באסו קונטינואו

מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

באסו קונטינואו

באסו קונטינואואיטלקית: Basso Continuo, בתרגום מילולי: "בס מתמשך")[1] או בקיצור הרווח קונטינואו, היא שיטת הלחנה ופרקטיקת ביצוע אשר ליוותה את תקופת הבארוק, ונמשכה הלאה גם לתקופה הקלאסית. בהלחנה "יחידת" או "קו" הבאסו קונטינואו כתובה בחמשה התחתונה בפרטיטורה, עבור כלי הרמוני (בדרך כלל כלי מקלדת או תֵיאוֹרבּוֹ), המנגן "קו" הבס ואקורדים, לעיתים יחד עם כלי בס מלודיים כמו צ'לו, ויולה דה גמבה או בסון, המכפילים ומקשטים את קו הבס במה שהוא למעשה תפקיד אובליגטו. כל הכלים השותפים לנגינת הקונטינואו מהווים ה"יחידה", והמלחין על פי שיקול דעתו מציין בקיצור בקו הקונטינואו איזה כלי מנגן כל חלק מקו המנגינה, אולם לרוב הציון חסר, מאחר שהנוהג המקובל היה שלא לציין הקטעים המבוצעים על ידי כלי המקלדת, או אם המלחין לא ראה חשיבות מיוחדת בכלי הקונטינואו והעדיף להעניק חופש הבחירה למבצעים (בהתאם לכלים הזמינים להם) או אם מצא הבחירה כברורה מאליה. לכן כאשר מצוין כלי מסוים כחלק מיחידת הקונטינואו יש לראותו כתוספת לכלי המקלדת ולרוב הקטעים הרלוונטיים בקו המנגינה יצוינו עבור המבצעים, הכל בחמשה אחת.

המונח "קונטינואו" מפנה לכאן. לערך העוסק באלבום ג'אז של אבישי כהן, ראו Continuo.
Thumb
הרצ'יטטיב הפותח מתוך הקנטטה "המאהב המרומה" מאת ניקולא ברנייה. השורה התחתונה בכל צמד שורות היא שורת הקונטינואו.

יחד עם זניחת שיטת ההלחנה המודאלית, התמורה הסגנונית בכתיבה ההרמונית שבתורה הזמינה תמורות בבניית כלי הנגינה כיוונם (Pitch) וכוונונם (Temperament), הבאסו קונטינואו מהווה נקודת המפנה ואבן בוחן בין מוזיקת הרנסאנס למוזיקת הבארוק. הקונטינואו הוא חלק כל כך מהותי ושגרתי הטבוע במוזיקת בארוק עד כדי הנוהג המקובל לציין במיוחד יצירות שאינן דורשות קונטינואו, ולא רק באילו יצירות נדרש, לדוגמה הסיווג המיוחד של הסוויטות לצ'לו והסונטות ופרטיטות לכינור מאת באך כ"סוויטות לצ'לו ללא ליווי קונטינואו" וכיוצא בזאת.

תפקיד הכלי ההרמוני לא נכתב במלואו, ועל הנגן למלא את ההרמוניה הנכונה לפי ראות עיניו, כך שנשמרת מידה רבה של אלתור. צירופי הכלים היו שונים בתקופות שונות. כך למשל בבארוק המוקדם היו נפוצות קבוצות קונטינואו גדולות (עוגב, מספר צ'מבלי, מספר תיאורבי, נבל וכו'), ואילו במחצית הראשונה של המאה ה-18 היה נפוץ צירוף מופחת כלים של צ'מבלו וצ'לו. ברוב המקרים לא ציין המלחין באילו כלים להשתמש, והסתפק בציון המילים "באסו", "קונטינואו", "פונדמנטו" וכדומה.

כל קו באס נוגן כקונטינואו. ברוב המקרים - אם כי לא תמיד - הוסיפו המלחינים שורת מספרים מעל קו הבאס כדי לייצג את ההרמוניה שיש לנגן. המספרים מייצגים את המרווח מקו הבס - למשל הספרה 6 מסמלת סקסטקורד, אקורד המורכב מטרצה וסקסטה מעל הבס. בכל-אופן, ביצירות רבות אין מספרים (או מספר מועט שלהם) ועל נגן הקונטינואו לדעת לפענח את ההרמוניה בלעדיהם.

ראשיתה של טכניקת הקונטינואו בסביבות שנת 1600 באיטליה, כשהמקור הראשון המסביר את הטכניקה החדשה הוא של לודוביקו ויאדנה. הקונטינואו המשיך ללוות את כל תקופת הבארוק כפונקציה הכרחית הן בטכניקת ההלחנה והן בפרקטיקה הביצועית. בסוף המאה ה-18 החלה דעיכתה של הטכניקה, והחל מ-1800 היה נדיר למצוא תפקיד קונטינואו, למעט במוזיקה כנסייתית ובאופרה, בה היה נהוג ללוות רצ'יטטיבים בצ'מבלו או פורטפיאנו קונטינואו. עם זאת, הכתיבה ב"סגנון קונטינואו" המשיכה במשך כל התקופה הקלאסית; תפקידי באס מן התקופה דומים מאוד באופיים לקונטינואו, גם אם לא משתתף בהם כלי הרמוני.

עם התפתחות אסכולת הנגינה בגישה היסטורית, קם דור מבצעים היודעים לפענח ולנגן קונטינואו, תוך הסתמכות על המקורות ההיסטוריים השונים של תקופת הבארוק.

תיווי באסו קונטינואו

סכם
פרספקטיבה

תיווי באסו קוניטנואו מורכב מקו בס בתווים רגילים על חמשה בודדת, ולצדו מספרים וסימני היתק (ובמקרים מסוימים גם קווים נטויים) מתחת לחמשה. סימנים אלו מציינים אילו מרווחים מעל תווי הבס יש לנגן, ובכך קובעים אילו אקורדים של אילו אקורדים יש לנגן.

המונח tasto solo מציין שיש לנגן רק את קו הבס (ללא אקורדים מעליו) לפרק זמן קצר, לרוב עד להופעת הסימן הבא. הוראה זו מנחה את הנגן שלא להרמן או לאלתר אקורדים מעל קו הבס באותו פרק זמן. הסיבה שיש צורך לציין tasto solo היא, שהמוסכמה המקובלת היא שכאשר אין ספרות או סימנים באזור מסוים של קו הבאסו קונטינואו, על הנגן להניח שמדובר באקורד ללא היפוך, או להסיק בעצמו לפי המהלך ההרמוני את ההיפוך הנכון. לדוגמה, אם תפקיד קונטינואו בסולם דו מז'ור מתחיל בתו בס של דו בתיבה הראשונה, שיורד לסי בתיבה השנייה, גם ללא כל סימן נוסף הנגן יניח שמדובר באקורד דומיננטי בהיפוך ראשון (המורכב מהצלילים סי-רה-סול, מהנמוך לגבוה).

מלחינים לא הקפידו על אחידות בשימוש בסימנים המתוארים להלן. במיוחד במאה ה־17, לעיתים קרובות הושמטו הספרות כאשר המלחין סבר שהאקורד מובן מאליו. מלחינים בראשית תקופת הבארוק, כמו קלאודיו מונטוורדי, נהגו לעיתים לציין את הצלילים שמעל לאוקטבה באמצעות מרווחים מורכבים (אוקטבה ועוד מרווח הקטן מאוקטבה), כגון 10, 11 ו־15.

מספרים

סימנים מוסכמים נפוצים לבאסו קונטינואו

מידע נוסף אקורדים משולשים, היפוך ...
אקורדים משולשים
היפוך מרווחים מעל צליל הבס סימן דוגמה
שורש

53

ללא סימן

{
 \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f
 \new PianoStaff <<
 \new Staff <<
 \relative c' {
 \clef treble \time 3/4
 <e g c>4 <c g' c> <c e g>
 }
 >>
 \new Staff <<
 \relative c {
 \clef bass \time 3/4
 c4 e g
 }
 \figures {
 < _ >4 <6> <6 4>
 }
 >>
 >> }
היפוך ראשון

63

6
היפוך שני

64

64

אקורדים מרובעים
היפוך מרווחים מעל צליל הבס סימן דוגמה
שורש 7 5 3 7

 {
 \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f
 \new PianoStaff <<
 \new Staff <<
 \relative c' {
 \clef treble \time 4/4
 <b d f>4 <g d' f> <b f' g > <b d g>
 }
 >>
 \new Staff <<
 \relative c {
 \clef bass \time 4/4
 g4 b d f
 }
 \figures {
 <7>4 <6 5> <4 3> <4 2>
 }
 >>
 >> }
היפוך ראשון 6 5 3 6 5
היפוך שני 6 4 3 4 3
היפוך שלישי 6 4 2 2 או 4 2
סגירה

הסימנים המקובלים בימינו לבאסו קונטינואו עבור אקורדים משולשים ומרובעים מופיעים בטבלה.

המספרים מציינים את מספר צעדי הסולם מעל קו הבס הנתון שיש לנגן. לדוגמה:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 6/4 \clef bass << { c1 } \figures { < 6 4 >1 } >> }

כאן, תו הבס הוא דו, והמספרים 4 ו-6 מציינים שיש לנגן את צלילי הסולם הרביעי והשישי מעליו, כלומר פה ולה. במילים אחרות, ניתן לבנות את ההיפוך השני של אקורד פה מז'ור כ:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 6/4 \clef bass << { <a f c>1 } >> }

במקרים שבהם המספרים 3 או 5 אמורים להיות מובנים מאליהם, הם אינם מצוינים. לדוגמה, לתיווי:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \clef bass << { \cadenzaOn c1 b, g, } \figures { < _ >1 < 6 > < 7 > } >> }

יש את אותה המשמעות כמו

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \clef bass << { \cadenzaOn c1 b, g, } \figures { < 5 3 >1 < 6 3 > < 7 5 3 > } >> }

והאקורדים עשויים להיבנות באופן זה:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \clef bass \cadenzaOn <c e g>1 <b, d g> <g, b, d f> }

אם כי המבצע עשוי לבחור באיזו אוקטבה לנגן את התווים, ולעיתים קרובות הוא ירחיב את האקורדים בדרך כלשהי, למשל על ידי נגינתם בארפג'יו ולא בבלוק, או על ידי הוספת קישוטים מאולתרים, בהתאם לקצב ולמרקם של המוזיקה.

לפעמים, מספרים אחרים עשויים להיות מושמטים. לדוגמה, 2 בפני עצמו או 4 2 מציין 6 4 2. מנקודת מבטו של כותב הבאסו קונטינואו, תו הבס הזה הוא ללא ספק אקורד מרובע בהיפוך שלישי, כך שמרווח הסקסטה נתפס כמרווח שהנגן צריך להסיק באופן עצמאי. במקרים רבים כל המספרים של תווים מסוימים מושמטים, בדרך כלל כאשר ברור מתוך המהלך ההרמוני או המלודי מהו האקורד הרצוי.

לפעמים האקורד משתנה אבל אותו תו הבס עודנו מתנגן. במקרים אלו הסימונים של האקורד החדש נכתבים בכל מקום בתיבה בו הם אמורים להופיע.

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 6/4 << { a'2 g' } \new Staff { \clef bass { c1 } } \figures { < 6 >2 < 5 > } >> }
ניתן לנגן כ:
{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 6/4 << { a'2 g' } \new Staff { \clef bass << { <a e>2 <c' e> } \\ { c1 } >> } >> }

כאשר תו הבס משתנה אך אותם התווים שבאקורד שמעליו צריכים להמשיך ולהתנגן, נמתח קו ליד הסימן או הסימנים, כל עוד יש להחזיק את האקורד, כדי לציין זאת:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 6/4 \clef bass << { c2 b, } \figures { \bassFigureExtendersOn < 6 >2 < 6> } >> }
ניתן לנגן כ:
{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 6/4 \clef bass << { <e a>1 } \\ { c2 b, } >> }

כאשר קו הבס נע, מרווחי האקורדים השתנו למעשה, במקרה זה מ-6 3 ל-7 4, ואף על פי כן הדבר לא נכתב כמספרים נפרדים.

סימני היתק

כאשר סימן היתק נכתב בפני עצמו ללא מספר, הוא חל על התו השלישי בסולם מעל הצליל הנמוך ביותר; לרוב, זוהי הטרצה של האקורד. לעומת זאת, אם סמוך לסימן ההיתק מופיע מספר, סימן ההיתק מתייחס למרווח שהמספר מציין:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 4/4 \clef bass << { e1 c } \figures { < _+ >1 < 6- _- > } >> }
ניתן לנגן כ:
{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 4/4 \clef bass <e gis b>1 <c ees aes> }

לעתים סימן ההיתק נכתב אחרי המספר ולא לפניו, במשמעות זהה.

לחלופין, סימן חיבור (+) שממוקם ליד מספר מציין שיש להגביה את הצליל של אותו התו בחצי טון (כך שתו שאמור לפי הסולם להיות במול יהיה ללא סימן היתק, ותו ללא סימן היתק יהפוך לדיאז). דרך אחרת לציין זאת היא לצייר קו נטוי לאחור על גבי המספר. שלושת הסימונים הבאים, לפיכך, מציינים משמעות זהה:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 4/4 \key c \minor \clef bass << { c1 c c } \figures { < 6! >1 < 6\+ > <6\\> } >> }
ניתן לנגן את כולם כ:
{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 4/4 \key c \minor \clef bass << { <c ees a>1 } >> }

לעתים רחוקות יותר, קו נטוי לפנים על גבי מספר מציין שיש להנמיך את גובה הצליל בחצי טון:

{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 4/4 \key c \minor \clef bass << { c1 c } \figures { < 5- >1 < 5/ > } >> }
ניתן לנגן את שניהם כ:
{ \override Score.TimeSignature #'stencil = ##f \time 4/4 \key c \minor \clef bass << { <c ees ges>1 } >> }

כאשר דיאזים ובמולים מופיעים ביצירה עם סימני היתק בסולם, ייתכן שיש להם משמעות מעט שונה, במיוחד במוזיקה של המאה ה-17. דיאז עשוי לשמש על מנת לבטל במול השייך לסולם, ולהיפך, במקום השימוש המקובל כיום בבקר.

דוגמה לבאסו קונטינואו

דוגמה לבאסו קונטינואו. התווים הקטנים יותר הם בניה אפשרית של האקורדים לפי סימוני הבאסו. נלקח מתוך Beschränkt, ihr Weisen, מאת JS Bach (BWV 443). נגן: ⓘ

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.