תיאורבו

תֵיאוֹרבּוֹ הוא כלי פריטה ששייך למשפחת הלאוטה, והוא בעל צוואר מוארך ושתי תושבות למפתחות כיוון (peg box). תיבת התהודה של התיאורבו, בדומה ללאוטה, היא בעלת גב קמור וחזית עשויה עץ, שכוללת, בדרך כלל, פתח תהודה. צוואר התיאורבו מחובר לחלקה החיצוני של תיבת התהודה ונמתח ממנה והלאה. נגני התיאורבו פורטים על המיתרים בידם האחת, ובו-זמנית משתמשים בידם השנייה כדי להצמיד את המיתרים לצוואר. הצמדת מיתרים לצוואר במקומות שונים מייצרת גובהי צליל משתנים, וכך הנגנים מסוגלים לנגן אקורדים, קווי בס, וקווים מלודיים.

תיאורבו

סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי פריטה, כלי מיתר

התיאורבו הוא קרוב משפחה של הלאוטת-תיאורבו ("liuto attiorbato"), התיאורבו הצרפתי לנגינת סולו ("théorbe des pièces"), הארכילאוטה (אנ'), הלאוטה הבארוקית הגרמנית, והאנג'ליק. הצוואר של התיאורבו ארוך בהרבה מצוואר של לאוטה רגילה ובקצהו ישנה תושבת מפתחות כיוון נוספת. טווח הצלילים של התיאורבו רחב בהרבה מאשר טווח הצלילים של לאוטה רגילה, הודות למיתרי בס בעלי רגיסטר נמוך, שמתחברים לחלק המוארך של הצוואר ומנוגנים באופן פתוח (היינו, לא ניתן לשנות את גובה הצליל שלהם). התיאורבו שייך לתקופת מוזיקת הבארוק (1600–1750) ושימש נגנים בעיקר לנגינת תפקידי באסו קונטינואו בתור ליווי (אנ'), כחלק מהרכב שלרוב כלל צ'מבלו, עוגב וכלי בס. כמו כן השתמשו בתיאורבו לביצוע קטעי סולו.

מוצאו של התיאורבו ופיתוחו

ציור מאת לורן דה לה אייר משנת 1950 של בחורה צעירה מנגנת על תיאורבו

התיאורבו פותח באיטליה, בשנותיה המאוחרות של המאה ה-16, כמענה לביקוש שנוצר באותה תקופה עבור כלי בס בעלי טווח צלילים רחב. כלים מהסוג הזה היו נחוצים לביצוע מוזיקה בסגנון חדשני של אופרה שפיתחה הקמראטה הפלורנטינית, וכן לביצוע יצירות חדשות שאימצו את שיטת הבאסו קונטינואו, כגון קובצי השירים והמדריגלים, "המוזיקה החדשה" ("Le nuove musiche"), מאת ג'וליו קאצ'יני.

הנגנים והמלחינים הבולטים ביותר בתקופת התיאורבו המוקדמת שבאיטליה היו ג'ובאני גירולמו קפספרגר (אנ') ואלסנדרו פיצ'יני (אנ'). באנגליה, מעט מיצירות הסולו שרדו, אבל ויליאם לוֹז ואחרים שילבו את התיאורבו בהרכבים קאמריים ובתזמורות אופראיות. בצרפת, התיאורבו היה כלי מוערך והוא שולב ביצירות קאמריות ותזמורתיות מאת מלחינים כגון ניקולא אוטמן (אנ') ורובר דה ויזה (אנ') עד אמצע המאה ה-18. תזמורות של חצרות מלכות בווינה, בָּיְירוֹיְת שבגרמניה וברלין, המשיכו להעסיק נגני תיאורבו, כגון ארנסט גוטליב בארון (אנ'), גם אחרי 1750. בנוסף לארצות אלו, התיאורבו הגיע גם לאוקראינה, פולין ורוסיה, אם כי צורת בנייתו באזורים אלו השתנתה וכן גם שמו.

מיתרי התיאורבו וכיוונם

תיאורבואים גדולים מכוונים לפי שיטת "התקת אוקטבה". על-פי שיטה זו כל המיתרים מכוונים לפי סדר עולה (היינו, מן הצליל הנמוך ביותר לגבוה ביותר), פרט לשני המיתרים הגבוהים ביותר ש"שוברים" את הסדר. גובה הצליל של כל אחד משני המיתרים הללו נמוך יותר מהמיתר שבא לפניהם, כך שבמקום להמשיך ו"לטפס לגובה" הם מכוונים נמוך יותר. המיתרים, לפי פיצ'יני ומיכאל פרטוריוס, היו עשויים לעיתים מפליז או פלדה (זאת בניגוד למעי מיובש של כבשים, החומר שממנו יוצרו רוב המיתרים). התיאורבואים היו לרוב בעלי 14 מיתרים אך ידוע גם השימוש בתיאורבואים בעלי 15 ואפילו 19 מיתרים.

יצירות סולו

עד המאה ה-21, רובן המכריע של יצירות הסולו הבארוקיות שנכתבו לתיאורבו הגיעו מאיטליה וצרפת. באיטליה, קפסברגר פיצ'יני וקסטאלדי (אנ') כתבו טוקטות, מוזיקה לריקודים איטלקיים (קוראנטים וגליארדות) ווריאציות. בצרפת, רובר דה ויזה, ברטולוטי (אנ'), שארל אורל (אנ') ואטיין לה-מואן (צר'), כתבו מוזיקה לריקודים (פרלוד, אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג). כמו כן, מלחינים צרפתיים היו ממירים לעיתים קרובות קטעי אופרה וקטעי מקלדת (מאת מלחינים כגון לולי וקופרן) ליצירות סולו שיועדו לתיאורבו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תיאורבו בוויקישיתוף

• תיאורבו, באתר אאוריקה
• רוג'ר ווטר, תיאורבו, דף "אוסף כלי נגינה", באתר "גרינל קולג'" (באנגלית)
• אליזבת' קני, "מבוא לתיאורבו של הבארוק", באתר יוטיוב (באנגלית)
• art/theorbo-lute תיאורבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)