Loading AI tools
דת או מערכת אמונות שהוקמה על ידי בודהה בהודו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בודהיזם היא הדת הרביעית בגודלה בעולם, ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון, כ-7% מאוכלוסיית העולם. היא מהווה רוב בקמבודיה, בתאילנד, במיאנמר, בבהוטן, בסרי לנקה, בלאוס במונגוליה.
.svg) | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| זרם |
דתות דהרמיות  |
| מקור השם |
בודהה |
| התפלג מ |
הדת הוודית |
| מקום ייסוד |
בוד גאיה |
| מייסד |
גאוטמה בודהה |
| מספר מאמינים |
520,002,000 (נכון ל־2015) |
| תאולוגיה, טקסטים וטקסים | |
| טקסט מכונן |
טריפיטקה |
| מאפיינים |
פילוסופיה דתית |
| ארגונים ופעילות | |
| מיקום |
כלל עולמי |
| מוסדות |
זרמים בבודהיזם |
  | |
בודהיזם היה דת דהרמית[1], כאשר "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך" או חוקי הטבע ("תורת הבודהה") המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה. הדת רואה בהפחתת הסבל האנושי כמטרה עיקרית. על-פי הדהרמה, אדם החפץ להשתחרר מסבלו יכול לעשות זאת באמצעות הנחיותיו של הבודהה, כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת הנאצלת.
מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח אסיה ובדרומה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה ובצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע.
המושג בודהה (פאלי ובסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם יחיד, אלא שם תואר המתייחס למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. במסורות מסוימות שמור התואר רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני.[2] גאוטמה, מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו בתקופה שבה לא הכיר אותה איש מלבדו.
"בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים במושגים נוספים. המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה.
בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים בפליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו".
ערך מורחב – גאוטמה בודההאין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. על כן, סיפור חייו של הבודהה הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו.
על פי סיפור חייו, גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), היה נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה – "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" – השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות שנלחמו זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם.
על פי המסורת הוא גדל בארמונו של אביו כשהוא מנותק לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון לראשונה נחשף לצער, למחלות ולמוות. מפגש זה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.
בגיל 29 פרש מחיי המשפחה, עזב את אשתו ובנו, ואימץ חיי "סאדהו" – פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, תרגולים קשים, התרחקות מתענוגות וכיו״ב) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן – היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות של "הניצוץ האלוהי" – הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים – אך לא הגיע לתשובה שהשביעה את רצונו. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד עצמי לבדו.
על פי המסורת התיישב הבודהה תחת עץ (שלימים נקרא על שמו – עץ הבודהי) בעיר שנקראת כיום בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה. יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" – אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם – "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות – למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע, כלומר להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות, המכונה סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.
בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא (אנ') שנעלמה במהלך המאה ה-14.
ישנן השערות שונות לגבי הפופולריות של הבודהיזם. תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה מהפכנית למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. סיבה נוספת לפופולריות של הדת הייתה שהיא הבטיחה נירוואנה, הפתוחה ואפשרית לבני כל הקאסטות, בעוד שהזרם ההינדואיסטי ששלט באותה התקופה גרס כי רק מי שעמל בחיים הקודמים כדי להיוולד בחיים האלו בקאסטת הברהמינים, כוהני הדת ההינדואים, יכול להגיע להארה ולהשתחרר מהסבל.
את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורתו, אותה כינה דהרמה בסנסקריט או דהמה בפאלי, עד שמת בגיל 84.
בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את מרכז וצפון הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר.
במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, הפך לבודהיסט והפך את הבודהיזם לדת פופולרית בקיסרותו. הוא בנה מונומנטים בודהיסטים ברחבי הודו ושלח מיסיונרים להפצת הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה.
ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטים, בסך הכול מוערך מספרם בכ-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים[דרוש מקור] שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר.
ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טאיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה[3].
כיום הבודהיזם נגיש וצובר פופולריות גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.
בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה – המבוססת על ארבעה עקרונות המכונים ארבע האמיתות הנאצלות.
גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". חלק ניכר מתורתו עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך המעשית להשתחרר מסבל זה. בשונה מדתות אחרות, הבודהיזם אינו רואה עצמו כמבוסס על אמונה, ומעודד את הפרט לפתח ״חכמת-אמת״ ("פאניה") דרך התנסות ישירה. מסיבה זו, הבודהיזם איננו פילוסופיה או דת במשמעותן המסורתית, אלא דרך חיים.
תורתו של הבודהה, הדרך המתומנת הנאצלת, מציעה כלים מעשיים לשחרור האדם מסבלו, ולהביא את המתרגל להתעוררות (בודהי). התעוררות שלמה מתוארת גם כהארה העוקרת את שורשי הסבל באופן סופי ומוחלט, ומביאה לשלוות-אמת (נירוואנה). לפי התפישה הבודהיסטית, השלמת הדרך מהווה את פסגת ההישגים האפשריים עבור בן האנוש. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב; היא מבוססת על התמוססותן של אשליות, ביטולן של מחשבות-שווא, והכחדת תפישות מוטעות לגבי המציאות, אשר מוחלפות בראיה נכונה ובהירה של טבע המציאות הישירה, כפי שהיא. אמת בסיסית ומוחלטת זו נושאת אופי נצחי; היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול, וניתנת לחוויה ישירה בכל עת. מצב על-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"), להבדיל מעולם המציאות היחסית, המורכבת ממושגים מופשטים ומתפישות רעיוניות. האדם המואר מזהה את ארעיותן וריקותן של כל התופעות, כמתואר בשלושת סימני הקיום. מושג הריקות (שוניאטה) זכה למקום מרכזי בזרמי הבודהיזם המאוחר. ד.ט. סוזוקי, מתרגם מוערך של כתבים בודהיסטיים, הדגיש כי לא מדובר בשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר, והזהיר מפני טעות נפוצה זו בפרוש המושג.
ערך מורחב – שלוש אבני החןבדרכו להארה, המתרגל הבודהיסטי לוקח מחסה בשלוש אבני החן:
בווג'ריאנה נזכרות שתי שלשות נוספות: שלושת השורשים ושלושת הגופים.
הבודהיסטים מתבקשים לשמור על מספר כללי מוסר, שהפרתם אינה עולה בקנה אחד עם ״הדרך״. כללי המוסר מכוונים לשתי מטרות: לאפשר חיי חברה שיתופיים התומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית, ושמירה על איזון פסיכולוגי פנימי. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובכלליו, ישנם כללי יסוד המשותפים לרובן:
ערך מורחב – זרמים בבודהיזםכיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית:
המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם. קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של מסורת זו כתובים בפאלי, והם השריד השלם המוקדם ביותר לקאנון הבודהיסטי המקורי. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם. יש המכנים מסורת זו בשם "היניאנה" Hīnayāna ("הכלי הקטן"), אך במקומות רבים הוא נחשב לכינוי מזלזל ופוגעני. המסורת שמה דגש על התנהגות חיובית, נדיבות, מוסריות, ותרגול מדיטציה.[4] ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לשלווה ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת הנאצלת (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהארה. תרגול מדיטציה[4] מפתח את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של המציאות. ההתבוננות העצמית מובילה לרכישת תובנות, והבשלתן מביאה להתעוררות.
"הכלי הגדול" או "המרכבה הגדולה", זרם בן המאה ה-1 לפנה"ס, הוא הזרם הגדול ביותר ומהווה 53% מהבודהיסטים בעולם. המהאיאנה התפתחה הדרגתית ונפרדה מהטהרוואדה, ונפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טאיוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. רוב הטקסטים העתיקים ביותר שלה קיימים היום רק בתרגום לסינית, אך מספר קיימים עוד בשפת המקור – סנסקריט. המהאיאנה מדגישה את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה – זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים, על פני שחרור פרטי מסבל.
"מרכבת היהלום" היא פיתוח של המהיאנה ולעיתים נחשבת זרם בתוכה, והיא הזרם הבודהיסטי הקטן ביותר. הוג'ריאנה היא זרם מיסטי ואזוטרי, ובו הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) תופסת מקום מרכזי. הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית, לדוגמה שינון מנטרות וטקסים מקודשים. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו.
לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי[דרוש מקור], וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח.
לפי המהאיאנה, הבודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה.
בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה הוליסטית, לפיה הסבל האישי קשור בסבל הקולקטיבי. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהאיאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל).
לפי הזרמים האלו בבודהיזם, על האדם לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך.
הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה.
ערך מורחב – נזירות בודהיסטיתהקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה.
הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים ממוקדים ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה וכללי מוסר נוקשים. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחת. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם – לחמורים פחות.
בניגוד לדתות אחרות, בבודהיזם הסיגוף נחשב מעלה רעה. על הנזיר לחיות אורח חיים שאינו כמהה ואינו דוחה דבר, כולל את הנאות החיים.[5]
הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות את תכונת הנדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו.[2]
מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350–500 מיליון איש ברחבי העולם.
הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה.
הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי, יש המשווים את ניסוח ארבע האמיתות הנאצלות לאבחנות רפואיות – הראשונה היא התסמין, דוקהה: "החיים מלווים באי נחת". השנייה היא מקור התסמין: "מקור אי הנחת בהשתוקקות לעונג וברתיעה מכאב". השתיים הנותרות הן שיטת הטיפול (הדרך המתומנת הנאצלת, המובילה להימנעות מהשתוקקות ורתיעה ולכן גם להכחדת אי הנחת. אופן הכתיבה הלוגי, המורכב מתחשיב הפסוקים מדוקדק, שאפיין את הבודהיזם בתחילת דרכו השפיע על דתות נוספות באזור, ביניהם הטקסט הדאואיסטי החשוב ג'ואנג דזה.
הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" – תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית.
הבודהיזם נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות ההינדיות שקדמו לה, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי. ישנה גם הבדלה בין תפקיד המורה בין המסורות השונות, כשאשר בזן האיקונוקלאסטי המורה, או הסנסיי, מלמד בכלים יום-יומיים, כגון קריאה, שיחה או תרגול, באסכולות ההודיות הקשורות לטרהוודה קיים המושג דרשן (אנ'), המתאר סגולה שניתנת להשגה דרך שהיה בלבד בנוכחות מורה או דמות קדושה, ללא תרגול או לימוד.[6] הגישה הזן בודהיסטית בעניין המורה תומצתה על ידי המורה הסיני לינג'י יישואן (מסינית: 临济义玄, פין-יין: Línjì Yìxuán) למשפט אחד – "אם תפגוש את הבודהה בדרכים, הרוג אותו", ומשמעו שגם המורה והשיטה אינם קדושים ואינם נצחיים, ודורשים בחינה והתאמה מתמדת.
אחד ההיבטים הייחודיים של הבודהיזם הוא השלילה המפורשת של מרכיביו האונתולגיים [דרושה הבהרה] (ראה: סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום). היות שהשחרור מסבל מבוסס על ראיית המציאות כפי שהיא באופן שמתעלה על החשיבה המושגית, הרי שעל המתרגל להרפות את אחיזתו בכל מושג שהוא, כולל המושגים המופשטים שמתארים את הגישה הבודהיסטית עצמה. הבודהה המשיל את תורתו לרפסודה המאפשרת חצייה של נהר (מגדת הסבל של עולם הסמסרה לגדת השלווה הניבאנית של ההארה); מרגע שנחצה הנהר, אין עוד צורך להמשיך ולשאת את הרפסודה.
כיוון שמידת הארגון של הבודהיזם נמוכה ביחס לדתות מאורגנות אחרות, ומכיוון שליבת הלימוד הבודהיסטית (ארבע האמתיתות הנאצלות) אינה סותרת אמונות נוספות ואינה מחייבת אמונה בעקרונות על-טבעיים כמו גלגול נשמות וקיומה של אלוהות טרנסצנטית (אם כי בודהיסטים רבים מאמינים בקיומם של אלו), ישנם אינספור סיפורי מתולוגיה וקוסמולוגיה שניתן ליחסם לזרמים בודהיסטים שונים, וישנם גם זרמים הדוחים מכל וכל את כל את קיומם של כוחות בלתי נראים כמו קארמה וסמסרה. רבים מהמאמינים והכותבים הבודהיסטים לאורך ההיסטוריה לא העסיקו את עצמם בשאלות הקשורות לקוסמולוגיה וקיומם של כוחות על טבעיים מכיוון שאלו נתפסו כטפלות אל מול העיקר הבודהיסטי, שהוא עיסוק בבעיית הדוקהה.
למרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, בזרמים מסוימים קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים.[10] בהודו המערכת מבוססת על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה. במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות.[2]
בזרמים בודהיסטים אחרים נתנו שמות מקומיים לישויות הינדואיות כמו הברהמה, או שסופקו קוסמולוגיות ופנתאונים אלטרנטיביים, אלו לרוב נחשבים גרסאות עממיות של הדת הבודהיסטית.
בדומה לאלמנטים נוספים בבודהיזם, גם האסכטולוגיה הבודהיסטית אינה אחידה. באחד מהטקסטים האסכטולוגים המוכלים בקאנון הפאלי מתוארת תקופה בה תורתו של הבודהה תשכח לחלוטין מהעולם, תקופה בה המין האנושי יתרדר להתנהגויות המזיקות ביותר לפי הבודהיזם, תאוות בצע, תאוות בשר, אלימות ועוני. לפי הקאנון הפאלי בזמן שפל זה תופיעה המאיטְרֵיַה, המכונה גם "הבודהה של העתיד", שתגלה מחדש את הדהרמה הבודהיסטית מחדש ותתקן את העולם.
 |
ספר: בודהיזם |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. | |
בודהיזם, דף שער בספרייה הלאומית
סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיהSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
