ג'ינמן
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ינמן, (באנגלית: Kinmen בסינית: 金門縣) המכונה לחלופין Quemoy, היא קבוצת איים המהווה נפה במחוז פוג'יין של הרפובליקה של סין (טאיוואן), מול החוף הדרום-מזרחי של סין היבשתית, או הרפובליקה העממית של סין. קבוצת איים זו שוכנת במרחק של כ-10 קילומטרים מזרחית, מהעיר שיאמן במחוז פוג'יין שביבשת סין, במימיי מפרץ שיאמן (אנ'). מאידך קבוצת איי ג'ינמן ממוקמת במרחק של כ-187 קילומטרים מערבית מקו החוף של האי טאיוואן שמעבר למיצר טאיוואן.
| |||
פסיפס צילומים מנפת ג'ינמן | |||
מדינה / טריטוריה | טאיוואן (ROC) | ||
---|---|---|---|
מחוז | פוג'יין | ||
נפה | ג'ינמן | ||
מושל | Yang Cheng-wu | ||
רשות מחוקקת | הרשות המחוקקת הטאיוואנית | ||
בירת הנפה (והעיר הגדולה ביותר) | ג'ינצ'נג | ||
שפה רשמית | סינית קלאסית | ||
שטח | כ−153 קמ"ר | ||
אוכלוסייה | | ||
‑ בנפה | 138.963 (יולי 2018) | ||
‑ צפיפות | 830 נפש לקמ"ר (2014) | ||
קואורדינטות | 24°25′48″N 118°21′35″E | ||
אזור זמן | UTC +8 | ||
www.kinmen.gov/ | |||
|
נפת ג'ינמן מורכב מהאי הגדול ג'ינמן ועוד מספר איים, כמו גם העיירה ווּצְ'יוֹ (אנ') (באנגלית: Wuqiu ; בסינית: 烏坵鄕) הממוקמת על האי בעל אותו השם, הנמצא במרחק של 133 קילומטרים מצפון מזרח לשאר המחוז. ג'ינמן הוא אחד משני נפות המהווים את מחוז פוג'יין (אנ') של הרפובליקה של טאיוואן, הנפה השנייה במחוז פוג'יין של טאיוואן, היא נפת לינצ'יאנג הכוללת את איי מטסו.
מיקומם האסטרטגי של איי ג'ינמן במצר טאיוואן הוביל לעימותים רבים בין טאיוואן לסין העממית, שעיצבו את השינויים הפוליטיים ביחסי טאיוואן-סין העממית. באוגוסט 1958, ג'ינמן הופצצה בכבדות על ידי צבא השחרור העממי במהלך משבר מיצר טאיוואן השני (אנ'). הגבלות ההפלגה בין ג'ינמן לאי הראשי של טאיוואן הוסרו רק בשנת 1994 לאחר תום הממשל הצבאי בן עשרות שנים שהיה בג'ינמן. קו מעבורת ישיר לעיר שיאמן שבסין העממית, נחנך בינואר 2001.[1]
הרפובליקה העממית של סין טוענת שנפת ג'ינמן הוא חלק ממחוז פוג'יין של סין העממית ולא שייכת לטאיוואן. סין העממית רואה בעיירה ווצ'יו טריטוריה נפרדת מנפת ג'ינמן; לעומת זאת, טאיוואן טוענת כי איי דאדנג ( או טאטנג) הם חלק מנפת ג'ינמן הטאיוואנית, אף על פי שהם למעשה נמצאים תחת שליטת סין העממית והם סופחו לעיר שיאמן וחוברו ליבשת בגשרים.
ג'ינמן (金門) פירושו 'שער הזהב'. השם תועד לראשונה בשנת 1387 כאשר הקיסר חונגוו מינה את ג'ו דקסינג לנהל את האי ולהגן עליו מפני התקפות של פיראטים.[2] האיות "ג'ינמן" הוא שם [3] [4] שאומץ על ידי הדואר הקיסרי הסיני, כחלק משירות המכס הימי הסיני בראשותו של האירי רוברט הארט (אנ'). הוא מבוסס על הגייה בניב המנדריני הדרומית. ניב זה מדובר בהרחבה במחוזות ג'יאנגסו ואנהוי, כולל העיר נאנג'ינג. משרד החוץ הטאיוואני משתמש בשם "ג'ינמן", [5] בעוד שהמועצה לשמות גאוגרפיים של ארצות הברית נתנה את השם "אי קינמן-Kinmen Island".
Quemoy, הוא השם שניתן לאי באנגלית ובשפות אירופאיות אחרות. ייתכן שמקורו בתעתיק ספרדי או פורטוגזי של הגיית השם, Kim-mûi.[6] זוהי הצורה הנפוצה ביותר של שם האיים באנגלית. לדוגמה, מאמרים ומחקרים העוסקים במשבר הראשון והשני במיצרי טייוואן (תקרית קווימוי[7] ) והוויכוחים בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1960, כאשר האיים זכו לסיקור חדשותי בולט ברחבי העולם. כל הסקירות משתמשות בשם Quemoy. בנוסף, בשנת 2010 שמו של המכון הלאומי לטכנולוגיה בג'ינמן שונה ל- National Quemoy University. החוקר הסיני Kinmen Wei Jian-feng תומך בשימוש בשם Quemoy כדי לחבר טוב יותר את האי.[6] שמו של האי ג'ינמן [8] [9] אומץ על ידי ממשלת טאיוואן בשנת 2009. [10] Kimoi הוא איות שמקורו במערכת הדואר. [11] [12]
בני אדם חיו בג'ינמן כבר לפני 8,000 שנים.[13] בתקופת שלטונו של הקיסר יואן (אנ') (317 לספירה) ופלישת "חמשת הברברים" לסין הביאה לבריחת שש משפחות מורחבות דרומה והן התיישבו באיי ג'ינמן, שנקראו אז ווג'ואו.[13] מאוחר יותר מתיישבים נוספים התיישבו באיים בתקופת שושלת טאנג, ושינו את שם המקום מווג'ואו לג'ינמן .[14]
בתקופת שושלת מינג, מהגרים נוספים התיישבו בג'ינמן. הנסיך קוקינגה השתמש בג'ינמן כבסיס לשחרור איי ג'ינמן ופנגחו מההולנדים. הוא כרת עצים כדי לבנות את הצי שלו, וכתוצאה מכריתת היערות המסיבית איי ג'ינמן הפכו לחשופים כתוצאה משחיקת הקרקע.[14]
הנסיך לו, משושלת מינג הדרומית, שהתנגד לכוחות הפולשים של שושלת צ'ינג ברח בשנת 1651 לג'ינמן, ובשנת 1663 ששושלת צ'ינג כבשה את איי ג'ינמן. [15] בתקופת שושלת צ'ינג, אזור ג'ינמן היה חלק ממחוז טונג'אן (אנ').[16][17]
לאחר הקמת הרפובליקה של סין (ROC) ב-1912, ג'ינמן הפכה לחלק ממחוז פוג'יין. ב-1913, נפת ג'ינמן הפכה לחלק ממחוז סימינג.[17] נפת ג'ינמן הוקמה בשנת 1914.[17][18] בשנת 1928 עברה הנפה לניהול ישיר של ממשלת המחוז.[17]
יפן כבשה את נפת ג'ינמן במהלך מלחמת סין-יפן השנייה מ-1937 עד 1945. בתקופה זו הועברה ממשלת המחוז לדאדנג.[16]
לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין (PRC) על ידי הקומוניסטים הסיניים באוקטובר 1949, הלאומנים הסינים (ROC) והקומוניסטים הסינים (PRC) טבעו לעצמם את איי נפת ג'ינמן. האיים דאדנג, שיאודנג וג'יאאויו נכבשו על ידי הסינים הקומוניסטים בין 9 באוקטובר[18] ועד ב-15 באוקטובר,[19] 1949. בעוד שהאיים הללו היו עדיין בשליטת הסינים הלאומנים ה-ROC.[20] טענת הסינים הקומיניסטים הייתה שהאיים הם חלק בלתי נפרד מנפת דאדנג, שבעיר שיאמן, במחוז פוג'יין, סין.[21][22]
ב-25 באוקטובר 1949, נחתו כוחות צבא השחרור העממי (PLA) באי ג'ינמן ליד ג'ונינגטו והחל קרב ג'נינגטו (אנ'). כוחות ROC הגנו בהצלחה על האי ומנעו התקפה על טאיוואן.
עם פרוץ מלחמת קוריאה ב-1950, האדמירל בדימוס צ'ארלס מ. קוק ג'וניור (אנ'), יועצו של הנשיא צ'יאנג קאי-שק, התנגד להסגת כוחות הרפובליקה הסינית (ROC-טאיוואן) מג'ינמן-Quemoy. [23] ב-26 ביולי 1950, כוחות ROC באי דאדן (טאטן), שמנו בסך הכל 298 חיילים, הצליחו להדוף מתקפה של כוח של צבא השחרור העממי ה-PLA (של PRC) שמנה 700 חיילים שנחתו באי.[24] הגנרל דאגלס מקארתור ואנשי צבא אמריקאים אחרים תמכו במאמצי ה-ROC להגן על האיים. [25]
כוחות צבא השחרור העממי ה-PLA הפגיזו בהרחבה את האי במהלך משבר מיצרי טאיוואן הראשון והשני בשנים 1954–1955 ו-1958 בהתאמה. בשנת 1954, ארצות הברית שקלה להגיב באמצעות נשק גרעיני נגד סין העממית הקומוניסטית (PRC). [26] בשנת 1958, הגנרל נתן פאראגוט טווינינג (אנ') ומפקדי המטות המשולבים האמריקאים היו בדעה שארצות הברית לא צריכה להתיר את אובדן האיים לקומוניסטים והמליצו לנשיא אייזנהאואר להשתמש בכל כוח הכרחי, כולל נשק אטומי כדי למנוע את ההשתלטות הקומוניסטית על האיים. [27]
הביטוי "קוומוי ומאטסו " הפך לחלק מהשפה הפוליטית האמריקאית בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1960. במהלך העימותים הפוליטיים שלפני הבחירות, שני המועמדים, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון והסנאטור ג'ון פ. קנדי, התחייבו להשתמש בכוחות אמריקאים במידת הצורך כדי להגן על טאיוואן (ROC) מפני פלישה של סין העממית הקומוניסטית, שארצות הברית לא הכירה בה כממשלה לגיטימית. אבל בעימות השני ב-7 באוקטובר 1960, שני המועמדים הציגו דעות שונות לגבי האם להשתמש בכוחות אמריקאים כדי להגן על העמדות הקדמיות של טאיוואן, קומוי ומאטסו. הסנאטור קנדי הצהיר שהאיים האלה נמצאים במרחק של 9 קילומטרים מחופי סין ועד 170 קילומטרים מחופי טאיוואן ועל כן הם בלתי ניתנים להגנה מבחינה אסטרטגית ולא היו חיוניים להגנת טאיוואן. סגן הנשיא ניקסון טען שמכיוון שקמוי ומאטסו היו ב"אזור החופש", אין למסור אותם לקומוניסטים כעניין עקרוני. [28][29][30][29][31][32] [33]
לאחר העימות השלישי בין המועמדים לנשיאות בארצות הברית, ב-13 באוקטובר 1960, יועציו של קנדי שוחחו עם שר החוץ הרטר ואמרו לו שקנדי מוכן לשנות את עמדתו בסוגיית קווימוי ומאטסו כדי לא לתת לקומוניסטים את הרושם שארצות הברית לא תעמוד מאוחדת כנגד התוקפנות שלהם. ניקסון הצביע על השינוי בעמדתו של קנדי, אך החליט לא ללחוץ על הנקודה בשל חשיבות תפקידה של ארצות הברית במצב המתוח. [34] הסקרים של ניקסון בקרב הרפובליקנים והדמוקרטים הראו תמיכה גורפת בעמדתו בנושא. [35]
איי ג'ינמן הוחזקו על ידי אנשי מילואים של הכוחות הצבאיים של לאומניים הסינים (ROC) מטאיוואן ואמריקאים עד שנת 1987. [36] האיים הוחזרו לידי הממשלה האזרחית הטאיוואנית, באמצע שנות ה-90 של המאה העשרים. מאוחר יותר הותרה ההפלגה מאיי ג'ינמן לסין העממית וחזרה. ההפלגה הישירה בין סין העממית לג'ינמן נפתחה מחדש בינואר 2001 דבר שהביא לפיתוח תיירותי נרחב באיי ג'ינמן ובסין העממית. [37] ההפלגה הישירה לסין העממית הושעתה בשנת 2003 כתוצאה מהתפרצות מגפת הסארס, אך מאז שמוגרה המגפה חודשו ההפלגות הישירות לסין העממית מאיי ג'ינמן. [38]
אנשי עסקים טאיוואנים רבים משתמשים במעבר דרך ג'ינמן כדי להיכנס ליבשת הסינית. הם רואים בכך דרך זולה וקלה יותר להיכנס לסין מאשר להיכנס דרך הונג קונג. הכניסה לסין העממית מאיי ג'ינמן, התאפשרה בעקבות ביקורי אנשי מפלגות הקואליציה פאן-בלו ( Pan–Blue ) הטאיוונית, ב-2005 בסין העממית והניצחונות החקיקתיים של מפלגת קוומינטנג ה-KMT החברה בקואליציה. ב-2008, הם שהביאו להפשרת יחסי טאיוואן–סין. מאז ג'ינמן חווה פריחה כלכלית ניכרת כי אנשי עסקים סינים ותיירים מגיעים לאיי ג'ינמן ואנשי עסקים טאיוואנים מגיעים לשווקים העצומים של סין בדרך קלה באמצעות מעבורות סדירות הפועלות בין ג'ינמן והיבשת הסינית.
ב-30 ביוני 2014, האי דדן והאי ארדן הועברו מהצבא לאזרחים, המיוצגים על ידי ממשלת נפת ג'ינמן.[39] מאז 1 בינואר 2015, תיירים מסין היבשתית יכלו להגיש בקשות לקבלת היתרי יציאה וכניסה עם הגעתם לג'ינמן. פריבילגיה זו חלה גם על איי פנגחו ומאטסו כאמצעי להגביר את התיירות באיים המרוחקים של טאיוואן. [40]
ב-23 באוגוסט 2019, יום השנה השישים ואחד לתחילתו של משבר מיצרי טייוואן השני, הנשיא צאי אינג-ון ביקר במקדש חללי טאיוואשן (太武山忠烈祠) בהר Taiwu (אנ'), בו הונחו פרחים ופזרו קטורת. [41]
שנה | 1985 | 1990 | 1995 | 2000 | 2005 | 2010 | 2015 | 2018 |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|
אוכלוסייה | 48,846 | 42,754 | 47,394 | 53,832 | 76,491 | 97,364 | 132,799 | 138,963 |
נפת ג'ינמן מורכבת מאיים ואיונים רבים [43] [44][17][45] שכוללים את: קבוצת איי ג'ינמן [46] הכוללת 17 איים ו-9 עיירות. מתוכם 3 איים ו-2 עיירות שנמצאים בשליטת סין העממית.[47] [48] [49][50] [51][52] [53] האי ג'ינמן הוא האי הראשי והוא מחולק ל-4 עיירות.
קו הרוחב בו נמצאים איי ג'ינמן הוא מעט צפונית לאזור הטרופי. מבחינת האקלים, כל האיים בנפת ג'ינמן מושפעים מרוחות מכיוונים משתנים. ייתכנו הבדלים בעוצמת הרוח, ופיזור הגשמים והמשקעים אינו אחיד, אך אין הבדל משמעותי באקלים בין האזורים. החורפים חמים וגם הקיץ חם. הטמפרטורה הממוצעת בחודש ינואר היא מעל 12°C. הטמפרטורה הממוצעת ביולי ואוגוסט יכולה להגיע ל-28°C. לאורך השנים, כמות המשקעים השנתית בממוצע היא סביב כ-1,050 מ"מ. רוחות המונסון שולטות באזור בחורף ובקיץ.
אקלים בג'ינמן בממוצע בין השנים 1985–2014 | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 16.8 | 16.5 | 18.8 | 22.8 | 25.8 | 29.3 | 31.9 | 32 | 31.6 | 27.4 | 23.5 | 19.5 | 24.6 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 10 | 10.1 | 12.2 | 16.2 | 20.6 | 23.8 | 25.8 | 25.7 | 24.3 | 20.7 | 16.5 | 12.5 | 18.2 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 22.1 | 53.9 | 69.7 | 111.02 | 180.3 | 156.9 | 124.1 | 139.5 | 52.1 | 40.51 | 61.86 | 31.7 | 1,043.69 |
מקור: [54][55] |
איי ג'ינמן, בדומה ליבשת הסינית, הם סלעי גרניט מהתקופה הגאולוגית קרטיקון, בנוסף ישנן כמויות קטנות יותר של אבן חול מהתקופה הגאולוגית אאוקן - אוליגוקנית, בזלת מיוקנית וקונגלומרט מהתקופה הגאולוגית פליסטוקן - הולוקן, עובי המשקעים משתנה מ-150 מטרים במערב למספר מטרים בלבד, במזרח. [56]
תושבי ג'ינמן רואים את עצמם כג'ינמניים, (אנשי דרום פוג'יין), או סינים, אבל לא כל כך טאיוואנים. הם אכן מזדהים כאזרחי טאיוואן ה-ROC, אולם[7] [57] זהותם הסינית החזקה של תושבי ג'ינמן נרקמה בתקופת העימות הצבאי של הרפובליקה הסינית (טאיוואן) עם הרפובליקה העממית של סין (1949–1992) כאשר ג'ינמן הייתה תחת ממשל צבאי.[7] בשנות ה-80, עם ירידה במיליטריזציה והפסקת הממשל הצבאי בטאיוואן, תנועת העצמאות של טאיוואן והמאמצים לדה-סיניזציה התחזקו בטאיוואן.[7] עם זאת, בעיני תושבי ג'ינמן, ההתפתחויות הללו נתפסו בדאגה והייתה תחושה ש"טאיוואן לא הזדהתה לגמרי עם ג'ינמן".[7] רבים חששו שעצמאות הטאיוואנים מסין תוביל לניתוק הקשר עם ג'ינמן.[7] דאגות אלה ממלאות תפקיד חזק גם בפוליטיקה בג'ינמן.[7] מבחינה חוקית, אנשי ג'ינמן אינם טאיוואנים ויש להם זהות ייחודית מזו של הטאיוואנים. "טאיווניזציה" נתפסת בעיני אנשי ג'ינמן כאיום על הזהות התרבותית של העם הג'ינמני. [58]
ג'ינמן בולטת במספר מוצרים תרבותיים ייחודיים. בשל ההפגזות הנרחבות של צבא השחרור העממי בשנות ה-50 על איי ג'ינמן, התפרסמה ג'ינמן בסכינים העשויים מחלקי הפגזים שנורו עליה. אומנים מקומיים אספו כמויות גדולות של שאריות הפגזים וייצרו מהם סכינים באיכות גבוהה המבוקשים על ידי שפים בעולם. בג'ינמן מיוצר המשקה האלכוהולי המפורסם באזור, ליקר קינמן קאולינג (אנ'), המכיל בין 38 ל-63 כוהל בנפח. הליקר מג'ינמן זוכה להערכה רבה על ידי הטאיוואנים. התמחויות קולינריות מקומיות אחרות כוללות אטריות (נודלס) ובשר חזיר או כבשים המוכן באופן מסורתי לאורך הדורות. המאכל נקרא ביף ג'רקי (בקווא) (אנ').
בדומה לאיי ריוקיוס היפנים, גם ג'ינמן ידועה בפסלי האל שיזה (אל אריה-הרוח) (風獅爺). [59]
רבים מתושבי נפת ג'ינמן מדברים הוקיאן (אנ'); הדיאלקט קוואנז'ו Quanzhou (אנ') הוא השולט. רוב התושבים יגידו שהם מדברים ג'ינמנזית, כשהכוונה לשפת הוקיאן הטאיוואנית (אנ'). תושבי העיירה ווצ'יו מדברים בשפת Pu-Xian Min, בניגוד להוקיאן בשאר ג'ינמן.
כלכלתה של ג'ינמן מבוססת בעיקר על תיירות ושירותים בשל קרבתה ליבשת סין. [60] [61]
בגלל חשיבותם האסטרטגית והצבאית, הפיתוח באיים היה מוגבל. רק ב-2003, ג'ינמן נפתחה לתיירים מפוג'יין שבסין העממית. [62] האי ג'ינמן (האי הראשי מבין איי ג'ינמן) מהווה יעד תיירותי פופולרי לסופי שבוע עבור הטאיוואנים. האי ידוע בכפרים השקטים שלו, בארכיטקטורה בסגנון הישן ובחופים שלו. קבוצות תיירים סיניות וטאיוואניות מבלות גם זמן קצר בסיורים באי תוך כדי ההמתנה בין לוחות הזמנים שבהם מגיעה המעבורת מסין העממית לטיסת ההמשך לטאיוואן ולהפך. שדה התעופה מהווה תחנת ביניים בין סין לטאיוואן. חלקים גדולים מהאי ג'ינמן מהווים את הפארק הלאומי ג'ינמן שבו נמצאים ביצורים ומבנים צבאיים מימי המלחמות, בתי מגורים היסטוריים ונופים טבעיים.
בשנת 2014 היה המספר הגבוה ביותר של נוסעים שנסעו במעבורת בין נמלי ג'ינמן ופוג'יין באותה שנה הגיעו לאי ג'ינמן כ־1.5 מיליון נוסעים. [63] מאז 1 בינואר 2015, תיירים סינים מסין העממית לא נדרשו להגיש בקשות לויזה מראש לביקורים באיי ג'ינמן, פנגחו ומטסו. לחלופין, הם יכולים לבקש את הויזות עם ההגעה בעלות של NT$600 (דולר טאיווני חדש). [64]
עד 2016, הוקמו שני פרויקטי תשתית להגברת התיירות באי המרכזי ג'ינמן. פרויקט אחד כלל הקמת מרכז קונגרסים, ועידות ותערוכות. הפרויקט השני כלל הקמת אתר נופש בדרגת חמישה כוכבים שהוקם על ידי מפתח הנכסים בעיר שיאמן, Wu Youhua, נשיא Xiamen Huatian Group. זו הייתה הפעם הראשונה שאינטרס סיני (מסין העממית) הורשה להשקיע במגזר המלונות בטאיוואן. [65]
ענייני התיירות בג'ינמן מנוהלים על ידי לשכת התחבורה והתיירות של ממשלת נפת ג'ינמן. אטרקציות תיירותיות מרכזיות בג'ינמן הן:[17]
שלושה מוזיאוני קרבות הארטילריה כנגד איי ג'ינמן, מוזיאון הקרמיקה של ג'ינמן, מוזיאון המוקשים, מוזיאון תרבות העיירה Lieyu, ואחרים.
אגם צ'י, אגם גוגאנג, פארק חוהו החוף, האי ג'יאנגונג, פארק החוף ג'ינצ'נג, הפארק הלאומי קינמן, אגם לינגשואי, מאגר טיאנפו, פארק ז'ונגג'נג.
בית בסגנון מערבי ישן של ביישן, מנהרת הגנת החוף של צ'נגגונג, בית בסגנון מערבי צ'ן שי-יין, קולנוע ג'ינדונג, מגדל ג'וגאנג, כפר התרבות העממית של ג'ינמן, מגדלור ווצ'יו ומנהרת ג'יישאן ואחרים.
מקדש לונגפנג, פגודת מאושן, פגודת וונטאי.
התעשייה בג'ינמן מפורסמת בייצור של ליקר קאוליאנג (אנ') המזוקק מצמח הסורגום. תעשייה זו תופסת כ-75% משוק העבודה של נפת ג'ינמן. תעשיית הליקר מהווה את עמוד השדרה הכלכלי של הנפה. גם תעשיות מסורתיות אחרות מתקיימות באיים, החל מחקלאות, דיג וגידול בעלי חיים.
ג'ינמן מייצרת גם את סכיני ג'ינמן (אנ') הייחודיים, שחומר הגלם לייצורם נאסף משאריות הפגזים שנורו על איי ג'ינמן על ידי צבא השחרור העממי בשנים 1958–1978. [66] [67]
ג'ינמן מייבאת יותר סחורות מסין העממית מאשר מהאי טאיוואן כי עלות המוצרים הסינים נמוכה יותר כך גם עלות התובלה וזאת כתוצאה מהקרבה של הנפה ליבשת הסינית. במהלך הקמפיין לבחירת מושל המחוז בשנת 2014, כל המועמדים קנו את חומרי הקמפיין שיוצרו במחוזות היבשת, כגון גואנגדונג, ג'ג'יאנג ופוג'יאן במקום מהאי טאיוואן. [68]
האי מצביע באופן עקבי עבור הקואומינטנג (KMT). עד תחילת שנות ה-90, תומכי עצמאות טאיוואן טענו שהם שוקלים למסור את ג'ינמן לסין העממית בכל משא ומתן. מאידך תושבי האיים התנגדו באופן נחרץ לצעדים שכאלה.
למפלגה הפרוגרסיבית הדמוקרטית הטאיוואנית יש נוכחות מינורית באיי ג'ינמן ובדרך כלל מפלגה זו אינה מציגה מועמדים לעמוד בבחירות המקומיות לראשות נפת ג'ינמן. עם זאת, המפלגה מעניקה מדי פעם תמיכה למועמדים ליברלים או שמאל-מרכז.
נפת ג'ינמן מיוצג על ידי מושב יחיד ברשות (בסינית "יואן" (院)) המחוקקת של טאיוואן. המושל המכהן של נפת ג'ינמן הוא Yang Cheng-wu (בסינית 楊鎮浯 ) מהקומינטנג . [69]
נפת ג'ינמן מחולקת לשלוש עיירות עירוניות ושלוש עיירות כפריות. [70] העיירה ג'ינצ'נג היא בירת הנפה והעיירה בגדולה ביותר. ממשלת נפת ג'ינמן ומועצת המחוז ממוקמים בעיירה. בעיירה נמצא גם המשרד הראשי של השירותים המשותפים של איי Kinmen-Matsu. בנפת ג'ינמן יש הכי מעט עיירות כפריות מבין שאר המחוזות בטאיוואן.
ג'ינצ'נג וג'ינשה הן העיירות הגדולות מבין שש העיירות שבנפה. בסך הכל, ישנם בנפת ג'ינמן 37 כפרים.
במחלוקת הנוגעת למעמדה הבין-לאומי של טאיוואן, הרפובליקה העממית של סין (PRC) תובעת ללא הרף את שטחו של נפת ג'ינמן כחלק ממחוז פוג'יין שלה.[71][72][73] סין טוענת שהאי ווצ'יו (אוקסאו) הוא חלק ממחוז שיויו. [74] מאידך טאיוואן (הרפובליקה של סין) טוענת כי איי דאדנג (טאטנג) בנפת דאדנג, בנפת שיאנג'אן, שיאמן, פוג'יין שבסין העממית, הם חלק מנפת ג'ינמן.[50][75][45]
באוגוסט 2010 הוקמה האוניברסיטה הלאומית קווימוי על בסיס האיחוד של המכון הטכנולוגי הלאומי ג'ינמן והמחלקה למדעים יישומיים של קאושיונג שהוקמה ב-1997.[76] האוניברסיטה ממוקמת בעיר ג'נינג. באיי הנפח נמצאים קמפוסים משניים של האוניברסיטה. מוסדות חינוך נוספים כוללים את התיכון הלאומי ג'ינמן ואת התיכון הלאומי החקלאי והתיכון המקצועי ג'ינמן. באיי ג'ינמן ישנם 24 חטיבות ביניים, בתי ספר יסודיים וגני ילדים.[77]
ממשלת נפת ג'ינמן השקיעה מיליוני דולרים בחינוך. ממוצע ההשקעה בתלמיד עומדת על 20,000 דולר טאיוואני (NT$) לתלמיד. בבתי הספר בנפה לומדים גם תלמידים טאיוואנים שהוריהם אנשי עסקים במחוז פוג'יין שבסין העממית. [78] ממשלת הנפה חותרת לעודד אוניברסיטאות באי טאיוואן ובסין היבשתית להקים סניפים במחוז, כמו גם למשוך סטודנטים מסין העממית שילמדו בג'ינמן. [79]
חברת החשמל ג'ינמן-פאוור נוסדה בשנת 1967 והקימה בהדרגה חמש תחנות כוח במחוז והייתה אחראית על אספקת החשמל לכל תושבי איי ג'ינמן. בעבר היא הסתמכה על סולר להפעלת הטורבינות של התחנות, שיצר עומס עלויות גבוה על קופת המחוז. מאז 1992, הממשלה המרכזית של טאיוואן ROC אישרה לחברת החשמל הממשלתית Taiwan Power Company (Taipower) לנהל את מערכות החשמל במחוז. כל המימון של הפרויקטים לפיתוח מערכות החשמל באיי ג'ינמן מומן על ידי Taipower. ביולי 1997, חברת ג'ינמן פאוור התאגדה רשמית ל-Taipower. בשנת 1999 נבנתה תחנת הכוח טשאן שהופעלה בדיזל וספקה חשמל לרשת ג'ינמן. לאחר הכנסת תחנת הכוח טשאן לפעולה שאר תחנות הכוח הקטנות יותר הפסיקו לפעול כדי להוזיל עלויות.[77] במחוז מופעלת גם חוות הרוח בשם Jinmen Wind עם קיבולת ייצור של של 4 MW ומערכת פוטו -וולטאית בהספק של 9 MW. [80] [81]
באוגוסט 2012 נפת ג'ינמן והעיר שיאמן שבסין העממית השיקו את כבל התקשורת התת-ימי הראשון בין שתי המדינות. הפרויקט יצא לדרך בשנת 1996 ובנייתו ארכה 16 שנים.[82]
מערכת התקשורת מורכבת משני כבלים, האחד באורך 11 קילומטרים שיוצא מאגם טזו באי ג'ינמן ומגיע להר גואניין שליד העיר שיאמן שבסין העממית. הכבל השני באורך 9.7 קילומטרים היוצא מ-Guningtou שבאי ג'ינמן ומתחבר לאי דאדנג שבשליטת סין העממית. המערכת היא מערכת בעלת קיבולת שידור דו-צדדית של 90 Gbit/s, שתתרחב בעתיד על פי הביקוש.[82]
הביקוש היומי למים בג'ינמן עומד על 50,000 קוב (מטר מעוקב או טון מים) מים, המשמשים את משקי הבית, תעשיות ומגזרי חקלאות. עלות ייצור 1 קוב מים המיוצר בג'ינמן עולה כ-50–60 דולר טאיוואנים (NT$ ). העלות עולה ל-70 דולר במהלך חודשי הקיץ. במצב בצורת קיצוני, משלוח מים מהאי טאיוואן עשוי לעלות עד 200 דולר טאיוואנים לקוב מים. מכיוון שתושבי ג'ינמן משלמים רק 10 NT$ עבור כל קוב מים שהם צורכים, עלות אספקת המים הפכה לנטל כבד על ממשלת המחוז. [83]
במשך עשרות שנים, ג'ינמן מתמודדת עם קשיים באספקת מים לתושביה בשל האגמים הרדודים שלה, היעדר גשמים ומגבלות גאוגרפיות אשר הופכות את בניית מאגרי המים וסכרים לבלתי אפשריים. כתוצאה מכך, ג'ינמן עושה שימוש יתר במי התהום, דבר שגרם לעליית מליחות המים והקרקע.
בתחילת ספטמבר 2013 הסכימה ממשלת סין העממית לספק לג'ינמן מים מהעיר ג'ינג'יאנג (אנ') שבמחוז פוג'יין. הסכם אספקת המים נחתם רשמית ב-20 ביולי 2015 בג'ינמן בין מנהל מפעל המים של נפת ג'ינמן, Weng Wen-kuei (翁文貴) ויו"ר חברת המים של העיר ג'ינג'יאנג Fujian Water Supply Co, Zhu Jinliang (朱金良). [84]
קו המים החל להזרים מים רשמית ב-5 באוגוסט 2018 בטקס שנערך הן בנפת ג'ינמן והן בעיר ג'ינג'יאנג שבסין העממית. [85]
נמל התעופה ג'ינמן (אנ'), משרת את האי ג'ינמן לתעופת פנים. הוא ממוקם בעיר ג'ינהו. הנמל מחבר את ג'ינמן עם נמל התעופה פנגחו, בארכיפלג פנגחו ונמלי תעופה נוספים באי טאיוואן.
אנשים המגיעים מסין העממית יכולים גם לבקר בג'ינמן באמצעות מעבורות היוצאת מהעיר שיאמן ומהעיר צ'ואנג'ואו המגיעות למזח Shuitou בעיר ג'ינצ'נג. [86] מעבורת ג'ינמן לעיר שיאמן, מהווה נתיב תחבורה פופולרי בין היבשת הסינית וג'ינמן, לתיירים טאיוואנים וסינים כאחד, עם קישורים זמינים (אוטובוסים ומוניות) בין נמלי המעבורות ונמל התעופה ג'ינמן (עבור יעדים בטאיוואן) ונמל התעופה של שיאמן ותחנת הרכבת הצפונית שלה (עבור יעדים ביבשת הסינית). מעבורת Kinmen-Quanzhou זמינה רק לנוסעים מקומיים ומחזיקי דרכונים זרים אינם מורשים להשתמש בשירות זה.
נמל ימי מסחרי חדש נבנה בסמוך למזח שויטאו. נמל זה מטפל ברוב המטענים הימיים אל ג'ינמן וממנה. בעבר רוב תנועת המטענים טופלה בנמל קטן יותר הנמצא בפינה הדרום מזרחית של האי בעיר ג'ינהו. בעבר, בזמן ההפגזות הארטילריות מהיבשת הסינית, נעשה שימוש בנמל תת-קרקעי ששימש לאספקה לאי בתקופות משבר ועימותים מלחמתיים. הנמל הוקם במנהרות ג'איישאן (אנ') שבקצה הדרום מערבי של האי. במשך השנים נמל זה הוצא משימוש והפך לאתר תיירות.
גשר קינמן (אנ'), באורך 5.4 קילומטרים מחבר את האי ג'ינמן והאי לייו (אנ'), הוקם בעלות מוערכת של NT$7.5 מיליארד דולר טאיוואני (כ־250 מיליון דולר אמריקאי). [87] [88]
באוקטובר 2019 הכריזה סין העממית על תוכנית לבניית גשר המקשר את העיר שיאמן עם ג'ינמן. המועצה לענייני היבשת של טאיוואן (MAC) אמרה כי התוכניות הסיניות נעשו באופן חד צדדי על ידי סין העממית כחלק מהתוכניות של סין להשתלט על טאיוואן וכניסיון לחלק את החברה והמועצה הטאיוונית והיא לא רואה צורך בגשרים המקשרים בין מטסו או ג'ינמן לסין. [89]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.