תורת ההכרה

תורת ההכרה (אֶפִּיסְטֵמוֹלוֹגְיָה; מיוונית עתיקה: אפיסטמֶה (ἐπιστήμη) – ידע, לוגיה (λογία) פירושה "תורה") היא ענף של הפילוסופיה, שבו נחקרים טבעה, מקורותיה וגבולותיה של הידיעה. בעברית נחשבות לעיתים הכרה וידיעה כמילים נרדפות ועל כן אפיסטמולוגיה נקראת גם תורת הידיעה. שאלות מרכזיות בהן תורת ההכרה עוסקת לדוגמה הן: מהי ידיעה? כיצד היא נרכשת? ומהו היחס בין המציאות לידיעה?

נושא מרכזי באפיסטמולוגיה הוא, ניתוח היחסים שבין טבע הידיעה לבין המושגים אמת, הצדקה אפיסטמית, רציונליות ואמונה. נושא נוסף הוא, השאלה האם בכלל ניתן לדעת משהו, כלומר, האם הספקנות היא נכונה ובאיזו מידה. המושג אפיסטמולוגיה נטבע על ידי הפילוסוף הסקוטי ג'יימס פרדריק פרייר אשר פעל במאה ה-19, אולם היבטים שונים שלה משכו את תשומת ליבם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה כבר החל מהפילוסופים הקדם-סוקרטים .

ידיעה

הדיון העכשווי באפיסטמולוגיה עוסק בידיעה טענתית ("ידיעה ש"). ידיעה זו נבדלת מידיעה איך ומהיכרות ישירה. לדוגמה, במתמטיקה ידוע ש: 44 = 22 + 22, אבל גם ישנה ידיעה כיצד לחבר מספרים ולבצע פעולות חשבון. בנוסף, ישנה ידיעה של היכרות ישירה עם אנשים, צבעים וצלילים. ברטרנד ראסל הבחין לראשונה בספרו "בעיות הפילוסופיה" בין ידיעה על ידי תיאור (Knowledge by Description, סוג של "ידיעה ש") וידיעה בהיכרות ישירה (Knowledge by Acquaintance). גילברט רייל הדגיש את ההבדל בין "ידיעה ש" ו"ידיעה איך" בספרו "The Concept of Mind". לדוגמה, רכיבה על אופניים היא בחלקה "ידיעה איך". אולם הידיעה לגבי שיווי המשקל הפיזיקלי היא "ידיעה ש" ולא נובעת מהידיעה איך לרכוב. אין קשר לוגי הכרחי בין סוגי הידיעות.

האמנה (Belief)

האמנה היא תוכן מחשבה שהחושב מצמיד לה ערך אמת, כלומר רואה בה אמיתית (בין אם באופן מוצדק או לאו). לדוגמה, אם אני מאמין שהשמים כחולים אזי אני מחזיק בהאמנה "השמיים הם כחולים" ומאמין כי היא אמיתית.

אמת (Truths)

אמת היא תכונה או מצב של התאמה לעובדות או למציאות. מושג האמת נקשר באופן הדוק למושג ההאמנה. האמנה יכולה להיות אמיתית או שקרית. אם היא שקרית, אז ניתן לומר ש-X מאמין ש-Y אבל אי אפשר לומר X יודע ש-Y מכיוון שהשימוש הלשוני במילה ידיעה מניח את אמיתות ההאמנה עליה נסובה הידיעה. במילים אחרות, אם מישהו יודע משהו, אז לא ייתכן שהאמנה שלו היא שקרית. לדוגמה, אם אדם חוצה גשר רעוע אז ניתן לומר שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס. אם הגשר קורס, אז האדם החזיק בהאמנה שקרית. קשה לומר שהאדם ידע שהגשר בטוח, אף על פי שהגשר קרס. אם הגשר קרס, אמונתו לא הייתה ידיעה. למרות כל אלו, גם אם האדם האמין שהגשר לא עומד לקרוס והגשר אכן לא קרס, לא נרצה לומר שהאדם ידע שהגשר הוא בטוח - מכיוון שייתכן שאותו אדם לוקח סיכונים (ואז חסרה לו הצדקה).

הצדקה (Justification)

דיאגרמת אוילר שמייצגת את הגדרת הידיעה כהאמנה אמיתית מוצדקת.

באפיסטמולוגיה, המונח הצדקה משמש באופן הבא: אמונה היא מוצדקת אם יש סיבה טובה להחזיק בה. מקורות הצדקה עשויים לכלול חוויה תפיסתית (עדויות החושים), היגיון ועדות סמכותית. עם זאת, אמונה מוצדקת אינה מבטיחה שהאמונה נכונה, שכן אדם יכול להיות מוצדק בגיבוש אמונות המבוססות על ראיות מאוד משכנעות שבכל זאת היו מטעות.

בדיאלוגים של אפלטון - בעיקר במנון ותאיטיטוס - מופיעות מספר תשובות לשאלת הידיעה. אחת מהן היא כי ידיעה היא האמנה אמיתית שיש לה הצדקה כלשהי, בין אם דרך הסבר או דרך הגדרה. מאז ועד שנות ה-60 של המאה ה-20 התפיסה כי ידיעה היא האמנה אמיתית מוצדקת היא ההגדרה המקובלת לידיעה בפילוסופיה. לפי הגדרה זו, אמת היא תנאי הכרחי לידיעה, אך לא תנאי מספיק. תנאי הכרחי נוסף לידיעה הוא הצדקה של האמנה. לדוגמה, אדם שחוצה גשר רעוע מכיוון שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס, אך אין לו תשובה לשאלה מדוע הוא חושב שהגשר לא יקרוס, הוא לא יכול לדעת שהגשר בטוח, גם אם הוא חצה אותו והגשר לא קרס. חולה שמאמין שהוא יחלים ממחלה ללא הצדקה לאמונתו לא יכול לדעת שהוא יחלים. רק במקרה שהוא הצדיק את החלמתו, וגם, הוא אכן החלים, ניתן לומר עליו שהוא ידע שהוא יחלים.

מסיבות אלו, הוגדרה ידיעה כך: S יודע ש-P אם ורק אם:

• P אמיתי;
• S מאמין ש-P אמיתי;
• ל-S יש הצדקה להאמין ש-P.

בעיית גטייר

בשנות ה-60 ערער אדמונד גטייר על הגדרה זו באמצעות דוגמאות נגדיות. ערעורו מכונה "בעיית גטייר". גטייר טוען כי קיימים מצבים בהם אדם מחזיק בהאמנה שהיא גם אמיתית וגם מוצדקת, ולמרות זאת האמנתו אינה יכולה להיחשב לידיעה. גטייר מתאר מצב בו ישנם שני אנשים סמית' וג'ונס, אשר מחכים לקבלת תשובה בנוגע לקבלה למקום עבודה. לשניהם יש גם בדיוק 10 מטבעות בכיסיהם. סמית' מאמין כי ג'ונס יקבל את העבודה, וכמו כן הוא יודע כי לג'ונס יש 10 מטבעות בכיס. מכך הוא מגיע להאמנה "מי שיש לו 10 מטבעות בכיס יקבל את העבודה". אך סמית' לא מודע לכך שלו עצמו יש גם 10 מטבעות בכיס. לבסוף מקבל סמית' את העבודה. במצב היפותטי זה, האמנתו של סמית' היא אמיתית ומוצדקת (מכיוון שסמית' יודע שהוא פחות ראוי לעבודה). למרות זאת, לפי גטייר, סמית' לא יודע שהאדם עם 10 המטבעות בכיס יקבל את העבודה. הוא עדיין יהיה מופתע מאוד כאשר הוא ישמע שהוא קיבל אותה. ההאמנה של סמית' היא מוצדקת, אך אמיתותה תלויה במקרה מכיוון שבמקרה גם לסמית' יש בדיוק 10 מטבעות בכיס, אף על פי שהוא לא מודע לכך.

דוגמה פשוטה יותר: אדם מסתכל בשעונו. מדובר בשעון מדויק ואמין, המורה כי השעה היא 12:10. השעה היא באמת 12:10, ולכן ניתן לומר שהאדם מגבש האמנה מוצדקת ונכונה. עם זאת, השעון תקול, ועל-כן לא ניתן לומר שהאמנתו נחשבת לידיעה.

הבעיה עוררה תגובות רבות במחצית השנייה של המאה ה-20 ונחשבה לבעיה מרכזית באפיסטמולוגיה. בעקבותיה הציע רוברט נוזיק הגדרה מחודשת לידיעה: S יודע ש-P אם ורק אם:

• P אמיתי;
• S מאמין ש-P אמיתי;
• אילו P היה שקרי, אז S לא היה מאמין ש-P;
• אם P אמיתי, אז S מאמין ש-P.

לדעת נוזיק הדרישה השלישית פותרת את בעיית גטייר עבור הגדרת הידיעה.

אקסטרנליזם ואינטרנליזם

קיימת הבחנה בין אפיסטמולוגים אקסטרנליסטים לבין אפיסטמולוגים אינטרנליסטים. אקסטרנליסטים סבורים כי גורמים אקסטרנליים (חיצוניים), כאלו שאינם נכללים כמצב פסיכולוגי של היודע, יכולים להוות תנאים לידיעה. כך למשל, תגובתו של אקסטרנליסט לבעיית גטייר תהיה שכדי שהאמנה מוצדקת ואמיתית תחשב לידיעה היא חייבת להיגרם בצורה הנכונה על ידי העובדות הרלוונטיות בעולם. הגרימה הסיבתית, שנמצאת מחוץ לנפשו של היודע, תחשב כתנאי ידיעה חיצוני.

אינטרנליסטים מנגד, טוענים שכל התנאים לידיעה כלולים במצבים פסיכולוגים של היודע. הגותו של רנה דקארט היא דוגמה לגישה אינטרנליסטית להצדקה (אף על פי שההבחנה לא הייתה מוכרת בימיו). לטענתו הדרך היחידה לחוות את העולם החיצוני היא באמצעות החושים, וכי איננו יכולים לקבל את נתוני החושים כאמינים לחלוטין. מכיוון שכך, ידיעה שמבוססת על חושים אינה יכולה להיות גם היא אמינה לחלוטין. ידיעה אמינה לחלוטין היא ידיעה "ברורה ומובחנת".

מכיוון שהאל ברא את העולם, והאל על פי ההנחה הוא טוב, יש להניח כי לבני האדם יש את היכולת לדעת. אך מכאן לא נובע שהאדם לא מסוגל ליפול בטעות. לכן, הדרך לידיעה מובחנת וברורה היא באמצעות ספקנות מתודולוגית, ניסיון להטיל ספק בכל אשר ניתן להיחשב כשקרי. בדרך זו מגיעים למסקנה שלא ניתן להטיל ספק בהטלת הספק ובאקט החשיבה הנלווה לו. מכאן המשפט "אני חושב, משמע אני קיים". על סמך ידיעת משפט זה, התכוון דקארט לבסס את כלל הידיעה האפשרית. הקוגיטו הוא הבסיס האפיסטמולוגי במערכת הפילוסופית של דקארט.

רכישת ידיעה

הדיון בנוגע לרכישת ידיעה עוסק במספר שאלות: הבחנות אפיסטמיות בין ידע אפריורי וידע אפוסטריורי; הבחנה בין סינתזה לאנליזה ככלי הוכחה של ידע; הוויכוח ההיסטורי בין אמפיריציזם לרציונליזם; בעיית הקריטריון או הרגרסיה.

אפריורי ואפוסטריורי

ההבחנה בין המושגים נתונה אמנם במחלוקת אולם ניתן לאפיינם באופן כללי כך:

• ידע אפריורי הוא ידע שאינו תלוי ניסיון, הוא אינו אמפירי, ומושג על ידי השכל לבדו.
• ידע אפוסטריורי הוא ידע שתלוי בדרך כלשהי בניסיון בעולם, ידע שהוא אמפירי בדרך מסוימת.

בחלק ניכר מההיסטוריה של הפילוסופיה ובעיקר בפילוסופיה של העת החדשה התקיימו ויכוחים בנוגע לעצם הִתכנותם של שני סוגי ידיעה אלה.

אנליטי וסינתטי

נראה שחלק מהטענות והמשפטים שאנו מכירים ויודעים זוכים להיות אמיתיים מעצם ההבנה של משמעותם. הדוגמה המפורסמת לכך היא הטענה "כל הרווקים אינם נשואים". כל מי שמבין את משמעות המילה רווק יודע שטענה זו היא אמיתית בכל מצב. פילוסופים, מאז עמנואל קאנט, מכנים טענות כאלו טענות אנליטיות. הן נקראות אנליטיות מכיוון שהן זוכות לאימות מספיק בזכות ניתוח או אנליזה של המרכיבים שלהן. מנגד, טענות סינתטיות הן טענות שאין מספיק להבין את משמעות מרכיביהן על מנת לקבוע את אמיתותן. דוגמה לכך היא הטענה "43 אחוז מרווקי ישראל גרים בחיפה". טענה זו תידרש לאימות אמפירי אם נרצה לברר את נכונותה. קאנט גרס שטענות המתמטיקה והמדע הן טענות סינתטיות אפריורית. לדוגמה, הטענה 12 = 7 + 5 היא אמיתית בהכרח (ומכאן אפריורית) אך מנגד, ניתוח המושג 12 אינו מספיק כדי לדעת שהוא שווה ל-7 ועוד 5. מנגד, רבים ממבקרי קאנט טענו כי משפטי המתמטיקה הם אנליטיים אפריוריים (גוטלוב פרגה לדוגמה). וילארד ואן אורמאן קוויין ערער על עצם ההבחנה בין הסינתטי לאנליטי במאמרו "שתי דוגמות לאמפריציזם".

אמפיריציזם ורציונליזם

על פי האמפיריציזם לניסיון יש תפקיד מכריע ברכישת ידע ובעיקר על ידי תפיסה חושית. אמפריציסטיים מסוימים קבעו כי כל הידע האפשרי הוא ידע שמבוסס על ניסיון (ג'ון סטיוארט מיל לדוגמה), ומנגד, אחרים ראו בלוגיקה ובמתמטיקה יוצאים מן הכלל בהקשר זה. פוזיטיביזם וסוגים של ריאליזם הם פיתוח של העמדה האמפריציסטית.

הרציונליזם מבטל את חשיבות נתוני החושים בתהליך רכישת ידע. על פי הרציונליזם לפעולה השכלית הטהורה יש קדימות מוחלטת בכל תהליך של ידיעה. הרציונליסטים המודרניים, ובראשם דקארט, ראו בחושים כלי שאי אפשר לסמוך עליו ומוביל בעיקר לטעויות. לעומת זאת, מערכת בנויה היטב של שכילה תוכל להוות בסיס איתן ואמין לידיעה. הרציונליסטים שאבו השראה ממבנה הגאומטריה האוקלידית בתור דוגמה למערכת ידיעה נאותה. הם התפעלו ממבנה הכולל אקסיומות ומשפטים שמוכחים מהן באופן דדוקטיבי וחלקם שאפו לבנות מערכת כזו עבור כל הידיעה בכללותה.

אידיאליזם

על פי האידיאליזם ידיעה נרכשת בתהליך אפריורי בתוך הנפש מתוך מושגים שאינם נרכשים בניסיון. תהליך זה נקרא לפעמים גם אינטואיציה או הסתכלות (לתוך עצמי ולא בעולם). אצל קאנט, תהליך הבנת יכולת הידיעה האנושית כלל ניתוח של מבנה נפש האדם, ניתוח של קטגוריות בתהליך הנקרא דדוקציה טרנסצנדנטלית. הוא קרא לתורתו אידיאליזם טרנסצנדנטלי. הנושא העיקרי עבור אפיסטמולוגים אידיאליסטיים הוא מרכזיות התבונה. ידיעה יכולה להירכש אך ורק דרך הנפש ולפיכך היא במהותה אידיאלית.

בעיית הקריטריון

על מנת להצדיק האמנה צריך לפנות להאמנה אחרת. מכאן שייתכנו שתי אפשרויות: או שישנם משפטים שהם אפיסטמולוגיים בסיסיים שאינם זקוקים להצדקה נוספת, או שלכל האמנה יש רגרסיה אינסופית של הצדקות נוספות. כעת האפיסטמולוג מצוי בדילמה, אם הוא מניח כי ישנם משפטים שהם נכונים ללא הצדקה הוא אינו יכול לומר שהוא יודע אותם, מכיוון שידיעה מוגדרת (בדרך כלל) כהאמנה נכונה ומוצדקת, ולהאמנה כזו אין הצדקה. ואם הוא טוען שלכל המשפטים ישנה הצדקה נוצרת שרשרת הצדקות אינסופית, שהוא בתור יצור סופי לעולם לא יכול להכיר. שתי האפשרויות מובילות לכך שלא נוכל להשיג ידיעה אמיתית ומכאן בעיית הקריטריון לידיעה. לאורך ההיסטוריה הבעיה הובילה לעמדות ספקניות. פתרונות אחרים הם בעיקרם מסדתנות קוהרנטיות ורגרסיה.

מסדתנות

על פי המסדתנות (Foundationalism) ישנו מסד לידיעה שאינו זקוק לשום הצדקה נוספת. משפטי יסוד אלו נחשבים למשפטים בסיסיים, מעין אקסיומות, והם יכולים להיחשב לברורים מאליהם (כלומר בעלי הצדקה שחלה על עצמה) או כאלה שלא ניתנים לטעות. תפיסה, זיכרון ואינטואיציה אפריורית מאומצים לעיתים ובתאוריות שונות כדוגמאות למשפטים בסיסיים. הביקורת המרכזית נגד הגישה היא שאם האמנה לא מוצדקת על ידי האמנות אחרות, קבלתה כידיעה תחשב אקראית ולא מוצדקת.

העמדה הקוהרנטיסטית

מי שאינו מקבל את הגישה המסדתנית יכול לטעון כי שרשרת ההצדקה יכולה להיות מעגלית. במקרה זה, כל הצדקה היא בסופו של דבר מעגלית, ככה שהצדקה כלשהי זוכה להיות מוצדקת על ידי עצמה, לאחר שרשרת הצדקות באורך מסוים. לפי העמדה הקוהרנטיסטית, האמנה היא מוצדקת אם ורק אם היא חלק ממערכת קוהרנטית של האמנות משותפות ועקביות. במקום לדבר על שרשרת יכולים גם קוהרנטיסטים לדבר על רשת הוליסטית של האמנות. קוהרנטיזם יכול לקבל מבנה האמנתי מעגלי, אך הוא שולל את הביקורת על המבנה המעגלי. מה שחשוב עבור גישה זו הוא שמערכת ההאמנות כולה יחדיו תהיה עקבית וקוהרנטית. תפיסת הידיעה כאן היא אורגנית יותר ואטומיסטית פחות.

ביקורת על כך הוא שהכלל שדורש קוהרנטית בתוך מערכת הוא בעצמו האמנה שחסרה הצדקה. כלל זה נמצא "מעל" המערכת כולה והוא חל על כולה, לכן לא נראה שייתכן שיוצדק מתוכה.

פתרון נוסף לבעיה, שאינו מסדתני ואינו קוהרנטיסטי, הוא הפתרון האינפיניטיסטי, שקובע כי אכן ישנה רגרסיה אינסופית בשרשרת ההאמנות שלנו אך הרגרסיה איננה קטלנית. כלומר מקיומה של הרגרסיה לא בהכרח נובע כי אין כל בסיס לידיעה.

פרדוקס הספקנות

הגישה הספקנית שוללת כל פתרון לבעיית הקריטריון ומקבלת את הבעיה בתור ראיה לכך שכל ידיעה שהיא היא למעשה האמנה לא מבוססת. מעבר לכך, הגישה הספקנית שואלת האם ידע בכלל הוא מן האפשר ומסיקה כי לא ניתן לקבוע ערך אמת לטענות, אף על פי שאלו לעיתים מאופיינות בתור נשאיות של ערך כזה. במידה מסוימת, התייחסות עצמית אל טיעון הקריטריון פוגמת בגישה הספקנית. זאת משום שהספקן משתמש בבעיית הקריטריון כדי להצדיק את גישתו ובכך לבסס את אמיתותה. אך בעשותו כך, הוא סותר את הטענה כי לא ניתן לעולם לבסס האמנות- לפיכך מדובר בפרדוקס. כנגד ביקורת זו, הספקן הרדיקלי יכול לענות כי הוא אפילו לא יודע אם הוא לא יודע. כלומר, הוא יכול להעמיד בספק את העמדה הספקנית עצמה.

פרדוקס מור

פרדוקס מור הוא האבסורד שבלטעון בגוף ראשון לנכונותה של טענה, אך לכך שהטוען לנכונותה אינו מאמין לה, בו בזמן. חרף כינויה כ"פרדוקס", האבסורד איננו מהווה סתירה במובנה הלוגי. באופן כללי ניתן לומר כי עבור טענה p, פרדוקס מור חל על היגדים מהצורה: "p, אבל אני לא מאמין שp". דוגמאות: "יורד גשם, אבל אני לא מאמין שיורד גשם" או "אני לא מאמין שיורד גשם, אבל יורד גשם". הפרדוקס קרוי על שם ההוגה שלו, G.E. Moore.^[1] הטבעת המונח מיוחסת ללודוויג ויטגנשטיין, שראה בפרדוקס תרומתו הגדולה ביותר של מור.^[2][3] כתיבתו של וינטנגשטיין על הפרדוקס הפכה אותו למרכזי בספרות הפילוסופית. מור מדגיש בעבודתו כי הגם שההיגדים מושא הפרדוקס נראים אבסורדיים, הרי ש:

1. הם יכולים להיות אמיתיים.
2. הם עקיבים מבחינה לוגית.
3. לא מהווים סתירה כשלעצמם.

הפרדוקס משמש בניתוח מספר פרדוקסים נוספים, אך גם בתחומי פילוסופיה נפרדים לגמרי. בתחום הפילוסופיה הפוליטית, הפרדוקס הובא כביקורת לתורה הפוליטית של "שיקול הדעת הציבורי" (public reason) אותה הגה ג'ון רולס. כך, נטען כי הגורמים השונים בשדה הפוליטי, נדרשים על-ידי רולז לפעול באופן שאינו קוהרנטי ביחס לפרדוקס, ולטעון שאמנם טענות p נכונות, אך הם לא יודעים זאת. כך, למשל, הקתולית נדרשת על-פי תורה זו לקבל על עצמה ש"אמנם קתוליות נכונה, אך אני איני יודעת זאת".^[4]

ראו גם

• פלורליזם אפיסטמולוגי
• בעיית גוף-נפש
• פיזיקליזם
• מטאפיזיקה
• אגנוסטיות
• אריסטו: אורגנון
• היוגה סוטרות של פטנג'לי

לקריאה נוספת

כללי

• שמואל הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1940.
• ישראל שפלר, תנאי הידיעה, תרגום: דוד הד, עורך: שמואל שקולניקוב, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1980.
• אפיסטמולוגיה באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד.

אפלטון

• "מנון" בכל כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, כרך א', הוצאת שוקן
• "תיאטטוס" בכל כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, כרך ג', הוצאת שוקן

דקארט

• מאמר על המתודה
  • 1941 - עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס.
  • 2008 - תרגום, עריכה, ומבוא: ד"ר עירן דורפמן, ירושלים: הוצאת כרמל.
  • 2010 - תרגום: יהושע קנז, תל אביב: ספרי עליית הגג.
• הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
  • 1976 - תרגום: יוסף אור, עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס
  • 2001 - תרגום: דורי מנור; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלחנן יקירה, תל אביב: משכל.

קאנט

• ביקורת התבונה הטהורה

ויטגנשטיין

• על הוודאות, תרגום: עדנה אולמן-מרגלית, מבוא: אבישי מרגלית, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1986

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אפיסטמולוגיה
ערך מילוני בוויקימילון: תורת ההכרה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תורת ההכרה

• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), תורת ההכרה, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• מתיאס סטאופ ורם נטע, תורת ההכרה, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• אפיסטמולוגיה בחינוך, באתר של אודי צמח
• תורת ההכרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תורת ההכרה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. Moore, G. E. (1993). "Moore's Paradox". In Baldwin, Thomas (ed.). G. E. Moore: Selected Writings. London: Routledge. pp. 207–212. ISBN 978-0-415-09853-3.
2. Wittgenstein, Ludwig (1953). Philosophical Investigations. Section II.x. Blackwell Publishers. p. 190.
3. Wittgenstein, Ludwig (1974). von Wright, G. H. (ed.). Letters to Russell, Keynes and Moore. Oxford: Blackwell Publishers.
4. Enoch, David. "Political philosophy and epistemology." Oxford Studies in Political Philosophy 3 (2017): 132-165.