איזה רגש אחר מחלחל בדברי מכתבו. איזה עצב מיוחד. איזה רגש עצב בעת שיודעים, שצריך להיות רגש מה, ומהו לא יודעים... "מכאן ומכאן" יוסף חיים ברנר
גיזרון
מקבילה בערבית: השורש غضب (ע'צ'ב) במשמעות "כעס".
משמעות המילה בעברית החדשה שונה מעט ממשמעותה במקרא. לעתים מופיעה המילה בהקשר של כעס, כגון ”וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד“ (בראשית לד, פסוק ז) או ”מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף“ (משלי טו, פסוק א), ואף המפרשים מבארים אותה כמעין זַעַף (למשל: רש"י על מלכים א א' ו' שלהלן, או השרש ע־צ־ב בספר השרשים לרד"ק).
לעתים מופיע "עצב" במקרא בהקשר של סבל או יגיעה: ”וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ“ (ישעיהו יד, פסוק ג), או ”אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים“ (בראשית ג, פסוק טז), או לגבי פירות היגיעה ”פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי“ (משלי ה, פסוק י).
נדמה מכך שמשמעות המילה במקרא רחבה יותר ממשמעותה בעברית החדשה.
מערבית: عَصَب(עַצַב) במשמעות קרובה - עצב, גיד או מיתר.
בימי הביניים טרם הייתה אבחנה מדויקת בין גידים ועצבים, שנקראו לעתים "גידים לבנים". גיד הנשה למשל הוא ככל הנראה עצב השת. כן ראו פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו של ד"ר אברהם שטינברג.
בספרות הרפואה של ימי הביניים מופיעה המילה "עצב" לצד מילים אחרות שנשאלו מערבית. למשל: בפתיחת ספר הרפואה "פרקי משה" נכתב: העצב אשר יבוא לעצל בכח החוש והתנועה מהמוח וחוט השדרה מתחבר בכל עצל אם כתחלתו או בין התחלתו ואמצעותו "פרקי משה" פרק א', הרמב"ם (עצל=שריר, מערבית عَضَلَة).
ולפניו נכתב אצל הראב"ע: וכל זה הכח העצבים וּמְשְׁכָּנוֹ במוח, לפי שממנו יתפשט לכל כחות הגוף "ספר העצמים", אברהם אבן עזרא, וראו במקור.
יש מפרשים שמצאו משמעות זו כבר במקרא, ובפרט בפסוק ”יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי“ (איוב י, פסוק ח):
הרמב"ן אמר בפירושו על הפסוק: "ויש אומרים כי החוטים הבאים מן המוח וחוט השדרה נקראו 'עצבים' בלשון הקודש, כי כן נקראו בלשון ישמעאל 'עצב'".
אברהם אבן עזרא כתב: "רובי המפרשים אמרו כי עצבוני הוא מלשון קדר 'בראו מיתרי הגוף'...".
על הפסוק ”עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם“ (תהלים קלה, פסוק טו) מפרש מצודת ציון: "כן תקרא הצורת גלולים, כי מעצבת לב עובדיה. קורא אליה ואינו נענה". כן הוא מפרש בירמיהו כ"ב כ"ח, שמואל א ל"א ט, ועוד.
סברה אחרת היא מלשון צורה ועיצוב דווקא, וראו בגיזרון עיצב להלן.
הרלב"ג אומר בפרושו על הפסוק: "עצבוני: ציירוני. כטעם 'עצביהם כסף וזהב', שהם הצלמים אשר הם מצויירים לפי הצורה אשר ירצו לעשותם; ורמז בה אל הכח המצייר אשר נתן השם יתברך בזרע; ומעניין זה ארז"ל 'אין מעציבין את הקטן' (בבלי, מסכת שבת, דף קמז עמוד א)". גם רש"י מפנה לגמרא זו, ובה הוא מפרש: "ואין מעצבין את הקטן - לשון 'ידיך עצבוני'; שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמדת צלמו".
משמעות זו של יצירה ועיצוב יכולה להתאים גם לעָצָב במשמעות פסל לעבודה זרה, כשהיא מתייחסת ליצירתו בידי אדם. אפשר והיא הרחבה של משמעות היגיעה ופירותיה שציינו לעיל (פסוקים כמו ”וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ“ (ישעיהו יד, פסוק ג), ”פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי“ (משלי ה, פסוק י)).
ערך בוויקיפדיה: עצב (רגש)
