גרנד פרי סן מרינו

גרנד פרי סן מרינו הוא מרוץ גרנד פרי שהתקיים במסלול הבין-לאומי אנצו ודינו פרארי באימולה, איטליה בין השנים 1981 עד 2006. המרוץ נקרא על שם רפובליקת סן מרינו הסמוכה, משיקולים מסחריים. גרנד פרי איטליה התקיים במקביל במונצה. על פי הכללים כל מדינה יכולה לארח גרנד פרי אחד בשנה.

אין לבלבל ערך זה, העוסק במרוצי פורמולה 1, עם הערך "הגרנד פרי לאופנועים של סן מרינו", העוסק במרוצי אופנועים.

גרנד פרי סן מרינו
Gran Premio di San Marino

ענף	פורמולה 1
תאריך ייסוד	1981
תאריך פירוק	2006
ארגון מפעיל	הפדרציה הבין-לאומית לרכב
עיר מארחת	המסלול ע"ש אנזו ודינו פרארי
הכי הרבה זכיות	נהגים: מיכאל שומאכר (7) יצרנים: ויליאמס (8) פרארי (8)
קואורדינטות	44°20′25″N 11°42′49″E

היסטוריה

האזור שמסביב לאימולה הוא ביתם של כמה יצרני מכוניות ספורט ומירוץ - פרארי, למבורגיני, מזראטי, ודאלארה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה השיקה העיירה תוכנית לשיפור הכלכלה המקומית. ארבעה חובבי מרוצי מכוניות מקומיים הציעו בניית כביש חדש המקשר בין כבישים ציבוריים קיימים, אשר ישמש את יצרני הרכב המקומיים לבדיקת אבות הטיפוס שלהם. הבנייה החלה במרץ 1950. נסיעת המבחן הראשונה התרחשה שנתיים לאחר מכן כאשר אנצו פרארי שלח את אלברטו אסקרי לערוך כמה הקפות ניסיון.

באפריל 1953 התקיים מרוץ האופנועים הראשון באימולה, ומרוץ המכוניות הראשון התקיים ביוני שנה לאחר מכן. מרוץ הפורמולה 1 הראשון התקיים בשנת 1963, כמרוץ שאינו חלק מהאליפות. ג'ים קלארק ניצח במרוץ עבור קבוצת לוטוס. המרוץ הבא, שגם הוא לא היה חלק מהאליפות, התקיים בשנת 1979. ניקי לאודה ניצח במרוץ עבור קבוצת ברבהאם–אלפא רומיאו.

בשנת פורמולה 1 עונת 1980 מסלול מונצה, בו התקיים בדרך כלל גרנד פרי איטליה היה בשיפוצים, והגרנד פרי עבר למסלול אימולה. שנה לאחר מכן הגרנד פרי האיטלקי חזר למונצה, אך בעלי המסלול היו להוטים לקיים מרוצים נוספים במסלול. הם פנו לרשויות הספורט בנרפובליקה הסמוכה, סן מרינו, וביקשו שהרפובליקה תגיש בקשה לקיום מרוץ. הבקשה אושרה והמרוץ נוסף ללוח המרוצים של עונת 1981^[1].

אימולה (1981–2006)

1981–1993

ז'יל וילנב זכה בפול פוזישן במרוץ הבכורה. הוא הוביל את המירוץ ב-19 ההקפות הראשונות עד שנכנס להחלפת צמיגים. דידייה פירוני, חברו לקבוצת פרארי, לקח את ההובלה אך בהמשך איבד אוותה לטובת נלסון פיקה, שבסופו של דבר ניצח במירוץ. ריקארדו פטרזה הגיע במקום השני וקרלוס ראוטמן סיים שלישי.

הגרנד פרי בעונת 1982 היה עמוס אירועים. הוא הוחרם על ידי רוב קבוצות ה-FOCA והיווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפורמולה 1. רק 14 מכוניות התחרו, ולאחר שאלן פרוסט ורנה ארנו מקבוצת רנו פרשו, לפרארי לא הייתה תחרות, והיא סיימה במקומות הראשון והשני. עם זאת, הניצחון של פרארי לא היה כל כך חלק. חברי הצוות וילנב ופירוני נאבקו ביניהם על המסלול. מיקלה אלבורטו, שבמקום השלישי, היה הרחק מאחור, ופרארי הורתה לנהגים שלהם להאט את המהירות כדי למזער את הסיכון של כשל מכני או בעיה בדלק. וילנב האמין שמשמעות ההוראה היא שהמכוניות אמורות לשמור על המיקום במסלול. פירוני, לעומת זאת, הבין שהמכוניות חופשיות להתחרות ביניהן, וחלף על פני וילנב. וילנב חשב שפירוני מנסה לעורר עניין במירוץ משעמם, ועקף את חברו לצוות, בהנחה שהוא יחזיק בהובלה למשך שארית המירוץ. בהקפה האחרונה, ופירוני חלף על פניו וניצח במרוץ. וילנב זעם על פירוני וצוטט לאחר מכן כאומר, "לא אדבר עם פירוני שוב בחיים שלי". המילים התגלו כמילים נבואיות, לאחר שפירוני מצא את מותו במהלך מקצה הדירוג לגרנד פרי בלגיה שבועיים לאחר מכן^[2].

איירטון סנה (ראשון מימין) ואלן פרוסט מובילים את המרוץ בשנת 1989

פרארי ניצחה שוב ב-1983. פרוסט ניצח עבור מקלארן את המרוץ שנה לאחר מכן. איירטון סנה הוביל לאורך רוב המרוץ בעונת 1985. סטפן יוהנסון, במרוץ השני שלו בקבוצת פרארי, זינק למרוץ מהמקום ה-15, אך שיפר בהדרגה את מיקומו עד שעקף את סנה בהקפה ה-57 ולקח את ההובלה. לרוע מזלו מחסור בדלק אילץ אותו לפרוש. מספר נהגים נוספים נאלצו לפרוש מאותה הסיבה ואלן פרוסט חצה ראשון את קו הסיום. לאחר המרוץ נפסל פרוסט, לאחר שהתברר שהמכונית חרגה ממשקל המינימום ב-2 ק"ג, ואליו דה אנגליס הוכרז כמנצח למרות שלא הוביל באף שלב את המרוץ^[3]. מחסור בדלק השפיע גם המרוץ בעונת 1986, אלן פרוסט השיג ניצחון כשהוא מגיע לקו הסיום עם טיפות הדלק האחרונות, בעוד שלושה נהגים אחרים נאלצו לפרוש לקראת הסיום. נייג'ל מנסל הקדים את סנה, שזינק מהפול פוזישן, במרוץ של שנת 1987. סנה ניצח את המרוץ לראשונה בעונה לאחר מכן.

בשנת 1989 שונה שם המסלול ונקרא "המסלול הבין-לאומי אנצו ודינו פרארי" על שם אנצו פרארי, מייסד פרארי ובנו, דינו שנפטר בגיל 24. בהקפה הרביעית של המרוץ נפגע גרהרד ברגר - כשל מכני במכונית גרם לה להתנגש בקיר בפניית טמבורלו במהירות של כ-290 קמ"ש. ברגר איבד את ההכרה ונותר במכונית שהחלה לבעור. הוא חולץ מהמכונית כשהוא סובל מכוויות שגרמו לו להחמיץ את המרוץ הבא, גרנד פרי מונקו. המרוץ נעצר עם הנפת דגל אדום והוזנק מחדש מאוחר יותר. לאחר ההזנקה המחודשת החלה אחת היריבויות הידועות בספורט המוטורי - היריבות בין סנה לפרוסט. לשני הנהגים של קבוצת מקלארן היה הסכם ביניהם שהנהג שיגיע ראשון לפניית טוסה האיטית ישמור על מקומו. פרוסט פתח טוב יותר את המרוץ והוביל. בפניית טוסה סנה התקדם במקביל לפרוסט ולבסוף עקף אותו. פרוסט, שזעם על הפרת ההסכם, ניסה לעקוף את סנה מספר פעמים במהלך המרוץ, ללא הצלחה^[4].

סנה זינק ראשון למרוץ של 1990, אך סבל מתקר בהקפה השלישית. מנסל וברגר נאבקו על ההובלה מנסל הסתחרר בישורת בין פניית טמבורלו לפניית וילנב לאחר שברגר הכריח אותו לרדת לדשא בשוליים. המכונית של מנסל אמנם חזרה למסלול, אך הדשא פגע במנוע המכונית שכבה. במאבק עם מנסל שחק ברגר את הצמיגים, כך שלא יכל להתגונן מפני ריקארדו פטרזה, שניצח את המרוץ עבור ויליאמס^[5].

הגרנד פרי של 1991 התנהל תחת גשם כבד. פרוסט הסתחרר על הדשא בהקפת החימום ואיבד את המנוע. ברגר הסתחרר גם הוא, אך הצליח לחזור למסלול ולהתחרות וסיים שני אחרי סנה. וויליאמס ניצחו את המרוץ בשנתיים הבאות (מנסל ופרוסט).

1994

רולנד רצנברגר בבוקר יום השבת של הגרנד פרי בשנת 1994. מאוחר יותר באותו היום ימצא את מותו בתאונה על המסלול

הגרנד פרי של שנת 1994 נחשב לאחד האירועים הקטלניים בתולדות האליפות. במהלך סוף השבוע נפצעו מספר נהגים וצופים בתאונות שונות. שני נהגים: רולנד רצנברגר ואיירטון סנה מצאו את מותם. התאונות הקשות הובילו לשינויים רבים הן במסלולי המרוצים והן במבנה המכוניות, מתוך מטרה להגביר את בטיחות המתחרים.

באימון המקדים ביום שישי, התהפך עם מכוניתו רובנס באריקלו, איבד את ההכרה והיה בסכנת חיים לאחר שלשונו חסמה את דרכי הנשימה. חייו ניצלו בזכות פעולה מהירה של סיד וטקינס, רופא המסלול^[6]. לקראת סיום מקצה הדירוג ירד רולנד רצנברגר מהמסלול והכנף הקדמית שלו נפגעה. הוא החליט להמשיך להקפה נוספת בניסיון להעפיל למירוץ, במקום להיכנס לרחבת הטיפולים. בהקפה הבאה נכנעה הכנף הקדמית של מכוניתו ללחצים הגדולים שהופעלו עליה במהלך ישורת ארוכה ונשברה. הכנף נכנסה מתחת לרכב ושיתקה את ההיגוי, כך שהרכב המשיך לכיוון קיר במהירות של כ-315 קילומטר לשעה. מותו נקבע מאוחר יותר בבית החולים בבולוניה לשם נלקח במסוק^[7]. האירועים נמשכו גם ביום המרוץ עצמו. ג'יי. ג'יי. לטו, נהגה של קבוצת בנטון, ופדרו לאמי מקבוצת לוטוס, התנגשו ביניהם בתחילת המרוץ. שברים שעפו מההנגשות חלפו מעל הגדר וגרמו לפציעתם של שמונה צופים בקהל. בהקפה השביעית של המרוץ איבד סנה שליטה במכונית, ככל הנראה בשל כשל מכני. הוא הספיק להאט את המכונית ממהירות של 325 קמ"ש ל-225 קמ"ש לפני שפגע בעוצמה בקיר. המתלה הקדמי והגלגל התנתקו מהמכונית ופגעו בראשו של סנה, שמת במקום. בהמשך המרוץ התנתק גלגל ממכוניתו של מיקלה אלבורטו בזמן שיצא מאזור הטיפולים. הגלגל פגע ופצע 4 מכונאים של פרארי ולוטוס^[8]. מיכאל שומאכר ניצח את המרוץ, שבסיומו לא התקיימו חגיגות.

בעקבות המרוץ בוצעו שינויים במסלול - פניית טמבורלו, שהייתה פנייה מהירה שמאלה, הפכה לפניית שיקיין איטית יותר. שינויים דומים התבצעו גם במסלולים אחרים, דוגמת ספא-פרנקורשאמפ בו הפכה פניית או רוז' לפניית שיקיין.

1995–2006

דיימון היל ניצח את שני המרוצים הבאים עבור קבות ויליאמס, שרשמה ניצחון שלישי ברציפות ב-1997 לאחר שהיינץ-הראלד פרנצן השיג את הניצחון השלישי והאחרון בקריירה. דייוויד קולטהרד ניצח במרוץ ב-1998. מיכאל שומאכר ניצח שבעה מתשעת המרוצים הבאים, כאשר בשנת 2001 הלך הניצחון לאחיו, ראלף שומאכר, שהתחרה עבור ויליאמס. פרננדו אלונסו ניצח במרוץ בשנת 2005, הניצחון היחיד של קבוצת רנו בסן מרינו.

באוגוסט 2006 הוכרז על הוצאת המרוץ מלוח המרוצים לקראת העונה הבאה לטובת גרנד פרי בלגיה^[9]. מרוצי הפורמולה 1 חזרו למסלול באימולה בעונת 2020, אך הם מתקיימים תחת השם גרנד פרי אמיליה-רומאניה.

מנצחים

מיכאל שומאכר ניצח בגרנד פרי 7 פעמים

מספר ניצחונות לפי נהגים

ניצחונות	נהג	שנים
7	גרמניה מיכאל שומאכר	1994, 1999, 2000, 2002, 2003, 2004, 2006
3	ברזיל איירטון סנה	1988, 1989, 1991
	צרפת אלן פרוסט	1984, 1986, 1993
2	בריטניה נייג'ל מנסל	1987, 1992
	בריטניה דיימון היל	1995, 1996
מקור:[10]

מספר ניצחונות לפי קבוצה

ניצחונות	קבוצה	שנים
8	בריטניה ויליאמס	1987, 1990, 1992, 1993, 1995, 1996, 1997, 2001
	איטליה פרארי	1982, 1983, 1999, 2000, 2002, 2003, 2004, 2006
6	בריטניה מקלארן	1984, 1986, 1988, 1989, 1991, 1998
מקור:[10]

מנצחים בגרנד פרי לפני שנה

פרננדו אלונסו חוגג ניצחון בשנת 2005. לצידו מיכאל שומאכר וג'נסון באטן

שנה	נהג	קבוצה
1981	ברזיל נלסון פיקה	ברבהאם-פורד
1982	צרפת דידייה פירוני	פרארי
1983	צרפת פטריק טאמבי	פרארי
1984	צרפת אלן פרוסט	מקלארן-TAG
1985	איטליה אליו דה אנגליס	לוטוס-רנו
1986	צרפת אלן פרוסט	מקלארן-TAG
1987	בריטניה נייג'ל מנסל	ויליאמס-הונדה
1988	ברזיל איירטון סנה	מקלארן-הונדה
1989	ברזיל איירטון סנה	מקלארן-הונדה
1990	איטליה ריקארדו פטרזה	ויליאמס-רנו
1991	ברזיל איירטון סנה	מקלארן-הונדה
1992	בריטניה נייג'ל מנסל	ויליאמס-רנו
1993	צרפת אלן פרוסט	ויליאמס-רנו
1994	גרמניה מיכאל שומאכר	בנטון-פורד
1995	בריטניה דיימון היל	ויליאמס-רנו
1996	בריטניה דיימון היל	ויליאמס-רנו
1997	גרמניה היינץ-הראלד פרנצן	ויליאמס-רנו
1998	בריטניה דייוויד קולטהרד	מקלארן-מרצדס
1999	גרמניה מיכאל שומאכר	פרארי
2000	גרמניה מיכאל שומאכר	פרארי
2001	גרמניה ראלף שומאכר	ויליאמס-ב.מ.וו
2002	גרמניה מיכאל שומאכר	פרארי
2003	גרמניה מיכאל שומאכר	פרארי
2004	גרמניה מיכאל שומאכר	פרארי
2005	ספרד פרננדו אלונסו	רנו
2006	גרמניה מיכאל שומאכר	פרארי
מקור:[10]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גרנד פרי סן מרינו בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. 1981 San Marino Grand Prix race report, MotorSport Magazine, 3 May 1981
2. Imola 1982: An F1 controversy that keeps on rolling, F1 Paddockpass, 2 January 2018
3. San Marino 1985: The GP won by a driver who didn't lead a lap, Autosport, 5 May 2020
4. Prost vs Senna: The start of the war, Autosport, 1 October 2015
5. Road & Track - August 1990
6. F1 medic Sid Watkins dies at 84, ESPN, 13 September 2012
7. From the Vault: the tragic death of F1 driver Roland Ratzenberger in 1994, The Guardian, 1 May 2014
8. Black Sunday: 1994 San Marino Grand Prix race report, MotorSport Magazine, June 1994
9. San Marino loses Grand Prix race, BBC, 26 August 2006
10. "San Marino GP". ChicaneF1. ארכיון מ-3 בספטמבר 2021. נבדק ב-3 בספטמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)