשיקגו שככו, 38 בני אדם איבדו את חייהם, והיו לפחות 500 פצועים נוספים. בנוסף, הושמד רכוש בשווי 250,000 דולר (מיליונים רבים בשווי של היום) ויותר מאלף בני אדם נותרו ללא קורת גג.[22] גם ערים אחרות ברחבי המדינה הושפעו רבים מהאלימות של הקיץ האדום. הקיץ האדום האיר את המתח הגזעי הגובר באמריקה. האלימות בערים הגדולות הללו תרמה בסופו של דבר לרנסאנס של הארלם, מהפכה תרבותית אפרו-אמריקאית, בתחילת שנות ה-20. אלימות גזעית הופיעה שוב בשיקגו ובדטרויט בשנות הארבעים, כמו גם בערים אחרות בצפון מזרח, כשהמתחים הגזעיים על רקע דיור ותעסוקה גדלו.
המשך ההגירה
קצב ההגירה שהואץ עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמשך עד שנות ה-20. בשנת 1930 כבר היו 1.3 מיליון תושבי הדרום לשעבר שחיו באזורים אחרים.[23]
השפל הגדול חיסל הזדמנויות עבודה בחגורת התעשייה הצפונית, במיוחד עבור אפרו-אמריקאים, וגרם להפחתה חדה בהגירה. במקביל, במדינות הדרום, בשנות ה-30 וה-40, המיכון הגובר של החקלאות הביא למעשה את מוסד החקלאות שהיה קיים מאז מלחמת האזרחים לסיומו בארצות הברית. חקלאים שחורים רבים שעבדו בחוות בעבודת כפיים נותרו חסרי עבודה. [24] המיתון הביא למתיחות ושנאה רבים יותר במדינות הדרום כלפי אזרחים שחורים.
כתוצאה מכך, כ-1.4 מיליון תושבי הדרום שחורים עברו צפונה או מערבה בשנות ה-40, אחריהם היגרו 1.1 מיליון בשנות ה-50, ועוד 2.4 מיליון אנשים בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. עד סוף שנות ה-70, כאשר התיעוש התגבר, ועם תקופת הדעיכה בחגורת הפלדה, הסתיימה ההגירה הגדולה. מעבר לסיבות הכלכליות, ניתן לציין גם את השיפור ביחס החברתי כלפי שחורים במדינות הדרום, החל מסיום חוקי ג'ים קרואו המפלים בשנות ה-60 ושיפור יחסי הגזע בדרום. בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 נראו יותר אמריקאים שחורים שפנו דרומה מאשר כאלה שעזבו את מדינות הדרום.[25]
אמריקאים אפריקאים עברו צפונה מ-14 מדינות הדרום, אך במיוחד מאלבמה, מיסיסיפי, לואיזיאנה, טקסס וג'ורג'יה.[25]
השפל הגדול של שנות ה-30 הביא להפחתת הגירה בגלל ירידה בהזדמנויות. לאחר מלחמת העולם השנייה גדל השגשוג הכלכלי, ההגירה קמה לתחייה, עם מספר גדול יותר של שחורים שעזבו את הדרום במהלך שנות ה-60. גל הגירה זה הביא לעיתים קרובות לצפיפות יתר של אזורים עירוניים עקב מדיניות דיור חריגה, על בסיס גזעני, שנועדה להרחיק משפחות אפרו-אמריקאיות מפרברים מתפתחים בערי הצפון.
ערים גדולות היו היעדים העיקריים של תושבי הדרום לאורך שני השלבים של ההגירה הגדולה. בשלב הראשון, שמונה ערים גדולות משכו שני שלישים מהמהגרים: ניו יורק ושיקגו, ואחריהן לפי הסדר פילדלפיה, סנט לואיס, דנבר, דטרויט, פיטסבורג ואינדיאנפוליס. ההגירה השחורה הגדולה השנייה הגדילה את אוכלוסיית הערים הללו תוך הוספת ערי יעד אחרות, כולל מדינות מערב ארצות הברית. ערים מערביות כמו לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, אוקלנד, פיניקס, סיאטל ופורטלנד, שההגירה הקודמת פסחה עליהם, משכו עתה אמריקאים ממוצא אפריקאי במספרים גדולים.[26]
דפוסי נדידה ברורים קישרו בין מדינות וערים מסוימות בדרום ליעדים מקבילים בצפון ובמערב. כמעט מחצית מאלה שהיגרו ממיסיסיפי במהלך ההגירה הגדולה הראשונה, למשל, הגיעו לשיקגו, בעוד אלו מווירג'יניה נטו לעבור לפילדלפיה. לרוב, הדפוסים הללו היו קשורים לגאוגרפיה, כאשר הערים הקרובות ביותר מושכות את מירב המהגרים (כגון לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו קיבלו מספר לא פרופורציונלי של מהגרים מטקסס ולואיזיאנה). כאשר מספר יעדים היו במרחק שווה, נדידת שרשרת (אנ') מילאה תפקיד גדול יותר, כאשר המהגרים הלכו בנתיב שנקבע על ידי אלה שקדמו להם.[15]
אמריקאים אפריקאים מהדרום נדדו גם לערים מתועשות בדרום, לצד המעבר צפונה ומערבה, לאור הביקוש הרב. בעקבות מלחמת העולם השנייה, הייתה עלייה בתעשיות הביטחוניות של לואיוויל, שהיו לחלק חיוני בהתמודדות של אמריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה והיו חיוניים לכלכלתה של לואיוויל. התעשיות נעו בין ייצור גומי סינתטי, ייצור אבקת שריפה, פגזי ארטילריה וחלקי רכב. תעשיות רבות עברו הסבה ליצור מוצרים למאמץ המלחמתי, כמו חברת פורד שהסבה את מפעל המכוניות שלה לייצור ג'יפים צבאיים. כמו כן, חברת Hillerich & Bradsby, שיצרה בתחילה מחבטי בייסבול עברה הסבה לייצור אקדחים. המחסור בעובדים בתעשייה הביטחונית בתקופת המלחמה, הביא אמריקאים רבים ממוצא אפריקאי, שניצלו את ההזדמנות כדי למלא את המשרות החסרות של התעשיות במהלך המלחמה. התוצאה הייתה הגירה של כ-4.3 מיליון עובדים תוך-מדינתית ו-2.1 מיליון עובדים בהגירה בין-מדינתית בתוך מדינות הדרום. התעשייה הביטחונית בלואיוויל הגיעה לשיא של יותר מ-80,000 עובדים. בהתחלה, בעיקר מסיבות גזעניות, העבודה לא הייתה זמינה לעובדים אפרו אמריקאים. עם זאת, עם הצורך הגובר במשרות בתעשייה הביטחונית והחתימה על ועדת נוהלי העסקה הוגנים על ידי פרנקלין רוזוולט, החלו התעשיות הדרומיות לקבל גם עובדים אפרו-אמריקאים למקומות העבודה. [27]
.jpg)
המעבר מהיחס הגזעני המלחיץ והמשפיל בו חיו במדינות הדרום, בחסות החוק, אל מדינות הצפון, הביא גם לשחרור תרבותי ורוחני. מהגרים אמריקאים אפריקאים רבים קיבלו השראה לסוגים שונים של יצירתיות. ההגירה הגדולה הביאה לרנסאנס של הארלם, שאכן ניזון גם על ידי מהגרים מהאיים הקריביים. בספרה "החום של שמשות אחרות " The Warmth of Other Suns, העיתונאית זוכת פרס פוליצר, איזבל וילקרסון, דנה בהגירה של "שישה מיליון תושבי דרום שחורים שעוברים מאימת חוקי ג'ים קרואו אל קיום חופשי ויצירתי בצפון ובמערב התיכון". [28]
מאבקם של מהגרים אפרו-אמריקאים להסתגל לערים הצפוניות היה הנושא של סדרת ציורי ההגירה של ג'ייקוב לורנס, שנוצרה כשהיה מהגר צעיר בניו יורק.[29] סדרת הציורים של לורנס, שהוצגה ב-1941 במוזיאון לאמנות מודרנית, משכה תשומת לב רחבה; הוא נתפס במהירות כאחד האמנים האמריקאים אפריקאים החשובים באותה תקופה. [30]
להגירה הגדולה היו השפעות על מוזיקה כמו גם על נושאים תרבותיים אחרים. זמרי בלוז רבים היגרו מהדלתא של מיסיסיפי לשיקגו כדי לברוח מאפליה גזעית. מאדי ווטרס, האולין וולף, באדי גאי ואחרים, הם בין אמני הבלוז הידועים שהיגרו ממדינות הדרום לשיקגו. הפסנתרן הגדול יליד דלתא, אדי בויד (אנ'), אמר למגזין "Living Blues", "הגעתי לשיקגו כדי להתרחק מהגזענות הזו, וכדי שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו עם הכישרון שלי... זה לא שהיו אפרסקים ושמנת בשיקגו, אחי, אבל זה היה הרבה יותר טוב מאשר שם למטה, איפה שנולדתי." [31]
שינויים דמוגרפיים
ההגירה הגדולה ניקזה את רוב האוכלוסייה השחורה הכפרית של הדרום, ולמשך זמן מה, הקפיאה או הפחיתה את גידול האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בחלקים מהאזור. במספר מדינות, היו עשרות שנים של ירידה באוכלוסיית השחורים של הדרום העמוק. ההגירה שינתה את הדמוגרפיה של הדרום. ב-1910, היוו האמריקאים ממוצא אפריקאי את רוב אוכלוסיית דרום קרולינה ומיסיסיפי, ויותר מ-40 אחוז בג'ורג'יה, אלבמה, לואיזיאנה וטקסס; עד 1970, רק במיסיסיפי היוותה האוכלוסייה האפרו-אמריקאית יותר מ-30 אחוז מכלל המדינה. "היעלמותה של "החגורה השחורה" הייתה אחת ההשפעות הבולטות של ההגירה הגדולה, כתב ג'יימס גרגורי.[32]
במיסיסיפי, השחורים פחתו מכ-56% מהאוכלוסייה ב-1910 לכ-37% ב-1970, הם נותרו הרוב רק בחלק ממחוזות הדלתא של מיסיסיפי. בג'ורג'יה פחתו השחורים מכ-45% מהאוכלוסייה ב-1910 לכ-26% עד 1970. בדרום קרוליינה פחתו השחורים מכ-55% מהאוכלוסייה ב-1910 לכ-30% עד 1970.
הנוכחות השחורה הגוברת מחוץ למדינות הדרום, שינתה את הדינמיקה והדמוגרפיה של ערים רבות בצפון מזרח, המערב התיכון והמערב. בשנת 1900, רק 740,000 אפרו-אמריקאים חיו מחוץ למדינות הדרום, רק 8 אחוזים מכלל אוכלוסיית השחורים של המדינה. עד 1970, יותר מ-10.6 מיליון אפרו-אמריקאים כבר חיו מחוץ לדרום, 47% מכלל האוכלוסייה.[32]
מכיוון שהמהגרים התרכזו בערים הגדולות בצפון ובמערב, התגברה השפעתם באותם מקומות. ערים שהיו כמעט כולן "לבנות" בתחילת המאה ה-20, הפכו למרכזים של תרבות ופוליטיקה שחורים עד אמצע המאה. אמנם, הפרדה בתחום המגורים הובילה לריכוזים של שחורים באזורים מסוימים. ה"מטרופולינים השחורים" הצפוניים פיתחו תשתית חשובה של עיתונות, עסקים, מועדוני ג'אז, כנסיות וארגונים פוליטיים, שלא התקיימו ולא יכלו להתקיים במדינות הדרום, והיוו כר נרחב לצורות חדשות של פוליטיקה על בסיס מוצא אתני, ולצורות חדשות של תרבות שחורה.
כתוצאה מההגירה הגדולה התפתחו הקהילות השחורות העירוניות הגדולות הראשונות בערים הצפוניות ניו יורק, בוסטון, בולטימור, וושינגטון די.סי ופילדלפיה, שהיו להן קהילות שחורות עוד לפני מלחמת האזרחים, ומשכו מהגרים לאחר המלחמה.[33]
לדוגמה, בשנת 1910, אוכלוסיית דטרויט האפרו-אמריקאית כללה 6,000 איש. ההגירה הגדולה, יחד עם מהגרים מדרום ומזרח אירופה וכן צאצאיהם, הפכו את העיר במהירות לרביעית בגודלה במדינה. עם תחילת השפל הגדול ב-1929, אוכלוסיית העיר האפרו-אמריקאית גדלה ל-120,000.
זרימת האזרחים האמריקאים ממוצא אפריקאי לאוהיו, במיוחד לעיר קליבלנד, שינתה את הדמוגרפיה של המדינה והעיר התעשייתית העיקרית שלה. לפני ההגירה הגדולה, היו כ-1.1% עד 1.6% מאוכלוסיית קליבלנד אפרו-אמריקאים.[34] עד 1920, 4.3% מאוכלוסיית קליבלנד היו אפרו-אמריקאים.[34] מספר האפרו-אמריקאים בקליבלנד המשיך לעלות במהלך 20 השנים הבאות של ההגירה הגדולה, וכיום הוא גדול אף יותר.
גם בערים תעשייתיות אחרות בצפון מזרח ובמערב התיכון, כמו פילדלפיה, ניו יורק, בולטימור, פיטסבורג, סנט לואיס ואומהה, הייתה עלייה דרמטית באוכלוסייתן האפרו-אמריקאית. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הפכה הארלם בניו יורק למרכז חיי תרבות שחורים, בהשפעת המהגרים האמריקאים וכן מהגרים חדשים מהאזור הקאריבי. [35]
ערים תעשייתיות מהדרג השני שהיו יעדים למהגרים שחורים רבים היו באפלו, רוצ'סטר, בוסטון, מילווקי, מיניאפוליס, קנזס סיטי, קולומבוס, סינסינטי, גרנד ראפידס ואינדיאנפוליס, וכן ערי תעשייה קטנות יותר כמו צ'סטר, גארי, דייטון, אירי, טולידו ינגסטאון, פאוריה, Muskegon, ניוארק, פלינט, סגינו, ניו הייבן ו - אולבני. אנשים נטו לקחת את כרטיס הרכבת הזול ביותר האפשרי ולנסוע לאזורים שבהם היו להם קרובי משפחה וחברים. לדוגמה, אנשים רבים ממיסיסיפי עברו ישירות צפונה ברכבת לשיקגו, מאלבמה לקליבלנד ודטרויט, מג'ורג'יה ודרום קרולינה לעיר ניו יורק, בולטימור, וושינגטון די.סי ופילדלפיה, ובהגירה השנייה, מטקסס, לואיזיאנה, וממיסיסיפי לאוקלנד, לוס אנג'לס, פורטלנד, פיניקס, דנוור וסיאטל.
אפליה ותנאי עבודה
אמריקאים משכילים ממוצא אפריקאי הצליחו להשיג עבודה טובה יותר לאחר ההגירה הגדולה, ולבסוף זכו למידת ניידות מעמדית (class mobility), אך המהגרים נתקלו בצורות רבות וכואבות של אפליה. מכיוון שכל כך הרבה אנשים היגרו בפרק זמן קצר, גבר המתח בין המהגרים האפרו-אמריקאים למעמד הפועלים האירופי-אמריקאי העירוני (שרבים מהם היו מהגרים בעצמם); מחשש ליכולתם לנהל משא ומתן על שיעורי שכר או תעסוקה בטוחה. הלבנים האתניים חשו מאוימים על ידי זרם של תחרות עבודה חדשה. לפעמים מי שהכי פחדו או ממורמרים היו המהגרים האחרונים של המאה ה-19 והחדשים של המאה ה-20.
האמריקאים ממוצא אפריקאי השיגו הישגים ניכרים בתעסוקה תעשייתית, במיוחד בתעשיות הפלדה, הרכב, בניית הספינות ואריזת הבשר. בין 1910 ל-1920, כמעט הוכפל מספר השחורים המועסקים בתעשייה, מ-500,000 ל-901,000.[33] לאחר השפל הגדול, צצו הזדמנויות חדשות, לאחר שעובדים בתעשיות הפלדה ואריזת הבשר התארגנו באיגודי עובדים אמריקאיים (labor unions) בשנות ה-30 וה-40, תחת הקונגרס הבין-גזעי של ארגוני התעשייה (CIO). האיגודים הפסיקו את ההפרדה בין משרות רבות, ואמריקאים אפריקאים החלו להתקדם למשרות מיומנות יותר ולתפקידי פיקוח ששמורים בעבר באופן בלתי פורמלי ללבנים.
בין 1940 ל-1960 הוכפל מספר העובדים השחורים במקצועות ניהוליים ומנהליים, יחד עם העלייה מספר העובדים השחורים במקצועות הצווארון הלבן, בעוד שמספר העובדים החקלאיים השחורים ב-1960 ירד לרבע ממה שהיה ב-1940. [36] כמו כן, בין השנים 1936 ל-1959, הכפילה את עצמה ההכנסה השחורה ביחס להכנסה הלבנה, במקצועות שונים הדורשים מיומנות. [37] למרות אפליה בשוק העבודה, לשחורים היו שיעורי השתתפות גבוהים יותר בכוח העבודה מאשר ללבנים בכל מפקד אוכלוסין בארצות הברית מ-1890 עד 1950. [38] כתוצאה מהתקדמות זו, אחוז המשפחות השחורות שחיות מתחת לקו העוני ירד מ-87% ב-1940 ל-47% ב-1960 ול-30% ב-1970. [39]
האוכלוסיות גדלו במהירות הן בקרב מהגרים אפרו-אמריקאים והן בקרב מהגרים חדשים מאירופה, עד שהייתה מצוקת דיור ברוב הערים הגדולות. הקבוצות החדשות יותר, שהיו להן פחות משאבים, נאלצו להתחרות על הדיור הישן יותר והמוזנח יותר. קבוצות אתניות יצרו שטחים עליהם הגנו מפני שינויים. אפליה הגבילה לעיתים קרובות את יכולת האמריקאים ממוצא אפריקאי להיכנס לשכונות צפופות "לבנות". האוכלוסיות המבוססות יותר של הערים נטו לעבור לדיור חדש יותר ככל שהתפתח. אפליית משכנתאות (Mortgage discrimination) והטמעה מחדש באזורים הפנימיים של הערים, הגבילו את יכולתם של המהגרים החדשים האמריקאים ממוצא אפריקאי לקבוע את דיורם בעצמם, או להשיג מחיר הוגן. בטווח הארוך, חוק הדיור הלאומי משנת 1934 (National Housing Act of 1934) תרם להגבלת הזמינות של הלוואות לאזורים עירוניים, במיוחד לאותם אזורים המאוכלסים על ידי אמריקאים ממוצא אפריקאי. [40]
מהגרים שהגיעו לאולבני, ניו יורק פגשו תנאי חיים גרועים והזדמנויות תעסוקה בעבודה פיזית קשה, אך גם שכר גבוה יותר, בתי ספר טובים יותר לילדיהם, ושירותים סוציאליים טובים יותר. ארגונים מקומיים כמו המועצה הבין-גזעית של אלבני וכן כנסיות, עזרו להם, אבל הפער בין הקבוצות האתניות, שמקביל לעיתים להפרדה ואפליה בפועל, נשארו גם בסוף המאה ה-20. [41]
מהגרים שהגיעו לפיטסבורג ולעיירות שמסביבה במערב פנסילבניה בין 1890 ל-1930 התמודדו עם אפליה גזעית והזדמנויות כלכליות מוגבלות. אוכלוסיית השחורים בפיטסבורג קפצה מ-6,000 ב-1880 ל-27,000 ב-1910. רבים קיבלו עבודות מיומנות בשכר גבוה במפעלי הפלדה. אוכלוסיית השחורים של פיטסבורג גדלה ל-37,700 ב-1920 (6.4% מהאוכ' הכללית). [42][43]
אינטגרציה והפרדה
בערים כמו ניוארק, ניו יורק ושיקגו, האמריקאים האפריקאים השתלבו יותר ויותר בחברה. במהלך הזמן, ככל שהם חיו ועבדו בשיתוף פעולה הדוק יותר עם אמריקאים אירופאים, כך הופחתה ההפרדה והעוינות בין הקהילות. תקופה זו סימנה את המעבר עבור אמריקאים אפריקאים רבים מאורחות חיים כחקלאים כפריים לעובדי תעשייה עירונית. [44]
הגירה זו הולידה פריחה תרבותית בערים כמו שיקגו וניו יורק. בשיקגו למשל, שכונת ברונזוויל (Bronzeville) נודעה בשם "המטרופולין השחור". מ-1924 עד 1929, "המטרופולין השחור" היה בשיא שנות הזהב שלו. רבים מיזמי הקהילה היו שחורים בתקופה זו. הייסוד של YMCA האמריקאי-אפריקאי הראשון התקיים בברונזוויל, ופעל כדי לעזור למהגרים הנכנסים למצוא עבודה בעיר שיקגו. [45] הבידוד הגאוגרפי והגזעי של "החגורה השחורה" של קהילה זו, הגובלת בצפון ובמזרח באנשים "לבנים", ובדרום ובמערב באתרי תעשייה ובשכונות מהגרים אתניות, הפכה אותה לאתר לחקר התפתחותו של "אזרח שחור עירוני". [46]
מאחר שמהגרים אמריקאים אפריקאים שמרו על תכונות תרבותיות ולשוניות דרומיות רבות, הבדלים תרבותיים כאלה יצרו תחושה של "אחרות" מבחינת קבלתם על ידי אחרים שכבר התגוררו בערים. סטריאוטיפים שיוחסו לאנשים שחורים בתקופה זו ובדורות הבאים נבעו לרוב ממסורות התרבות הכפריות של המהגרים האפרו-אמריקאים, שנשמרו בניגוד גמור לסביבות העירוניות שבהן התגוררו האנשים.
תחילתה של ההגירה הגדולה חשפה פרדוקס ביחסי הגזע בדרום אמריקה באותה תקופה. אף על פי שההתייחסות של האדם השחור הייתה עוינת בצורה קיצונית, שטופת דעות קדומות גזעניות, והשחורים היו נתונים לאפליה בכל תחומי החיים, שהייתה מעוגנת בחוק, כלכלת הדרום הייתה תלויה בהם מאוד כהיצע שופע של כוח עבודה זול. העובדים השחורים נתפסו כגורם קריטי בהתפתחות הכלכלית של הדרום. פוליטיקאי אחד מדרום קרוליינה סיכם את הדילמה: "מבחינה פוליטית, יש הרבה יותר מדי כושים, אבל מבחינה כלכלית ותעשייתית יש מקום לעוד רבים".[47]
כשההגירה הגדולה החלה בשנות ה-19, נראה היה שהאליטות הדרומיות הלבנות לא היו מודאגות, ותעשיינים ונוטעי כותנה ראו זאת כדבר חיובי, שכן היא שואבת את עודפי העבודה התעשייתית והחקלאית. עם זאת, כשההגירה התגברה, החלו האליטות הדרומיות להיכנס לפאניקה, מחשש שיציאה ממושכת של אוכלוסייה שחורה תביא לפשיטת רגל כלכלית של הדרום, ומאמרי מערכת בעיתונים הזהירו מפני הסכנה. מעסיקים לבנים לבסוף שמו לב והחלו להביע את חששותיהם. עד מהרה החלו בני הדרום הלבנים לנסות לעצור את הזרימה על מנת למנוע דימום באספקת העבודה שלהם, וחלקם אף החלו לנסות להתמודד עם רמת החיים הירודה של האדם השחור, והדיכוי הגזעי שחווים השחורים הדרומיים, כדי לגרום להם להישאר.
כתוצאה מכך, מעסיקים בדרום הגדילו את שכרם של העובדים השחורים, כדי להתאים את התנאים לאלה המוצעים להם בצפון. כמה מעסיקים, אמנם בודדים, אף הביעו התנגדות לאפליה הקשה שבחוקי ג'ים קרואו. כאשר הצעדים לא הצליחו לבלום את הגאות, תושבי הדרום הלבנים, בשיתוף עם פקידים פדרליים שחששו מעליית הלאומיות השחורה, שיתפו פעולה בניסיון לכפות על שחורים להישאר בדרום. איגוד סוחרי המתכות הדרומי קרא לפעולה נחרצת כדי לעצור את ההגירה השחורה, וכמה מעסיקים נקטו נגדה מאמצים רציניים. יצרנית הפלדה הדרומית הגדולה סירבה לפדות צ'קים שנשלחו למימון הגירה שחורה, נעשו מאמצים להגביל את הגישה לאוטובוסים ולרכבות לשחורים, סוכנים הוצבו בערי הצפון כדי לדווח על רמות השכר, התאגדות ועליית הלאומיות השחורה. בנוסף הופעל לחץ על העיתונות (כלי התקשורת העיקרי באותה תקופה), לסקר את ההיבטים השליליים של החיים של אנשים שחורים בצפון ואת קשייהם. סדרה של הנחיות מקומיות ופדרליות הוכנסו במטרה להגביל את ניידות השחורים, כולל פקודות שוטטות מקומיות, חוקי "עבודה או קרב" (work or fight" laws") המחייבים את כל הגברים להיות מועסקים או להתגייס לצבא. הפחדה ומכות שימשו גם הם כדי להטיל אימה על שחורים כך שיישארו.[47][48] טקטיקות הפחדה אלו ג'ונו על ידי הממשלה הפדרלית, ותוארו על ידי שר העבודה ויליאם וילסון כמפריעות לזכותם הטבעית של עובדים לעבור ממקום למקום לפי שיקול דעתם. [49]
במהלך גל ההגירה שהתרחש בשנות ה-40, תושבי הדרום הלבנים היו פחות מודאגים, שכן מיכון החקלאות בסוף שנות ה-30 הביא לעודף עבודה נוסף ולכן בעלי המטעים בדרום הביעו פחות התנגדות.[47]
השחורים לא היו הקבוצה היחידה שעזבה את הדרום למען הזדמנויות תעשייתיות בצפון. מספר גדול של לבנים עניים ושל ילידים אינדיאנים עשו את המסע למערב התיכון ולצפון-מזרח לאחר מלחמת העולם השנייה.
ההגירה הגדולה היא הרקע של הסרט "המשרת" משנת 2013, בו הדמות ססיל גיינס, בגילום השחקן פורסט וויטאקר, עובר ממטע בג'ורג'יה כדי להיות משרת בבית הלבן. [50] ההגירה הגדולה שימשה גם כהשראה לכתיבת מחזות ורומנים שונים.[51]
| אזור | 1900 | 1910 | 1920 | 1930 | 1940 | 1950 | 1960 | 1970 | 1980 | שינוי באחוז השחור של כלל האוכלוסייה בין 1900 ל-1980 |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| </img> ארצות הברית | 11.6% | 10.7% | 9.9% | 9.7% | 9.8% | 10.0% | 10.5% | 11.1% | 11.7% | +0.1% |
| צְפוֹן מִזרָח | 1.8% | 1.9% | 2.3% | 3.3% | 3.8% | 5.1% | 6.8% | 8.9% | 9.9% | +8.1% |
| המערב התיכון | 1.9% | 1.8% | 2.3% | 3.3% | 3.5% | 5.0% | 6.7% | 8.1% | 9.1% | +7.2% |
| דָרוֹם | 32.3% | 29.8% | 26.9% | 24.7% | 23.8% | 21.7% | 20.6% | 19.1% | 18.6% | -19.7% |
| מַעֲרָב | 0.7% | 0.7% | 0.9% | 1.0% | 1.2% | 2.9% | 3.9% | 4.9% | 5.2% | +4.5% |
| עִיר | 1900 | 1910 | 1920 | 1930 | 1940 | 1950 | 1960 | 1970 | 1980 | 1990 | שינוי באחוז השחור של כלל האוכלוסייה בין 1900 ל-1990 |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ג'קסונוויל, פלורידה | 57.1% | 50.8% | 45.3% | 37.2% | 35.7% | 35.4% | 41.1% | 22.3% | 25.4% | 25.2% | -31.9% |
| ניו אורלינס, לואיזיאנה | 27.1% | 26.3% | 26.1% | 28.3% | 30.1% | 31.9% | 37.2% | 45.0% | 55.3% | 61.9% | +34.8% |
| ממפיס, טנסי | 48.8% | 40.0% | 37.7% | 38.1% | 41.5% | 37.2% | 37.0% | 38.9% | 47.6% | 54.8% | +6.0% |
| דאלאס, טקסס | 21.2% | 19.6% | 15.1% | 14.9% | 17.1% | 13.1% | 19.0% | 24.9% | 29.4% | 29.5% | +8.3% |
| אל פאסו, טקסס | 2.9% | 3.7% | 1.7% | 1.8% | 2.3% | 2.4% | 2.1% | 2.3% | 3.2% | 3.4% | +0.5% |
| יוסטון, טקסס | 32.7% | 30.4% | 24.6% | 21.7% | 22.4% | 20.9% | 22.9% | 25.7% | 27.6% | 28.1% | -4.6% |
| סן אנטוניו, טקסס | 14.1% | 11.1% | 8.9% | 7.8% | 7.6% | 7.0% | 7.1% | 7.6% | 7.3% | 7.0% | -7.1% |
לאחר ההישגים הפוליטיים והאזרחיים של התנועה לזכויות האזרח, בשנות ה-70 החלה ההגירה בשנית, אך לכיוון השני, כאשר שחורים נסעו לאזורים חדשים בדרום כדי לקבל הזדמנות כלכלית. [55][56]
- Baldwin, Davarian L. Chicago's New Groes: Modernity, the Great Migration, & Black Urban Life (Univ of North Carolina Press, 2007)
- קולינס, ויליאם ג'יי (13 בנובמבר 2020). " ההגירה הגדולה של אמריקאים שחורים מדרום ארצות הברית: מדריך ופרשנות ". גישושים בהיסטוריה כלכלית
- הולי, דונלד. האמנציפציה הגדולה השנייה: בורר הכותנה המכני, הגירה שחורה וכיצד הם עיצבו את הדרום המודרני (הוצאת אוניברסיטת ארקנסו, 2000)
- מרקס, קרול. פרידה - אנחנו טובים ונעלמים: ההגירה השחורה הגדולה (Indiana Univ Press, 1989)
- רייך, סטיבן א. עורך. הגירה השחורה הגדולה: אנציקלופדיה היסטורית של הפסיפס האמריקאי (2014), גרסה מקוצרת בת כרך אחד של סט שלושה כרכים משנת 2006; ערכים אקטואליים בתוספת מקורות ראשוניים
- רודג'רס, לורנס ריצ'רד. כנען בול: רומן ההגירה האפרו-אמריקאי הגדול (הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 1997)
- Tolnay, Stewart E. "The African American" הגירה גדולה" ומעבר לכך." סקירה שנתית של סוציולוגיה (2003): 209-232. ב-JSTOR
- Tolnay, Stewart E. "ההגירה הגדולה והשינויים במשפחה השחורה הצפונית, 1940 עד 1990." כוחות חברתיים (1997) 75#4 עמ': 1213–1238.
- טרוטר, ג'ו ויליאם, עורך. ההגירה הגדולה בפרספקטיבה היסטורית: ממדים חדשים של גזע, מעמד ומגדר (Indiana University Press, 1991)
- קרל זימר, "סיפורי היסטוריה אפרו-אמריקאית שנמצאו ב-DNA", ניו יורק טיימס, 27 במאי 2016
- DeSantis, Alan D. "מכירת מיתוס החלום האמריקאי לתושבי הדרום השחורים: The Chicago Defender and the Great Migration of 1915–1919." Western Journal of Communication (1998) 62#4 עמ': 474–511. באינטרנט
- ההגירה הגדולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
