אנטוניו סליירי

אנטוניו סליירי (באיטלקית: Antonio Salieri;‏ 18 באוגוסט 1750 – 7 במאי 1825) היה מלחין ומנצח איטלקי, אחד המוזיקאים החשובים והמפורסמים של תקופתו.

אנטוניו סליירי
Antonio Salieri

אנטוניו סליירי
לידה	18 באוגוסט 1750 הרפובליקה של ונציה לניאגו (אנ'), ונציה
פטירה	7 במאי 1825 (בגיל 74) האימפריה האוסטרית וינה, אוסטריה
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מוקד פעילות	הרפובליקה של ונציה, האימפריה האוסטרית
תקופת הפעילות	מ-1770
שפה מועדפת	איטלקית
כלי נגינה	עוגב
מספר יצירות ידוע	673
בן או בת זוג	Therese Helferstorfer
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד
פרופיל ב-IMDb
חתימה

ביוגרפיה

סליירי נולד בעיר לֶניאגו שבצפון איטליה. הוא היה בן למשפחת סוחרים אמידה וכבר בשנותיו הראשונות החל ללמוד נגינה בכינור וצ'מבלו יחד עם אחיו פרנצ'סקו, שהיה תלמידו של המלחין והכנר ג'וזפה טרטיני. הוריו של סליירי נפטרו בעודו ילד, ולאחר מותם החלו סליירי ואחיו לנדוד בין ערי איטליה. הם עברו לפדובה ומשם לוונציה, שם החל סליירי ללמוד את שיטת הבס הממוספר אצל ג'ובאני באטיסטה פסקטי. בשנת 1766 פגש סליירי בוונציה את פלורין לאופולד גאסמן, מוזיקאי מבוהמיה אשר היה מקורב לחצר הקיסר יוזף השני. גאסמן החליט לקחת את סליירי תחת חסותו והזמין אותו לשוב עמו לווינה ולהשתלם שם בהלחנה.

סליירי הצטרף אל גאסמן לווינה, שם למד טכניקות הלחנה המבוססות על ספרו של יוהאן יוזף פוקס "Gradus ad Parnassum". על אף שבתחילה הייתה בכוונתו של סליירי לשוב לאיטליה לאחר שיסיים את לימודיו בווינה, הוא נשאר בעיר למשך כל חייו. לאחר מותו של גאסמן בשנת 1774 נבחר סליירי על ידי הקיסר למשרת מלחין החצר. בשנה זו גם פגש את אשתו תרזה פון הלפרסדורפר, איתה הביא לעולם שמונה ילדים.

עם התמנותו למשרת מלחין החצר הקיסרית, הפך סליירי רשמית לאחד מחשובי המלחינים באירופה של אותה תקופה. בשנת 1788 הוא מונה למשרת הקאפלמייסטר (Kapellmeister), הממונה על המוזיקה, הניצוח ועל מלחיני החצר של הקיסר, המשרה הרמה ביותר אליה יכול היה מוזיקאי לשאוף באותו הזמן. יחד עם משרת הקאפלמייסטר, אותה נשא סליירי עד שנת 1824, שירת גם כנשיא אגודת אמני המוזיקה האוסטרית (Tonkünstler-Societät) עד לשנת 1795 אז הפך לסגן נשיא האגודה.

סליירי היה בעל מעמד חברתי גבוה בווינה, מעמד שאיפשר לו להתרועע עם המלחינים המפורסמים של אותה התקופה, ביניהם יוזף היידן ולואי שפור. הוא היה בעל השפעה רבה על תולדות המוזיקה הקלאסית: מלבד היותו ממונה על המוזיקה בבירת המוזיקה של תקופתו, הוא לימד עשרות תלמידים, ביניהם לודוויג ואן בטהובן, פרנץ ליסט, פרנץ שוברט ופרנץ קסאווייר זיסמאייר, שהיה גם תלמידו של מוצרט. מוצרט עצמו בחר בסליירי כמורה הנגינה הפרטי של בנו, פרנץ קסאפר^{[דרוש מקור]}.

לאחר מותו נקבר סליירי בווינה. במהלך הלווייתו נוגן לראשונה הרקוויאם שלו בדו מינור, יצירה אותה הלחין בשנת 1804.

יצירתו

במהלך תקופת יצירתו בווינה רכש לו סליירי מעמד של מנצח ומלחין מחונן, בעיקר בתחום האופרה, אך גם בתחום המוזיקה הדתית והמוזיקה הקאמרית. הוא הלחין יותר מ-40 אופרות, ומספר רב של מיסות.

בתחום המוזיקה האינסטרומנטלית הלחין סליירי מספר קטן יחסית של יצירות, בכלל זה שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לעוגב, קונצ'רטו לחליל, אבוב ותזמורת ואוסף של 26 וריאציות על "השיגעון של ספרד" או "לה פוליה" (La Follia di Spagna) שהיה ריקוד עתיק ומושא לווריאציות רבות של מלחיני תקופת הבארוק.

סליירי ומוצרט

פעילותו המוזיקלית של סליירי חופפת לזו של מוצרט הן בתקופה והן במיקום היצירה. מוצרט וסליירי הכירו היטב זה את זה ולעיתים קרובות התמודדו זה מול זה על המשרות המוצעות בחצר הקיסר. כישלונו של מוצרט בהתמודדויות אלו מול סליירי הביא לנתק בין השניים, נתק אשר במרוצת השנים שלאחר מותו של מוצרט הפך בכתבי היסטוריונים ומוזיקולוגים אוהבי מוצרט לאיבה של ממש.

בשנות השמונים של המאה ה-18 טען מוצרט מספר פעמים, כי סליירי זומם לפגוע ביצירתו. טענות אלו נסובו בעיקר סביב הבכורה לאופרה "כך עושות כולן". בשנים 1789–1790, ככל שהמוזיקה של מוצרט הלכה ונהייתה פופולרית, זכו גם הטענות הללו לפופולריות דומה והכפישו את שמו של סליירי.

בתחילת המאה ה-19 גרם זרם הלאומיות ששטף את אירופה הרומנטית להאדרה של מוצרט האוסטרי על פני סליירי האיטלקי, שהוצג כאנטגוניסט רשע בקרב המיתוסים שהחלו נרקמים לגבי היחסים בין שני המלחינים. מחזות ואופרות שנכתבו באוסטריה באותה התקופה הציגו את סליירי כאויבו של מוצרט שכל מטרתו היא סילוקו של יריבו מהזירה המוזיקלית בווינה.

למרות האופן בו נתפס סליירי במאה ה-19 כמלחין איטלקי, הוא ראה בעצמו אוסטרי בכל רמ"ח איבריו, דבר שבא לידי ביטוי גם ביצירתו. בתקופת חייו אכן נתפס סליירי כגרמני על ידי כלל מכריו וראיה לכך ניתן לראות בדבריה של הקיסרית מריה תרזה משנת 1772, לפיהם היא מעדיפה את סגנונם של המלחינים האיטלקים על פני זה של עמיתיהם הגרמנים דוגמת גאסמן, סליירי או גלוק.

לפי הביוגרף אלכסנד ת'אייר, החלו יחסי היריבות בין סליירי למוצרט בשנת 1781, כאשר ניסה מוצרט להתמנות למשרת המורה למוזיקה של הנסיכה מוורטמברג, משרה שניתנה לבסוף לסליירי על בסיס כישוריו בתחום הזימרה והמוניטין הטובים אותם רכש.

שנים מספר לאחר מכן, כשהאופרה של מוצרט "נישואי פיגארו" נחלה כישלון בקרב הקהל כמו גם בקרב הקיסר, הוא האשים את סליירי בכישלון. אביו של מוצרט, לאופולד כתב במכתב לבתו: "סליירי ושבט עושי דברו יזיזו שמיים וארץ כדי להורידה מהבמות". לפי ת'אייר, יוזם המזימות כנגד האופרה היה המשורר ג'ובאני בטיסטה קאסטי, שרצה לפגוע במשורר החצר לורנצו דה פונטה, אשר כתב את הליברית לאופרה, בעוד סליירי כלל לא הבחין באופרה החדשה של מוצרט משום שבאותה התקופה היה עסוק מאוד בהלחנת האופרה הצרפתית שלו "Les Horaces".

ישנן יותר עדויות על שיתוף פעולה בין שני המלחינים מאשר כאלו המעידות על איבה אמיתית. כדוגמה לכך ניתן לציין את בחירתו של סליירי בידי מוצרט כמורה למוזיקה של בנו פרנץ קסאפר^{[דרושה הבהרה]}. סליירי מצידו העלה חידוש לאופרה של מוצרט כשמונה למשרת הקאפלמייסטר, וזאת במקום לכתוב אופרה חדשה משלו לרגל האירוע. כשנסע סליירי לטקס ההכתרה של הקיסר לאופולד השני, הוא נשא איתו לא פחות משלוש מיסות שחיבר מוצרט.

סליירי ומוצרט אף הלחינו יחד שיר בשם "Per la ricuperata salute di Ophelia" ("להחלמתה של אופליה") שחובר לרגל שובה לבמות של ננסי סטורייס (Nancy Storace), שחקנית מפורסמת באותה התקופה. סליירי גם שימש כיועץ למוצרט וניצח בבכורות של כמה מיצירותיו.

בשנותיו האחרונות חווה סליירי התדרדרות קשה במצבו הבריאותי, ולפני מותו אושפז בבית חולים בווינה. זמן קצר לאחר מותו החלו נפוצות שמועות כי ברגעיו האחרונים התוודה כי רצח את מוצרט, אולם זוג האחים הסיעודיים ורופא המשפחה של סליירי העידו כי הוא מעולם לא אמר כדבר הזה.

יצירות שנכתבו על דמותו

לאחר מותו של סליירי בשנת 1825 החלו יוצרים שונים לחבר יצירות המתארות את יחסי האיבה בין מוצרט לסליירי. הדרמה "מוצרט וסליירי" מאת אלכסנדר פושקין (1831), והאופרה שהולחנה למחזה בשנת 1898 על ידי ניקולאי רימסקי-קורסקוב היו הסנוניות המבשרות את התופעה. הפרסום הגדול ביותר ליחסים אלו בא בעקבות המחזה "אמדאוס" משנת 1979 מאת פיטר שאפר. במחזה מוצגים תוך עיוותים משמעותיים, חייו של מוצרט ויחסיו עם סליירי. בהתבסס על מחזהו של שייפר, יצא לאקרנים בשנת 1984 הסרט "אמדאוס" בבימויו של מילוש פורמן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנטוניו סליירי בוויקישיתוף

• אנטוניו סליירי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אנטוניו סליירי, באתר ספוטיפיי
• אנטוניו סליירי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אנטוניו סליירי, באתר Discogs (באנגלית)
• אנטוניו סליירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אנטוניו סליירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)