Loading AI tools
שחקן צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטואן מארי ז'וזף "אנטונן" ארטו (בצרפתית: Antoine Marie Joseph ("Antonin") Artaud; 4 בספטמבר 1896, מרסיי – 4 במרץ 1948, פריז) היה מחזאי, שחקן, במאי תיאטרון, משורר, אמן ותאורטיקן תיאטרון צרפתי, שעבודתו השפיעה רבות על התיאטרון הנסיוני האוונגרדי במחצית הראשונה של המאה ה-20, הוגה "תיאטרון האכזריות".
ארטו נולד ב-1896 במרסיי כבן למשפחה מבוססת בעלת שורשים לבנטינים - ארמניים, איטלקיים-ונציאניים, יווניים, מלטזים וכן צרפתיים. אמו הייתה אפרזי נלפאס (שם המשפחה המקורי:נלפאסולו)[1] ואביו היה רב החובל אנטואן רואה ארטו.[2] הוריו היו בני דודים מדרגה ראשונה, כששתי סבותיו היו אחיות תושבות סמירנה (איזמיר של ימינו). סבתו מצד האם, קתרין חילה, ילידת סמירנה, גדלה במרסיי, והתחנה שם עם אזרח צרפתי בשם מריוס ארטו. גם סבתו מצד האב, הייתה בעלת שורשים לבנטינים. מרייט חילה נולדה במלטה וגדלה בסמירנה והיא התחנה שם עם לואי נלפאס (נלפאסולו), סוחר ציוד לאוניות, בעל שורשים ארמניים.[3][4]לאורך חייו הרגיש ארטו מושפע מאוד ההיסטוריה הסמירניוטית של משפחתו.[2] ארטו גדל כנער חולני בעל יחסים מורכבים עם אימו. החל לעבוד כשחקן וזכה בכך לפרסום מה. כגבר צעיר, התבלט ביופי ובמחשבתו. בתקופה זו אושפז מספר פעמים. הוא למד מיסטיקה בה הוקסם מהמטאפיזי והמאגי והערעור על המושגים המכוננים של התרבות.
בראשית המאה ה-20 התפתח בצרפת הסוריאליזם. זרם זה ביטא שאט-נפש מהלכי הרוח החברתיים, הפוליטיים והאמנותיים של אותה תקופה. הסוריאליזם נמשך לחיבור ל"עולמות העליונים", לעל-חושי. אלו נמצאו באקזוטיקה של תיאטרוני-המחול האסייתיים והאינדיאניים. ארטו שאף להתחקות אחר הטוטאליות של המופע המזרחי, כפי שחווה אותו, וינק ממנה את תמצית ומהות העשייה התיאטרלית שלו. שני יסודות משלו בחשיבתו האמנותית: סלידה עזה מכל התיאטרון שסובב אותו, ובמובן רחב מכל התרבות המיוצגת בו וכמיהה גדולה לדבר מה רחוק, שונה.
ב-1927 פרש מהתנועה הסוריאליסטית והקדיש עצמו לתיאטרון. הוא תמך ברעיון של תיאטרון כתרפיה סוציאלית, והעביר חלק ניכר מחייו בבתי חולים לחולי-רוח מכיוון שנחשב כמשוגע.
בשנת 1932 הוא שיחק בסרט "צלבי העץ".
הקריירה אותה ניהל התאפיינה באי-רציפות, אולם במחשבתו הוא נותר עקבי. הוא עסק בתיאטרון פולחני והטיף בזכותו; הטיף לשיבה ל"קהילה" שהושחתה לדבריו בידי התרבות המערבית מאז ימי הביניים; שלל את הרנסאנס. הוא התעמק בגוף, באובייקט המוחש, ובזעקה הנפלטת ממנו; שאף להיפגש עם כוחות קדומים, ולחבור אליהם ליצירה של תיאטרון טוטאלי. הוא שאף להגיע לטראנס, ולהכניס אליו את קהלו.
ארטו פרסם מניפסטים ומכתבים שבהם עמד, לראשונה, על מושג האכזריות כפי שנגלה לו מבעד לתיאטרון הנסיוני אותו ניהל; ודן בקיום הגשמי של המילה המדוברת - ממד שבלעדיו, לפי חזונו, אין לה למילה זכות-קיום; הוא ביטא ביקורת על רודנותם (לכאורה) של הטקסט והדיאלוג, שהתיאטרון המערבי משועבד אליהם, וחתר להצביע על הקדימות שיש לתת לחושים על פני השכל.
הוא נפטר באיברי-סיר-סן, פרוור של פריז.
בספר זה ביטא ארטו את הערצתו לתיאטרון המזרחי ובפרט הבאלינזי. ארטו התרשם מהביצוע העוצמתי, הפיזי, התשוקתי והססגוני ובה-בעת נעדר-הרגש בתיאטרון המזרחי. רושם זה השפיע על עיצובה של תאוריה לה קרא "תיאטרון האכזריות". פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.
לדעתו, על הממד הפיזי, החושי לשחרר את המילה מכבליה הסמנטיים; על המילים לשמש "כלי רכב" למובנן האחר, הווקאלי והמוזיקלי; הגאולה שבטקסט התיאטרוני היא לדבריו בבקיעתן של המשמעויות החבויות, המפלצתיות ביותר, מכלא הטקסט המעוגן-תרבותית. ארטו דחה את ההפרדה שעשתה הפילוסופיה המערבית בין גוף לנפש. האישה, על פי ארטו, היא כלי. הוא הפך את השפלת החלש לחלק ממשנה סדורה ובאופן מעשי היה משפיל ומענה את שחקניותיו, שאחדות מהן היו נשותיו. הקתארזיס אינו נוכח ואינו אמור להיות נוכח בתיאטרון האַרְטוֹדְיַאנִי: זהו תיאטרון המבקש "להיתקע בגרון", בלא לאפשר הרפיה. על החוויה הקשה להיות נוכחת בכל עצמתה ולנער את הצופים.
לטענת ארטו, התיאטרון המערבי התמקד בתכנים של התת-מודע, הוא הציע להחליף זאת בגישות מהתיאטרון המזרחי אל עבר תיאטרון של חוויה מטפיזית, בלתי-רציונלית. ארטו ביקש להחזיר את הצופה לחירות אבודה, שממנה יבנה מחדש את עולמו בזמן שהוא צופה בהצגה. לדבריו,
שחקן צריך להשתמש בליבו כמו שמתאגרף צריך להשתמש בשריריו
לאור זאת "תיאטרון האכזריות" התבסס על היכולת 'להכריח את הקהל לעמוד מול עצמו'. כדי להגיע לכך, חיפש אחר דרך לשמר את אמצעי-ההגנה של צופיו, באמצעות עבודה ישירה על מערכת החושים. הוא הציע להפעיל את "המישור התת-מודע" של הצופים ושל השחקנים. בהשראת הפוטוריזם הציע להחליף את מבני התיאטרון המסורתיים בבתי חרושת או סככות מטוסים שיעוצבו מחדש, ולמקם את אזורי המשחק בפינות, על פיגומים עיליים, לאורכם של קירות. בתחום התאורה דרש "רסיסים נעים"; ובתחום הצליל העדיף קולות צווחניים: שינויים קיצוניים בעוצמות-הקול ושימוש בקול אנושי ליצירת דיסהרמוניה.
ארטו מוערך כיום בזכות המסוֹת אודות התאוריה של התיאטרון ופחות בשל השפעה מעשית על היצירה התיאטרונית שנולדה אחריו. הוא מזוהה עם התיאטרון האוונגרדי.
שלמה גיורא שוהם, טירוף, סטייה ויצירה, אוניברסיטה משודרת, במשרד הביטחון – ההוצאה לאור 2002, עמ' 269-257
אנטונן ארטו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אנטונן ארטו, באתר AllMovie (באנגלית)
אנטונן ארטו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
אנטונן ארטו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית).svg){kind=logo}
אנטונן ארטו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אנטונן ארטו, באתר Discogs (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אנטונן ארטו, 20 בספטמבר 2011
אנטונן ארטו (1896-1948), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
