Loading AI tools
פוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר מיטשל פאלמר (Alexander Mitchell Palmer; 4 במאי 1872 – 11 במאי 1936) היה התובע הכללי של ארצות הברית בין 1919–1921 תחת הנשיא וודרו וילסון. פאלמר זכה לעיקר פרסומו בעקבות הנהגתו את פשיטות פאלמר, במסגרתן נעצרו אמריקאים שנחשדו בקשרים עם ארגונים בעלי אידאולוגיה אנרכו-רדיקלית, וגורשו מהמדינה אזרחים בעלי אזרחות זרה. מאמצים אלו ביצע פאלמר, בתחילת גל הבהלה האדומה בארצות הברית - כינוי מקובל לתחילת היחס החשדני של הממשל האמריקאי לאידאולוגיות קומוניסטיות וגופים קומוניסטים שפעלו בארצות הברית ומחוצה לה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
לאחר שהשלים את לימודיו במכללת סווארת'מור, פאלמר הקים משרד לעריכת דין בסטרודסבוג, פנסילבניה. הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית, ונבחר להיות נציגה בבית הנבחרים של ארצות הברית בין השנים 1909–1915. פאלמר ניסה להיבחר כנציג לסנט, אולם הגיע במקום השלישי אחרי נציג הרפובליקנים בוייס פנרוז, ונציג המפלגה הפרוגרסיבית גיפורד פינצ'ו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, פאלמר היה אחראי מטעם המשרד לרכוש זר, לכל הרכוש שהוחרם במהלך המלחמה.
ב-1919, מונה פאלמר, תחת הנשיא וודרו וילסון לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, האומה האמריקאית חוותה תגובה חזקה נגד קומוניסטים ואנרכיסטים שכונתה "הבהלה האדומה" הראשונה. אנרכיסט בשם לואיג'י גלאני ביצע סדרה של פיצוצים וניסה לרצוח את פאלמר ודמויות ציבוריות בולטות אחרות. במהלך הקיץ של 1919, חוותה ארצות הברית הפגנות על בסיס גזע וסכסוכי עבודה. בתגובה לכל אלו, פאלמר הקים יחידה למודיעין וגייס את ג' אדגר הובר להוביל את הארגון החדש. בתחילת נובמבר 1919, פאלמר הוביל סדרה של פשיטות ומעצרים, שנודעו כפשיטות פאלמר, במהלכן נעצרו אלפי רדיקלים, קומוניסטים ומהגרים. אף על פי שבתחילה הציבור תמך בפשיטות פאלמר, ביקורת מפעילי זכויות אדם ומומחים משפטיים, הובילו לביקורת על התנהלותו. פאלמר זכה לביקורות נוספות, לאחר שתחזיותיו לפעילות רדיקלית ומאיימת במסגרת האחד במאי 1920, לא התממשו.
עם סיום תפקידו, פאלמר ניסה להשיג את המועמדות לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית, אולם נוצח על ידי ג'יימס מידלטון קוקס. לאחר מכן, פאלמר שב למשרד עריכת הדין שלו, והמשיך להיות מעורב בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית עד למותו ב-1936.
 | |||||||
| אלכסנדר מיטשל פאלמר | |||||||
| לידה |
4 במאי 1872 וייט הייבן, פנסילבניה, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
11 במאי 1936 (בגיל 64) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אורלווד, סטרודסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
מכללת סווארת'מור | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
אלכסנדר מיטשל פאלמר נולד בעיירה מוסהד שליד וייט הייבן, פנסילבניה למשפחת קווייקרים. הוא התחנך בבתי ספר ציבוריים ובבית הספר הכנסייתי המוראבי שבבית לחם, פנסילבניה. ב-1891 הוא סיים את לימודיו במכללת סווארת'מור. בסווארת'מור הוא היה חבר באחוות פי-קאפא-פסי. לאחר סיום לימודיו הוא החל לעבוד כקצרן בבית המשפט של המחוז ה-43 של פנסילבניה. הוא למד משפטים בקולג' לאפייט ובאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון והמשיך ללמוד בהדרכתו של עורך הדין ג'ון ברצמן סטורם. ב-1893 התקבל פאלמר ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע בסטרודסבורג, פנסילבניה בשותפות עם סטורם. הוא גם היה פעיל בתחום העסקי, והיה חבר הדירקטוריון של חברת הנאמנות של סקרנטון, הבנק הלאומי של סטרודסבורג, חברת הדודים הבינלאומית, חברת הגז האזרחית וחברת המים של סדרודסבורג. הוא גם היה פעיל בפוליטיקה במסגרת המפלגה הדמוקרטית, כולל חברות בוועד המנהל של הוועידה המדינתית של המפלגה בפנסילבניה.
פאלמר כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1909–1915. מתחילת דרכו בקונגרס הוא מונה לתפקידים חשובים ושימש כסגן יושב ראש מערכת הבחירות לקונגרס של המפלגה הדמוקרטית בתקופת כהונתו הראשונה וכאחראי על השיבוץ בלשכות בתקופת כהונתו השנייה.
כחבר בית הנבחרים זיהה פאלמר את עצמו עם האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, דחף להפחתת המיסים על אף הדעה המנוגדת שרווחה בנוגע לכך במחוז הבחירה שלו. בתקופת כהונתו השנייה בקונגרס הוא היה חבר בוועדת המיסוי והתקצוב בראשותו של אוסקר אנדרווד, שם הוא היה המנסח הראשי של תוכניות המיסוי המפורטות שאחד הסנאטורים הרפובליקנים גינה כ"מסע הרדיקלי ביותר בכיוון של סחר חופשי שהוצע על ידי מפלגה כלשהי בשבעים השנים האחרונות". הוא טען שהמיסים מועילים לעסקים ומביאים רווחים לעובדים. התעשייה בפנסילבניה, בעיקר חברות הכרייה והייצור הגדולות, התנגדה לתוכנית המיסוי שלו, ומכך פאלמר היה מרוצה.
ב-1912 הביס פאלמר את נציג פנסילבניה לוועדה הדמוקרטית הלאומית, קולונל ג'יימס קאפי, כאשר זכה ב-110 קולות מול 71 של גאפי בכינוס השנתי של המפלגה במדינה. גאפי היה כוח בולט בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית במדינה במשך חצי מאה. תבוסתו מידי פאלמר נראתה כניצחון מרכזי לאגף הפרוגרסיבי של המפלגה במדינה, אף על פי שאחיינו של גאפי, ג'ו גאפי, יירש את פאלמר כנציג המדינה בוועדה ב-1920. פאלמר שימש כנציג בוועידה הארצית של המפלגה, הן ב-1912 והן ב-1916. בוועידה של 1912 היה לו תפקיד מפתח בהתלכדות כל המשלחת של פנסילבניה בהצבעה עבור וודרו וילסון. לאחר בחירות לנשיאות של 1912 קיווה פאלמר להצטרף לקבינט של וילסון כתובע הכללי. כאשר הוצע לו תחת זאת תפקיד מזכיר המלחמה, הוא סירב, בציינו את אמונותיו ומורשתו הקווייקריות. הוא כתב לנשיא:
כמזכיר מלחמה קווייקרי, אצטרך לראות בעצמי כהמחשה חיה של חוסר התאמה איום ...במקרה שארצנו תקלע לעימות מזוין עם ארץ אחרת, ארחיק לכת כמו כל אחד אחר לטובת הגנתה. אך איני יכול, ללא להפר את כל המסוכות של אנשי ולצאת נגד כל האינסטינקטים של האופי שלי, שהושרשו בי ברוח המסורת, הסביב והחינוך, לשבת בדם קר בתפקיד ניהולי וליישם את כישורי לצורך ההכנה לקראת עימות שכזה.[1]
בתקופת כהונתו השלישית בקונגרס היה פאלמר מנהיג סיעת הדמוקרטים בבית הנבחרים והיה חבר בוועדה של חמישה חברים שניהלה את הפעילות הארצית של המפלגה. הוא המשיך לדחוף להורדת המיסים והצליח להשיג הפחתת מיסים עבור מגזר שעליו הוא ניסה להגן, תעשיית הצמר. הוא הציע לכסות כל אובדן הכנסות במיסוי מדורג שנועד רק לעשירים. בעיתון ניו יורק טיימס נכתב שהוא נשא "את הנאום הטוב ביותר של אותו יום" כאשר התנהל בבית הנבחרים דיון בנושא זה באפריל 1913. בנאומו זה אמר פאלמר:
כעת המגזר העסקי עשוי להבחין שבנוגע למפעלים שלא מסוגלים לעמוד בתנאים החדשים, בגלל הזנחה, סירוב, או חוסר יכולת להתייעל. התנאים החדשים יאפשרו לתעשייה לעמוד על רגליה עם תמיכה פחותה יותר מצד הממשלה.[2]
פעילותו של פאלמר הייתה חלק מהרקע לחקיקתו של חוק המיסים של אנדרווד, על פיו חודשה גביית מס הכנסה בארצות הברית.
צעדי חקיקה פרוגרסיביים נוספים שהוצעו על ידי פאלמר כללו הצעת חוק לאיסור העסקת עובדים מתחת לגיל מסוים במחצבות ודרישה לפיקוח על המחצבות. הוא ציין שקרבנות תאונות העבודה במחצבות ממוצא ולשי היו "עובדים ברמה גבוהה, לא עובדים זרים בשכר נמוך". בשלב מאוחר של הקריירה שלו בקונגרס, קידם פאלמר הצעת חוק לקידום זכות בחירה לנשים. בשם הוועד הלאומי לעבודת ילדים הוא הציע הצעת חוק נוספת לשים קץ להעסקת ילדים ברוב המכרות ובתי החרושת בארצות הברית. הנשיא וילסון ראה בהצעה זו כלקויה מבחינה חוקתית ולאחר שב-15 בפברואר 1915 הצביעו 232 חברי בית הנבחרים בעדה מול 44 שהתנגדו, הוא אפשר את קבורתה בסנאט. על כל פנים, ההיסטוריון ארתור לינק כינה את ההצעה הזאת "נקודת מפנה בהיסטוריה החוקתית האמריקאית" בשל ניסיונה למסד בפעם הראשונה את "השימוש בסעיף הסחר כדי להצדיק כל צורה של שליטה פדרלית על תנאי העבודה והשכר".
ב-1914 שכנע הנשיא וילסון את פאלמר לוותר על מושבו בבית הנבחרים כדי להתמודד במקום זאת על מושב בסנאט של ארצות הברית. בהתמודדות בה השתתפו שלושה מועמדים, הגיע פאלמר למקום השלישי אחרי גיפורד פינצ'ו, לימים מושל פנסילבניה, שהתמודד מטעם המפלגה הפרוגרסיבית והגיע למקום השני, ואחרי הסנאטור המכהן, ביוז פנרוז.
עם סיום כהונתו בקונגרס במרץ 1915 החליט פאלמר לעזוב את החיים הציבורים. כאשר הציע לו הנשיא וילסון משרת שיפוט בבית המשפט לענייני ערכאות פדרליות (אנ'), הוא נעתר להצעה בתחילה, אך לאחר מכן השהה את הסכמתו כדי שיוכל לשמש כחבר בועדה הדמוקרטית הלאומית. החיבור שלו לענייני המפלגה אילץ אותו בסופו של דבר לסגת לחלוטין מהמחשבה על משרת שיפוט. הוא חיפש להתמנות למשרות אחרות ללא הצלחה ובמקביל המשיך להיאבק נגד מינויים למשרות על רקע פוליטי בפנסילבניה. בבחירות לנשיאות של 1916 הוא היה פעיל בקמפיין של וילסון בפנסילבניה, אך בסופו של דבר הצביעה המדינה לרפובליקנים כבעבר.
פאלמר הוכיח שהשקפתו לא עולה בקנה אחד עם התחושה הציבורית כאשר, לאחר הטבעת הלוסיטניה במאי 1915, הוא הביע את דעתו בפני עיתונאים ש"אין לבקש מכל האומה לסבול" כדי לנקום את מותם של נוסעים שהתעלמו מאזהרות לא להפליג בספינות שנשאו תחמושת.[3]
לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, התנדב פאלמר, על אף הרקע הקוויקרי שלו, "לשאת נשק כטוראי" אם יהיה צורך בכך, או "לפעול במסגרת כל תפקיד ללא קבלת שכר". הוא היה יושב ראש ועדת הגיוס המקומית, ובאוקטובר הוא מונה על ידי הנשיא וילסון כאפוטרופוס על נכסי זרים (Office of Alien Property Custodian), תפקיד בו הוא שימש עד מרץ 1919. כסוכנות שפעילה בזמן מלחמה, היה משרד האפוטרופוס אחראי על תפיסה, ניהול, ולעיתים מכירה של רכוש אזרחי האויב בארצות הברית.[4] הרקע של פאלמר במשפטים ובבנקאות הכשירו אותו לתפקיד, לצד נאמנותו המפלגתית.
היקף הנכסים שפאלמר שלט עליהם כאפוטרופוס התברר במשך השנה הבאה. בסוף 1918 דיווח פאלמר על ניהול כמעט 30,000 נאמנויות על נכסים בשווי של 500 מיליון דולר. הוא העריך ש-9,000 נאמנויות נוספות בשווי של 300 מיליון דולר ממתינים להערכה. רבים מהנכסים הללו היו מפעלים שייצרו מוצרים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי, כמו תרופות, גליצרין לייצור חומרי נפץ ופחם עץ לייצור מסכות גז. על הנכסים הנוספים נכללו מכרות, מבשלות ועיתונים. פאלמר הקים צוות של מקצוענים יחד עם מומחים לבנקאות וצוותי חקירה כדי לאתר נכסים סמויים. ניהול הסוכנות לנכסי זרים אפשר לו לספק עבודה לאנשים מקושרים פוליטית. לדוגמה, הוא מינה את אחד מעמיתיו לוועדה הדמוקרטית הלאומית כיועץ משפטי לחברת טקסטיל ואחר כסגן נשיא חברת ספנות. הוא תמיד חשב מנקודת מבט של פוליטיקאי ודאג שפעילות הסוכנות שבראשה עמד תזכה לפרסום.
בספטמבר 1918 העיד פאלמר בשימוע מול ועדת אוברמן (Overman Committee), שהייתה ועדת משנה של ועדת המשפט של הסנאט, שאיגוד המבשלות של ארצות הברית וגורמים נוספים בתעשיית המשקאות החריפים היו בעלי דעות פרו-גרמניות. הוא ציין שבעלי המבשלות הגרמניים, בשיתוף עם איגוד המבשלות של ארצות הברית ניסו לרכוש עיתון גדול ולשלוט על הממשלה והאומה, היו באופן כללי אנטי-פטריוטיים, ואהדו את הגרמנים.[5]
כאפוטרופוס על נכסי הזרים, הוביל פאלמר בהצלחה מערכה להרחבת סמכויותיו להיפטר מנכסים באמצעות מכירה כדי להתמודד עם התוכנית ארוכת הטווח של גרמניה להשתלט על העולם באמצעים תעשייתיים גם לאחר המלחמה. גם לאחר כניעת גרמניה, המשיך פאלמר את המערכה לשחרור התעשייה האמריקאית מבעלות גרמנית, לדוגמה, מכירות רבתי של נכסים בתעשיית המתכות באביב 1919.[6] הוא הציג את הרציונל שלו בנאום שנשא בפני עורכי דין: "כוח המלחמה הוא בהכרח כוח מובנה בכל מלחמה. זהו הכוח לשמירה עצמית ואין לו מגבלות מעבר לצורך החירום".[7]
בראשית 1919, כאשר ביקש הנשיא וילסון לאייש את משרת התובע הכללי של ארצות הברית, גיבו אנשי צמרת המפלגה הדמוקרטית, כולל עמיתיו של פאלמר בוועדה הדמוקרטית הלאומית ורבים שנהנו מחסותו הפוליטית במהלך כהונתו כאפוטרופוס על נכסי הזרים, את מינויו לתפקיד כנגד מועמדים אחרים שהיו בעלי רקע משפטי חזק יותר. הם טענו שמדינות הדרום זכו כבר לייצוג יתר בקבינט ושהתובנה הפוליטית של פאלמר חיונית. ג'וזף טאמלטי, מזכירו האישי של וילסון, ייעץ לנשיא שלתפקיד זה "עוצמה פוליטית רחבה. אל לנו לבטוח באף אחד שלא בצד שלנו בכל ליבו ובכל נשמתו".[8] הוא הפעיל על הנשיא לחצים מספר פעמים. הוא הבריק לו לפריז: "צעד הוקרה כלפי פאלמר ...יהיה מרענן ויסייע לאנשים הצעירים במפלגה ...לא תבצע שום שגיאה אם מינוי זה יצא לפועל. זה ייתן לכולנו אהבה ואומץ. המפלגה זקוקה כעת לרוח רעננה כזאת". הוא כינה את פאלמר "צעיר לוחמני, פרוגרסיבי וחסר פחד". ב-27 בפברואר 1919 הגיש הנשיא וילסון לסנאט את מינויו של פאלמר, וב-5 במרץ נכנס פאלמר לתפקידו כמינוי פגרה.
פאלמר כיהן כתובע הכללי ממרץ 1919 ועד מרץ 1921. טרם כניסתו לתפקידו הושמעה לו התנגדות מ"הליגה האמריקאית להגנה" (American Protective League), ארגון של אזרחים פרטיים שניהלה מספר רב של פעולות נגד אלו שלא התגייסו לצבא ונגד מהגרים ממוצא גרמני שהיו חשודים באהדה לגרמניה. אחת הפעולות הראשונות של פאלמר כתובע הכללי הייתה שחרורם ממעצר של 10,000 זרים ממוצא גרמני שנעצרו במהלך המלחמה. הוא הפסיק לקבל מידע מודיעיני שנאסף על ידי הליגה. מנגד, הוא סירב לשתף מידע שמקורו מהליגה כאשר הסנאטור מאוהיו ג'יימס מידלטון קוקס ביקש אותו. הוא כינה את המידע של הליגה "רכילות, שמועות ומסקנות" והוסיף ש"לא ניתן לעשות שימוש במידע מסוג זה מבלי סכנה לגרימת עוולות רציניות לאנשים שככל הנראה חפים מכל פשע".[9] במרץ 1919, כאשר חברי קונגרס ועיתונאים האיצו בו להחזיר לקדמותם את היחסים של מחלקת המשפטים עם הליגה כפי שהיו בתקופת המלחמה, הוא אמר לעיתונאים ש"פעילותה בכל קהילה מהווה סכנה חמורה".[10]
ערך מורחב – פשיטות פאלמרפשיטות פאלמר התרחשו בהקשר הרחב של הבהלה האדומה, מונח שניתן לחשש מפני הרדיקלים הקומוניסטים והתגובה אליהם בארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. שביתות משכו את תשומת הלב הלאומית, מהומות גזעיות התרחשו ביותר משלושים ערים בארצות הברית, ושתי סדרות של הפצצות התרחשו באפריל וביוני 1919, כולל התקפות על ביתו של פאלמר.
חבילת נפץ שנועדה לרצוח את פאלמר נשלחה אליו על ידי אנרכיסטים שהיו קשורים ללואיג'י גלאני. הפצצה הראשונה התגלתה ופורקה, אך חודשיים לאחר מכן ניצלו פאלמר ומשפחתו בקושי ממוות כאשר אנרכיסטים פוצצו פצצה על מרפסת ביתם ברחוב R מספר 2132 שבוושינגטון די. סי.. גם ביתו של סוכן משרד החקירות של מחלקת המשפטים, רמי ווסטון פינץ', הותקף על ידם. פינץ' היה זה שקודם לכן עצר שני פעילים מרכזיים של גאלני כאשר הוביל פשיטה משטרתית על משרדי העיתון שלהם Cronaca Sovversiva.
בסך הכל, באפריל 1919 נשלחו 36 חבילות נפץ לאישי ציבור, כולל פקידי מחלקת המשפטים, עורכי עיתונים ואנשי עסקים, ביניהם ג'ון ד. רוקפלר.
בתחילה פעל פאלמר באטיות כדי לאתר את מקור ההתקפות. פשיטה ראשונית שהתקיימה ב-1919 כנגד קבוצה אנרכיסטית קטנה בבאפלו נכשלה כאשר השופט שבפניו הובאו העצורים פסל את התביעה. באוגוסט הוא ארגן יחידה של המודיעין הכללי במחלקת המשפטים וגייס לעמוד בראשה את ג'ון אדגר הובר, בוגר בית ספר למשפטים צעיר בן 24 שעבר את המלחמה בעבודה במשרד אזרחי מדינות האויב של מחלקת המשפטים. ב-17 באוקטובר, שנה לאחר שחוק ההגירה של 1918 הרחיב את ההגדרה של הזרים שניתן לגרשם, דרש הסנאט מפאלמר הסברים על כישלונו נגד הרדיקלים. בתשובתו מה-17 בנובמבר תיאר פאלמר את האיום מהאנרכיסטים והקומוניסטים כלפי הממשלה. יותר ממחצית הדוח שלו תיעד את הרדיקליזם בקהילה השחורה ואת "ההתנגדות הגלויה" של המנהיגים השחורים שדחפו לתגובה נגד האלימות הגזעית והקיץ האדום בקיץ הקודם.
פאלמר פתח במערכה שלו נגד הרדיקליזם בנובמבר 1919 ובינואר 1920 עם סדרה של פעולות משטרתיות שנודעו בשם פשיטות פאלמר. סוכנים פדרליים, מלווים בכוחות משטרה מקומיים, קיבצו קבוצות גדולות של חשודים ברדיקליות, לעיתים בהתבסס על חברות בקבוצות פוליטיות יותר, מאשר על בסיס מעשים שבוצעו. פסילתם של רוב המקרים על ידי עוזר מזכיר העבודה לואיס פרלינד פוסט, הגבילה את מספר המגורשים ל-556. בישיבת קבינט באפריל 1920, קרא פאלמר למזכיר העבודה ויליאם בואושופ וילסון לפטר את פוסט, אך וילסון הגן עליו. הנשיא הקשיב למזכירי המחלקות שלו מתקוטטים ביניהם ולא הגיב, אך הוא סיים את הישיבה באומרו לפאלמר "אל תתן למדינה הזו להפוך לאדומה". מזכיר הצי, ג'וזפוס דניאלס, שרשם את פרוטוקול הישיבה, היה סבור שהנשיא צידד בפאלמר בשל הנטייה של פאלמר "לראות אדום" תחת כל שיח רענן, ובכל דרישה לעליית שכר.
מתוך חשש מאלימות וממהפכה של קיצוניים, תמך הציבור האמריקאי בתחילה בפשיטות. פעילי זכויות אדם, השמאל הראדיקלי, ומומחי משפט הקימו קול מחאה. פקידי מחלקת העבודה, במיוחד פוסט, הניחו ששלטון החוק כמשקל נגד למערכה של פאלמר, וניסיונות הקונגרס להדיח את פוסט או לנזוף בו, היו קצרי ימים, אף על פי שפאלמר קיבל את הזכות להגן על עצמו בעדות שמסר במשך יומיים בפני ועדת הכללים של בית הנבחרים ביוני 1919. העיתונות ברובה שיבחה את עבודתו של לואיס פוסט. מנגד פאלמר, ולא הנשיא וילסון, הואשם בתוצאות השליליות של הפשיטות.
לפאלמר היה עבר של תומך פועלים בקונגרס, אם כי הוא מעולם לא נחל הצלחה מרובה בזכייה בקולות הפועלים בבחירות. אף על פי שבמשך רוב שנת 1919 הוא לא הצטרף למקהלה שהלכה וגברה נגד האיגודים המקצועיים ונגד הקומוניזם שקדמו לשביתה הכללית בסיאטל ולשביתת המשטרה בבוסטון. יריביו הפוטנציאליים לנשיאות ב-1920 היו פעילים. בספטמבר ובאוקטובר 1919 הוביל הגנרל לאונרד ווד את כוחות צבא ארצות הברית נגד עובדי תעשיית הפלדה ששבתו בגארי, אינידיאנה. המעסיקים טענו שלשובתים היו מטרות מהפכניות והמודיעין הצבאי גיבה את ההאשמות הללו, כך שווד גרף שבחים כמתנגד לפועלים ומתנגד לראדיקלים בנוסף למוניטין שלו כגיבור מלחמה, מבקר של וילסון ומועמד מוביל של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות של 1920.
שביתת הרכבות וכורי הפחם, שנועדה להיפתח ב-1 בנובמבר 1919, עוררה בפאלמר זעם. ב-17 באוקטובר כבר אתגר הסנאט את פאלמר בשאלה אילו פעולות הוא מתכוון לנקוט נגד רדיקלים זרים. כעת ניצבו שתי התעשיות הללו בפני שיבושים כאשר המחירים המשיכו לעלות והמחסורים התגברו, זאת על רקע התקרבותן של הבחירות לנשיאות של 1920. לנוכח ההתנגדות הפוליטית והציבורית דחו איגודי עובדי הרכבות את שביתתם, אך ארגון עובדי המכרות בהנהגתו של ג'ון ל. לואיס המשיכו להתקדם. פאלמר ביקש להפעיל את חוק השליטה על המזון והדלקים (Food and Fuel Control Act), חוק שהתקבל בימי המלחמה שהגדיר הפרעה ליצור והובלת מוצרים חיוניים כעברה פלילית. החוק, שכוונתו הייתה להעניש על אגירה וספסרות, לא הופעל מעולם נגד איגוד מקצועי. מתוך ביטחון בגיבוי פוליטי ותמיכה ציבורית כמעט מוחלטת, הוציא פאלמר צו מניעה ב-31 באוקטובר וביום המחרת פתחו 400,000 עובדי תעשיית הפחם בשביתה.
בתחילה ניסה סמואל גומפרס, מפדרציית העבודה האמריקאית לגשר בין פאלמר לבין לואיס, אך לאחר כמה ימים הוא הגדיר את הצו של פאלמר "כאוטוקרטי עד לזעזוע נפש האדם".[11] בעלי מכרות הפחם האשימו את השובתים שהם סרו למרותם של לנין וטרוצקי וקיבלו מהם מימון לשביתה, ביטויים שזכו להדים בעיתונות. התבטאויותיו הציבוריות של פאלמר היו מאופקות לכל אורך הדרך. הוא נמנע מלהגדיר את פעילות העובדים כפי שאחרים הגדירו, כ"מרידה" וכ"מהפכה בולשביקית", לדוגמה, והוציא הצהרות ישירות בנוגע לצעדים שעל הממשלה לנקוט בהם. בתגובה לדברי פדרציית העבודה האמריקאית הוא כתב:
שום צעד שננקט על ידי הממשלה לא כוון או נועד להשפיע בצורה כלשהי על זכותם המוכרת של העובדים להתארגן, לשאת ולתת באופן מאורגן באמצעות האיגודים המקצועיים שלהם, או במסגרת תנאי תעסוקה רגילים, לעצור את עבודתם בפעולה מאורגנת ...הממשלה ניצבה בפני אפשרות של העתרות לדרישות של קבוצה אחת, מול נזק בלתי הפיך לעם כולו, או לאתגר את העמידה על הזכויות של קבוצת כוח שהיא גדולה יותר מהממשלה עצמה.[12]
לואיס, שניצב בפני האשמות פליליות, ביטל את קריאתו לשביתה, אף על פי שרבים מהשובתים התעלמו ממנו. כאשר נכנסה השביתה לשבוע השלישי שלה, החלה אספקת הפחם להצטמצם והציבור החל לקרוא לממשלה לפעול בתקיפות רבה יותר. ב-10 בדצמבר הושג בסופו של דבר הסכם ופאלמר זכה לשבחים מפי חוגים מקצועיים ועסקיים. הוא קיבל מכתב אחד שבו נאמר: "אדם בעל לב אריה, עם אומה שלמה מאחוריו, השיב סדר לאחר הכאוס, הראה שארצות הברית היא לא מיתוס, אלא בעלת עוצמה, מעצמת על שמוכיחה את עצמה כאשר אדם שממלא את חובותיו בעת הנכונה נמצא בהנהגה". תמיכה כזאת חיזקה את נחישותו במשבר התעסוקתי הבא.
לשביתת כורי הפחם היו גם השלכות פוליטיות. בנקודת זמן מסוימת הניח פאלמר שכל הקבינט גיבה את בקשתו למתן צו המניעה. צעד זה עורר את זעמו של מזכיר העבודה ויליאם בואושופ וילסון, שהתנגד לתוכניתו של פאלמר. הקרע בין השניים מעולם לא אוחה, ולכך היו השלכות בשנה שלאחר מכן כאשר ניסיונותיו של פאלמר לגרש רדיקלים סוכלו על ידי מחלקת העבודה.[13]
במסגרת מחלקת המשפטים בראשותו של פאלמר, "חטיבת המודיעין הכללי" (General Intelligence Division), בראשותו של ג'ון אדגר הובר, הפכה למאגר מידע על הרדיקלים בארצות הברית. היא ביצעה חדירות לארגונים רבים, ולאחר הפשיטות של נובמבר 1919 וינואר 1920, היא חקרה את אלפי העצורים ועברה על הפרסומים והמסמכים שנתפסו. אף על פי שסוכני החטיבה ידעו שהיה קיים פער בין מה שהרדיקלים הבטיחו בנאומיהם, לבין מה שהם היו מסוגלים לבצע, הם יידעו את פאלמר שהם השיגו עדויות לתוכניות להפיל את ממשלת ארצות הברית באחד במאי 1920.
בגיבויו של פאלמר, פרסם הובר אזהרה לאומה לצפות לרע מכל: רציחות, הפצצות ושביתות כלליות. ב-29 באפריל הוציא פאלמר אזהרה מטעמו, בה הוא טען שיש ברשותו "רשימה של אנשים מסומנים", וציין שרדיקלים מקומיים "בקשר ישיר ובתאום מלא" עם עמיתיהם האירופאים בקשר לשיבושים שתוכננו שם לאותו יום. דבריו פורסמו בכותרות העיתונים: "שלטון הטרור של הרדיקלים, אמר פאלמר" ו"מרידה בכל רחבי הארץ בשבת". הרשויות המקומיות הכינו את כוחות המשטרה וכמה מדינות גייסו את המיליציות שלהן. 11,000 אנשי משטרת העיר ניו יורק הועסקו במשמרת של 32 שעות. משטרת בוסטון התקינה מקלעים על כלי הרכב והציבה אותם ברחבי העיר.
יום האחד במאי עבר ללא תקריות מיוחדות. תגובת העיתונים הייתה כמעט אחידה בלעג שלה כלפי פאלמר וה"הזיות" שלו. קלרנס דרו כינה את האירוע "בהלת האחד במאי". העיתון Rocky Mountain News קרא לפאלמר לחדול מלפרסם את אזהרותיו: "אף פעם לא נוכל להגיע לעבודה אם נמשיך לקפוץ לצדדים מתוך חשש מהבולשביקים המכושפים". מבוכתו של פאלמר חיזקה את עמדתו של לואיס פרלינד פוסט כאשר התנגד לפשיטות פאלמר בעדותו בפני הוועדה של הקונגרס ב-7 וב-8 במאי.
.jpg)
פאלמר שאף לקבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות של 1920. מבין האישים הרבים שהציגו את מועמדותם, הוא הציג את עצמו כמי שמזוהה במידה הרבה ביותר כאמריקאי. במהלך מסע הבחירות בג'ורג'יה הוא אמר: "אני כשלעצמי אמריקאי ואני אוהב להטיף את משנתי בפני ציבור שהוא מאה אחוזים אמריקאי, שכן המצע שלי, במילה אחת, הוא אמריקאיות בלתי מדוללת ונאמנות נצחית לרפובליקה".[14] העיתונאי הייווד בראון אמר: "אנו מניחים, כמובן, מנימת קולו של מר פאלמר בהצהרתו שיריביו למועמדות לנשיאות הם רומנים, יוונים או איסלנדים, ושהם נכנעים בקלות כאשר הזדמנו למטה של קוקס במקרה ונדהמנו לגלות שגם הוא, אמריקאי. ...מעודדים יצאנו לשאר המתמודדים ומצאנו שכולם גם הם אמריקאים".[15] פאלמר זכה לתמיכה משמעותית בחוגי המפלגה, אך לא סחף את קהל המצביעים. הוא ניצח בבחירות המקדימות במישיגן ובג'ורג'יה, אך עשה זאת מבלי לפנות באופן מיוחד לקהל המצביעים. הוא גם ניצב בפני התנגדות חזקה מהפועלים בשל השימוש בצו המניעה נגד כורי הפחם השובתים בסתיו 1919. אף על פי שככל הנראה לא היה לו סיכוי לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות, הוא ניצב במקום השלישי במירוץ עד שהתמיכה בו קרסה בסבב ההצבעה ה-39 בוועידת המפלגה ועד מהרה זכה במועמדות המפלגה מושל אוהיו ג'יימס מידלטון קוקס.
ב-1921, בשבועות האחרונים לנשיאותו של וילסון, ביקש פאלמר מהנשיא להעניק חנינה למנהיג הסוציאליסטי הכלוא יוג'ין דבס, שבריאותו החלה להתדרדר. הוא הציע שיום הולדתו של הנשיא אברהם לינקולן יהיה עיתוי ראוי להכרזה על החנינה, בציינו את רצונו של לינקולן למחול לקונפדרציה המורדת. תגובתו של וילסון הייתה "לעולם לא!" והוא רשם את המילה "נדחה" על הבקשה לחנינה.
לאחר סיום כהונתו כתובע הכללי במרץ 1921, עבר פאלמר לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי והמשיך לפעול כאישיות בכירה במפלגה הדמוקרטית. בינואר 1922 נפטרה רעייתו, רוברטה דיקסון וב-1923 הוא נישא בשנית למרגרט פלון ברול.
לאחר ניצחונם הסוחף של הרפובליקנים בבחירות של 1924, מיהר פאלמר לברך את מושל ניו יורק המכהן אל סמית' על בחירתו מחדש, והכריז עליו כמנהיג המפלגה החדש. הוא תמך בסמית' בבחירות המקדימות ב-1928.
כתומך של פרנקלין דלאנו רוזוולט וכנציג מטעם מחוז קולומביה, שימש פאלמר כאחד מתשעת חברי ועדת המצע בוועידת המפלגה הארצית של 1932 וניסח את הנוסח הראשון של המצע. המגזין טיים ייחס לו מאוחר יותר את ההתנגדות שהובעה במצע לוויתור על חובות בעלות הברית של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה והבטחתו לצמצם את הוצאות הממשלה ב-25%. פאלמר אמר שהחיסכון בכספים אלו יוכל להיות מוקדש לתוכניות להקלה על האבטלה. במסגרת ביטול חוק היובש כנושא מרכזי במערכת הבחירות, עשה פאלמר שימוש בכישוריו כתובע הכללי שהיה הראשון לאכוף את החוק, כדי לקדם את התוכנית לזרז את אשרור הביטול באמצעות קיום ועידות מדינתיות ולא דרך בתי המחוקקים של המדינות.
אלכסנדר מיטשל פאלמר נפטר ב-11 במאי 1936 בוושינגטון די. סי. כתוצאה מסיבוך לבבי שנבע מניתוח לכריתת התוספתן שבוצע בו שבועיים קודם לכן. התובע הכללי הומר סטיל קאמינגס אמר עליו עם מותו: "הוא היה עורך דין גדול, משרת ציבור מצטיין, ואזרח דגול. הוא היה ידידי במשך שנים רבות ומותו מביא אותי לתחושה קשה של אובדן אישי וצער". פאלמר נטמן בבית הקברות לאורלווד שבסטרודסבורג.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
