Loading AI tools
מזונות הוא תשלום המושת על ידי בית המשפט המחייב אדם לשלם לבן משפחתו את הוצאות מחייתו. המזונות הרווחים ביותר הם מזונות ילדים, המשולמים במשפחה שבה ההורים נפרדו, על ידי אחד מההורים (במסורות הדתיות הגבר) לבן הזוג האחר שהילדים נמצאים במשמורתו. מזונות נוספים משולמים במקרים מסוימים לבן זוג או לבגיר שאינו יכול לפרנס את עצמו.
מזונות לילדים יהודים
ענייני נישואים וגירושים מתנהלים בישראל לפי דתם של בני הזוג, ובהתאם לכך גירושים של יהודים נעשים לפי המשפט העברי, ושל מוסלמים לפי הדין המוסלמי.
החוק בראשיתו קבע שחובת המזונות מוטלת לפי הדין האישי. כלומר יהודי לפי ההלכה היהודית ומוסלמי לפי הדין השרעי. על-פי המשפט העברי וכפי שהוא מיושם בבתי המשפט בישראל, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו בנות עד גיל 12 ובנים עד גיל 13, וכפייה ניתן לעשות רק עד גיל 6 בלבד, וזאת גם אם שכרה של האם גבוה משלו וגם אם הוא חסר כול (ותקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד הרחיבה את החובה שבדין שיהיה ניתן לגבות עד גיל 15 ובנוסף שיהיה ניתן לכפות על כך גם אחרי גיל 6).
מגיל 13 מוטלת חובת המזונות לילדים גם על האם וגם על אב מדין צדקה, אולם בפועל בתי המשפט המשיכו להשית את חובת המזונות על האב בלבד גם כשמדובר בילדים מעל גיל 13 ו־15 אף שבשלב זה מדובר בדיני מזונות מדין צדקה. קיימת בהלכה שיטה שוויונית יותר (שיטת הר"ן) לגבי חלוקת נטל מזונות ילדים בין הורים, אך היא כמעט ואיננה מוכרת, וממילא איננה מיושמת בבתי הדין ובבתי המשפט.
ישנה פרשנות האומרת שבעבר נשים ביהדות לא היו עובדות מחמת גדרי צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה, ומפני שלפני העידן הדיגיטלי רוב העבודות היו פיזיות יותר, והאב היה המפרנס העיקרי, ולכן גם כל הרכוש והאמצעים הכלכליים היו שייכים לו, שכן הדין הנוהג היה שכל מה שקנתה אישה קנה בעלה, ולכן נטל המזונות היה מוטל בלעדית על האב, אולם כיום שנשים עובדות והרכוש שייך להם בשוויוניות אין עוד היגיון להטיל את החיוב רק על האב.
ואכן, בשנת התשמ״א-1981[1] נעשה תיקון לחוק אותו יזם חבר הכנסת עקיבא נוף בו נקבע כי שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, ללא קשר למקום מגוריהם של הילדים, כל הורה על פי הכנסתו הכוללת מכל מקור שהוא. כלומר, היקף המזונות וחלוקת הנטל בו הוא נגזרת של השתכרותו של ההורה.
אולם גם בתיקון לחוק זה קמה מחלוקת מהותית, האם החוק הזה חל על כולם או שרק על אלו שאינם יהודים ואינם מוסלמים. הגישה הרווחת בבתי המשפט כיום, שהתיקון לחוק חל רק על אחוז קטן מאוכלוסיית ישראל הנחשבים חסרי דת, ואילו שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת שאליה הם שייכים וכפי שהיה למעשה לפני התיקון לחוק. [דרוש מקור]
אלא שיש שטוענים[2] שזוהי פרשנות מסלפת שנועדה למעשה לעקוף את התיקון לחוק שעשה המחוקק. כיוון שהתיקון לחוק בא לשנות ולתקן את המצב שקדם לו, מצב בו הייתה קיימת אפליה שהטילה את מלוא חיוב המזונות רק על האב ולא על האם, דבר שהביא לחוסר שוויוניות קיצוני ולפער ברמת המחיה בין בתי ההורים בית עני ובית עשיר. ובעוד שאת זה בדיוק ביקש המחוקק לתקן, פרשנות זו באה למעשה לעקוף את התיקון ולהחזיר את המצב לקדמותו ולהנציח את האפליה. ולפיכך, ברור שהתיקון לחוק נועד לחול על כל אזרחי ישראל לרבות היהודים שהם רוב האזרחים ולא על המיעוט שאינו מצויי שאינם בני דת כלל.
טענתם זו אף מתכתבת היטב עם ההסבר הרשמי לחוק. בנוסף, בשנת 2017 במסגרת עתירה לבג"ץ 2511/17 הגיש חבר הכנסת לשעבר עקיבא נוף (מיוזמי הצעת התיקון לחוק) תצהיר[3] שהוגש לפני בית משפט העליון בו הבהיר שכוונת המחוקק אכן הייתה שהתיקון יחול על כל האזרחים לרבות יהודים ובני דתות אחרים, לדבריו כל פרשנות אחרת למעשה מרוקנת מתוכן את החוק.
פרשנות זו אף הייתה מקובלת על רוב שופטי העליון בפסק דין פורטוגז המפורסם שיצא בסמוך לכניסת התיקון לחוק לתוקף. וכך כותב שם מ"מ נשיא בית משפט העליון דאז מאיר שמגר: כשלעצמי, נוטה אני להשקפה, כי לפי מגמתו ועל-פי מה שעולה ומשתמע מן ההסברים להצעת החוק שקדמה לחקיקתו, נועד סעיף 3א לחול גם על אלו, אשר עליהם חל דין אישי, בין היהודי ובין אחר. ובהמשך דבריו שם: והם הרוב המכריע של הילדים בישראל, ולא רק על אלו שהם מיעוט מבוטל במספרם, אשר עליהם אינו חל דין אישי כלשהו.
אולם, למרבה הפלא, הפרשנות הרווחת כיום בבתי המשפט לענייני משפחה במקביל לפסיקות סותרות של בית משפט העליון, היא דווקא הפרשנות הגורסת שהתיקון נועד לחול דווקא על אלו שאינם בני דת בכלל, ובכך עיקרו כמעט לגמרי את התיקון לחוק מתוכן, והנציחו את האפליה בה חיובי המזונות המשיכו להיות מושתים רק על האב.[4]
זאת למרות שמאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים ביחס לרכוש, והרכוש המשותף מתחלק בין ההורים בצורה שווה, אלא אם כן נחתם הסכם ממון שקבע אחרת. חוק זה חל גם על בתי המשפט לענייני משפחה וגם על בתי הדין הרבניים. אולם ההטמעה של מדיניות שוויונית לא התרחשה בחוק המזונות, וכך יוצא שבעוד הרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים, נותרו על כנם החיוב המוחלט המוטל על האב לזון את ילדיו והפטור המלא של האם מכך. הדברים נוסחו בתמציתיות בדבריה של השופטת עדנה ארבל: "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים." (השופטת עדנה ארבל, בע"מ 2561/08)
חיובו הבלעדי של האב בדמי מזונות הילדים, ללא התחשבות במצבו הכלכלי וברמת מעורבותו ההורית, הביא לכך שאבות רבים לא היו מסוגלים לשלם את הסכומים שהושתו עליהם, פעמים רבות נפלה האחריות למזונות על המוסד לביטוח לאומי, שהעביר לאם סכומים חלקיים, ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות וסכסוכים בין ההורים. אחת הפסיקות המכוננות המביעות תמיכה באפליה המגדרית בישראל היא של השופטת יעל וילנר, שפסקה ב-2006 כי במקרים של משמורת משותפת יש להפחית את מזונות הילדים המושתים על האב באופן מינימלי, כך שהנטל הכלכלי הכולל המושת עליו יהיה גבוה יותר. כך כתבה בפסק: "איני רואה דופי בכך כי הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר".[5] פסיקה זו היא אחת הדוגמאות להתמודדות של מערכת המשפט עם האפליה המגדרית במזונות ילדים בדרך של תמיכה בה.
על מנת לתקן את האפליה המגדרית במצב הזה, הוקמה ב-5 ביוני 2005 ועדת שיפמן על ידי חיים רמון בעת שכיהן כשר המשפטים. ועדת שיפמן גיבשה נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים, ובאמצעות כך ביקשה לפשט ולאחד את פסיקת מזונות בישראל, מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית. נכון ל-2017, המלצותיה עדיין לא הבשילו לכדי חקיקה.
ערך מורחב – ועדת שיפמן
באוגוסט 2013 יצר השופט בבית המשפט לענייני משפחה, יהורם שקד, תקדים משפטי, כאשר פסק בתיק מזונות שבו התקיימה משמורת משותפת והכנסתה של האם הייתה שווה להכנסתו של האב ואף עלתה עליה, אין הצדקה לחיוב האב במזונות.[דרוש מקור] בדצמבר 2013, פסק השופט יעקב כהן פסיקה דומה, לפיה כאשר חולקים שני ההורים באופן מלא במשמורת ומשתכרים באופן דומה, אין סיבה לתשלום מזונות מצד אף אחד מההורים.[6] פסיקות אלו התבססו על מסקנות ועדת שיפמן ועל עקרון השוויון, והן מהוות תקדים.[7]
ביולי 2017 פסק בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 תקדים, הידועה כהלכת בע"מ 919/15, שבמשמורת משותפת לילדים בגיל 6–15 חייבים שני ההורים במזונות הילדים באופן שוויוני, לפי יכולתם הכלכלית.[8]
ניסיונות שינויי החוק
ביולי 2023 פורסם שהמשרד לשירותי דת הגיש הצעת חוק שתאפשר גם לבתי הדין הרבניים לדון בפסיקת דמי מזונות לילדים. בית המשפט העליון קבע בעבר שדמי המזונות ידונו אך ורק בבית משפט לענייני משפחה.[9][10]
בן סרבן
אף שהחובה למזונות היא כמעט מוחלטת, ילד עשוי לאבד את זכותו למזונות, או שמזונותיו יצומצמו, אם הוא מוכרז כילד "מורד", קרי יחסו אל האב מזלזל, מעליב, תוקפני ולחלופין[דרושה הבהרה] הוא מסרב להתראות עמו.[11][12][13] בית המשפט יכריז על ילד כמורד רק אם השתכנע שלא נפל פגם בהתנהגות האב, כגון שהאב לא התנכר לילד תקופה ממושכת בעצמו, או לא נהג בו בכל דרך אחרת שהביאה את הילד להתייחס אליו באופן הזה, וכי האב עשה כל שביכולתו על מנת לפייס את הילד ולחדש את הקשר עמו. הכרזה על ילד כמורד היא נדירה ביותר, ולרוב יעדיף בית המשפט להפנות את הילד לטיפול לשיקום יחסיו עם האב.[דרוש מקור]
בית המשפט סירב להפעיל את עקרון הבן הסרבן על ילדה שאימה ניתקה אותה לגמרי מאביה, בנימוק שהילדה אינה אשמה בנתק עם האב.[14]
מזונות מעל גיל 18
החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), 1959 קבע חובת מזונות כל עוד הילד הוא קטין, כלומר עד הגיעו לגיל 18. במדינת ישראל, אשר בה צעירים בגיל 18 מתגייסים לצבא ולפיכך אינם יכולים עדיין לפרנס את עצמם, נוצר צורך בהארכת תקופת החיוב. בתחילת העשור הראשון של המאה התקבלה פסיקה בבית המשפט העליון, שחייבה אבות בתשלום דמי מזונות לילדיהם עד תום שירותם הצבאי או הלאומי בסך של שליש מדמי המזונות המקוריים המיועדים לאותו ילד. פסיקה זו חלחלה לבתי המשפט לענייני משפחה, בתי הדין הרבניים ולהסכמי גירושים.[15] בהמשך הורחבה ההלכה גם לילדים הלומדים בכיתות י"ג, י"ד, או למסלולי עתודה שונים.[דרוש מקור]
משמורת משותפת ללא מזונות
במספר פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי עת שהאב והאם מרוויחים שכר זהה והילדים נמצאים במשמורת משותפת, יבוטל חיוב המזונות. כלומר כל אחד מן ההורים מספק את צורכי הילדים כאשר הם בחזקתו. במקרה שבו עולה הוצאה יוצאת דופן (טיפולים רפואיים או צורכי חינוך), הוצאה זו תתחלק בצורה שווה בין ההורים. עד לפסיקת בג"ץ בתיק 919/15, לא היה מדובר בהלכה משפטית מחייבת, אולם ככל שהתקיים מצב זה של משמורת משותפת ניתן היה לטעון להוגנות בטענה לביטול חובת המזונות המוטלת על האב. בג"ץ 919/15, פסק בשנת 2017 כי במקרה של משמורת משותפת, וכאשר בני הזוג מרוויחים סכום דומה, אין חובת מזונות דווקא על האב.
מזונות מהאם
כאמור, בניגוד לחובת המזונות המוחלטת החלה על האב בהלכה היהודית, חובת המזונות על האם היא מדין צדקה בלבד, כלומר חובה מופחתת, החלה רק אם יש לה די והותר לצרכיה שלה, והילדים אינם יכולים להתקיים ממקורות אחרים. לפי "שולחן ערוך" חובת מזונות מהאם קמה רק כשהאב נפטר או כשהוא חסר יכולת ואף קרובי האב עניים.[דרוש מקור] אמנם על פי סעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות): "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא", אולם על פי הפרשנות המקובלת, סעיף 3א לחוק המזונות חל על זוגות מעורבים בלבד ולא על בני זוג יהודים, שעליהם כאמור חל הדין הדתי.
בפועל, בתי המשפט ממעטים לפסוק חובת מזונות לאם, וזאת אף כשהילד נמצא במשמורת בלעדית של האב, ואף אם קיימים פערי שכר משמעותיים לטובת האם, בשל הדין הדתי החל על יהודים.
מזונות לילדים מוסלמים
בדין המוסלמי חל אי שוויון מלא בכך שחיוב האב לבדו במזונות ילדיו הוא מוחלט ואין אדם שמשתתף איתו במזונות אלו. אין כל חובה על האם להשתתף עם האב במזונות הילדים.
הדין האישי שחל על מוסלמים בישראל מכוח סימן 52 לדבר המלך במועצתו-122, הוא חוק המשפחה העותמאני לשנת 1917, המבוסס על האסכולה החנפית. מקום שיש צורך בפרשנות או השלמה יש לפנות למקורות האסלאם בכל הקשור לדיני השריעה מאסכולה זו, כך הורה בית המשפט העליון.[16] בהתאם לדין זה, האדם מחויב במזונות עקב נישואין (בעל לאשתו) וקשרי דם (אב לבנו, בן לאביו וכדומה).
אף שהדין האישי החל על מוסלמים הוא החנפי בלבד, הרי השתייכות של מוסלמי לאסכולה השאפעית לא תשנה את מצב החיוב במזונות הילדים, ראשית משום שהחוק נותן עדיפות לאסכולה החנפית, ושנית, משום שגם האסכולות האחרות אינן מביאות לתוצאה הלכתית שונה (החיוב המפורש והבלבדי של האב המוסלמי במזונות ילדיו והפטור המוחלט של האם מופיע הן בקוראן והן בסונה, ועל כן, השתייכות לאסכולה אחרת, המשתמשת במקורות הלכה משניים נוספים, אינה משנה את החיוב).
הדין השרעי אינו נוקב בגיל הקטין לגביו חלה חובת המזונות של האב, והמבחן במזונות קטין הוא מבחן הנזקקות בלבד. האב ימשיך לחוב במזונות קטין עד הגיעו לגיל שבו קטינים בגילו יכולים לעבוד ולהתפרנס. מקובל כי חובת האב היא עד לגיל 18 ואם הבן ממשיך ללמוד מעל גיל 18 ימשיך לזונו, עד לסיום לימודיו.
מזונות הקטינים – סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ושל בן זוגו, לפי הוראות הדין האישי החל עליו. בפסק הדין – דובר על מוסלמים והדין הוא הדין השרעי שעל פיו יש לאב חובת מזונות כלפי הקטין.
החובה האבסולוטית של אב מוסלמי כלפי בנו מתייחסת ללבושו, מזונו, שיכונו ובריאותו, ואף השכלתו. ואולם הדין השרעי מתייחס באשר לקביעת שיעור המזונות גם לפוטנציאל ההשתכרות של האב. בפסק הדין הייתה לאב הכנסה גבוהה בהרבה מן הנטען על ידו, אולם צורכי הקטינים לא הוכחו. שם בית המשפט העריך את סכום מזונותיהם וקבע כי סכום מזונותיהם יהא בסך של 1,150 ₪ לחודש בצירוף החלק היחסי במדור לכל קטין.
פסיקת מזונות בדין המוסלמי מורכבת משני תחומים – האחד, תחום פסיקת המינימום של דמי מזונות ללא צורך בהבאת ראיות מיוחדות. השני – פסיקת מזונות על פי פוטנציאל השתכרות. על פי הדין המוסלמי, יכולתו של אב ובעל לשאת במזונות אשתו וילדיו אינה נמדדת רק על פי הכנסתו בפועל אלא בהתאם לפוטנציאל השתכרותו.
הדין המוסלמי קובע כי אדם אשר איננו יכול לעבוד או להשתכר הוא אחד משני הבאים – לוקה במחלת נפש או מחלה הגורמת לאובדן מוחלט של כושר השתכרות, או מחוסר עבודה.
יודגש, די בהיות האב בריא בגופו על מנת לאיין את טענתו כי הוא מחוסר עבודה. ההלכה הפסוקה קובעת כי אם עיסוקו של האב אינו מביא לו הכנסה מספקת, עליו לחפש תעסוקה אחרת שתאפשר לו קיום חובותיו כלפי הקטינים ולהתאמץ עד קצה גבול יכולתו (אף לעבוד כפועל פשוט). כל עוד לא הוכחו בפני בית המשפט נסיבות אובייקטיביות המונעות מהאב להשתכר, לא יוכל הוא להיתלות בטענות שונות כדי לפטור עצמו מחיובו לפרנסת ילדיו הקטינים.
לפי הדין השרעי, אישה זכאית למזונותיה בהתקיים התנאים הבאים: נישואין תקפים, האישה מקיימת את חובת "אלאחתבאס" – חובת האישה להקדיש עצמה לבעלה, כאשר קיומה של חובה זו מתאפשר אך ורק במגוריה עמו. חריג לכך מאפשר פסיקת מזונות לאישה מוסלמית שאינה מתגוררת עם בעלה, אם היא מוכיחה כי המניעה לקיום חובתה הוא בעטיו של הבעל ומטעמים מוצדקים.
החיוב של האב המוסלמי במזונות ילדיו שונה בין בנים לבנות. האב חייב לפרנס את בניו עד לגיל שבו יוכלו לגדול ולהתפרנס, ומקובל שתקופה זה נמשכת עד לתום הלימודים. לעומת זאת, החיוב בפרנסת הבנות הוא עד שתתחתנה, ללא הגבלת גיל. חיוב האב המוסלמי במזונות ילדיו מכוח ההלכה המוסלמית, משעברו את גיל 18 אינו מוכר על ידי החוק הישראלי, שמגביל את חובת המזונות מכוח הדין האישי עד לגיל 18 בלבד.
פרשת אלטלאק בקוראן קובעת שכאשר האב המוסלמי הוא אמיד ובעל יכולת כספית מוכחת, הרי הוא מחויב במזונות "יסאר" (שפע) ואם האב הוא עני וחסר יכולת הוא מחויב במזונות "אעסאר" (דוחק), שהם הצרכים ההכרחיים שהם שווים לכל, וחובת האב במזונות אלו היא חובה אבסולוטית ללא קשר ליכולתו הכלכלית. אבות מזונות האעסאר לקטינים בדין המוסלמי זהים לאלו של המזונות ההכרחיים בדין העברי, והם כוללים כלכלה (מזון ושתיה), מדור, ביגוד, הנעלה, בריאות וחינוך.
מזונות לבן או בת הזוג
- ערך מורחב – שאר כסות ועונה
על פי ההלכה, הבעל חייב לפרנס את אשתו לכל אורך נישואיהם. חובה זו מתורגמת לתשלום מזונות לאישה בשלב שבו בני הזוג אינם חיים בשלום אך טרם התגרשו. במונח "מזונות" הכוונה לסיפוק כל צרכיה החומריים של האישה, ברמה שלה זכתה בעודה נשואה. חובה זו קיימת עד לגירושים, אך ניתנת לביטול בתנאים מסוימים. בהסכמי גירושים נקבעת לעיתים רחוקות חובת תשלום מזונות לאישה (ובמקרים נדירים – לגבר), לכל ימי חייה או לתקופה מוגבלת (למשל עד שילדיה שבחזקתה יתבגרו ותוכל לפרנס את עצמה).
על בעל המסרב לפרנס את אשתו אמר רב: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה".[17]
נטישת האישה ומניעת המזונות עלולה לעלות כדי עבירה פלילית תחת חוק העונשין. במשפט העברי מוקיעים אדם הנוטש את אשתו, אך מתוך אותם מקורות עולה ביקורת על הפיכת עוולה זו לעבירה פלילית.[18]
גביית מזונות בין מדינות שונות
בהתאם ל"אמנה של ועידת האו"ם בדבר חיובי מזונות" (מכונה גם אמנת ניו יורק משנת 1956), שעליה חתומה גם מדינת ישראל, ניתן להגיש תביעת מזונות עבור ילדים החיים במדינה כנגד חייב במדינה אחרת, וכן ילדים החיים במדינה אחרת יכולים להגיש תביעת מזונות כנגד חייב המתגורר בישראל. בכל מקרה כזה זכאים הילדים לסיוע משפטי מהרשות המרכזית על פי האמנה, כשבישראל הגורם הרלוונטי הוא הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, אשר יגיש בשם הפונים הזרים בקשה לאכיפת פסק הדין הזר לבית המשפט לענייני משפחה בישראל,[19] בהתאם לאמור בחוק לאכיפת פסק חוץ, תשי"ח-1958, או בהתאם לאמור בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
זיכוי ממס
פקודת מס הכנסה מעניקה זיכוי ממס בגין תשלומי מזונות. בהתאם לסעיף 40(ב) לפקודה, הורה המשלם מזונות ילדים זכאי לנקודת זיכוי אחת או חלק ממנה, לפי חלקו בהוצאות הכלכלה. בהתאם לסעיף 40(א) לפקודה, מי שנישא שנית ומשלם מזונות לבן זוגו לשעבר זכאי לנקודת זיכוי אחת.
מזונות בגירים
חוק המזונות קובע אפשרות לתשלום מזונות לבן-משפחה בגיר במקרים חריגים[20] בהם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים:
- יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו;
- אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
- אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.
לדוגמה, מקרה בו תבע אב מילדיו שישלמו לו מזונות, הילדים טענו שאין הם חייבים בכך משום שלאביהם יש בית בו הוא מתגורר ושתי חלקות אדמה נוספות בשווי נמוך. ביהמ"ש קבע, בעקבות המשפט העברי שבית שאדם גר בו הוא איננו נדרש למכרו ובנוסף שנכסים שלא ניתנים למכירה מיידית, לא מונעים מלהגדיר אדם כזקוק לצדקה. לכן חייב ביהמ"ש את הילדים במזונות ואיפשר להם לגבות מן האב את חלקות האדמה.[21]
ברבות ממדינות העולם נהוג תשלום מזונות, המדינות נבדלות בפרמטרים ובשיטת חישוב של עלות גידול הילדים, בחלק מהמדינות בעולם קיים גוף ממשלתי לא משפטי, שאחראי על חישוב המזונות ונותן צו מחייב.[22]
 ארצות הברית[23] |
דיני המשפחה נקבעים ברמה הפדרלית: ב-39 מדינות הסכום נקבע על ידי הכנסת שני ההורים; ב-9 מדינות הוא נקבע לפי הכנסותיו של ההורה המשלם; ב-3 מדינות הוא נקבע על ידי שיטה (Melson) שבה קובעים מהם הסכום העונה על הצרכים הבסיסים של הילד וההורה, במידה והכנסתו של אחד ההורים גבוהה מסכום זה, הוא נוטל חלק נוסף מהכנסתו עבור הילד. |
 אוסטרליה |
אין הבדלה לפי מגדר. קיימת סוכנות מזונות, שמחשבת את המזונות על בסיס הכנסתו של כל הורה וזמן שהייה. |
 הממלכה המאוחדת |
תלוי בהכנסת ההורה המשלם (עד לתקרת הכנסה), מספר הילדים וזמן השהייה. |
 דנמרק |
קיימת סוכנות ממשלתית, שמעודדת פשרה עצמאית בין שני הצדדים. אם לא מושגת פשרה, הסוכנות מתערבת ומוציאה צו מזונות לפי הכנסת ההורה הלא-משמורן, מספר הילדים ודמי בסיס. במקרה של משמורות משותפות אין העברת כספים בין הצדדים. |
 קנדה |
מתחת לסף הכנסה מסוים לא מתבצע תשלום מזונות, במידה ומתבצע תשלום מזונות, הוא נקבע לפי הכנסתו של ההורה המשלם, מספר ילדיו והפרובינציה שבה הוא גר. |
- איריס מרקוס, הקודקס המקיף לדיני המזונות במדינת ישראל, הוצאת "אוצר המשפט"
- חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959
- יואב מזא"ה, מזונות ילדים – בין מיתוס למציאות: הדין הדתי, הפסיקה ומה שביניהם, דין ודברים יא, תשע"ח
מזונות ילדים:
- גיא רוה, גם אמהות ישלמו מזונות? המלצות להורים גרושים, באתר ynet, 26 בנובמבר 2012
- דינה צדוק, הסדרים לתשלום מזונות ילדים, באתר הכנסת - הלשכה המשפטית, 11 בפברואר 2013
- מהם מזונות ילדים?, באתר עמותת הורות משותפת=טובת הילד
- מחשבון מזונות ילדים בהתאם להמלצות ועדת שיפמן, באתר עמותת הורות משותפת=טובת הילד
- מאמרים בנושא מזונות, באתר ספריית אסיף
מזונות ילדים המשולמים על ידי האם:
מזונות אישה:
- אוסאמה חזבון, מזונות אישה בדין השרעי, עת סיוע 2, קיץ תשע"ב
- אודליה אלטמן, לגזור ולשמור: כל הדרכים לקבל מזונות אישה, באתר ynet, 17 בספטמבר 2014
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
