ארנסט הקל

אֶרְנְסְט הַיינְרִיך פִילִיפ אַוּגוּסְט הֶקֶל (בגרמנית: Ernst Heinrich Philipp August Haeckel;‏ 16 בפברואר 1834 – 9 באוגוסט 1919^[1]), הידוע גם כפוֹן הקל, ובעיקר כארנסט הקל, היה ביולוג, חוקר טבע, פילוסוף, רופא, פרופסור לזואולוגיה ולמורפולוגיה ואמן גרמני ידוע. ארנסט הקל הגדיר אלפי מינים חדשים, מיפה עץ גנאלוגי המתייחס לכל צורות החיים, וטבע מונחים רבים בביולוגיה, ביניהם מערכה, פילוגניה, אקולוגיה וממלכת הפרוטיסטים. הקל קידם את עבודתו של צ'ארלס דרווין בגרמניה ופיתח את תאוריית החוק הביוגנטי. כן תמך בדרוויניזם חברתי.

ארנסט הקל
Ernst Haeckel

לידה	16 בפברואר 1834 פוטסדאם, פרובינציית ברנדנבורג, ממלכת פרוסיה
פטירה	9 באוגוסט 1919 (בגיל 85) ינה, סקסוניה-ויימאר-אייזנך, גרמניה
שם לידה	Ernst Heinrich Philipp August Haeckel
ענף מדעי	ביולוגיה, רפואה
מקום מגורים	גרמניה
מקום לימודים	אוניברסיטת פרידריך וילהלם אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
מנחה לדוקטורט	יוהאנס פטר מילר
מוסדות	אוניברסיטת פרידריך שילר
תלמידי דוקטורט	הנס דריש, ארנולד לאנג
פרסים והוקרה	מדליית דרווין-וולאס (1908) מדליית דרווין (1900) פרס ברסה (1895) מדליית ליניאוס (1894) מדליית קוטניוס (1864)
בן או בת זוג	Anna Sethe Agnes Huschke
צאצאים	Walter Haeckel, Elisabeth Haeckel
תרומות עיקריות
הגדיר אלפי מינים חדשים, מיפה עץ גנאלוגי המתייחס לכל צורות החיים, וטבע מונחים רבים בביולוגיה.

ארנסט הקל כבן 26, צילום משנת 1860

ביוגרפיה

ארנסט הקל נולד ב-16 בפברואר 1834, בפוטסדאם (שהייתה אז חלק מפרוסיה). בשנת 1852, סיים את לימודיו בתיכוןהקתדרלי של מרסבורג. לאחר מכן למד רפואה בברלין, ובווירצבורג, במיוחד אצל אלברט פון קליקר, פרנץ ליידיג (אנ'), רודולף וירכו (איתו עבד אחר כך זמן קצר כעוזר), ועם האנטומיסט-פיזיולוג יוהאנס פיטר מולר (אנ'). ב-1857, קיבל תואר דוקטורטברפואה (M.D.), ולאחר מכן קיבל רישיון להיות רופא באופן מעשי. אולם, התברר שמקצוע הרפואה אינו לרוחו, לאחר שבא במגע עם פציינטים מיוסרים.

הקל עבד במשך שלוש שנים באוניברסיטת ינה על הביליטציה, אצל קרל גגנבאור (אנ') פרופסור לאנטומיה משווה (אנ'). לאחר מכן זכה למינוי בתואר פרופסור לזואולוגיה. באוניברסיטת ינה לימד והרצה במשך 47 שנים, בין השנים 1862–1909. בין השנים 1859 ו-1866, הקל עסק בחֶקֶר חסרי חוליות, במהלכו חָקַר את מערכות הרדיולארה, הספוגיים ותולעים טבעתיות. במהלך מסע מחקר בים התיכון הגדיר הקל כמעט 150 מינים חדשים של רדיולארה.

בשנת 1864 נפטרה אשתו הראשונה האהובה אנה סיטה. הקל הקדיש לאשתו שמות של כמה מינים של מדוזות בעלות יופי מיוחד, אותן הגדיר (כמו Desmonema annasethe)^[2].

בין השנים 1866 ל-1867 ערך מסע ארוך לאיים הקנריים עם הרמן פול. ב-17 באוקטובר 1866 הוא הגיע ללונדון. במהלך הימים הבאים הוא פגש את צ'ארלס לייל, וביקר את תומאס הנרי האקסלי ומשפחתו בביתם. ב-21 באוקטובר ביקר את צ'ארלס דרווין בביתו שבקנט^[3]. בשנת 1867 התחתן עם אגנס הוסק. בנם וולטר נולד בשנת 1868, בנותיהם אליזבת בשנת 1871 ואמה בשנת 1873. בשנת 1869 נסע כחוקר לנורווגיה, בשנת 1871 לקרואטיה (שם התגורר במנזר על אי בים האדריאטי), וב-1873 למצרים, טורקיה ויוון^[4]. בשנת 1907 הקים מוזיאון ביינה כדי ללמד את הציבור על האבולוציה. הקל פרש מההוראה בשנת 1909, ובשנת 1910 פרש מהכנסייה האוונגליסטית בפרוסיה. והפך לתומך המפורסם ביותר של המוניזם בגרמניה.

אשתו של הקל, אגנס, נפטרה בשנת 1915, הוא נהיה שברירי יותר ויותר, ושבר את רגלו וזרועו. הוא מכר את ביתו, "וילה מדוזה", ביינה בשנת 1918 לקרן קרל זיס, ששמרה על ספרייתו. הקל נפטר ב-9 באוגוסט 1919.

פוליטיקה

זיקתו של הקל לתנועה הרומנטית הגרמנית, יחד עם קבלתה של צורה של לאמארקיזם, השפיעו על אמונותיו הפוליטיות. במקום להיות תומך נלהב של מנגנון הברירה הטבעית שהגה דרווין, הקל האמין כי מאפייני האורגניזם נרכשים באמצעות אינטראקציות עם הסביבה וכי אונטוגניות (אנ') משקפת פילוגניה. הוא ראה במדעי החברה מקרה של "ביולוגיה יישומית", וביטוי זה אומץ שנים אחר כך ושימש לתעמולה נאצית^[5]. הקל התנגד לדת וראה בה גורם מעכב להתפתחות מדעית. הוא הגה את המונח דיסטלולוגיה, העמדה הפילוסופית שלשום דבר שקיים אין טלוס או סיבה סופית, או עיצוב מכוון^[6].

בשנת 1906 הקים הקל קבוצה בשם הליגה המוניסטית (Deutscher Monistenbund) כדי לקדם את אמונותיו הדתיות והפוליטיות. קבוצה זו החזיקה מעמד עד 1933 וכללה חברים בולטים כמו וילהלם אוסטוולד, גאורג פון ארקו (אנ'), הלנה שטקר (אנ') וולטר ארתור ברנדסון. הוא היה האדם הראשון שהשתמש במונח "מלחמת העולם הראשונה"^[7].

עם זאת, ספריו של הקל נאסרו על ידי המפלגה הנאצית, אשר התנגדו למוניזם ולחופש המחשבה של הקל. יתרה מכך, ראוי להזכיר כי הקל הכיר לא פעם בגלוי בתרומתם הרבה של אינטלקטואלים יהודים לתרבות הגרמנית^[8].

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה פרסם הקל ביחד עם רודולף אויקן ביקורת חריפה על אנגליה המאשימה את גרמניה בלחימה לצד הסלאבים הברברים במלחמה בלתי צודקת, שכן לטענתם רוסיה פתחה במלחמה ואנגליה ליבתה אותה לממדי מלחמת עולם מתוך קנאה בגרמניה ורצון למנוע ממנה את הרחבת מרחב ההשפעה שלה ברחבי העולם^[9][10]. כמו כן היה בין החותמים על מנשר התשעים ושלושה.

מחקריו

איור של הקל - כלניות ים מהספר- Kunstformen der Natur, משנת 1904

הקל היה זואולוג, אמן ומאייר, ומאוחר יותר פרופסור לאנטומיה השוואתית. אף על פי שרעיונותיו של הקל חשובים להיסטוריה של התיאוריה האבולוציונית, ולמרות שהיה חוקר מוכשר של האנטומיה של חסרי החוליות, ותפרסם בזכות עבודתו על רדיולריה, מושגים ספקולטיביים רבים שהוא דגל בהם נחשבים כיום כלא נכונים. לדוגמה, הקל תיאר והגדיר מיקרואורגניזמים קדומים היפותטיים שמעולם לא נמצאו.

הוא היה מהראשונים ששקלו את הפסיכולוגיה כענף בפיזיולוגיה. הוא גם הציע והגדיר את הממלכה הטקסונומית פרוטיסטים בשנת 1866. תחומי המחקר העיקריים שלו היו בתהליכי האבולוציה והתפתחות החיים בכלל, כולל פיתוח צורות לא אקראיות, שהגיעה לשיאה ב-Kunstformen der Natur (צורות הטבע של הטבע). הקל לא תמך בברירה הטבעית, אלא האמין בלאמארקיזם^[11].

הקל פיתח את החוק הביוגנטי שהוצג לראשונה על ידי אטיין סרס ב-1820. הוא הציע קשר בין אונטוגניה (התפתחות צורה) לבין פילוגניה (מוצא אבולוציוני), אותו סיכם הקל בביטוי "אונטוגני מחדש את הפילוגניה". ההסבר שלו הופרך, לטובת הרעיונות שקידם לראשונה קרל ארנסט פון בר. השערת החידוש חזק רואה באונטוגניה צורות חוזרות של אבות בוגרים, בעוד שסיכום חלש פירושו שמה שחוזר על עצמו (ונבנה עליו) הוא תהליך ההתפתחות העוברית של האבות. הקל תמך ברעיונות תיאורית רישומי עוברים (אנ') שמאז הוכח כי הם מפושטים יתר על המידה, ובחלקם אינם מדויקים, והתיאוריה נחשבת כיום לפישוט יתר של יחסים מורכבים למדי, אולם השוואה בין עוברים נותרה דרך חזקה להוכיח שכל בעלי החיים הם קשורים. הקל הציג את מושג ההטרוכרוניה, השינוי בתזמון ההתפתחות העוברית במהלך האבולוציה^[12].

הקל היה דמות ססגונית, שלעיתים עשה קפיצות גדולות ולא מדעיות בתפיסתו מראיות זמינות. לדוגמה, בזמן שדרווין פרסם את "מוצא המינים" ב-1859, הקל הניח כי עדויות להתפתחות אנושית ימצאו באיי הודו המזרחית של הולנד (כיום אינדונזיה). באותה תקופה טרם זוהו שרידי אבות אנושיים. הוא תיאר בפירוט רב את השרידים הללו ואף כינה את המין שעדיין לא נמצא, Pithecanthropus alalus, והורה לתלמידיו, כמו ריצ'רד ואוסקר הרטוויג ללכת למצוא אותו. סטודנט אחד אכן מצא שרידים, הולנדי בשם יוג'ין דובואה, ערך חיפוש בהודו המזרחית בשנים 1887 עד 1895, וגילה את שרידיו של "איש ג'אווה", בעמק סולו אשר במרכז האי ג'אווה, בשנת 1891. שרידים אלה הם בין שרידי ההומינים העתיקים ביותר שנמצאו אי פעם. דובואה סיווג את איש ג'אווה כמין "פיתקנתרופוס של הקל", אם כי מאוחר יותר הוא סווג מחדש כהומו ארקטוס. כמה מדענים במאה ה-20 הציעו את "איש ג'אווה" כצורת ביניים פוטנציאלית בין בני האדם המודרניים לבין האב הקדמון המשותף שאנו חולקים עם הקופים הגדולים האחרים. הקונצנזוס הנוכחי של אנתרופולוגים הוא כי אבותיהם הישירים של בני האדם המודרניים היו אוכלוסיות אפריקאיות של הומו ארקטוס (אולי הומו ארגסטר), ולא אוכלוסיות מאסיה גודמת "איש ג'אווה" ו"איש פקין". (באופן אירוני, התגלה במאה ה-21 מין אנושי חדש, Homo floresiensis, סוג אנושי ננסי באי פלורס)^[12].

עבודות האמנות שלו כוללות מעל 100 איורים מפורטים וצבעוניים של בעלי חיים ויצורי ים, שרובן פורסמו בספר האיורים Kunstformen der Natur, "צורות אמנות של הטבע", שפורסם בין השנים 1899 ו-1904. כפילוסוף, הקל כתב את הספר Die Welträthsel, "חידת היקום", בין השנים 1895–1899, שמהווה את המקור למושג World riddle (חידת היקום); ואת הספר "חופש במדע והוראה" ב-1877, אשר נועד לתמוך בהתפתחות ההוראה.

מחוות כבוד

• על שמו של הקל קרויים שני הרים, שמות שניהם הוא "הר הקל". אחד מהם גובהו 4,090 מטרים, ומיקומו במזרח "רכס נבאדה" שבקליפורניה, ארצות הברית. השני גובהו 2,941 מטרים, ומיקומו בניו זילנד.
• האסטרואיד 12323 הקל קרוי על שמו.
• לכבודו הוקם "בית ארנסט הקל" בעיר יינה, גרמניה, אשר מכיל ספרייה היסטורית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארנסט הקל בוויקישיתוף

• ארנסט הקל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• ארנסט הקל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ארנסט הקל בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ארנסט הקל (1834-1919), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. Ernst Haeckel (German embryologist) - Encyclopedia Britannica
2. Innes, Shelley (2006). "From Here to Eternity: Ernst Haeckel and Scientific Faith, Religion, Theology, and Natural Science, Vol. 3 by Mario di Gregorio". Journal of the History of Biology. 39 (1): 214–216. doi:10.1007/s10739-006-0001-9. JSTOR 4332000.
3. Richards, Robert J. (2008). The Tragic Sense of Life: Ernst Haeckel and the Struggle over Evolutionary Thought. University of Chicago Press. pp. 173–174. ISBN 978-0-226-71219-2.
4. New York Times Haeckel Again Honored in Spite of Himself on his 80th Birthday, published: 22 February 1914
5. "Ernst Haeckel" (biography), UC Berkeley, 2004, webpage: BerkeleyEdu-Haeckel
6. Romanes, George J. (1874-03-12). "Natural Selection and Dysteleology". Nature. 9 (228): 361–2. doi:10.1038/009361a0. 'Prof. Haeckel has invented a new and convenient name, "Dysteleology," for the study of the "purposelessnesses" which are observable in living organisms—such as the multitudinous cases of rudimentary and apparently useless structures.'
7. Fred R. Shapiro, ed. (2006). The Yale Book of Quotations. Yale University Press. p. 329. ISBN 978-0-300-10798-2. There is no doubt that the course and character of the feared "European War"...will become the first world war in the full sense of the word. Indianapolis Star, 20 September 1914
8. Haeckel, Ernst. The Art and Science of Ernst Haeckel. p. 41.
9. Edward Carpenter, The Healing of Nations and the Hidden Sources of Their Strife, page 134
10. John Horne, A Companion to World War I, page 324
11. Ruse, M. 1979. The Darwinian Revolution. Chicago: University of Chicago Press.
12. Hall, B. K. (2003). "Evo-Devo: evolutionary developmental mechanisms". International Journal of Developmental Biology. 47 (7–8): 491–495. PMID 14756324.