ארה פקיס
מזבח רומי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארה פאקיס (בלטינית: Ara Pacis Augustae, "מזבח השלום האוגוסטיני") הוא מזבח אשר הוקדש לאלה הרומית פאקס לרגל חזרתו של הקיסר אוגוסטוס ממסעותיו הצבאיים בגאליה ובספרד בשנת 13 לפנה"ס. המזבח הוקם בתחומי העיר רומא באזור המכונה שדה מרס.
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אתר ארכאולוגי, מזבח בעת העתיקה, מוזיאון, מקדש  |
| כתובת |
מוניציפיו I |
| מיקום |
רומא |
| מדינה |
איטליה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – 9 לפני הספירה |
| תאריך פתיחה רשמי |
1938 |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות רומית |
| קואורדינטות | 41°54′23″N 12°28′32″E |
|
(למפת רומא רגילה)   ארה פקיס | |
  | |
בשנת 17 לפנה"ס יצא אוגוסטוס למסע ממושך מחוץ לעיר רומא לצורך טיפול בבעיותיהן של הפרובינקיות המערביות – גאליה והיספניה. פרובינקיות אלו סבלו מהתמרדויות של השבטים המקומיים שסירבו לקבל עליהם את עול השלטון הרומי ונזקקו להסדרה של מערכת גביית המיסים ושל ישוב החיילים הרומאים המשוחררים. מסע זה הושלם בסופו של דבר בשנת 13 לפנה"ס עם חזרתו של אוגוסטוס לרומא.[1] לכבוד מאורע זה החליט הסנאט הרומי לכבד את הקיסר בהקמת מזבח השלום על שמו בשדה מארס ובסמוך לוויה פלמיניה – הדרך אשר דרכה שב אוגוסטוס אל רומא.[2][3] אוגוסטוס עצמו מדווח על דברים אלו בחיבור תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי (Res Gestae Divi Augusti) ומוסיף, שהסנאט הורה להקריב קורבנות שנתיים על המזבח ביום שיבתו לרומא. זאת על ידי בעלי התפקידים, הכהנים והבתולות הוסטליות.[4] בנייתו של המזבח המפואר נערכה במשך כשלוש וחצי שנים והוא נחנך לבסוף בשנת 9 לפנה"ס.
את משמעות הקמתו של הארה פאקיס יש להבין על רקע האווירה בתקופת שלטונו של אוגוסטוס והתעמולה שיצר. הפולחן לאלה פאקס לא נפוץ לפני תקופתו של אוגוסטוס והוא מקושר לאידיאל השלטוני שהתפתח בתקופתו של אוגוסטוס – הפקס רומנה (Pax Romana) – השלום הרומאי. כחלק מאידיאל זה עוצבה תעמולה המציגה את אוגוסטוס כמושיע של רומא וכמי שאחראי לעושרה, רווחתה ושגשוגה. טובתה של רומא נקשרה ישירות בטובת הקיסר והפולחן במזבח השלום נקשר ישירות בשמו.
הארה פאקיס ניצב באוויר הפתוח וסביב לו ארבעה קירות. פתח כניסה ראשי, אשר אליו מוביל גרם מדרגות, מוקם בעת העתיקה בחזית המערבית, ואילו פתח נוסף מוקם מנגד לו לכיוון מזרח. גובהו הכולל של המבנה הוא כ-4.5 מטרים[5] המזבח כולו נחצב בשיש לבן וקירותיו חופו בתבליטים מהיפים והמרשימים ביותר שהשתמרו מתקופתו של אוגוסטוס.
תבליטי הקירות הפנימיים מעוטרים במקלעות פירות וצמחים, ואילו הקירות החיצוניים נחלקים לרחבם כך שחלקו העליון של כל קיר מספר תיאור שונה מזה שבחלקו התחתון. חלקם התחתון של ארבעת הקירות מקושט בתיאורים מעולם הטבע – פירות, צמחים, ציפורים וחרקים. תיאורים אלו מזוהים כסמלים לרווחה ולעושר אשר זוהו עם תקופת שלטונו של אוגוסטוס.[6] חלקם העליון של הקירות, לעומת זאת, מספק תיאורים שונים, מפורטים ועשירים של סצינות הקרבה, ודמויות מיתולוגיות וסמליות.
הקיר הימני והשמאלי
שני קירות אלו מספקים את התבליטים הגדולים ביותר (שכן שני הקירות האחרים, הקדמי והאחורי, נקטעים על ידי פתחי הכניסה והיציאה שבהם) והם מתייחסים לאותו האירוע: תהלוכת הקיסר, משפחתו והסנאט בטקס הנחת אבן היסוד של מזבח השלום עצמו בשנת 13 לפנה"ס.
הקיר הימני
בראש התהלוכה המוצגת בתבליט זה ניתן למצוא את אוגוסטוס. מרבית תיאור גופו נפגם ולכן איננו יכולים לדעת מה הייתה התנוחה, או התנועה, אשר בה הונצח בתבליט זה, אולם ניתן לזהות על ראשו את זר עלי הדפנה המזוהה עם תפקידו בטקס הדתי. מעט מאחורי אוגוסטוס ניתן להבחין בארבעה כהנים (Flamines maiores) המאופיינים על ידי כיפת העור בעלת השפיץ במחודד במרכזה (Apex). כהנים אלו נהגו לקחת חלק בפולחן הרשמי של העיר. מיד מאחוריהם ניתן לזהות ליקטור הנושא בידיו את הפסקס, כנהוג בפולחן הרשמי. מאחוריו, עוטה טוגה וכיסוי ראש, מצוי אגריפה, שותפו וחברו הקרוב של אוגוסטוס. אישה נוספת בעלת כיסוי מזוהה לעיתים כאשתו של אוגוסטוס ואימו של הקיסר טיבריוס – ליוויה.[7] עוד ממשפחת הקיסר נהוג לזהות את אנטוניה הצעירה ובעלה דרוסוס, ביניהם מצוי בנם הקטן גרמאניקוס. מאחור נמצאת אחותה הבכורה אנטוניה הגדולה ומשפחתה עמה. פניהן של הדמויות השונות על גבי התבליט מופנים לכיוונים שונים, ראשיהן בגובה אחיד כהדגשה לאווירת השוויון בתקופתו של אוגוסטוס. גרמאניקוס הקטן מנסה לתפוס את מבטה של אימו, ושתי נשים מקרבות את אצבעותיהן אל שפתותיהן כמו מזכירות שיש לשמור על השקט בשל קדושתו של המאורע.[8]
הקיר השמאלי
הקיר השמאלי, הצפוני במקור, סבל במשך השנים נזקים כבדים ולכן אף לא אחד מהראשים של הדמויות בתבליט הקיים אינו מקורי. בראש התהלוכה שעל קיר זה, הממשיכה את זו הנצפית בקיר הימני, ניתן להבחין בשני ליקטורים הנושאים בידיהם פסקס. מאחוריהם צועדים הסנאטורים, לבושים בטוגה ולראשיהם זרים של עלי דפנה, חלקם מחזקים בידיהם ענף של עלי זית. שתיים מהנשים הצועדות מזוהות כיוליה – בתו של אוגוסטוס, ואוקטביה – אחותו של אוגוסטוס. חלק מהילדים המתוארים בתבליט זה, כמו גם בזה הימני, מתאפיינים בלבוש שאינו רומי ולראשיהם קשורה הדיאדמה (עטרה) המזוהה עם התרבות ההלניסטית. ההשערה המחקרית היא שמדובר בנסיכים ברבריים שהובאו אל העיר רומא, לעיתים עם אימהותיהן, על מנת ללמוד את מנהגי הרומאים.[9]
הקיר הקדמי והאחורי
שני קירות אלו מחולקים במרכזם על ידי פתחי הכניסה והיציאה ולכן בכל אחד מהם שני תיאורים שונים, אחד מכל צד של הפתח. יחד מספקים שני קירות אלו ארבע תמונות שונות המנותקות מהאירועים המתרחשים על שני הלוחות הגדולים – הימני והשמאלי, ומתכתבות עם מיתוסים מייסדים של העיר רומא.
הקיר הקדמי
ההקרבה של איניאס בלאטיום
המאורע המתואר בתמונה זו הוא הקרבתו של איניאס בלאטיום לאלים המייסדים של בית האב שלו (penates), אשר אותם הביא עמו מטרויה. איניאס מופיע בצדה הימני של התמונה תחת העץ. לימינו דמות נוספת, אוחזת במה שנראה כמו מקל של רועה צאן, אשר מזוהה על פי רב כבנו – יולוס אסקניוס. יולוס, על פי המסורת, הובא על ידי איניאס, יחד עם אביו של איניאס ועם הצלמים של האלים המייסדים, אל חופי איטליה עת ברח מטרויה החרבה. כמו כן, יולוס נתפס על פי המסורת כמיסד של בית האב היוליאני, ומכאן – האב המייסד של אוגוסטוס והמשפחה הקיסרית. אף על פי כן, גובהה של הדמות, הזהה לזה של איניאס, מעורר שאלות ביחס לזיהויה עם יולוס הילד. איניאס עצמו עוטה טוגה ללא טוניקה, בידו כלי נשק כלשהו הנראה כחנית. פניו של איניאס מופנות אל המזבח שמנגד, ומצדו השני של המזבח ניצבים שני ילדים המסייעים למהלך הטקס. על המזבח, חרף מצבו הפגום של התבליט, ניתן להבחין בפירות, ואילו לרגלי הילדים שבצדה השמאלי של התמונה נמצאת חזרזירה. שני אלו יחד מתארים את שני הקורבנות שהוקדשו בפולחן – קורבן מן הצומח וקורבן מן החי.[10]
רמוס ורומולוס
התיאור שבתמונה זו מתייחס למיתוס מייסד חשוב של העיר רומא – גידול שני התאומים רמוס ורומולוס על ידי הזאבה. שכן, רומולוס, לאחר שרצח את אחיו רמוס היה, על פי אחת מהמסורות, למייסדה הראשון של העיר רומא. תמונה זו פגומה ביותר אולם ניתן לשחזר את המתרחש בה. במרכז התמונה הזאבה מיניקה את התאומים. מצדה השמאלי ניצב גבר חסון, אשר אותו ניתן אולי לזהות כפאוסטולוס, הרועה שמצא את התאומים וגדלם כבניו על פי המסורת. מימין ניצב האל מרס, ועל העץ עומד הנקר, אשר סייע בהאכלתם של התאומים. האל מרס עצמו מזוהה כאביהם של התאומים על פי המסורת אולם יש לו מקום חשוב על גבי מזבח השלום. דמותו מזכירה שהשלום הרומאי הושג בזכות הצלחה צבאית. כמו כן, מזבח השלום עצמו הוקם בשטחי שדה מארס – אזור אשר נשלט על ידי האל מרס עצמו.[11]
הקיר האחורי
טלוס
תמונה זו היא המפורסמת מבין התבליטים שעל גבי הארה פאקיס. במרכז התמונה אישה יושבת על סלע ובזרועותיה שני תינוקות, האחד מבקש לינוק והשני מושיט לה פרי. סביב לה תיאורי טבע שופע – פירות, מים וצמחים, ולרגליה פרה וחזרזירון. מימינה ומשמאלה ישובות שתי דמויות נשיות המזוהות כנימפות. האחת רכובה על גבו של ברבור, או אווז, ואילו השנייה על גבו של יצור ימי כלשהו. הדמות המרכזית גדולה מאלו שנצבות לצדדיה והסלע עליו היא יושבת נדמה ככס מלכות. נהוג לזהות אותה כטרה, או טלוס (בלטינית: Tellus), אלת האדמה.[12]
רומא
תמונה זו פגומה מאוד ומעט השתמר ממנה. במרכזה דמות נשית המזוהה עם האלה רומא. היא לבושה בלבוש של אמזונה ויושבת על גבי ערמה של כלי נשק המשמשים לה מעין כס מלכות. תיאור זה מסמל את מנוחת הלוחם ומיקומו על גבי מזבח השלום מזוהה עם ההשקפה שהשלום והרווחה ניתנים להשגה רק על ידי הצלחה בשדה הקרב.[13]
הארה פאקיס וקמפוס מרטיוס בתקופתו של אוגוסטוס
שדה מארס (בלטינית: Campus Martius) היה אזור על גבול העיר רומא שנחשב מקודש ושימש כמתחם התכנסות פוליטית וצבאית לאורך תקופת הרפובליקה. אולם, בימי שלטונו של אוגוסטוס הפך מתחם זה לחלק מהעיר עצמה. כחלק מתהליך זה, החלה ביוזמתו של אוגוסטוס בנייה מאסיבית בשדה מארס של מבנים ששקפו את תפקידו המרכזי של הקיסר בחיים הפוליטיים והדתיים. בין המבנים שהוקמו בתקופתו של אוגוסטוס ניתן למצוא את הסייפטה-יוליה מבנה שיועד להתאספות והצבעה, הפנתאון – מבנה בעל פונקציות פוליטיות ובתוכו הוצב פסלו של אוגוסטוס, מרחצאות אגריפה ואמת המים אקווה וירגו שסייעה להביא מים לשדה מארס ואל המרחצאות, מקדש לאל מארס ועוד. לאחר מותו של אוגוסטוס נבנה באזור זה, בסמוך לנהר הטיבר מאוזוליאום אוגוסטוס, בסמוך אליו נמצא כיום הארה פאקיס. הארה פאקיס, לפיכך, מהווה חלק מתוך שרשרת אתרים שנבנו בתקופתו של אוגוסטוס ותכליתם ביסוס שלטונו וגריפת הון פוליטי באמצעות מפעלי בנייה.
לאורך השנים ניזוק המזבח, כוסה וחלקים ממנו נמצאו במהלך השנים. בשנת 1938, תחת שלטונו של מוסוליני, החלו העבודות על שחזורו של המזבח ומקומו הועתק בסמוך למאוזוליאום אוגוסטוס כחלק מניסיון ליצור מתחם של מבני רומא העתיקה ובדרך זו לפאר את איטליה הפשיסטית. המזבח המשוקם עשוי משילוב שרידי המקור שנמצאו באתר עצמו ומהעתקי גבס של שרידים המצויים במוזאונים השונים. בשל שינוי מיקומו, הכניסה אל המזבח, אשר פנתה בעת העתיקה לכיוון מערב, פונה כיום דרומה.[14] בשנת 2006 נחנך לראשונה המבנה המודרני של המוזיאון הבנוי סביב לשחזור המזבח על פי תוכניתו של האמן והאדריכל האמריקאי ריצ'רד מאייר. מבנה זה ספג ביקורת ועורר מחלוקות רבות בנוגע להתאמת העיצוב לאידיאל העיצובי של המזבח עצמו.
- צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: הוצאת דביר, 1988
- אוגוסטוס קיסר, מסמך היסטורי: דו"ח מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, תרגום: יורם דרומי, תל אביב: חמו"ל, 2002
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: מאגנס, 2003
- דר' אפי זיו, המיתולוגיה הרומית, כנרת זמורה-ביתן, 2024, עמ' 172–174
- Simon, Erika, Ara Pacis Augusate, Connecticut: New York Graphic Society, 1969
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
