Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איווה היא סדרת אוניות מערכה, האחרונות שנבנו עבור צי ארצות הברית. ארבע האוניות, שהיו הגדולות ביותר והחזקות ביותר בצי ובעולם, נבנו בתחילת שנות ה-40 ונטלו חלק במלחמת העולם השנייה. כולן הוצאו משירות פעיל לאחר מלחמת קוריאה, אך אונייה אחת הוחזרה לשירות והשתתפה במלחמת וייטנאם. כל האוניות חודשו והופעלו שוב במהלך שנות ה-80, הודות לתוכנית צי 600 הספינות של ממשל רייגן, והן הוצאו סופית מהשרות לאחר מלחמת המפרץ. בנייתן של שתי אוניות נוספות מהסדרה נפסקה לפני השלמתן, והן נגררו ופורקו לחלקי חילוף לארבע האוניות הפעילות.
_underway_at_sea,_circa_1988-1991_(NH_97206-KN).jpg) | |
| אוניית צי ארצות הברית ויסקונסין, הרביעית בסדרה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת מונטנה |
| אוניות בסדרה |
"איווה" (BB-61) "ניו ג'רזי" (BB-62) "מיזורי" (BB-63) "ויסקונסין" (BB-64) לא הושלמו: "אילינוי" (BB-65) "קנטקי" (BB-66) |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
מספנת חיל הים ניו יורק מספנת חיל הים פילדלפיה מספנת חיל הים נורפוק |
| הוזמנה | 1 ביולי 1939 |
| הושקה | 27 באוגוסט 1942 |
| תקופת הפעילות | 22 בפברואר 1943 – 1992 (כ־48 שנים) |
| אחריתה | הוצאו משירות |
| מידות | |
| הֶדְחֶק |
45,000 טון (סטנדרטי); 52,000 טון (ממוצע בזמן מלחמה); 58,000 טון (מקסימלי) |
| אורך |
בין הניצבים: 262.5 מטרים; כללי: 271.27 מטרים |
| רוחב | 32.92 מטר |
| שוקע | 10.97 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות |
מהירות נקובה: 33 קשרים (61 קמ"ש); מהירות מקסימלית: 35 קשרים |
| גודל הצוות | 2,700 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט |
8,100 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 25 קשרים; 14,600 מיילים ימיים (27,000 ק"מ) במהירות של 15 קשרים |
| הנעה | 8 דודי קיטור, 4 טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק בהספק 212,000 כוחות סוס בתנועה קדימה, 44,000 כוחות סוס בתנועה אחורה. 10 מגה-וואט חשמל המיוצרים בגנרטורים מונעי קיטור. גנרטורים קטנים מדיזל לשעת חירום |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| כמות הדלק | 9,033 טון מזוט |
| מתקני התפלה | מתקנים להתפלת מי ים המייצרים 225,000 ליטר מים מתוקים ביום |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
גוף האונייה: 307 מ"מ, המחיצות: 287 מ"מ, בתי הצריח: בין 295 ל-439 מ"מ הצריחים: 500 מ"מ, הסיפון:191 מ"מ |
| חימוש | ראו חימוש |
| מסוקים | ראו מטוסים וכלי טיס |
| מטוסים | ראו מטוסים וכלי טיס |
האוניות נבנו בתקציב נדיב, ונחשבות על ידי מומחים לפסגת ההתפתחות של אוניית המערכה[1]. אוניות המערכה היחידות בעלות יכולות דומות היו אה"מ ואנגארד מהצי הבריטי, וסדרת אוניות המערכה יאמטו מהצי הקיסרי היפני. ברם, יריבתן האמיתית הייתה נושאת המטוסים, אשר הוכיחה את עליונותה בקרבות הימיים באוקיינוס השקט.
אוניות המערכה מסדרת איווה היו שיפור ניכר לעומת קודמותיהן מסדרת דקוטה הדרומית, בכך שהיו בהן תוספת של 60 מטר באורך, מנועים חזקים יותר, וכן תותחים ימיים בעלי קליבר מוגדל המסוגלים לירות למרחקים גדולים יותר. עיצוב האוניות מסדרת איווה נחשב לאחד היפים ביותר של אוניית קרב שנבנו אי פעם, ומתאפיין בחרטום צר וארוך ובשלושה צריחי תותחים רבי עוצמה. אף שהן נחשבות אוניות ים פתוח מצוינות, לעיתים קרובות החרטום נשטף במי ים בגלל צורתו הצרה ובשל המרחק הרב ממרכז הכובד של האונייה. צורתו הצרה של החרטום הקשתה גם על מיגון הצריח הקדמי של האוניות, הקרוי "צריח מספר אחד". כמו כל אוניות המערכה של אמריקה בתקופת בנייתן, החימוש כלל שני צריחים עיקריים לפני מבנה העל, וצריח נוסף מאחור. תותחי חמישה אינץ' משניים דו-תכליתיים נוספים (נגד מטוסים ונגד אוניות) הקיפו את מבנה העל של האונייה.
אוניות המערכה מסדרת איווה היו ייחודיות בשל מספר סיבות. ראשית, אוניות אלו תוכננו כאוניות קרב מהירות, הנשענות על שילוב של מהירות וכוח אש, ומסוגלות לשייט במהירות שווה למהירותן של קבוצות קרב בראשות נושאות המטוסים. שנית, הן תוכננו כך שיוכלו לעבור דרך תעלת פנמה. המרווח בין קירות תאי השיט בתעלה (תאים מבטון שבהם ניתן להעלות או להוריד אונייה בעזרת שינוי מפלס המים בתאים - והם הקובעים את הרוחב המרבי של האונייה המסוגלת לעבור בתעלה) לבין גוף האונייה הוא של שלושים ס"מ בלבד בכל צד - אלו הן האוניות הרחבות ביותר המסוגלות לעבור בתעלה. שלישית, כל האוניות בסדרה חודשו והוחזרו לשירות פעיל במהלך נשיאותו של רונלד רייגן וכחלק מתוכניתו ל-"צי 600 הספינות", ובמיוחד כתגובה לסיירות החדשות מסדרת קירוב של הצי הסובייטי. רביעית, כל האוניות היו פעילות, אם כי לסירוגין, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. לבסוף, כל ארבע האוניות עדיין קיימות כאוניית מוזיאון, דבר יוצא דופן מכיוון שצי ארצות הברית בדרך כלל נפטר מאוניותיו הישנות על ידי טיבוען כאוניות מטרה או מכירתן למפעלי מיחזור מתכות.
כלי השיט שהפכו בסופו של דבר לאוניות המערכה מסדרת איווה נולדו מתוכנית המלחמה Orange של הצי האמריקאי, תוכנית מלחמה באוקיינוס השקט נגד יפן. מתכנני המלחמה ציפו שהצי האמריקאי יעסוק ויתקדם במרכז האוקיינוס השקט, עם קווים ארוכים של תקשורת ולוגיסטיקה שיהיו פגיעים לסיירות יפניות מהירות. החשש העיקרי היה שמערך הקרב המסורתי של הצי האמריקני, בן 21 קשר, יהיה איטי מכדי לאלץ את כוחות המשימה היפניים הללו לקרב, בעוד שנושאות מטוסים מהירות יותר וסיירות הליווי שלהם יהיו עולים על סיירות המערכה מסדרת קונגו, אשר שודרגו בשנות ה-30 לאוניות מערכה מהירות. כתוצאה מכך, הצי האמריקני חזה בניתוק מהיר של מערך הקרב שיכול להביא את הצי היפני לקרב. אפילו במהלך תהליך הפיתוח של אוניות המערכה הקודמות מסדרת קרוליינה הצפונית וסדרת דקוטה הדרומית, נשקלו ברצינות עיצובים שיכולים להגיע למעל 30 קשר כדי להתמודד עם האיום של ספינות "תותחים גדולים" מהירות. במקביל, נחזו כוח תקיפה מיוחד המורכב מאוניות מערכה מהירות הפועלות לצד נושאות ומשחתות; כוח כזה יכול לפעול באופן עצמאי בשטחים מראש ולפעול כסיור. רעיון זה התפתח בסופו של דבר ל-Fast Carrier Task Force, אם כי באותה התקופה לא היה ידוע עדיין ידה של מי תהיה על העליונה - אוניית המערכה או נושאת המטוסים. נושאת המטוסים עדיין לא נטלה חלק באף קרב ימי משמעותי, ואילו אוניית המערכה הייתה פלטפורמה ימית שהוכיחה את יעילותה לאורך שנים רבות.
גורם נוסף היה "סעיף המדרגות הנעות" של הסכם הצי השני של לונדון, שהחזיר את מגבלת קליבר הנשק מ-14 אינץ' (356 מ"מ) ל-16 אינץ' (406 מ"מ). יפן סירבה לחתום על האמנה ובמיוחד סירבה לקבל את מגבלת קליבר ה-14 אינץ' של תותחים או את היחס של 5:5:3 של מגבלות הטונאז' של ספינות מלחמה עבור בריטניה, ארצות הברית ויפן, בהתאמה. זה הביא לכך ששלוש מעצמות האמנה, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, יזמו את סעיף המדרגות הנעות לאחר אפריל 1937. הפצת ראיות מודיעיניות בנובמבר 1937 של אוניות ראשה יפניות שהפרו הסכמים ימיים גרמה לסמכויות האמנה להרחיב את סעיף המדרגות הנעות ביוני 1938, אשר תיקן את מגבלת ההדחק הסטנדרטי לאוניות המערכה מ-35,000 טון ארוך (35,600 טון) ל-45,000 טון ארוך (45,700 טון).
העבודה על מה שיהפוך בסופו של דבר לאוניות המערכה מסדרת איווה החלה בתכנונים הראשונים בתחילת 1938, בהנחייתו של אדמירל תומאס סי הארט, ראש המועצה הכללית, בעקבות הקריאה המתוכננת של "סעיף המדרגות הנעות" שיאפשר מקסימום תפוסה סטנדרטית של אוניית ראשה בתפוסה של 45,000 טון אימפריאלי (45,700 טון מטרי). תוך שימוש ב-10,000 טון אימפריאלי הנוספים (10,200 טון מטרי) על פני תכנונים קודמים, המחקרים כללו תוכניות לאוניות מערכה "איטיות" של 27 קשרים (50 קמ"ש) שהגדילו את החימוש וההגנה, כמו גם אוניות מערכה "מהירות" המסוגלות להגיע ל-33 קשרים (61 קמ"ש) או יותר. אחד העיצובים ה"איטיים" היה סדרה מורחבת של סדרת דקוטה הדרומית שנושאת 12 תותחי 16 אינץ'/45 קליברים סימן 6 או תשעה תותחי 18 אינץ' (457 מ"מ)/48 קליברים ועם יותר שריון ותחנת כוח גדולה מספיק כדי להניע את האונייה הגדולה יותר באותה מהירות מרבית של 27 קשרים כמו אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית. בעוד שהתכנונים ה"מהירים" הביאו לסדרת איווה, התכנונים ה"איטיים" הסתפקו בסופו של דבר ב-12 תותחי 16 אינץ' ויתפתחו לעיצוב עבור סדרת מונטנה בתפוסה של 60,500 טון לאחר שכל מגבלות האמנה הוסרו בעקבות תחילת מלחמת העולם השנייה. ניתנה עדיפות לתכנון ה"מהיר" על מנת להתנגד ולהביס את סיירות המערכה מסדרת קונגו היפניות בעלות מהירות של 30 קשרים (56 קמ"ש), שיתרון המהירות הגבוהה יותר שלהן על פני אוניות מערכה אמריקאיות קיימות עשוי לאפשר להן "לחדור מבעד לסיירות אמריקאיות, ובכך לפגוע בצורה חופשית בספינות אספקה אמריקאיות", ולכן להכריע את מערך הקרב היפני היה אפוא כוח מניע מרכזי בקביעת קריטריוני התכנון של האוניות החדשות, וכך גם הרוחב המגביל של תעלת פנמה.
עבור אוניות מערכה "מהירות", תכנון אחד כזה, שתוכנן על ידי המדור של חטיבת התכנון של הלשכה לבנייה ותיקון, היה "סיירת קילר". החל מה-17 בינואר 1938, תחת קפטן א.ג. צ'אנטרי, הקבוצה הכינה תוכניות לאוניות עם 12 תותחי 16 אינץ' ו-20 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ), יכולת פנמקס אך חוץ מזה תפוסה בלתי מוגבלת, מהירות מרבית של 35 קשרים (65 קמ"ש) וטווח של 20,000 מיילים ימיים (37,000 ק"מ) בשיוט במהירות החסכונית יותר של 15 קשרים (28 קמ"ש). התוכנית שלהם מילאה את הדרישות הללו עם אונייה בתפוסה סטנדרטית של 50,940 טון אימפריאלי (51,760 טון מטרי), אבל צ'אנטרי האמין שניתן לעשות יותר אם האונייה תהיה כה גדולה; עם תפוסה גדולה מזו של רוב אוניות המערכה, השריון שלה היה מגן עליה רק מפני כלי הנשק בקוטר 8 אינץ' (200 מ"מ) שנישאים על ידי סיירות כבדות.
שלוש תוכניות משופרות - "A", "B" ו-"C" - תוכננו בסוף ינואר. עלייה בשוקע, תוספות עצומות לשריון, והחלפה של 12 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) בסוללה המשנית היו נפוצים בין שלושת העיצובים. "A" היה הגדול ביותר, בתקן של 59,060 טון אימפריאלי (60,010 טון מטרי), והיה היחיד שעדיין נשא את 12 תותחי ה-16 אינץ' בארבעה צריחים משולשים. הוא דרש מנועים בהספק של 277,000 כוחות סוס (207,000 קילוואט) כדי להגיע ל-32.5 קשרים (60.2 קמ"ש). "B" היה הקטן ביותר בתפוסה של 52,707 טון אימפריאלי (53,553 טון מטרי); כמו "A" הייתה לו מהירות מרבית של 32.5 קשרים, אבל "B" דרש מנועים בהספק של רק 225,000 כוחות סוס (168,000 קילוואט) כדי להגיע למהירות זו. הוא גם נשא רק תשעה תותחי 16 אינץ', בשלושה צריחים משולשים. "C" היה דומה אך הוסיף למנועים הספק של 75,000 כוחות סוס (56,000 קילוואט) (בסך הכל 300,000 כוחות סוס (220,000 קילוואט) כדי לעמוד בדרישה המקורית של 35 קשרים (65 קמ"ש). המשקל הנדרש לכך וחגורת שריון ארוכה יותר - 512 רגל (156 מ'), לעומת 496 רגל (151 מ') עבור "B" – פירושו שהאונייה הייתה בתפוסה של 55,771 טון אימפריאלי (56,666 טון מטרי).
במרץ 1938, המועצה הכללית פעלה לפי המלצות המועצה המייעצת לתכנון אוניות מערכה, שהורכבה מהאדריכל הימי ויליאם פרנסיס גיבס, ויליאם הובגורד (אז נשיא בניית ספינות בניו יורק), ג'ון מטן, ג'וזף וו. פאוול ואדמירל בדימוס וראש לשכת החימוש לשעבר ג'וזף שטראוס. מועצת המנהלים ביקשה מחקר תכנון חדש לגמרי, ושוב התמקדה בהגדלת גודלה של סדרת דקוטה הדרומית בתפוסה של 35,000 טון. התוכניות הראשונות שנעשו לכך הצביעו על כך ש-30 קשרים (56 קמ"ש) אפשריים בתפוסה סטנדרטית של כ-37,600 טון אימפריאלי (38,200 טון מטרי). ניתן היה לקבל 33 קשרים (61 קמ"ש) עם 220,000 כוחות סוס (160,000 קילוואט) ותפוסה סטנדרטית של כ-39,230 טון אימפריאלי (39,860 טון מטרי), שהיה הרבה מתחת ל"סעיף המדרגות הנעות" של אמנת לונדון, המגבלה המקסימלית של 45,000 טון אימפריאלי (45,700 טון מטרי).
תכנונים אלו הצליחו לשכנע את המועצה הכללית שאוניית מערכה "מהירה" בעלת 33 קשר מתוכננת היטב ומאוזנת באופן סביר במסגרת "סעיף המדרגות הנעות". עם זאת, מחקרים נוספים חשפו בעיות גדולות עם ההערכות. מהירות האוניות גרמה לכך שיהיה צורך בבולט[2] יותר גדול הן בקדמת האונייה והן באמצע האונייה. יחד עם זה בא המשקל הנלווה לתמיכת התוספות החדשות הללו: היה צורך לחזק את מבנה האונייה ולהגדיל את תחנת הכוח כדי למנוע ירידה במהירות. בסך הכל, היה צורך להוסיף כ-2,400 טון אימפריאלי (2,440 טון מטרי), והמרווח הגדול שמעצבי חיל הים חשבו שיש להם בעבר - בערך 5,000 טון אימפריאלי (5,080 טון מטרי) - נעלם לפתע. השוקע של האוניות הורשה גם הוא לגדול, מה שאיפשר להצר את רוחב האונייה ובכך הפחית את ההספק הנדרש (שכן יחס בין רוחב לשוקע מפחית את ההתנגדות לייצור גלים). זה גם אפשר לקצר את האוניות, מה שהפחית את המשקל.
עם התפוסה הנוספת, המועצה הכללית לא האמינה בכך שהגדלת הטונאז' של 10,000 טון אימפריאלי (10,200 טון מטרי) תאפשר רק תוספת של 6 קשרים (11 קמ"ש) על פני סדרת דקוטה הדרומית. במקום לשמור על תותחי 16 אינץ'/45 קליברים סימן 6 ששימשו בסדרת דקוטה הדרומית, הם הורו שהתכנון המקדים יצטרך לכלול את תותחי הסימן 2 החזקים יותר אך הכבדים משמעותית בקוטר 16 אינץ'/50 קליברים שנשארו מהתותחים המבוטלים של סיירות המערכה מסדרת לקסינגטון ואוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית של שנות ה-20 המוקדמות. תותח זה אמור היה להיות החימוש העיקרי של אוניות המערכה וסיירות המערכה שבוטלו בעקבות החתימה על אמנת וושינגטון בשנת 1922, הסכם בינלאומי שהגביל את מספרן וגודלן של אוניות המערכה שמותר לכל מעצמה לבנות (על האמנה חתמו ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה).
צריח 16"/50 שקל כ-400 טון אימפריאלי (406 טון מטרי) יותר מהצריח 16"/45 קליבר שכבר היה בשימוש וגם היה לו קוטר ברבטה גדול יותר של 39 רגל 4 אינץ' (11.99 מ') בהשוואה לקוטר הברבטה של האחרון של 37 רגל 3 אינץ' (11.35 מ'), כך שהעלייה הכוללת במשקל הייתה כ-2,000 טון אימפריאלי (2,030 טון מטרי). זה העמיד את האונייה על סך של 46,551 טון אימפריאלי (47,298 טון מטרי) - הרבה מעבר למגבלה של 45,000 טון אימפריאלי (46,000 טון מטרי). מושיע לכאורה הופיע בתכנון ראשוני של משרד החימוש לצריח שיוכל לשאת את תותחי ה-50 קליברים ולהתאים גם לברבטה הקטנה יותר של צריח התותח בקליבר 45. חיסכון נוסף במשקל הושג על ידי דילול חלק ממרכיבי השריון והחלפת פלדת הבנייה בפלדת טיפול מיוחד בדרגת שריון(STS) באזורים מסוימים. החיסכון נטו הפחית את תפוסת התכנון הראשונית ל-44,560 טון אימפריאלי (45,280 טון מטרי), אם כי המרווח נותר צמוד. פריצת דרך זו הוצגה בפני המועצה הכללית כחלק מסדרה של תכנונים ב-2 ביוני 1938.
ברם, התותח הנזכר לעיל נדחה לטובת התותח החדש "סימן 7" בקוטר 16 אינץ' בגלל משקלו הקל יותר. התותח החדש חייב היה להיות מותקן על האוניות בגלל ליקוי תכנוני, שנגרם על ידי אי-הבנה בין משרד החימוש ומשרד הבנייה והתחזוקה של הצי האמריקאי: אי-הבנה גרמה לכך שמגיני הצריח של האוניות תוכננו כך שהם לא היו יכולים להחזיק ולתמוך בתותחי "סימן 2" הכבדים יותר. תותח "סימן 7" יועד לירות את אותם הפגזים במשקל של 1,016 ק"ג שירו תותחי ה-16 אינץ' שהותקנו על אוניות מערכה אחרות. אך עם ההתקדמות בתכנון פותחו פגזים חדשים עבור התותח, במשקל של 1,225 ק"ג. הפגזים החדשים יצרו בעיה מבנית שכן שריון הספינה תוכנן כך שיוכל לספוג לכל היותר פגזי 16 אינץ' רגילים (במשך שנים רבות אוזנו המיגון וכוח התקיפה של אוניות מלחמה על ידי הדרישה שאונייה תוכל לספוג פגיעה מתותחיה שלה - הדבר היווה "נוסחת זהב" בבניית אוניות מלחמה). הבעיה התעוררה מאוחר מדי בתהליך הפיתוח ולא נעשה דבר על מנת לפתור אותה, שכן הוחלט שעיבוי השריון יגרום לחריגה מההגבלה על הדחי המרבי של 45,000 טון.
במאי 1938, הקונגרס של ארצות הברית העביר את חוק וינסון השני, ש"חייב להגדיל 20% בכוחו של הצי של ארצות הברית". המעשה נתמך על ידי קרל וינסון, חבר קונגרס דמוקרטי מג'ורג'יה שהיה יו"ר ועדת בית הנבחרים לענייני הצי והשירותים המזוינים. חוק וינסון השני עדכן את הוראות חוק וינסון-טרמל משנת 1934 וחוק הצי של 1936, אשר "אישר את בניית אוניות המערכה האמריקאיות הראשונות מזה 17 שנים", בהתבסס על הוראות האמנה הימית של לונדון. משנת 1930; חוק זה נחתם במהירות על ידי הנשיא פרנקלין רוזוולט וסיפק את המימון לבניית סדרת איווה. כל ספינה עלתה כ-100 מיליון דולר.
כששנת 1938 הגיעה לסיומה, תכנון החוזה של סדרת האיווה כמעט הושלם, אך הוא התפתח ללא הרף כאשר מספנת הצי של ניו יורק, המספנה המובילה, ערכה את תכנון הפרטים הסופי. תיקונים אלה כללו שינוי עיצוב התורן, החלפת התותחים המקוריים בקוטר 1.1 אינץ' (27.9 מ"מ)/75 קליבר שהיו אמורים לשמש עבור נ"מ (AA) בתותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ')/70 קליבר ותותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ (1.57 אינץ')/56 קליבר, והזזת המרכז ידיעות קרב לתוך גוף המבנה המשוריין. בנוסף, בנובמבר 1939, מספנת הצי של ניו יורק שינתה מאוד את החלוקה הפנימית של חדרי המכונות, שכן בדיקות הראו שההגנה התת-ימית בחדרים אלו אינה מספקת. החלוקה האורכית של חדרים אלה הוכפלה, והתוצאה של זה הייתה מועילה בבירור: "ההשפעה הפרוספקטיבית של ההצפה ירדה בערך בחצי ומספר הספיגות ומכאן של הפתחים בסיפון השלישי הצטמצם מאוד". למרות שהשינויים פירושם משקל נוסף והגדלת הקורה ב-1 רגל (0.30 מ') ל-108 רגל 2 אינץ' (32.97 מ'), זה כבר לא היה בעיה מרכזית; בריטניה וצרפת ויתרו על הסכם הצי השני של לונדון זמן קצר לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. התפוסה הסטנדרטית המתוכננת הייתה 45,873 טון ארוך (46,609 טון), בערך 2% עודף משקל, כאשר איווה וניו ג'רזי הונחו ביוני וספטמבר 1940. עד שאוניות סדרת האיווה הושלמו והופעלו בשנים 1943–1944, הגידול ניכר בחימוש נגד מטוסים - יחד עם ההגנה על פיצולים ומקומות לינה בצוות - ואלקטרוניקה נוספת הגדילו את התפוסה הסטנדרטית לכ-47,825 טון ארוך (48,592 טון), בעוד שתפוסה במעמס מלא הפכה ל-57,540 טון ארוך (58,460 טון).
תכנון האוניות הושלם, וחוזים נחתמו עם המספנות בחודש יולי 1939. במקור היו האוניות "איווה" (BB-61), "ניו ג'רזי" (BB-62) ו-"מיזורי" (BB-63) אמורות להיות בעלות עיצוב זהה. "ויסקונסין" (BB-64), "אילינוי" (BB-65) ו-"קנטקי" (BB-66) היו אמורות להיות גדולות יותר, איטיות יותר ובעלות 12 תותחים ראשיים. לקראת סוף 1939 היה ברור שהצי זקוק לאוניות מערכה מהירות רבות, ולכן הוחלט שבתחילה "ויסקונסין" לבדה, אך לאחר מכן גם "אילינוי" ו-"קנטקי" ייבנו בעיצוב הזהה לזה של שלוש הראשונות.
האוניות מסדרת איווה נבנו בשלוש מספנות שונות:
אורך אוניות המערכה מסדרת איווה הוא 860 רגל 0 אינץ' (262.13 מ') בקו המים ואורך כולל של 887 רגל 3 אינץ' (270.43 מ') עם רוחב של 108 רגל 2 אינץ' (32.97 מ'). במהלך מלחמת העולם השנייה, השוקע היה 37 רגל 2 אינץ' (11.33 מ') במעמס מלא של 57,540 טון ארוך (58,460 טון) ו-34 רגל ¼9 אינץ' (10.60 מ') בתפוסה קרבית מתוכננת של 54,889 טון ארוך (55,770 טון). כמו שני הסדרות הקודמות של אוניות מערכה אמריקאיות מהירות, אוניות האיווה כוללות תחתית משולשת מתחת למצודה המשוריינת ושבלונות משוריינות סביב הצירים הפנימיים. ממדי אוניות האיווה הושפעו מאוד מהמהירות. כאשר חוק וינסון השני הועבר על ידי הקונגרס של ארצות הברית בשנת 1938, הצי האמריקני עבר במהירות לפיתוח אוניית מערכה בתקן 45,000 טון שתעבור דרך תעלת פנמה ברוחב 110 רגל (34 מ'). התבססות על נוסחה אמפירית משנת 1935 לחיזוי המהירות המקסימלית של ספינה על סמך מחקרים במודל מוקטן בפלחים של צורות גוף שונות ומדחפים ומשפט אמפירי חדש שפותח שקישר בין אורך קו המים לרוחב מרבי, חיל הים ניסח תוכניות לסדרת אוניות מערכה עם רוחב מרבי של 108 רגל 2 אינץ' (32.97 מ'), שכאשר הכפילו אותה ב-7.96 התקבל אורך קו מים של 860 רגל (262 מ'). חיל הים גם קרא לתת לסדרה מצודה מוארכת ובאמצע הספינה, שיגבירו את המהירות, וחרטום בולבוסי.
האיווה הפגינו יציבות טובה, מה שהפך אותם למשטחי נשק יציבים. בעת תפוסה קרבית מתוכננת, הגובה המטאצנטרי של הספינות (GM) היה 9.26 רגל (2.82 מ'). אף שהן נחשבות אוניות ים פתוח מצוינות, לעיתים קרובות החרטום נשטף במי ים בגלל צורתו הצרה ובשל המרחק הרב ממרכז הכובד של האונייה. צורת הגוף שלהן גם גרמה לתצורות ריסוס אינטנסיביות מאוד, מה שהוביל לקושי מסוים בתדלוק משחתות ליווי.
אוניות המערכה מסדרת איווה היו בין האוניות החמושות ביותר ששירתו בצי האמריקאי. הסוללה הראשית של תותחי ה-16 אינץ' הייתה יכולה לתקוף מטרות בטווח של יותר מ-39 קילומטר עם מגוון רחב של פגזים, החל מפגזים חודרי שריון רגילים, ועד לפגזי נשק גרעיני טקטי. הסוללה המשנית, בעלת קליבר וטווח קטנים הרבה יותר, הייתה יכולה להסב פגיעות חמורות לספינות קטנות ולמטוסים חודרים. האוניות נבנו במקור עם תותחי נ"מ רבים בקוטר 40 מ"מ. תותחים אלו הוחלפו במהלך השנים בטילי ים-אוויר, במערכות לוחמה אלקטרונית וכן במערכות נגד טילים מדגם "פלנקס".
החימוש העיקרי של האוניות מסדרת איווה הוא תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)\50-קליבר המותקנים בשלושה צריחים בעלי שלושה תותחים כל אחד: שני צריחים לפני מבנה העל וצריח נוסף מאחוריו. אורכם של התותחים הוא 20 מטר (היחס בין אורך התותח לקוטרו הוא בערך 50, ומכאן הביטוי 50-קליבר). התותח בולט כ-13 מטר מהצריח. כל תותח שוקל בערך 108,000 ק"ג, קרוב למשקלה של מעבורת החלל. התותח יורה פגזים השוקלים בין 850 ל-1200 ק"ג, במהירות לוע מקסימלית של 820 מטר לשנייה, ולטווח של עד 39 ק"מ. כשפגז נורה לטווח המקסימלי הוא שוהה באוויר יותר מדקה וחצי בזמן מעופו.
מעל פני הסיפון בולט רק ראש הצריח. הצריחים משתרעים על פני ארבעה סיפונים (צריחים מספר 1 ו-3) או חמישה סיפונים (צריח מספר 2). החללים התחתונים של הצריחים כוללים חדרים לעיבוד ולטיפול בפגזים ומקומות אחסון לחומר הנפץ ההודף המשמש לירי. תפעול כל צריח דורש צוות של בין 77 ל-110 מלחים. הצריחים אינם מחוברים לאונייה אלא מונחים על גלגלים מיוחדים. לכן, לו הייתה האונייה מתהפכת היו הצריחים נופלים החוצה. (צילומים תת-מימיים של הביסמרק מראים בתי צריח ריקים, שהתפנו בזמן טביעתה).
כל תותח בצריח יכול להתרומם ללא תלות בשני התותחים הנוספים. כמו כן יכול כל תותח לירות באופן עצמאי. האונייה יכולה לירות בכל צירוף אפשרי של תותחים, כולל מטח מכל התותחים בבת אחת. בניגוד למיתוס פופולרי אין הרתע מסיט את האונייה הצידה באופן משמעותי, אפילו בעת ירי של הסוללה כולה[3]. התותחים יכולים להתרומם מזווית של −5° ועד 45°+, במהירות של עד ל-12° בשנייה. הצריחים יכולים להסתובב בערך 300° במהירות של 4° לשנייה. התותחים לעולם אינם יורים ישירות קדימה.
לכל תותח יש מחסן תחמושת של 108 פגזים ובסך הכל האונייה מצוידת ב-972 פגזים.
התותחים הגדולים תוכננו לירות פגזי 16 אינץ' (406 מ"מ) רגילים, אך התקדמות ושיפורים טכנולוגיים הובילו לפיתוח סוגים נוספים של פגזים, לרבות:
הסוללה המשנית של הספינה כללה תותחים בקוטר 5 אינץ'\38-קליבר בסדרה של צריחים כפולים. בתחילה יועדה הסוללה המשנית להיות חלק ממערכת הנ"מ של האונייה, אך עם הגידול במהירות ובכושר התמרון של המטוסים קטנה יעילות התותחים בתפקיד זה. השימוש בתותחים אלה התרבה שוב לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עם פיתוחם של פגזי 5 אינץ' בעלי מרעום קרבה שהתפוצצו ליד המטרה ולא דרשו פגיעה ישירה בה. עם הזמן, תפקידה של הסוללה המשנית עבר בעיקר להפגזת חוף מטווח קצר וכן להגנה מפני כלי שיט קטנים. עד למודרניזציה בתחילת שנות ה-80 היו מוצבים על האונייה עשרה צריחים כפולים של תותחי ה-5 אינץ', חמישה בכל צד של האונייה. במהלך תהליך המודרניזציה הוסרו מכל צד שני צריחים שנמצאו בירכתי מבנה העל על מנת לפנות מקום לטילים, וכך נשארו על האוניות שישה צריחים בלבד. התותחים הם בעלי טווח אפקטיבי של 14 ק"מ, וקצב הירי שלהם מוגבל על ידי ביצועי הצוות. צוות טוב יכול לשחרר בין 16 ל-23 פגזים בדקה.
התקיפה הבריטית בטרנטו והתקיפה היפנית על פרל הארבור הבהירו שכוח אווירי עומד לשחק תפקיד חשוב במלחמה. האוניות מסדרת איווה תוכננו להיות פלטפורמות נ"מ מטילות אימה. כל אחת מהאוניות נשאה 20 צריחים של תותחי "בופורס" בקוטר 40 מ"מ, ובכל צריח הוצבו ארבעה תותחים. כמו כן הוצבו גם 49 תותחי "אורליקון" 20 מ"מ על כל אונייה. עד סוף מלחמת העולם השנייה הפסיקו תותחי ה-20 מ"מ להיות נשק נ"מ יעיל, מכיוון שכוח העצירה שלהם לא הספיק כנגד המטוסים הכבדים והמהירים יותר שפותחו לקראת סוף המלחמה. הבעיה הייתה חמורה אף יותר בכל הקשור לעצירת מתקפות הקמיקזה. עד לשנת 1950 הוסרו מהאוניות כמעט כל תותחי ה-20 מ"מ. במהלך תהליך המודרניזציה של שנות ה-80 הבין הצי שלא ניתן יהיה לפגוע במטוס קרב סילוני מהיר בעזרת תותחי ה-40 מ"מ. על כן הוסרו מהאוניות כל תותחי ה-40 מ"מ, והמקלעים האחרונים בקוטר 20 מ"מ. במקומם התקין הצי בכל אונייה ארבע מערכות נ"מ מדגם "פלנקס".
במהלך תהליך המודרניזציה של שנות ה-80 הותקנו על האוניות שלוש מערכות נשק חשובות. הראשונה היא מערכת ה-"פלנקס". שתי המערכות האחרות הן טילים המסוגלים לפגוע הן במטרות יבשה והן במטרות ימיות.
כל אחת מהאוניות בסדרת איווה צוידה ב-16 טילי שיוט ים-ים מדגם AGM-84 הרפון. צינורות השיגור נמצאים בצמוד לארובה האחורית, בכל צד שלה נמצאים שמונה צינורות - ארבעה בכל פוד. טווח טיל ההרפון הוא 85 מיילים ימיים (157 ק"מ). כדי להגדיל את הטווח והדיוק כנגד מטרות יבשתיות נוספו לאוניות האיווה 32 טילי שיוט ים-חוף מדגם BGM-109 טומהוק, שנמצאים בשמונה משגרי תיבות משוריינות.
במהלך מלחמת המפרץ השתמשו האוניות מיזורי וויסקונסין בטילי הטומהוק באופן נרחב. במהלך המלחמה שימשה הוויסקונסין כמפקדת התקיפה בטילי הטומהוק, ותזמנה את רצף השיגורים שסימנו את תחילתו של מבצע "סופה במדבר". כדי לפנות מקום למערכות הנשק החדשות היה צורך להסיר ארבעה מצריחי התותחים בקוטר 5 אינץ'\38-קליבר של האוניות.
כמו רוב אוניות המערכה האחרונות, גם האוניות מסדרת איווה צוידו בכלי טיס למטרות סיור והכוונת תותחים.
המטוסים המוקדמים היו מטוסי ים ששוגרו בעזרת מעוטים שהיו מותקנים על סיפון הירכתיים של האונייה. לאחר השלמת משימתם היו המטוסים נוחתים על פני המים, שטים אל ירכתי האונייה, ומורמים בעזרת עגורן חזרה אל המעוט. בתחילה נשאו האוניות מטוסים מדגם OS2U "קינגפישר" (Kingfisher). מטוסי סיור ימיים אלו היו בעלי חימוש מועט ושימשו אך ורק למטרות תצפית והכוונת תותחים. בדרך כלל נשאו האוניות מסדרת האיווה שלושה מטוסים כל אחת, שניים על המעוטים ועוד אחד על משטח קרוב. בתחילת 1945 הוחלפו מטוסי ה"קינגפישר" במטוסי SC "סי-הוק" (Seahawk).
לקראת סוף שנות ה-40 לא היה עוד צורך בשימוש בשיטה הלא בטיחותית של שיגור והחזרת מטוסי הים, שכן מסוקים הובאו על מנת להחליף את המטוסים. המסוקים יכולים היו לבצע את כל משימות הסיור וההכוונה ואף לנהל משימות חיפוש והצלה. המסוקים הראשונים פעלו מראש צריח מספר 2, שכן סיפון הירכתיים היה עדיין עמוס מדי. לאחר זמן קצר הוסרו המעוטים והפעלת המסוקים עברה לירכתי האונייה.
בתחילת שנות ה-90 קיבלו אוניות סדרת איווה כלי טיס חדש למטרות סיור והכוונת תותחים. כל אחת מהאוניות יכולה הייתה להחזיק עד שמונה כלי טיס בלתי מאוישים מדגם RQ-2 פיוניר שפותחו במשותף על ידי התעשייה האווירית לישראל ותאגיד AAI. כלי טיס אלו שוגרו מסיפון הירכתיים בעזרת רקטות עזר, שפעלו לזמן קצר והושלכו למים מיד לאחר השיגור. ה"פיוניר" היה מסוגל להגיע למהירות של 144 קמ"ש ולשהות באוויר יותר מארבע שעות. מכיוון שהנחתת ה"פיוניר" על האונייה ללא הסבת נזק לכלי עצמו קשה גם בנסיבות הטובות ביותר, מותחים רשת גדולה בירכתיים והמל"ט מוטס ישירות לתוכה.
ה"פיוניר" נושא מצלמת וידאו בפוד מתחת לגחון, ומשדר בזמן אמת תמונות וידאו חזרה אל האונייה כדי שהמפעילים יוכלו לראות את עמדות האויב, או להבחין בפגיעות הפגזים המשוגרים מהתותחים הכבדים. כלי טיס אלו שימשו באופן מקיף את האוניות מיזורי וויסקונסין במהלך מבצע "סופה במדבר". הרתעתם של אמצעים אלו היא כה רבה, עד כי הוויסקונסין הייתה האונייה הראשונה בהיסטוריה, שכוחות אויב נכנעו לה בעקבות טיסה של המל"ט שלה מעליהם. זאת גם הייתה הכניעה הראשונה בהיסטוריה לכלי טיס בלתי מאויש כלשהו.
תחנת הכוח של אוניות הסדרה הורכבה משמונה דוודי Babcock & Wilcox וארבעה סטים של הפחתה כפולה של טורבינות עם גיר, כאשר כל סט טורבינה מניע גל הנע בודד. באופן ספציפי, הטורבינות עם הילוכים באיווה ומיזורי סופקו על ידי ג'נרל אלקטריק, בעוד שהמכונות המקבילות בניו ג'רזי ובוויסקונסין סופקו על ידי וסטינגהאוס. תחנת הכוח הפיקה 212,000 כוחות סוס (158,000 קילוואט) והניעה את האונייה עד למהירות מרבית של 32.5 קשרים (60.2 קמ"ש) במעמס מלא ו-33 קשרים (61 קמ"ש) בתפוסה סטנדרטית. האוניות נשאו 8,841 טונות ארוכות (8,983 טון) של מזוט שהעניקו להן טווח של 15,900 מיילים ימיים (29,400 ק"מ) במהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש). שני הגאים מאוזנים למחצה העניקו לאוניות קוטר סיבוב טקטי של 814 יארד (744 מ') במהירות 30 קשרים (56 קמ"ש) ו-760 יארד (695 מ') במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש).
חללי המכונות חולקו לאורך לשמונה תאים עם חדרי בעירה ומנועים לסירוגין כדי להבטיח בידוד הולם של רכיבי מכונות. ארבעה חדרי בעירה כל אחד הכילו שני דוודים מסוג M הפועלים בעוצמה של 600 PSI (4,137 קילו-פסקל; 42 קילוגרם-כוח לסמ"ר) עם טמפרטורת יציאה מקסימלית של מחמם-על של 850°F (454°C). מנועי ההרחבה הכפולה מורכבים מטורבינת לחץ גבוה (HP) ומטורבינת לחץ נמוך (LP). הקיטור מועבר תחילה דרך טורבינת HP המסתובבת במהירות של עד 2,100 סל"ד. הקיטור, שהתרוקן במידה רבה בשלב זה, מועבר לאחר מכן דרך צינור גדול לטורבינת ה-LP. עד שהוא מגיע לטורבינת ה-LP, לא נותר לה עוצמה של יותר מ-50 PSI (340 קילו-פסקל) של לחץ. טורבינת ה-LP מגדילה את היעילות והכוח על ידי מיצוי האנרגיה הקטנה האחרונה מהקיטור. לאחר היציאה מטורבינת ה-LP, אדי הפליטה עוברים למעבה ואז מוחזרים כמי הזנה לדוודים. מים שאבדו בתהליך מוחלפים בשלושה מאיידים, שיכולים לייצר 60,000 גלונים ליום (3 ליטר לשנייה) של מים מתוקים. לאחר שהדוודים התמלאו, המים המתוקים הנותרים מוזנים למערכות המים הניתנות לשתייה של הספינה לשתייה, מקלחות, רחיצת ידיים, בישול וכו'. כל המשתנות וכל השירותים פרט לאחד בסדרת איווה נשטפו במי מלח על מנת לחסוך במים מתוקים. הטורבינות, במיוחד טורבינת HP, יכלו להסתובב ב-2,000 סל"ד; הצירים שלהם מונעים דרך הילוך הפחתה המסובב את צירי המדחף במהירויות של עד 225 סל"ד, בהתאם למהירות הרצויה של הספינה. אוניות הסדרה צוידו בארבעה מדחפים: הזוג החיצוני המורכב ממדחפים בעלי ארבעה להבים בקוטר 18.25 רגל (5.56 מ') והזוג הפנימי מורכב ממדחפים עם חמישה להבים בקוטר 17 רגל (5.18 מ'). עיצובי המדחף אומצו לאחר שבדיקות מוקדמות יותר קבעו כי חילוף המדחף גרם לירידה ביעילות במהירויות מעל 30 קשרים (56 קמ"ש). שני גלי ההנע הפנימיים שוכנו בשכבות כדי להחליק את זרימת המים אל המדחפים ולשפר את החוזק המבני של הירכתיים.
לכל אחד מארבעת חדרי המנועים יש זוג גנרטורים טורבינות שירות של האונייה בהספק של 1,250 קילוואט (SSTG), המספקים לאונייה הספק חשמלי כולל ללא חירום של 10,000 קילוואט בזרם חילופין של 450 וולט. בנוסף, לכלי השיט זוג גנרטורים דיזל חירום של 250 קילוואט. כדי לאפשר לתקן או לעקוף מעגלים חשמליים שנפגעו בקרב, בסיפונים התחתונים של הספינה יש מערכת כוח נפגעים, אשר ניתן להשתמש בכבלים בעלי 3 חוטים ושקעי קיר גדולים הנקראים "ביסקוויטים" כדי לנתב מחדש את החשמל.
מכ"מי החיפוש המוקדמים ביותר שהותקנו היו מכ"ם חיפוש אווירי SK ומכ"ם חיפוש עילי של SG במהלך מלחמת העולם השנייה. הם היו ממוקמים על התורן הראשי ועל מגדל בקרת האש הקדמי של אוניות המערכה, בהתאמה. כשהמלחמה הגיעה לסיומה, הציגה ארצות הברית את מכ"ם חיפוש אווירי SK-2 ומכ"ם חיפוש עילי של SG; סדרת איווה עודכנה כדי לעשות שימוש במערכות אלו בין השנים 1945 ו-1952. במקביל, מערכות המכ"ם של האוניות תוגברו עם התקנת מאתר הגובה SP על התורן הראשי. בשנת 1952, מכ"ם חיפוש עילי AN/SPS-10 ומכ"ם חיפוש אווירי AN/SPS-6 החליפו את מערכות המכ"ם SK ו-SG, בהתאמה. שנתיים לאחר מכן הוחלף מאתר הגובה SP במאתר גובה AN/SPS-8, שהותקן על התורן הראשי של אוניות המערכה.
בנוסף למכ"מי החיפוש והניווט הללו, סדרת איווה צוידה גם במגוון מכ"מים של בקרת אש עבור מערכות הנשק שלהם. החל מהפעלתן, עשו אוניות המערכה שימוש בזוג מערכות בקרת אש Mk 38 עם מכ"ם בקרת אש Mark 8 כדי לכוון את תותחי ה-16 אינץ' ורביעיית מערכות בקרת אש Mk 37 עם מכ"ם בקרת אש Mark 12 ומכ"ם מציאת גובה Mark 22 לכוון את סוללות התותחים 5 אינץ'. מערכות אלו שודרגו עם הזמן כאשר ה-Mark 13 החליפה את ה-Mark 8 וה-Mark 25 החליפה את ה-Mark 12/22, אך הן נותרו אבני היסוד של מערכות המכ"ם הקרביות בסדרת איווה במהלך הקריירה שלהן. הערכת הטווח של מערכות בקרת ירי אלה סיפקה יתרון דיוק משמעותי על פני ספינות קודמות עם מדדי טווח אופטיים; הדבר הודגם ליד לגונת טרוק ב-16 בפברואר 1944, כאשר האיווה ירתה במשחתת היפנית נובאקי מטווח של 35,700 יארד (32.6 ק"מ) ופגעה בה, וקבעה את השיא של המרחק הארוך ביותר בהיסטוריה.
במלחמת העולם השנייה, אמצעי הנגד האלקטרוניים (ECM) כללו את ציוד SPT-1 ו-SPT-4; אמצעי תמיכה אלקטרוניים פסיביים (ESM) היו זוג מאתרי כיוון מכ"ם DBM ושלוש אנטנות קליטת יירוט, בעוד שהרכיבים הפעילים היו משבשי TDY-1 הממוקמים בצידי מגדל בקרת האש. הספינות צוידו גם במערכת הזיהוי, זע"ט (IFF) Mark III, שהוחלפה ב-IFF Mark X כאשר האוניות עברו שיפוץ בשנת 1955. כאשר הניו ג'רזי הופעלה מחדש בשנת 1968 למלחמת וייטנאם, היא הייתה מצוידת במערכת ULQ-6 ECM.
במהלך המודרניזציה שלהן במסגרת תוכנית צי 600 הספינות, שודרגו שוב מערכות המכ"ם של אוניות המערכה מסדרת איווה. מערכת המכ"ם AN/SPS-6 לחיפוש אווירי הוחלפה במערך המכ"ם AN/SPS-49 (שגם הגדיל את יכולות הניווט הקיימות באוניות המערכה), ומערכת המכ"ם AN/SPS-8 לחיפוש עילי הוחלף במכ"ם החיפוש AN/SPS-67.
עד מלחמת קוריאה החליפו מטוסי סילון את מטוסי הבוכנה, מה שהגביל מאוד את יכולתן של סוללות נ"מ 20 מ"מ ו-40 מ"מ ומערכות התותחים שלהן לעקוב אחר מטוסי אויב ולהפיל אותם. כתוצאה מכך, תותחי הנ"מ ומערכות בקרת האש הקשורות אליהם הוסרו כאשר הופעלו מחדש. ניו ג'רזי קיבלה את הטיפול הזה ב-1967, והאחרות עברו זאת במהלך המודרניזציה שלהן בשנות השמונים. בשנות ה-80, כל ספינה קיבלה גם רביעיית תושבות Phalanx CIWS שעשו שימוש במערכת מכ"ם כדי לאתר קליעי אויב מתקרבים ולהשמיד אותם עם תותח גאטלינג 20 מ"מ לפני שהם יכלו לפגוע באונייה.
עם תוספת קיבולת הטילים של אוניות המערכה בשנות ה-80 הגיעו מערכות תומכות אש נוספות לשיגור ולהנחיית התחמושת. כדי לירות את טילי הים-ים הרפון, אוניות המערכה צוידו במערכת בקרת האש SWG-1, וכדי לירות את טילי הטומהוק השתמשו אוניות המערכה במערכת בקרת האש SWG-2 או SWG-3. בנוסף למערכות הנשק ההתקפי הללו, אוניות המערכה צוידו ב-AN/SLQ-25 Nixie כדי לשמש פיתוי נגד טורפדות אויב; מערכת לוחמה אלקטרונית SLQ-32 שיכולה לזהות, לתפוס ולהונות מכ"ם של היריב; ומערכת Mark 36 SRBOC לירי רקטות מוץ שנועדו לבלבל את טילי האויב.
מלבד האלקטרוניקה שנוספה לבקרת נשק, כל ארבע אוניות המערכה צוידו בחבילת תקשורת ששימשה גם סיירות וגם סיירות טילים מונחים שהיו בשירות באותה תקופה. חבילת תקשורת זו כללה את אנטנת OE-82 לתקשורת לוויינית אך לא כללה את מערכת הנתונים הטקטיים הימיים.
כמו כל אוניות המערכה, אוניות האיווה נשאו מיגון שריון כבד מפני ירי פגזים ופצצות עם הגנה תת-מימית משמעותית מפני טורפדו. תוכנית השריון של "הכל או כלום" של איווה עוצבה ברובה על פי הדגם של סדרת דקוטה הדרומית הקודמת, ותוכננה לתת אזור של חסינות מפני אש מתותחי 16 אינץ'/45 קליבר בין 18,000 ל-30,000 יארד (16,000 ו-27,000 מ') משם. מערכת ההגנה הורכבה משריון קרופ (KC) מוקשה כלפי חוץ מדרגה A ושריון הומוגני מסוג קרופ בדרגה B; יתר על כן, פלדה לטיפול מיוחד (STS), פלדה מבנית בעלת מתיחה גבוהה עם תכונות שריון הדומות לדרגה B, שימשה רבות בציפוי גוף כדי להגביר את ההגנה.
המצודה המורכבת ממחסני התחמושת ומחדרי המכונות הייתה מוגנת על ידי ציפוי גוף חיצוני STS בעובי 1.5 אינץ' (38 מ"מ) וחגורת שריון מסוג Class A בעובי 12.1 אינץ' (307 מ"מ) המותקנת על לוח משענת STS בעובי 0.875 אינץ' (22.2 מ"מ); חגורת השריון משופעת ב-19 מעלות, שוות ערך ל-17.3 אינץ' (439 מ"מ) של שריון Class B אנכי ב-19,000 יארד. חגורת השריון נמשכה עד לתחתית המשולשת, כאשר החלק התחתון Class B מתחדד ל-1.62 אינץ' (41 מ"מ). הקצוות של המצודה המשוריינת סגורים על ידי מחיצות רוחביות Class A אנכיות בגודל 11.3 אינץ' (287 מ"מ) עבור איווה וניו ג'רזי. שריון המחיצה הרוחבי על מיזורי ווויסקונסין הוגדל ל-14.5 אינץ' (368 מ"מ); השריון הנוסף הזה סיפק הגנה מפני גריפה של אש ישירות קדימה, מה שנחשב סביר יותר בהתחשב במהירות הגבוהה של האיווה. שריון הסיפון מורכב מסיפון מזג אוויר STS בעובי 1.5 אינץ' (38 מ"מ), סיפון שריון ראשי בדרגה B ו-STS משולב בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) וסיפון רסיסים STS בעובי 0.63 אינץ' (16 מ"מ). מעל המחסנים, סיפון הפיצול מוחלף בסיפון STS שלישי בעובי 1 אינץ' (25 מ"מ) המפריד בין מחסני התחמושת לסיפון המשוריין הראשי. חדרי מחסני המטענים ההודפים מופרדים מפלטפורמות הצריח על ידי זוג מחיצות STS טבעות בעובי 1.5 אינץ' מתחת למכסים להגנה מפני הרשף. התקנת שריון על אוניות הסדרה גם שונה מאלה של אוניות מערכה קודמות בכך שהשריון הותקן בזמן שהאוניות עדיין היו "בבנייה" ולא לאחר השקת האוניות.
לאוניות הסדרה היו צריחי סוללה ראשיים מוגנים בכבדות, עם מגני חזית מסוג B ו-STS בעובי 19.5 אינץ' (495 מ"מ), דפנות מסוג A בעובי 9.5 אינץ' (241 מ"מ) בצדדים, דפנות מסוג A בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) מאחור וגג Class B בעובי 7.25 אינץ' (184 מ"מ). שריון הברבטות של הצריח הוא Class A עם גובה של 17.3 אינץ' (439 מ"מ) ו-11.6 אינץ' (295 מ"מ) הפונה לקו האמצע, המשתרע עד לסיפון השריון הראשי. שריון מגדל הניווט הוא Class B בעובי 17.3 אינץ' (439 מ"מ) מכל הצדדים ו-7.25 אינץ' (184 מ"מ) על הגג. צריחי הסוללה המשנית ומרחבי הטיפול היו מוגנים על ידי שריון בעוביי 2.5 אינץ' (64 מ"מ) של STS. צירי ההנעה ותא ההיגוי מאחורי המצודה היו בעלי הגנה ניכרת, עם 13.5 אינץ' (343 מ"מ) רצועת צד מסוג A וגג 5.6-6.2 אינץ' (142–157 מ"מ).
אזור החסינות של השריון התכווץ במידה ניכרת כנגד תותחים המקבילים לתותחי 16 אינץ'/50 קליבר משלהם חמושים בפגז חודר השריון Mk 8 בשל מהירות הלוע המוגברת של הנשק וחדירת פגז משופרת; הגדלת השריון הייתה מגבירה משקל ומפחיתה את המהירות, פשרה שהמועצה הכללית לא הייתה מוכנה לעשות.
הגנת הטורפדו של האיווה התבססה על העיצוב של סדרת דקוטה הדרומית, עם שינויים כדי לטפל בחסרונות שהתגלו במהלך בדיקות קייסון. המערכת היא "בליטה" פנימית המורכבת מארבעה מחיצות טורפדו אורכיות מאחורי ציפוי גוף החוץ החיצוני עם עומק מערכת של 17.9 רגל (5.46 מ') לקליטת האנרגיה של ראש נפץ טורפדו. הארכת חגורת השריון לתחתית המשולשת, שם היא מתחדדת לעובי של 1.62 אינץ' (41 מ"מ), משמשת כאחת ממחיצות הטורפדו וקיוו כי תוסיף להגנה; הקצה התחתון של החגורה היה מרותך למבנה התחתון המשולש והמפרק חוזק ברצועות תחתונו עקב מפרק קל שגרם לחוסר המשכיות מבנית. מחיצות הטורפדו תוכננו להתעוות בצורה אלסטית כדי לספוג אנרגיה ושני התאים החיצוניים הועמסו בנוזל על מנת לשבש את בועת הגז ולהאט את הרסיסים. גוף האונייה החיצוני נועד לפוצץ טורפדו, כאשר שני תאי הנוזל החיצוניים סופגים את הזעזוע ומאטים כל רסיסים או פסולת בעוד שהחגורה המשוריינת התחתונה והתא הריק שמאחוריה סופגים את כל האנרגיה שנותרה. עם זאת, הצי גילה בניסויי קייסון בשנת 1939 שהתכנון הראשוני של מערכת ההגנה על הטורפדו היה למעשה פחות יעיל מהתכנון הקודם ששימש בסדרת קרוליינה הצפונית נובעת מהקשיחות של חגורת השריון התחתונה שגורמת לפיצוץ להזיז משמעותית את מחיצת האחיזה הסופית פנימה למרות שנותרה אטומה למים. כדי למתן את ההשפעות, חוזק הסיפון השלישי והמבנה התחתון המשולש מאחורי חגורת השריון התחתונה ומיקום הסוגריים שונה. המערכת של איווה שופרה גם בהשוואה לסדרת דקוטה הדרומית באמצעות מרווח קרוב יותר של המחיצות הרוחביות, עובי גדול יותר של החגורה התחתונה במפרק התחתון המשולש, והגדלת הנפח הכולל של ה"בליטה". המערכת שונתה עוד יותר עבור שתי האוניות האחרונות של הסדרה, אילינוי וקנטקי, על ידי ביטול מפרקים לאורך מחיצות מסוימות; על פי הערכות, זה שיפר את חוזק המערכת בכ-20%.
בהתבסס על שיעורים יקרים בזירת האוקיינוס השקט, הועלו חששות לגבי יכולת השריון באוניות המערכה הללו לעמוד בהפצצות אוויריות, במיוחד הפצצות בגובה באמצעות פצצות חודרות שריון. התפתחויות כמו כוונת הפצצה של נורדן הניעו עוד יותר את החששות הללו. בעוד התכנון של האיווה היה רחוק מכדי לטפל בסוגיה זו בצורה מספקת, הניסיון בזירת האוקיינוס השקט הוכיח בסופו של דבר שהפצצה לא מונחית בגובה רב אינה יעילה כנגד ספינות מלחמה מתמרנות.
לפי המסורת נקראות כל אוניות המערכה של הצי האמריקאי על שם מדינות שונות בארצות הברית, וגם שש האוניות המתוכננות מסדרת איווה נקראו על שם מדינות. האוניות שירתו במהלך מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם (אונייה אחת) ומלחמת המפרץ (שתי אוניות). בזמני שלום הוקצו האוניות שוב ושוב לצי המילואים. הסיבה לכך היא העלות הגבוהה של הפעלתן ותחזוקת כלי הנשק שלהן.
ערך מורחב – איווה (BB-61)
איווה (BB-61) הייתה האונייה הראשונה בסדרה. בנייתה של האונייה החלה ב-27 ביוני 1940 והאונייה נכנסה לשירות פעיל ב-22 בפברואר 1943. היא שירתה בחזית הפאסיפית, והשתתפה בין היתר בקרב ים הפיליפינים. לאחר סיום המלחמה צורפה איווה לצי המילואים, עד שהוחזרה לשירות על מנת להשתתף בהפגזות חוף במהלך מלחמת קוריאה. בשנת 1958 הוחזרה איווה שוב לצי המילואים והשתייכה אליו עד שנת 1984. במהלך 1984 חודשה הספינה והוחזרה לשירות, כחלק מתוכניתו של רייגן לצי 600 הספינות. ב-19 באפריל 1989 התפוצץ צריח מספר 2 של האונייה וגרם למותם של 47 אנשי צוות. התפוצצות הצריח הייתה בין הסיבות הראשיות להוצאתה הסופית מהשירות באמצע 1990.
ב-2011 נתרמה איווה למרכז אוניות המערכה הפסיפי, ארגון ללא כוונת רווח בלוס אנג'לס. האונייה הועברה לרציף 87 בנמל לוס אנג'לס בקיץ 2012 שם היא משמשת כאוניית מוזיאון בשם מוזיאון אוניית המערכה איווה.
ערך מורחב – ניו ג'רזי (BB-62)
בנייתה של ניו ג'רזי (BB-62) החלה ב-16 בספטמבר 1940. האונייה נכנסה לשירות פעיל ב-23 במאי 1943. היא שירתה בחזית הפאסיפית, השתתפה בהפגזתם של איי מריאנה, וכן בחיפוי כוח נושאות המטוסים במהלך התקיפות על איוו ג'ימה ואוקינאווה. לאחר שהשתייכה במשך זמן קצר לצי המילואים, הוחזרה לשירות על מנת לתקוף מטרות בקוריאה הצפונית. בשנת 1957 הוצאה שוב מהשירות, הפעם עד שנת 1968. ניו ג'רזי הייתה הספינה היחידה מהסדרה שהשתתפה במלחמת וייטנאם, שבמהלכה היא הפגיזה מטרות על חופי וייטנאם וירתה יותר מ-3,000 פגזים. באותה תקופה הייתה הניו ג'רזי אוניית המערכה הפעילה היחידה בעולם. בין 1969 ל-1982 שהתה שוב בהספנה. במהלך שנות ה-80 שירתה האונייה באזור הים התיכון והפגיזה מטרות בעמק הבקאע שבלבנון, בעקבות פיגוע התאבדות כפול במפקדת המארינס האמריקאית בביירות. בשנת 1991 הוצאה הספינה משירות פעיל בפעם האחרונה, והיא עוגנת כיום בקמדן שבניו ג'רזי ומשמשת כאוניית מוזיאון.
ערך מורחב – מיזורי (BB-63)
בנייתה של מיזורי (BB-63) החלה ב-6 בינואר 1941, והיא נכנסה לשירות פעיל ב-11 ביוני 1944. במלחמת העולם השנייה השתתפה מיזורי בקרבות איוו ג'ימה ואוקינאווה, ותקפה את האיים הונשו והוקאידו שביפן עצמה. ב-2 בספטמבר 1945, כשעגנה במפרץ טוקיו, נחתם עליה הסכם הכניעה ללא תנאי של יפן, בנוכחות האדמירל צ'סטר נימיץ והגנרל דאגלס מקארתור, שהביא לסיום מלחמת העולם השנייה. מיזורי הייתה היחידה מבין ארבע האוניות שלא הוצאה משירות פעיל לאחר תום המלחמה. היא השתתפה במלחמת קוריאה, והוחזרה להספנה בשנת 1955. בשנת 1986 הוחזרה מיזורי לשירות פעיל, ונטלה חלק במבצע "סופה במדבר", שבו ירתה טילי טומהוק והפגיזה את החוף בתותחיה הכבדים. מיזורי הוצאה משירות פעיל בשנת 1992, ונמחקה מרשימות הצי ב-1995. כיום היא נמצאת בפרל הארבור שבהוואי ומשמשת כאוניית מוזיאון.
ערך מורחב – ויסקונסין (BB-64)
בנייתה של ויסקונסין (BB-64) החלה ב-25 בינואר 1941. היא נכנסה לשירות פעיל ב-16 באפריל 1944. במלחמת העולם השנייה השתתפה הוויסקונסין בין היתר בהפגזת אטול אוליטי ואיים שונים בפיליפינים, והעניקה חיפוי לכוח נושאות המטוסים תחת פיקודם של האדמירלים ויליאם הלסי וריימונד ספרואנס. משנת 1948 עד 1951 הייתה האונייה חלק מצי המילואים, ולאחר מכן הוחזרה לשירות פעיל על מנת להשתתף במלחמת קוריאה. בשנת 1958 היא הוספנה שוב. בשנת 1988 החלה הוויסקונסין את תקופת השירות השלישית שלה, והשתתפה יחד עם אחותה, המיזורי, בהפגזות ובירי טילים במהלך מלחמת המפרץ. האונייה הוצאה משירות פעיל בסוף 1991. האונייה עוגנת כעת בנורפוק שבווירג'יניה, שם היא משמשת כאוניית מוזיאון, אך ניתן לגשת רק לסיפון הפתוח שלה (אם כי קיימת תוכנית לפתוח חלקים מהספינה לקהל המבקרים בעתיד).
ערך מורחב – אילינוי (BB-65)בנייתה של אילינוי (BB-65) החלה ב-15 בינואר 1945, אך הבנייה הופסקה ב-12 באוגוסט של אותה השנה. באותו הזמן הייתה האונייה במצב מוכנות של בערך 22%. גוף האוניה הלא גמור נמכר למיחזור בספטמבר 1958.
ערך מורחב – קנטקי (BB-66)בנייתה של קנטקי (BB-66) החלה ב-6 בדצמבר 1944, אך הבנייה הושעתה ב-17 בפברואר 1947 לאחר שהבנייה הושלמה כדי 72%. בשנת 1950 הועברה הקנטקי מהמבדוק היבש שבו שכנה, כדי לפנות מקום לתיקון המיזורי. חרטום האונייה שימש בשנת 1956 לתיקון החרטום הפגוע של הוויסקונסין. הגוף הנותר של האונייה נמכר בשנת 1958 לחברת מיחזור מתכות בבוסטון שבמסצ'וסטס.
במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעה רק המיזורי בקרב. היא נפגעה פעמיים בשתי התקפות קמיקזה שונות. במתקפה הראשונה, שנערכה ב-11 באפריל 1945, הצליח מטוס לחדור דרך הגנת הנ"מ המסיבית של האונייה והתרסק בצד ימין, מעט מתחת לסיפון המרכזי. הכנף הימנית של המטוס נקרעה ממקומה ונשפך ממנה דלק על אחד מתותחי ה-5 אינץ'. הדליקה כובתה במהירות והנזק לאונייה היה מועט. גופת הטייס היפני נמצאה על האונייה ורב החובל החליט שהטייס ביצע את משימתו כמיטב-יכולתו ובגבורה ולכן זכאי להלוויה צבאית. לא כל אנשי הצוות הסכימו עם ההחלטה, שכן בסופו של דבר הטייס היה אויבם וניסה להרוג אותם, אך הוראות רב החובל כובדו והטייס נקבר בים למחרת היום בטקס צבאי מלא. במתקפת הקמיקזה השנייה לא פגע המטוס באונייה עצמה, אך הכנף שלו פגעה ושיסעה את המנוף שבירכתי האונייה לפני שהמטוס נפל לים והתפוצץ. הפיצוץ שילח שברים על פני הסיפון, גרם למספר פציעות וניקב את מגן צריח מספר 3.
במהלך שנות ה-50 נפגעו גם המיזורי וגם הוויסקונסין בתאונות שונות. המיזורי עלתה על שרטון בעת שיצאה למשימת אימונים ממספנת נורפוק שבפורתסמות' ב-17 בינואר 1950. האונייה נתקעה למשך יותר משבועיים על השרטון, ולבסוף ב-1 בפברואר 1950 הצליחו לשוב ולהציף אותה על המים והיא נגררה לתיקון. הוויסקונסין נפגעה בהתנגשות עם המשחתת איטון (USS Eaton) ב-6 במאי 1956, בשעת ערפל כבד. כתוצאה מההתנגשות נהרס חרטום הוויסקונסין והיא חזרה לנורפוק. במקום לתקן את החרטום הוחלט להחליף את כולו בחרטום של האחות הלא גמורה, קנטקי. כתוצאה מההחלפה נמשכו התיקונים פרק זמן קצר מאוד, והאונייה הייתה מוכנה להפליג שוב ב-28 ביוני.
התאונה הגדולה ביותר על סיפון אחת מהאוניות בסדרה התרחשה על סיפון האיווה ב-19 באפריל 1989. פיצוץ בצריח מספר 2 של האוניה גרם למותם של 47 אנשי צוות. המלחים הציפו במהירות את מחסן הנשק וחומרי-הנפץ שבתחתית הצריח, וכך הצליחו כנראה למנוע נזק כבד בהרבה לכל האונייה. בהתחלה העלתה חקירה של הצי תאוריה שלפיה פוצץ אחד מהמלחים המתים מטען חבלה בניסיון להתאבד בעקבות סיום של מערכת יחסים הומוסקסואלית עם מלח אחר על האונייה. אך תאוריה זו נזנחה מאוחר יותר בעקבות גילוי ממצאים חדשים. האמונה הרווחת כעת היא שסיבת הפיצוץ, שמעולם לא נקבעה בוודאות, נגרמה כתוצאה מחשמל סטטי שהצית אבקת שרפה חופשית. מכיוון שהאונייה הוצאה משירות זמן קצר לאחר מכן, לא תוקן הנזק מעולם.
במהלך מלחמת המפרץ נפגעה המיזורי מ-"אש ידידותית" שנורתה מתותח "פלנקס" שהיה ממוקם על סיפון הפריגטה ג'ארט (USS Jarrett). כמה מהכדורים פגעו במבנה העל של האונייה ופצעו מלח אחד. עד היום לא ידוע מה גרם לירי, אולם הסברה הרווחת היא שמוץ ששוגר מהמיזורי הפעיל את המערכת האוטומטית וגרם לה לנסות ולפגוע בו.
בתחילת שנות ה-80 הוצאו ארבע אוניות הסדרה מצי המילואים והוחזרו לשירות פעיל. הסיבה העיקרית לכך הייתה הופעתן של סיירות המערכה מסדרת קירוב של הצי הסובייטי. מניע נוסף הייתה תוכניתו של רונלד רייגן לצי 600 הספינות שמטרתה הייתה חיזוק משמעותי של הכוח הימי האמריקאי. האוניות מסדרת איווה נחשבו לתשובה הולמת לסיירות המערכה מסדרת קירוב. העלות הכוללת של חידוש ארבע האוניות הייתה 1.7 מיליארד דולר. במהלך המודרניזציה הוסרו רוב נשקי הנ"מ המיושנים של האוניות ובמקומם הותקנו מערכות נשק המיועדות לפגיעה במטרות ימיות ויבשתיות. מכיוון שהספינות לא היו יכולות עוד לפעול כנגד מטוסים וטילים הנורים עליהן, הוחלט בתחילה להתקין טילי ים-אוויר מדגם RIM-7 סי ספארו. אך התקנתם בוטלה מכיוון שלא ניתן היה להציב מסגרת סופגת זעזועים יעילה מספיק, שתוכל לספוג את הזעזוע מירי התותחים הכבדים של האונייה מבלי להרוס את רכיבי המכ"ם של הטילים. בעקבות ביטול ההתקנה נשארו האוניות ללא הגנה כנגד מטוסים, ורק מערכת ה-"פלנקס" סיפקה הגנה מסוימת כנגד טילים ומטוסים בטווח קצר.
חידוש נוסף שהותקן על האוניות היה מכ"ם הקצאת מטרות לטילים, שהותקן על התורן הראשי של האוניות, ואילו התורן שהיה מותקן לפני הארובה השנייה הוסר. מכיוון שכלי הנ"מ הישנים של האוניות הוסרו, הסיפונים הפכו להרבה פחות צפופים. כמו כן, האוניות הצריכו צוות קטן הרבה יותר על מנת להפעילן, בין היתר הודות לאוטומציה של מערכות רבות וכן ביטול תותחי ומקלעי הנ"מ שדרשו אנשי צוות רבים על מנת להפעילם.
את העובדה שהמודרניזציה תרמה רבות ליעילות הקרבית של האוניות והתאימה אותן למציאות המשתנה תדיר של האיומים בים, ניתן לראות בציטוט של אדמירל סרגיי גורשקוב, מפקד הצי הסובייטי באותה התקופה, לאחר שראה תרגיל ימי של נאט"ו שכלל את האיווה:
אתם האמריקאים לא מבינים איזה אוניות מלחמה מטילות אימה יש לכם בארבע אוניות המערכה האלו. לאחר בדיקה קפדנית הסקנו שכלי השיט המפוארים הללו הם המפחידים ביותר בכל הארסנל הימי שלכם. כשנמצא בקרב נוכל לזרוק כל מה שיש לנו על האוניות הללו וכל כוח האש שלנו ינתז מהן או יהיה בעל השפעה מעטה. אז נהיה סחוטים, נבחין בכם באים מעבר לאופק, ואז תטביעו אותנו.
— סרגיי גורשקוב
ארצות הברית החזיקה במשך זמן רב באופציה להפעיל מחדש את האוניות איווה וויסקונסין. מחיר ההפעלה מחדש תומחר ב-430 מיליון דולר לתוכנית הפעלה שתארך כ-14 חודשים, ו-500 מיליון דולר לתוכנית של 10 חודשים[4]. עלות שדרוג האוניות ביכולת לשגר טילי "טומהוק" תהיה גבוהה, שכן הצי הפסיק להשתמש בתיבות השיגור המשוריינות שנמצאות על האוניות. את טילי ה-"טומהוק" החדשים אי אפשר לירות מהתיבות, ויהיה צורך להתקין מערכות שיגור אנכיות לשם הפעלתם.
הצי מחזיק ביותר מ-15,000 פגזים בקוטר 16 אינץ', אך לא יצר חדשים מאז שנות ה-60.
שתי האוניות תוחזקו בהתאם לחוק ההגנה הלאומית של שנת[5] 1996, הכולל את דרישות המוכנות הבאות מאוניות המערכה:
הצי האמריקאי תכנן בתחילה להחזיק את שתי האוניות ברשומות עד שתותחים וטילים חדשים לסיוע אש יכנסו לשירות בין השנים 2003 ו-2008. ב-17 במרץ 2006 מחק מזכיר הצי, שפעל תחת חוק הקצבת ההגנה לשנת 2006, את האיווה והוויסקונסין מהרשומות. האוניות הועברו לאיגודים מוזיאוניים, כמו אחיותיהן, המיזורי והניו ג'רזי.
ישנם הטוענים שצבא ארצות הברית זקוק לאוניות ולתותחי ה-16 אינץ' שלהן.
חלק ממפקדי חיל הנחתים האמריקאי נלחמו כדי להחזיר את האוניות לשירות. לטענתם כלי נשק קיימים אינם יכולים לספק כוח אש הולם לתקיפה אמפיבית או לפעולות חוף, ותוכניות ההצטיידות של הצי במשחתות מסדרת זומוואלט שיוכלו להעניק סיוע זה התעכבו.
חסידי אוניות המערכה טוענים שפגזים הנורים מתותחים זולים הרבה יותר בפגיעה במטרות חוף מטילים או מפצצות המוטלות ממטוסים. כמו כן הם מציינים שמערכות הנחיה ועזרים רקטיים הופכים את הפגזים של היום לניתנים לירי לטווח רחוק ומדויק יותר מקודמיהם.
טענות המתנגדים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
