Loading AI tools
הביטאון של צה"ל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במחנה היה השבועון של צה"ל, שהופץ לחיילי וקציני צה"ל בשירות חובה ובשירות קבע. במחנה שימש כעיתון הרשמי של צה"ל ונחשב לשבועון הוותיק בישראל. בדצמבר 2016 נסגרה מערכת העיתון המוכרת, והעיתון החל להיות מופץ לראשונה כירחון דיגיטלי תחת מדור "במחנה" בדוברות אכ"א. בדצמבר 2019 הוחלט על סגירתו ואיחודו עם אתר צה"ל. בינואר 2020, יצא גיליון פרידה מודפס[1].
 | |
 | |
| שער אחד גיליונות העיתון במהדורת "במחנה בלחימה" שהופקה בתחילת מלחמת חרבות ברזל | |
| סוגה | צבאי |
|---|---|
| פורמט | A4 |
| מו"ל | צבא הגנה לישראל |
| בעלים |
משרד הביטחון  |
| תאריכי הופעה | דצמבר 1934 – 20 בדצמבר 2016 (כשבועון) |
| שפה | עברית |
| מדינה |
 ישראל |
| דף הבית של העיתון באתר צה"ל | |
  | |
![Thumb](#/media/קובץ:שער_עיתון_במחנה_עם_האלופה_הראשונה_של_צה"ל_אורנה_ברביבאי.jpg)
באוקטובר 2023, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הוחלט על חידוש הפצת גליונות מודפסים של העיתון[2]. לאחר שיצאו 21 גיליונות גם מהדורה זו חדלה מלהתפרסם.
העיתון יצא לאור לראשונה בדצמבר 1934 כשבועון מחתרתי של סניף "ההגנה" בתל אביב. עורכו עד 1947 היה אפרים תלמי, וכתבו בו גם נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שרגא רובינשטיין וגרשון חנוך. בסוף 1947 הפך במחנה לביטאון הארצי של "ההגנה", ובפברואר 1948 החל להופיע מודפס (ולא משוכפל כפי שהיה עד אז) ומשה שמיר התמנה לעורכו. בספטמבר של אותה שנה הפך להיות "עיתון חיילי צה"ל".
היקף תפוצתו הגיע לעשרות אלפי עותקים, שנשלחו בחינם אל יחידות צה"ל השונות ואל מנויים מן המגזר הצבאי והפרטי אשר לרובם הייתה זיקה מסוימת לצה"ל (אנשי מילואים, גמלאים, נכי צה"ל וכדומה) תמורת דמי מנוי.
בין השנים 2000–2005 היה העיתון מורכב משני חלקים: חלק חדשותי ובו ידיעות אקטואליות הנוגעות למערכת הביטחון וליחידות צה"ל השונות, וכן מגזין, מוסף הכולל כתבות צבע ארוכות, ראיונות, תצלומים ומדורים קבועים. את רעיון הפיצול יזם עורך העיתון, רמי קידר. מינואר 2006 הופיע במחנה בחוברת אחת המונה 68 עמודים וכוללת עמודי חדשות, כתבות ומדורים. בין כותבי המדורים הקבועים בעיתון נמנים גד שמרון, הכותב בנושא צבאות זרים, האלוף יאיר נוה, אשר כותב בנושא פרשת השבוע, וד"ר אבשלום קור, הכותב בנושא לשון עברית.
נושא עצמאות התכנים של העיתון עולה לדיון פעמים רבות. במאי 2001 החליט קצין החינוך הראשי, אלעזר שטרן, על סגירת העיתון[3], עקב "כתבות לא הולמות", בדגש על עמוד שער שהוקדש לכתבה על אל"ם הומוסקסואל. בסופו של דבר הוצאת העיתון הושבתה למשך שבוע בלבד[4].
בשנת 2004, לראשונה בתולדות העיתון, מונה למפקדו מי ששירת בעבר כחייל בעיתון, רני רביב. בספטמבר 2005 הודחו[5] שלושה מחיילי העיתון בשל "מוטיבציית יתר" לאחר שסיקרו פינוי בית עלמין במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובינואר 2006 הודיע ראש אכ"א שתוכני העיתון יעברו ביקורת של דובר צה"ל[6]. בסוף 2007 הודיע דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, כי הוא מפסיק את הפיקוח על תוכני העיתון.
בפברואר 2012, בעקבות כתבה בגיליון פורים שסיקרה תופעה של חיילים המתלבשים כמלכות דראג, הוחלט להגביר את הפיקוח על עיתון במחנה וכי קצין החינוך הראשי יסקור את העיתון לפני שהוא מודפס ומופץ[7].
מ-2008 עד 2013 מפקדו ועורכו הראשי של במחנה היה רס"ן יוני שנפלד. בתפקידו הקודם, שימש שנפלד ככתב הצבאי של "גלי צה"ל". החל מדצמבר 2013 מילא את תפקיד העורך רס"ן צחי בירן בתפקידו הקודם שימש בירן מפקד אתר צה"ל בחטיבת דובר צה"ל. ב"במחנה" שירתו כ-50 חיילים, מתוכם כ-20 כתבים, אשר עברו בהצלחה את קורס הכתבים של העיתון, מספר עורכים שהתקדמו מתפקידי כתבות, מספר צלמים, גרפיקאים ואנשי מנהלה.
אחד המדורים הפופולריים של העיתון במחנה היה "תחרות כזבים", ועל המשתתפים הקבועים נמנו: ראובן מרגלית, אברהם בן-עזרא, ראובן גרינברג, יעקב אלמוס, אלי אייל, ראובן פייביש, אמיר אורן, פנינה שרפסקי, איתן צור, נילי ריבק ואחרים. לימים, ראה אור הספר "תן חיוך" שבו אוסף בדיחות מהמדור תחרות כזבים, בעריכת זאב ענר ובהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
בשנת 2016, 82 שנה לאחר שיצא העיתון בפעם הראשונה, הוחלט באגף כוח האדם בצה"ל לסגור את היחידה שהפיקה את עיתון "במחנה" משיקולים פנימיים-דוברותיים ולא תקציביים או אחרים[דרוש מקור]. החיילים והחיילות ששירתו ביחידה פוזרו ליחידות שונות - בעיקר לגלי צה"ל ומיעוטם לדובר צה"ל. האחריות לשימור המותג ופעילותו עברה לדוברות אגף כוח האדם. גיליונו האחרון של השבועון במתכונתו ההיסטורית התפרסם ב-20 בדצמבר באותה שנה[8]. הירחון הראשון במתכונתו הנוכחית יצא לראשונה בחודש ינואר 2017, תחת דוברות אכ"א.
עם השלמת המעבר, השינוי המרכזי היה תחילת פרסום העיתון כמגזין "דיגיטלי" אשר מתפרסם באתר צה"ל ונגיש לציבור בפלטפורמות אינטרנטיות המאפשר צפייה בכל זמן ובכל מקום. נושאי הירחון בשנה הראשונה נקבעו מבעוד מועד. כך למשל, בחודש הראשון הירחון עסק בנושא לוחמה, ובהמשך בנושאים נוספים: אוכלוסיות ייחודיות, נשים, טכנולוגיה, משרתי קבע, מתגייסים ועוד.
מדור "במחנה" הורכב בתקופה זו מ-10 חיילים אשר מילאו תפקידי עריכה, הפקה, כתיבה וניו מדיה, עליהם פיקד קצין בדרגת סרן, שהיה כפוף לדוברת אכ"א. שירותי הגרפיקה ניתנו על ידי מעצבת אזרחית. בעת הקמת המדור באגף כוח האדם, הוחלט שאנשי התוכן אשר יפעילו את העיתון יהיו יוצאי קורס הדוברים של דובר צה"ל ויעברו הכשרה מיוחדת לעיתונאים צבאיים בתום קורס הדוברים.
מתוך כלל השינויים, הוחלט להפסיק את חוזה השכירות בבית מעיא בתל אביב, שם ישבה מערכת "במחנה" במשך עשרות שנים. במתכונתו האינטרנטית פעל הביטאון בחדר המערכת בבניין המטכ"ל בבסיס הקריה בתל אביב.
בדצמבר 2019 הוחלט על סגירתו של "במחנה" כירחון וכגוף תקשורתי צה"לי והוא הוטמע למעשה עם אתר צה"ל[1] שפועל תחת חטיבת דובר צה"ל.
באוקטובר 2023, כשבוע אחרי פרוץ מלחמת מלחמת חרבות ברזל הוחלט בחיל החינוך והנוער להפעיל מחדש את "במחנה" במהדורת לחימה. על בסיס צוות מצומצם של אנשי מילואים, תחת העורך האחרון, צחי בירן, הופקה בתוך שבוע מהדורה ראשונה מזה שבע שנים של העיתון והופצה בעשרות אלפי עותקים לשטחי הכינוס, האימונים ובהמשך גם לאזורי לחימה - זאת מתוך התפישה כי המכשירים הסלולריים נאספים על פי רוב מהחיילים ולכן יש צורך במוצר מודפס. העיתון הופק והופץ ברמה השבועית לחיילי צה"ל.[9] בגרסה זו הופקו 21 מהדורות של השבועון, שהופצו בלמעלה מחצי מיליון עותקים והופצו גם כמדיה דיגיטלית באתר האינטרנט של צה"ל.
במחנה היה יחידה צבאית לכל דבר, חלק מחיל החינוך והנוער. מערכת "במחנה" שכנה בבית מעיא בתל אביב עד 2016.
מערכת עיתון במחנה הורכבה ברובה מחיילים בשירות חובה המשרתים בתפקידי עורכים, כתבים, ניו מדיה, מנהלה, צלמים וגרפיקאים. את התפקידים הבכירים יותר מילאו אזרחים עובדי צה"ל, שעבדו קודם לכן במערכות התקשורת מחוץ לצה"ל, וקצין אחד בדרגת סרן, ששימש כסגן המפקד והעורך הראשי.
| שם | תקופת כהונה |
|---|---|
| אפרים תלמי | 1934–1947 |
| משה שמיר | 1948–1949 |
| רס"ן שלמה טנאי | 1949–1954 |
| רס"ן מאיר אביזוהר | 1954–1957 |
| רס"ן שבתאי רביב | 1957–1961 |
| יצחק לבני | 1961–1971 |
| יוסי אשכול | 1971–1982 |
| סא"ל עודד פלדמן | 1982–1983 |
| סא"ל אבי לבסקי | 1983–1985 |
| סא"ל אהוד פראוור | 1985–1987 |
| סא"ל יצחק טוניק | 1987–1990 |
| סא"ל חנוך קפצן | 1990–1992 |
| סא"ל אור-לי להט[10] | 1992–1995 |
| סא"ל אפי מלצר[11] | 1995–1996 |
| סא"ל רוני גילה | 1996–1999 |
| סא"ל רמי קידר | 1999–2004 |
| רני רביב[12] | 2004–2008 |
| רס"ן יוני שנפלד[13] | 2008–2013 |
| רס"ן צחי בירן[14] | 2013–2016 |
תושבי יצהר הגישו תביעת דיבה נגד עיתון במחנה[15], בשל כתבה בעיתון ב-28 בינואר 2005, שבה, לפי התביעה, היו "עיוותים, סילופים, שקרים, והכפשות מכלילות, שהיו ללא כל בסיס". בכתבה התראיין מאור שושן, שהיה מפקד הפלוגה ביצהר. לדברי בא כוח התושבים, עורך הדין יעקב מנקין, הכתבה הייתה מגמתית ותכליתה לפגוע בתובעים ובציבור המתנחלים. הוא הוסיף כי לאחר פרסום ההשמצה בעיתון התנער צה"ל ממפקד הפלוגה, ואלוף פיקוד המרכז יאיר נוה נתן לכך פומבי במכתב תמיכה ועידוד לתושבי יצהר. בפסק דין של בית משפט השלום נקבע כי לתביעה יש בסיס והצדדים הסכימו כי העיתון יפרסם התנצלות בפני תושבי היישוב. התביעה הכספית בתיק נדחתה[16].
עופר אדרת, העיתון המגויס מחזיר ציוד, באתר הארץ, 24 ביוני 2016Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
