Loading AI tools
תרכובת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אייג'נט אורנג' (באנגלית: Agent Orange; בתרגום חופשי: "כימיקל כתום") הוא שם הקוד לחומר מנשיר וקוטל צמחים אשר שימש את צבא ארצות הברית במסגרת מבצע רנץ' האנד (Ranch Hand) במלחמת וייטנאם, בין השנים 1961 ל-1971, במטרה למנוע מהווייטקונג מקומות מחסה ומזון. לפי הערכת מומחים בווייטנאם, כ-400,000 איש מתו או הפכו נכים כתוצאה מהשימוש בקוטלי צמחים, 500,000 ילדים נולדו עם מומים ושני מיליון סבלו ממחלות שונות, בהן סרטן.[1]
אייג'נט אורנג' הוא תערובת של 2,4,5-T ו-2,4-D ביחס 1:1 אשר יוצרה עבור מחלקת ההגנה של ארצות הברית בעיקר על ידי תאגיד מונסנטו ועל ידי דאו כימיקלים. המרכיב 2,4,5-T ששימש בייצור אייג'נט אורנג' התגלה בהמשך כמזוהם ב-2,3,7,8-טטרהכלורודיבנזודיאוקסין (TCDD), תרכובת דיאוקסין רעילה במיוחד. אייג'נט אורנג' קיבל את שמו מצבען של החביות שבהן הוא סופק, והוא היה קוטל הצמחים בשימוש הרב ביותר מתוך "קשת קוטלי הצמחים" (Rainbow Herbicides), קוטלים שונים שכונו בשמות של צבעים וששימשו את צבא ארצות הברית במלחמת וייטנאם.
במהלך מלחמת וייטנאם, בין השנים 1962 ל-1971, ריסס הצבא האמריקני כ-76 מיליון ליטרים של חומרים מנשירים וקוטלי צמחים מעורבבים עם דלק סילוני בווייטנאם, במזרח לאוס ובחלקים מקמבודיה, כחלק ממבצע רנץ' האנד. מטרת המבצע הייתה לגרום להשרה באזורים חקלאיים ומיוערים בכפרים ובכך למנוע מחסה מלוחמי הגרילה, וכן לכפות על האוכלוסייה להימלט לערים שבשליטה אמריקנית, וכך למנוע מלוחמי הגרילה את בסיס התמיכה הכפרי ומזון.
ארצות הברית החלה לפגוע בתוצרת החקלאית באוקטובר 1962, בעיקר באמצעות אייג'נט בלו. ב-1965, 42 אחוזים מקוטלי הצמחים שרוסס יועדו ליבול חקלאי. קצב ההגירה מהכפרים לערים עלה בצורה ניכרת בדרום וייטנאם, כשאיכרים ברחו מהמלחמה והרעב בכפרים לערים שבשליטה אמריקנית. האוכלוסייה העירונית בדרום וייטנאם כמעט שולשה: מ-2.8 מיליון איש ב-1958 ל-8 מיליון ב-1971. קצב ההגירה המוגבר לערים הוביל לעיור מהיר וחסר בקרה, ואוכלוסיית משכנות העוני בסייגון נאמדה בכ-1.5 מיליון נפש.[2]
על פי רישומים של חיל האוויר האמריקני בוצעו לכל הפחות 6,542 משימות ריסוס במסגרת מבצע רנץ' האנד. בשנת 1971, רוססו 12% מכלל השטח של דרום וייטנאם בחומרים מנשירים, בריכוז הגבוה בממוצע פי 13 מהמלצת מחלקת החקלאות האמריקנית (USDA).[3] בדרום וייטנאם לבדה, מוערך שהושמדו כ-100 מיליון דונמים של אדמה חקלאית. באזורים מסוימים ריכוזי ה-TCDD באדמה ובמים היו גדולים מאות מונים מהריכוזים שהוגדרו "בטוחים" על ידי הסוכנות האמריקנית לשמירת הסביבה (EPA). בסך הכל רוססו יותר מ-20% מיערות דרום וייטנאם לפחות פעם אחת במהלך תקופה של 9 שנים.
(1,4)dioxine_200.svg)
אייג'נט אורנג' הוא תערובת ביחס 1:1 של שני קוטלי צמחים: חומצה 2,4-דיכלורופנאוקסיאצטית (2,4-D) וחומצה 2,4,5-טריכלורופנאוקסיאצטית (2,4,5-T).
מספר מחקרים בדקו השפעות בריאותיות הקשורות לאייג'נט אורנג', מרכיביו ותוצרי לוואי בתהליך ייצורו.
עוד קודם למחלוקת סביב אייג'נט אורנג' הצטברו עדויות מדעיות שרמזו על השפעות בריאתיות חמורות ולנזקים אקולוגיים של 2,4,5-T.[4] ב-1969 התגלה לציבור כי ה-2,4,5-T היה מזוהם בדיאוקסין, 2,3,7,8-טטרהכלורודיבנזודיאוקסין (TCDD), ושחומר זה אחראי לרבים מהנזקים הבריאותיים הלא מוסברים שנקשרו לחשיפה לאייג'נט אורנג'.[5] עוד ב-1952 מונסנטו (היצרנית של 2,4,5-T) יידעה את הממשלה האמריקנית שה-2,4,5-T שייצרה היה מזוהם.[6] בתהליך הייצור, חימום יתר שנעשה בטעות של תערובת התגובה גרם לתוצר להתעבות ל-TCDD. באותו הזמן אמצעי זהירות ללא ננקטו למניעת תגובה צד לא מכוונת זו, אשר גרמה גם לאסון סווסו באיטליה ב-1976.
ב-1979 פרסם הביולוג ארתור גלסטון מייל, שהתמחה במחקר קוטלי צמחים, סקירה על מה שהיה הידוע באותה העת על הרעילות של TCDD. בניסויים בבעלי חיים נמצא שאפילו כמויות מעטות של דיאוקסין גרמו לנזקי בריאותיים.[7] מאז נחקר TCDD באופן מקיף, ונמצא בין היתר כי הוא גורם לניאופלזיה מוגברת. תוכנית הטוקסיקולוגיה הלאומית סיווגה את TCDD כ"ידוע כחומר מסרטן באדם" וקשור לעיתים לסרקומה של רקמות רכות, לימפומה ולוקמיה לימפוציטית כרונית (CLL).[8]
בניסויים על בעלי חיים של שני קוטלי הצמחים המרכיבים את אייג'נט אורנג', 2,4-D ו-2,4,5-T, נמצא כי הם בטוחים לשימוש.[9] בדוח של ק. דיין קורטני מ-1969 מצא כי 2,4,5-T עשוי לגרום למומי לידה ולידות מת בעכברים. מספר מחקרים הראו הגדלה בשיעורי תמותה מסרטן בעובדים שנחשפו ל-2,4,5-T. באחד המחקרים, מהמבורג בגרמניה, שיעורי התמותה מסרטן עלו ב-170% לאחר עבודה של 10 שנים במחלקת ייצור של 2,4,5-T במפעל. שלושה מחקרים העלו את ההשערה שחשיפה מוקדמת לאייג'נט אורנג' גורמת לסיכון מוגבר ללוקמיה מיאלואידית חריפה (AML) בילדים של וייטנאמים יוצאי צבא.
ב-1991 ביקש הקונגרס האמריקני מהמכון לרפואה (Institute of Medicine) לסקור את הספרות המדעית אודות אייג'נט אורנג' וקוטלי צמחים אחרים שבהם נעשה שימוש בווייטנאם, כולל מרכיבים פעילים בהם וזיהום דיאוקסין. המכון מצא קשר בין חשיפה לדיאוקסין וסוכרת.
ב-1943 הביולוג ארתור גלסטון החל לחקור את החומצה הטרייודובנזואידית (triiodobenzoic) כהורמון גדילה צמחי, בניסיון לסגל סויה לעונת גידול קצרה. גלסטון מצא ששימוש יתר בתרכובת גורם לנשירת עלים. גילוי זה שימש חוקר נוסף, ין סוסקס כדי לפתח משפחה של קוטלי צמחים אשר שימשו במבצע רנץ' האנד.[10]
ב-1943 ערך הצבא האמריקני יחד עם אוניברסיטת שיקגו מחקר על ההשפעות של 2,4-D ו-2,4,5-T על יבולים של מכוסי זרע ודגנים (ובפרט אורז). ממחקרים אלו התפתח הרעיון של שימוש בקוטלי צמחים מהאוויר להשמדת יבול חקלאי של האויב ופגיעה במזונו. ב-1945 ביצע הצבא האמריקני ניסויים בתערובות שונות של 2,4-D ו-2,4,5-T בשדה התעופה הצבאי בושנל בפלורידה.[11][12]
במהלך מלחמת וייטנאם, בין השנים 1962 ל-1971, ריסס הצבא האמריקני כ-76 מיליון ליטרים של חומרים מנשירים וקוטלי צמחים מעורבבים עם דלק סילוני בווייטנאם, במזרח לאוס ובחלקים מקמבודיה, כחלק ממבצע רנץ' האנד. המטרה הייתה לגרום להשרה באזורים חקלאיים ומיוערים ולמנוע מכוחות הגרילה מזון ומחסה וכן לנקות אזורים רגישים כגון סביבות של בסיסים. התוכנית הייתה חלק ממדיניות של "עיור מגויס כפוי" (forced draft urbanization), שיועדה להרוס את יכולתם של האיכרים להתקיים בכפרים, ולכפות עליהם להימלט לערים שבשליטה אמריקנית, וכך לשלול מלוחמי הגרילה את בסיס התמיכה הכפרי.
הריסוס נעשה לרוב באמצעות מסוקים או באמצעות מטוסי תובלה C-123 שטסו בגובה נמוך, שצוידו במערכת מרססים ומשאבות ובמכלים כימיים של 3,800 ליטר. הריסוס נעשה גם באמצעות משאיות, סירות ובריסוס ידני.
האספקה הראשונה של קוטלי צמחים נפרקה בשדה התעופה טן סון נוט (Tân Sơn Nhứt) בדרום וייטנאם ב-9 בינואר 1962.[13] רישומים של חיל האוויר האמריקני מעידים על לפחות 6,542 משימות ריסוס שנעשו כחלק ממבצע רנץ' האנד. ב-1971, 12 אחוזים משטחה הכולל של דרום וייטנאם רוססו בחומרים מנשירים בריכוז הגבוהים פי 13 בממוצע מאלו המומלצים על ידי USDA.[3] בדרום וייטנאם לבדה נאמד השטח החקלאי שנפגע בכ-100 מיליון דונמים.[14] בחלקים מסוימים ריכוזי ה-TCDD באדמה ובמים היו גדולים מאות מונים מהריכוזים שהוגדרו "בטוחים" על ידי הסוכנות האמריקנית לשמירת הסביבה (EPA).[15]
במסגרת המבצע הושמדו 20,000 קמ"ר של יערות ואלפי קמ"רים של יבול חקלאי. בסך הכל רוססו יותר מ-20% מיערות דרום וייטנאם לפחות פעם אחת במהלך תקופה של 9 שנים.
ב-1965 נאמר לחברי הקונגרס האמריקאיים "השמדת היבול היא המטרה החשובה יותר... אך בפרסומים בציבור של התוכנית הדגש ניתן לרוב להשרת יערות".[16] לחיילים נאמר שהם משמידים יבול, אשר מגיע להזנת כוחות הגרילה. מאוחר יותר התגלה שכמעט כל המזון שהושמד לא שימש את כוחות הגרילה; למעשה הוא שימש רק את האוכלוסייה המקומית. כך למשל בפרובינציית קואנג נגאי (Quảng Ngãi) 85% מהאדמות תוכננו להריסה בשנת 1970 לבדה. רעב המוני התפשט כתוצאה מכך ופגע במאות אלפים.[17]
הצבא האמריקני החל לפגוע בתוצרת מזון חקלאית באוקטובר 1962, בעיקר באמצעות אייג'נט בלו (חומצה קקודילית; (CH3)2AsO.·OH); הציבור האמריקני לא היה מודע לתוכניות השמדת היבול עד לדצמבר 1965 (ואז נאמר שהריסוס החל רק באותה השנה). ב-1965, 42% מקוטלי הצמחים יועדו לפגיעה ביבול חקלאי. ההודעה הרשמית הראשונה על תוכניות אלו הגיעה במרץ 1966 ממחלקת המדינה.[12]
מומחים רבים באותה העת, בהם ארתור גלסטון, הביולוג אשר פיתח וחקר את TCDD, התנגדו לסוג זה של לוחמה כימית, עקב חששות להשפעות לוואי לאדם ולסביבה כתוצאה מריסוס נרחב וחסר הבחנה.[18] עוד ב-1966 הועלו באו"ם האשמות כלפי ארצות הברית על הפרת אמנות ז'נבה, האוסרות על שימוש בנשק כימי ונשק ביולוגי.[19]
על פי הערכת הצלב האדום הווייטנאמי משנות ה-90 של המאה ה-20, כ-3 מיליון וייטנאמים נפגעו מאייג'נט אורנג', בהם לפחות 150,000 ילדים שנולדו עם מומים.[20] על פי הערכת הממשלה הווייטנאמית, 4.8 מיליון איש נחשפו לאייג'נט אורנג', שגרם למומים או למוות ב-400,000 איש, ולחצי מיליון ילדים שנולדו עם מומים.[1]
בהשוואה שנעשתה בין ילדים באזורים שבהם נעשה שימוש באייג'נט אורנג' לאזורים שבהם לא נעשה, נמצא שילדים באזורים שרוססו סבלו ממגוון מבעיות בריאותיות שונות ובהן שפה שסועה, עיכוב התפתחותי, בקעים ופולידקטיליה.[21] בשנות השבעים נמצאו רמות גבוהות של דיאוקסין בחלבן של נשים דרום וייטנאמיות, ובדמם של חיילים אמריקניים ששירתו בווייטנאם.[22] האזורים שהושפעו בצורה הניכרת ביותר הם אזורי ההרים לאורך רכס טרונג סונג (Trường Sơn) והגבול בין וייטנאם לקמבודיה.
כ-30 בסיסים ששימשו בעבר את צבא ארצות הברית בווייטנאם שבהם אוחסנו קוטלי הצמחים ונטענו למטוסים עשויים עדיין להכיל כמות גבוהה של דיאוקסין באדמה, ומהווים סיכון בריאותי לקהילות מסביב. בדיקות מקיפות של ריכוז הדיאוקסין נעשו בבסיסי האוויר בדה נאנג (Đà Nẵng), בפו קט (Phù Cát) ובביין הואה (Biên Hòa). באדמה בבסיסים נמצאו ריכוזים במיוחד של דיאוקסין, כך בדה נאנג ריכוז של עד פי 350 מההמלצות הבינלאומית.
כ-17.8% מהשטח המיוער בווייטנאם רוסס במהלך המלחמה, ושיבש את שיווי המשקל האקולוגי. טבעם היציב של הדיאוקסינים, סחיפת קרקע שנגרמה כתוצאה מהפגיעה בצמחייה והפגיעה בזרעים גרמו לכך שהתחדשות היער הייתה קשה ולעיתים בלתי אפשרית באזורים רבים. אל רבים מאזורי היער שנשרו פלשו מינים אגרסיביים כדוגמת במבוק ומשיינים, שמקשים גם הם על התחדשות היערות. מגוון המינים של בעלי החיים נפגע אף הוא: במחקר שנעשה והשווה בין אזור שרוסס לכזה שלא רוסס, נמצאו 24 מיני עופות ו-5 מיני יונקים ביער שרוסס, בעוד שבשני אזורים סמוכים שלא רוססו נמצאו 145 ו-170 מינים של עופות, ו-30 ו-55 מינים של יונקים.[23]
דיאוקסינים מאייג'נט אורנג' נשארו בסביבה הווייטנאמית מאז המלחמה, והם התפזרו לאדמה ולמשקעים ונכנסו לשרשרת המזון דרך בעלי חיים שניזונו מהאזורים הנגועים. העברת דיאוקסינים דרך מארג המזון גרמה לצבירה ביולוגית והגברה ביולוגית[24] האזורים שזוהמו בצורה הקשה ביותר מדיאוקסינים הם בסיסי אוויר אמריקניים.
על פי מזכר 5446-ISA/ARPA של תאגיד RAND: "העובדה כי הווייטקונג השיגו את מרבית מזונם מאוכלוסייה כפרית נייטרלית, הביאה להשמדת היבול האזרחי... על מנת להשיג פגיעה בהם (הווייטקונג) באמצעות תוכנית הרס, יידרש להרוס חלקים גדולים מהכלכלה הכפרית - כנראה 50% או יותר".[25]
קצב ההגירה מהכפר לעיר התגבר מאוד בדרום וייטנאם, כשאיכרים ברחו מהמלחמה באזורי הכפרים לערים שבשליטה אמריקנית. האוכלוסייה העירונית בדרום וייטנאם כמעט שולשה, וגדלה מ-2.8 מיליון ב-1958 ל-8 מיליון ב-1971. המעבר המוגבר של אנשים הוביל לעיור מהיר ולא מבוקר. אוכלוסיית משכנות העוני בסייגון נאמדה בכ-1.5 מיליון נפש.[2]
מחקרים שנעשו על חיילים ששירתו בדרום וייטנאם במהלך המלחמה הצביעו על רמות גבוהות של סרטן ופגיעות עצבים, עיכול, עור ונשימה. ליוצאי צבא מדרום וייטנאם יחס גבוה יותר של סרטן בצוואר, לוקמיה כרונית/חריפה, לימפומת הודג'קין, לימפומה שאינה הודג'קין, סרטן ערמונית, סרטן ריאות וסרטן המעי הגס, סרקומה של רקמות רכות וסרטן כבד.[26]
לאחר חזרתם לארצות הברית החלו לחשוד חיילים ששירתו בווייטנאם כי חשיפתם לאייג'נט אורנג' ולקוטלי צמחים נוספים שאליהם נחשפו במלחמה קשורה לבעיות בריאותיות שמהם החלו לסבול, להפלות ולילדים שנולדו עם מומים. ב-1977 החלו חיילים ששירתו בווייטנאם להעלות טענות על נזקים בריאותיים שהם האמינו שקשורים לחשיפה לאייג'נט אורנג' למחלקת חיילים משוחררים בבקשה לקצב קצבת נכות, אולם טענותיהם נדחו אלא אם יכלו להוכיח שבעיותיהם הופיעו בשירותם או שנה לאחר שחרורם. באפריל 1993, המחלקה לענייני חיילים משוחררים פיצתה רק 486 נפגעים, אף על פי שקיבלה בקשות לפיצויים מ-39,419 חיילים שנחשפו לאייג'נט אורנג' בשירותם בווייטנאם.[27]
מאז 1978 נעשו מספר תביעות נגד חברות אשר ייצרו את אייג'נט אורנג', ביניהן דאו כימיקלים, מונסנטו ודיאמונד שמרוק - ואלרו.
תובענה ייצוגית בשם החיילים שנחשפו לאייג'נט אורנג' הוגשה ב-1980 בפנסילבניה, וב-1984 יושבה התביעה מחוץ לבית המשפט תמורת 180 מיליון דולר; כ-45% מסכום זה היה אמור להיות משולם על ידי מונסנטו לבדה.[28][29][30]
ב-2004 דובר מטעם מונסנטו הצהיר כי מונסנטו איננה אחראית כלל לפגיעות או מוות כתוצאה מאייג'נט אורנג': "אנו חשים סימפתיה כלפי האנשים שמאמינים כי הם נפגעו ומבינים את דאגתם למצוא את הגורם לכך, אולם קיימת עדות מדעית אמינה כי אייג'נט אורנג' אינו הגורם לבעיות בריאותיות חמורות ארוכות טווח".[31]
ב-1980 הקימה ניו ג'רזי וועדת חקירה לאייג'נט אורנג', ועדת החקירה הראשונה לחקירת השפעותיו. הוועדה בשיתוף עם אוניברסיטת ראטגרס הקימה פרויקט מחקר בנושא. ב-1996 פורקה הוועדה על ידי המושלת כריסטין טוד וייטמן.[32]
בחלקו הראשון של המחקר החוקרים תכננו אמצעים לקביעת רמות דיאוקסין נמוכות בדם. לפני כן רמות פחותות שכאלו יכולות היו להימצא רק ברקמות שומן. הפרויקט חקר רמות דיאוקסין בדם כמו גם ברקמות שומן בקבוצה קטנה של חיילים ששירתו בווייטנאם ושנחשפו לאייג'נט אורנג' והשוו אותם לקבוצת ביקורת; הרמות שנמצאו בחיילים אכן היו גבוהות יותר.[33] בחלקו השני של המחקר המשיכו החוקרים להשוות את רמות הדיאוקסין בקבוצות שונות של חיילים: חי"ר, נחתים ואנשי צי.
ב-1991 חוקק הקונגרס האמריקני את חוק אייג'נט אורנג' (Agent Orange Act), שאיפשר למחלקת חיילים משוחררים להגדיר תנאים "סבירים" להכרה בחיילים שנפגעו כתוצאה מחשיפה לאייג'נט אורנג'/דיאוקסין, וכך לאפשר לחיילים ששירתו במלחמה להיות זכאים לקבל טיפול ופיצוי.[34] בנוסף קבע החוק שהאקדמיה הלאומית למדעים תסקור באופן מחזורי את המחקר על דיאוקסין וקוטלי צמחים ששימשו בווייטנאם ותיידע את מחלקת חיילים משוחררים על ממצאים מדעיים הנוגעים לחשיפה לאייג'נט אורנג'/דיאוקסין ולהשפעותיו.[35]
בתהליך זה גדלה רשימת הפגיעות המוכרות על ידי מחלקת חיילים משוחררים מאז 1991, וכיום כוללת הרשימה: סרטן ערמונית, סרטן במערכת הנשימה, מיאלומות, סוכרת מסוג II, מחלת הודג'קין, לימפומה שאינה הודג'קין, סרקומה ברקמות רכות, כלוראקנה, פורפיריה עורית מאוחרת, נוירופתיה פריפרית, לוקמיה מיאלואידית כרונית, ספינה ביפידה בילדים של חיילים שנחשפו לאייג'נט אורנג', לוקמיות בתאי B, מחלת פרקינסון ומחלת לב איסכמית. מספר בכירים בממשל העלו חשש כי המחלות הכלולות ברשימה כוללניות מדי, וייתכן שנכללים בה גם כאלו שאינם בהכרח קשורים לחשיפה לאייג'נט אורנג'.[36]
ב-2005 הסוכנות האמריקנית לשמירת הסביבה (EPA) החלה לעבוד יחד עם הממשלה הווייטנאמית כדי למדוד את רמות הדיאוקסין בבסיס חיל האוויר דה נאנג. ב-2005 הוקמה גם ועדה משותפת בנושא אייג'נט אורנג', עם נציגים מסוכנויות ממשלתיות אמריקניות ווייטנאמיות הנפגשת מדי שנה כדי לבחון אזורים לשיתוף פעולה מדעי, סיוע טכני, טיפול סביבתי בדיאוקסין.[37]
ביוני 2011 התקיים טקס בשדה התעופה דה אננג לציון התחלת פרויקט ניקוי זיהום הדיאוקסין במימון אמריקני בווייטנאם. הקונגרס האמריקני הקצה לפרויקט זה 32 מיליון דולר.[38]
בקיץ 2012 החל פרויקט בעלות של 43 מיליון דולר, כשארצות הברית ווייטנאם הביעו עניין משותף בקידום המסחר בין המדינות והתנגדות לעליית ההשפעה סינית באזור הים הסיני הדרומי.[39][40]
ב-31 בינואר 2004 האיגוד הווייטנאמי לנפגעי אייג'נט אורנג'/דיאוקסין הגיש תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי במזרח ניו יורק, נגד מספר חברות אמריקניות על אחריותן בגרימת פגיעות אישיות, באמצעות פיתוח וייצור החומר. בתביעה צוינו דאו כימיקלים ומונסנטו, שני היצרנים העיקריים של אייג'נט אורנג' עבור צבא ארצות הברית, יחד עם חברות נוספות (דיאמונד שמרוק - ואלרו, יונירוייל, תומפסון כימיקלים, הרקולס ועוד). ב-10 במרץ 2005 השופט ג'ק ב. ויינשטיין, דחה את התביעה ופסק כי אין בסיס משפטי לטענות התובעים. הוא סיכם שאייג'נט אורנג' לא נחשב כרעל בחוק הבינלאומי בעת שנעשה בו שימוש על ידי ארצות הברית; ארצות הברית לא הייתה מנועה מלהשתמש בו כקוטל צמחים; והחברות שייצרו אותו אינן אחראיות לאופן השימוש שנעשה בו על ידי הממשלה. ממשלת ארצות הברית לא הייתה חלק בתביעה, עקב חסינות ריבונית, ובית המשפט פסק שהחברות, כקבלניות של ממשלת ארצות הברית, זוכות לאותה החסינות. ערעור הוגש על הפסיקה, ונשמע בבית המשפט לערעורים ב-18 ביוני 2007. בית המשפט לערעורים אישר את דחיית התיק, וקבע כי קוטלי הצמחים שנעשה בהם שימוש במהלך המלחמה לא יועדו לשמש להרעלת אנשים ולפיכך לא פגעו בחוק הבינלאומי.[41][42] בית המשפט העליון סירב לדון בתיק.
כדי לסייע לאלו שנפגעו מהשפעותיו של אייג'נט אורנג'/דיאוקסין, הקימה וייטנאם "כפרי שלום", המארחים בין 50 ל-100 נפגעים, ומספקים להם סיוע פסיכולוגי ורפואי. ב-2006 היו 11 כפרים כאלו, שסיפקו תמיכה לפחות מ-1,000 אנשים. כמו כן הוקם על ידי חיילים שלחמו בווייטנאם כפר ידידות באזור האנוי.[43]
ב-1998 הקים הצלב האדום הווייטנאמי קרן לנפגעי אייג'נט אורנג' הווייטנאמים כדי לספק סיוע ישיר למשפחות בווייטנאם שנפגעו. ב-2003 הוקמה אגודת נפגעי אייג'נט אורנג' הווייטנאמית, שהגישה תביעה נגד החברות הכימיות, ובנוסף מספקת סיוע רפואי ופיננסי לנפגעי אייג'נט אורנג'.[44]
הממשלה הווייטנאמית מחלקת קצבה חודשית קטנה ליותר מ-200 אלף וייטנאמים שנפגעו מקוטלי הצמחים; הסכום הכולל שהושקע בקצבה במהלך 2008 עמד על 40.8 מיליון דולרים. הצלב האדום הווייטנאמי גייס יותר מ-22 מיליון דולרים כדי לסייע לנפגעים ולנכים, ומספר קרנות אמריקאיות, האו"ם, ממשלות אירופאיות, וארגונים לא ממשלתיים השקיעו סכום של כ-23 מיליון דולר לניקוי הזיהום, שיקום היערות, עזרה בריאתיות ושירותים אחרים לאלו הזקוקים לכך.
שירה מייקין, בארט אלמור מביא בספרו Seed Money עדויות למעשי מונסנטו, באתר הארץ, 27 באפריל 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
