מידע נוסף ניתוח דקדוקי ...
ניתוח דקדוקי |
כתיב מלא | ממלא מקום |
הגייה* | memale makom |
חלק דיבר | שם־עצם |
מין | זכר |
שורש | מ־ל־א, ק־ו־ם |
דרך תצורה | צרף |
נטיות | ר׳ מְמַלְּאֵי־מָקוֹם |
סגירה
- [עממי] מי שמשמש בתפקיד כתחליף בהיעדרו של אחר.
גיזרון
- הביטוי מופיע לראשונה בלשון חכמים, אלא שמשמעותו אז הייתה "מחליף המצליח להשתוות לקודמו".
- לדוגמה, במסכת כתובות דנה הגמרא בהורשת תפקיד הנשיא מרבי יהודה הנשיא לבנו הבכור רבן גמליאל. אחד החכמים סובר שישנה הורשה אוטומטית של התפקיד לבן הבכור, ומביא ראיה מהפסוק ”וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר“ (דברי הימים ב׳ כא, פסוק ג). אלא שעל כך משיבים ”ההוא ממלא מקום אבותיו הוה, ורבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה“ (בבלי, מסכת כתובות – דף קג, עמוד ב). כלומר, אין הקבלה בין המקרים, שכן יהורם הגיע לדרגת אביו, אך רבן גמליאל אינו מגיע לדרגת רבי יהודה הנשיא.
- כותב על כך יוחנן ברויאר [1].: "[...] פירוש 'ממלא מקום אבותיו' הוא שהבן צריך למלא את כל מקומו של האב, [...] הפועל ממלא משמש כאן איפה בהוראתו הרגילה, שהוא מציין בה את תפיסת כל מילואו של השטח"
סימוכין
"מוצאו והוראתו של הביטוי 'ממלא מקום'" מאת יוחנן ברויאר, מתוך לשוננו סה (תשס"ג), עמ' 260-249)
מידע נוסף השורש מלא ...
השורש מלא |
השורש מ־ל־א הוא שורש מגזרת נל"א.
נטיות הפעלים
מ־ל־א |
עבר |
הווה/בינוני |
עתיד |
ציווי |
שם הפועל |
קַל |
מָלֵא |
מָלֵא |
יִמְלָא |
-אין- |
לִמְלֹא |
נִפְעַל |
נִמְלָא |
נִמְלָא |
יִמָּלֵא |
הִמָּלֵא |
לְהִמָּלֵא |
הִפְעִיל |
|
|
|
|
|
הֻפְעַל |
|
|
|
-אין- |
-אין- |
פִּעֵל |
מִלֵּא |
מְמַלֵּא |
יְמַלֵּא |
מַלֵּא |
לְמַלֵּא |
פֻּעַל |
מֻלָּא |
מְמֻלָּא |
יְמֻלָּא |
-אין- |
-אין- |
הִתְפַּעֵל |
הִתְמַלֵּא |
מִתְמַלֵּא |
יִתְמַלֵּא |
הִתְמַלֵּא |
לְהִתְמַלֵּא |
הערות
- בהתווספות אותיות השימוש לשורש זה, כאשר ניטה בצורת המקור, מאופיין בתנועת חולם; בִּמְלֹאת, לִמְלֹאת, כִּמְלֹאת וכו'...
- "בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם"-החלטות האקדמיה בדבר פעלים מגזרת נל"א
|
|
סגירה
מידע נוסף השורש קום, ניתוח דקדוקי לשורש ...
השורש קום |
השורש ק־ו־ם הוא שורש מגזרת נע"ו/י.
ניתוח דקדוקי לשורש |
משמעות עיקרית | לעמוד. להתייצב. לא לסגת. להיות נוכח. |
גזרה | |
הופיע לראשונה בלשון | במקרא |
נטיות הפעלים
ק־ו־ם |
עבר |
הווה/בינוני |
עתיד |
ציווי |
שם הפועל |
קַל |
קָם |
קָם |
יָקוּם |
קוּם |
לָקוּם |
נִפְעַל |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
הִפְעִיל |
הֵקִים |
מֵקִים |
יָקִים |
הָקֵם |
לְהָקִים |
הֻפְעַל |
הוּקַם |
מוּקָם |
יוּקַם |
-אין- |
-אין- |
פִּעֵל |
קוֹמֵם קִיֵּם |
מְקוֹמֵם מְקַיֵּם |
יְקוֹמֵם יְקַיֵּם |
קוֹמֵם קַיֵּם |
לְקוֹמֵם לְקַיֵּם |
פֻּעַל |
קוֹמַם קֻיַּם |
מְקוֹמָם מְקֻיַּם |
יְקוֹמַם יְקֻיַּם |
-אין- |
-אין- |
הִתְפַּעֵל |
הִתְקוֹמֵם הִתְקַיֵּם |
מִתְקוֹמֵם מִתְקַיֵּם |
יִתְקוֹמֵם יִתְקַיֵּם |
הִתְקוֹמֵם הִתְקַיֵּם |
לְהִתְקוֹמֵם לְהִתְקַיֵּם |
|
|
סגירה