Remove ads
ראש הCIA ה-8 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצ'רד מקגארה הלמס (באנגלית: Richard McGarrah Helms; 30 במרץ 1913 - 23 באוקטובר 2002[1]) היה ראש ה-CIA ה-8 של ארצות הברית, שכיהן בתפקיד בין ה-30 ביוני 1966 ל-2 בפברואר 1973. הוא החל לעסוק בעבודות מודיעין כששיתף פעולה לראשונה עם המשרד לשירותים אסטרטגיים במלחמת העולם השנייה. עם ייסוד ה-CIA בשנת 1947, הצטרף לארגון והחל לטפס במעלה ההיררכיה בתקופת ממשליהם של טרומן, אייזנהאואר וקנדי. הלמס שירת בתפקיד ראש ה-CIA תחת ממשליהם של ג'ונסון וניקסון.
ריצ'רד הלמס | |||||||
לידה |
30 במרץ 1913 סט. דייווידס, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
23 באוקטובר 2002 (בגיל 89) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
מדינה | ארצות הברית | ||||||
מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||
השכלה | ויליאמס קולג' | ||||||
מפלגה | פוליטיקאי עצמאי | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
פרסים והוקרה | |||||||
St George's Medal | |||||||
הלמס דגל באיסוף מידע מודיעיני (אם דרך מודיעין אנושי או טכני ואם בצורה גלויה או סמויה), ניתוחו ושימוש בו עבור יצירת מודיעין מסכל, אך נשאר ספקן באשר לפעולות חשאיות עקב הסיכון הגבוה שבהן. בנוסף, ראה עצמו מחויב לשמירה על מידע מסווג. הלמס הבין כי תפקידו מציב אותו בעמדה בה הוא יכול להביע דעות מוצקות על החלטות שדורשות סקירה רחבה ומעמיקה של המצב כאשר ההחלטה והאמירה הסופית נעשית בידי נשיא ארצות הברית. בשנת 1977, כתוצאה עקיפה של פעולות חשאיות קודמות בצ'ילה, הפך לראש ה-CIA היחיד שהורשע בהטעיית הקונגרס של ארצות הברית והודח מתפקידו. התפקיד האחרון שביצע עבור הממשל האמריקאי היה שגריר ארצות הברית באיראן בין 5 באפריל 1973 ל-1 בינואר 1977.[2]
ריצ'רד הלמס נולד בשנת 1913 בסט. דיווידס שבפנסילבניה למריון מקגארה והרמן הלמס, שעבד בחברת האלומיניום האמריקאית, אלקואה (ALCOA). סבו, גייטס מקגארה, היה בנקאי בעל שם בינלאומי.[3] הלמס גדל בדרום אורנג' שבניו ג'רזי והתחנך בתיכון קרטרט. שטף ורהיטות הדיבור בשפות זרות נחשב מאוד בעיני הוריו ובעקבות זאת, כל משפחתו, אביו, אימו, אחותו הגדולה ושני אחיו הצעירים ממנו עברו להתגורר בלוזאן שבגדה הצפונית של אגם ז'נבה שבשווייץ. הוא המשיך את לימודי התיכון בלה רוזי, בית ספר פרטי יוקרתי ליד העיר רול, שם רכש את שליטתו בשפה הצרפתית. זמן קצר לאחר שמשפחתו שבה לארצות הברית, היא העתיקה את מגוריה לעיר פרייבורג שבדרום-מערב גרמניה, שם רכש את שליטתו בשפה הגרמנית בעודו תלמיד תיכון.[4][5][6]
בתקופה בה למד בויליאמס קולג' שבויליאמסטאון, מסצ'וסטס, נבחר לכהן כעורך ב-"The Williams Record", תפקיד שעורר את עניינו בכתיבה עיתונאית. לאחר סיום לימודיו, קיבל בשנת 1935 עבודה ב-United Press (UP) בלונדון אך בעקבות השפל הכלכלי, עבר לעבוד במשרה דומה בברלין. הוא תרגם וכתב כתבות עבור התקשורת הגרמנית ונפגש עם עיתונאים נחשבים באותה התקופה כמו ויליאם שיירר, יוברט ניקרבוקר וברנרד סרף, מוציא לאור ברנדום האוס. בשנת 1936 סיקר את אולימפיאדת ברלין וראיין את המדליסט ג'סי אוונס. באותה שנה החליף הלמס קולגה שחלה והשתתף במקומו בכנס השנתי של המפלגה הנאצית. בכנס זה שמע את אדולף היטלר נואם בפני קהל גדול ולאחר מכן בפני קהל מצומצם של עיתונאי חדשות שראיינו אותו לזמן קצר בטירת נירנברג. באמצע שנת 1937, עזב את ברלין ושב לארצות הברית.[7]
הלמס בחר להמשיך את הקריירה העיתונאית שלו כשהביע את רצונו להיות מוציא לאור בעיתון יומי עירוני ועקב כך רכש את הניסיון העסקי בתחום זה. הוא התקבל לעבודה בצוות העיתון אינדיאנפוליס טיימס וכיהן בו לבסוף כמנהל הפרסום הלאומי.[8]
ב-1939 התחתן עם ג'וליה ברטסמן שילדס. שלוש שנים לאחר מכן נולד בנו, דניס, ועד אז הספיקה ארצות הברית להצטרף לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה.[9]
בעקבות המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, החליט הלמס להתנדב לצי האמריקני והוכשר להיות קצין בהרווארד. בתפקידו הראשון הוצב בניו יורק כמאתר מקום הימצאן של צוללות גרמניות.[10] בשנת 1943 הועבר לתפקיד בענף מודיעין סודי של המשרד לשירותים אסטרטגיים בוושינגטון די. סי.. הוא נבחר לתפקיד בזכות שליטתו בגרמנית וצרפתית, ניסיונו כעיתונאי ושהותו באירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. תפקידו החדש הקנה לו הכשרה בקרב מגע ונדרש ממנו להתקבל למשרה במפעל הגנה אזרחי מבלי להציג שום מסמך מזהה. פעולה זו נתנה לו מושג בסיסי על לחץ וחרדה בהם עשוי להיתקל בזמן תפקידי הריגול שיועדו לו בהמשך.[11]
לאחר תקופה בה כתב "תוכניות סודיות" שלא יצאו אל הפועל, קיבל הלמס תפקיד בקבוצה קטנה תחת פרדיננד מאיירס (Ferdinand Meyers) שהייתה אחראית על איסוף מודיעין על גרמניה. במקביל, בסניף של המשרד לשירותים אסטרטגיים בברן שבשווייץ, אלן דאלס ביצע עבודת התקשרות בניסיון ליצור ערוץ תקשורת רציף עם פריץ קולבה, חבר מנודה במשרד החוץ הנאצי בברלין. קולבה יצר קשר ראשון עם הבריטים, אך הם חשדו וראו בו כשתול נאצי המשמש לריגול נגדי עבור גרמניה. תחת הכוונה אמריקאית של דאלס, הפך קולבה למקור בעל ערך של מידע מודיעיני איכותי. הוא סיפק מידע בנוגע לנשק גרמני סודי, קידוד ואסטרטגיה מלחמתית בה נקטה גרמניה על ידי מסירת כ-1,600 מסמכים ומברקים בזמן נסיעותיו בין ברלין וברן. המידע אותו סיפק קולבה נחשב כיום לאיכותי ביותר שהושג בידי סוכן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הלמס הגדיר את קולבה כגיבור של ההתנגדות הגרמנית לנאציזם של היטלר וכתב עליו:
"slipping through a half dozen Gestapo checkpoints while carrying his death-by-torture warrant in a shabby briefcase".[12][13][14] קולבה, שבימים הפעילים מעולם לא ביקש תמורה, קיבל פנסיה צנועה מה-CIA לאחר שפרש בשווייץ כשנגמרה המלחמה.[15][16]
בינואר 1945 נשלח הלמס לסניף "איסוף המודיעין על גרמניה" של המשרד לשירותים אסטרטגיים בלונדון. תנאי שיכונו בעיר לקו במחסור והוא נאלץ לחלוק דירה עם הממונה עליו, ויליאם קייסי (שלימים הפך לראש ה-CIA תחת ממשל רייגן).[17] כדרך אגב, ציין הלמס את הדמיון בין ויליאם קייסי למייג'ור גנרל ויליאם דונובן, ראש המשרד לשירותים אסטרטגיים בתקופת הלחימה האמריקאית במלחמת העולם השנייה (יוני 1942 - ספטמבר 1945).[18] שניהם היו כריזמתיים, עורכי דין איריים קתוליים, חרוצים, חסרי סבלנות, הציבו דרישות לכל אדם בסביבתם, עובדי ציבור, רפובליקנים שמרנים ושניהם דגלו בפעולות מודיעין סמויות.[19][20] בתקופת הגעתו של הלמס ללונדון, דובר על כך שהמתקפה הגרמנית באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת הפתיעה את כולם כולל המשרד לשירותים אסטרטגיים וויליאם קייסי החשיב את המקרה ל"כישלון מודיעיני של בעלות הברית". בשלב זה התקיים דיון במשרד לשירותים אסטרטגיים על הוספת סוכנים חדשים שיפעלו בגרמניה (בנוסף לסוכנים שפעלו, כדוגמת פריץ קולבה).[21]
קייסי ייעד את הלמס לפקח על הסניף בלונדון בעת הכנותיהם ושליחתם של מתנדבים גרמנים - שאומנו בידי המשרד לשירותים אסטרטגיים, הונפקו להם מסמכים מזויפים וניתנו להם מכשירי רדיו ניידים (ולאחר מכן כבדים ונייחים) - לגרמניה הנאצית כדי לאסוף מודיעין צבאי. בנוסף, ניתנו לסוכנים החדשים גלולות התאבדות למקרה שילכדו בשבי.[22][23] עמיתיו טוענים כי הלמס הסיק מסקנות בעת שירותו בתקופת מלחמת העולם השנייה שהטמיעו בו שתי אמונות לגבי מודיעין אותו ביצע וליוו אותו לאורך כל הקריירה שלו. האחת לפעול בצורה סמויה רוב הזמן כדי לאסוף מידע מודיעיני איכותי (בשונה ממודיעין גלוי), והשנייה לבצע מבצעים חשאיים רק לעיתים רחוקות.[24]
באוקטובר 1945, אלן דאלס מונה למפקד סניף "איסוף המודיעין על גרמניה" בלונדון, ממונה על הלמס. בתחילת שנת 1946, מונה הלמס, בגיל 33, לראש הערכת מודיעין ופעולות ריגול מסכל במרכז אירופה - אוסטריה, גרמניה, שווייץ, פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה. הוא ביצע את תפקידו בוושינגטון עם ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU/OSO) ולאחר מכן עם "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG).[25][26]
במרץ 1951, הלמס קודם לתפקיד ראש מודיעין החוץ האמריקאי (Foreign Intelligence), האחראי על איסוף מידע מודיעיני בעולם כולו. בתפקיד זה הכיר את מערך הפעילות המודיעינית של ה-CIA גם מחוץ לאירופה ואת סוכני השטח הפועלים בכל אזור. הגדרת תפקידו החדש שונתה עם כניסתו לתפקיד, למשרה חשאית בשירות החשאי הלאומי (Directorate for Plans) שנוהלה על ידי פרנק וויזנר, סגן מפקד יחידת השירות החשאי הלאומי.[27]
בחודשים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ספטמבר-אוקטובר 1945, החליט נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לפרק את המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS). "Those of us in Germany were taken completely by surprise" כתב הלמס בתגובה למהלך.[28] מיד לאחר ההחלטה על פירוק המשרד לשירותים אסטרטגיים החל טרומן בפעולות לבניית מערך מודיעין לאומי חדש[29] ובינואר 1946 הוקמה "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG), שהייתה כפופה ישירות לרשות המודיעין הלאומית (NIA).[30] במהלך השנים שלאחר מכן, כל מערך המודיעין של הממשל הפדרלי של ארצות הברית שוקם והותאם לצרכים של אותה תקופה. כל האגפים, המחלקות והמדורים הממשלתיים (מלחמתיים ומדיניים), סוכנויות (FBI) ומערכים פוליטיים, נאבקו כדי לכונן את רעיונותיהם ולהשאיר את חותמם על הרגולציה וההליכים הבירוקרטיים שבייסוד סוכנויות המודיעין החדשות שהיו עתידות לקום.[31]
לאחר סיום ההליך הנרחב של ייסוד מערך המודיעין הלאומי החדש, שגרם למאבקים מוסדיים רבים, הוחלט שענף המודיעין הסודי (Secret Intelligence Branch), אליו השתייך הלמס עוד מימי שירותו במשרד לשירותים אסטרטגיים, ימשיך לפעול באותה מתכונת,[32] אך שמו ישונה מעתה ל"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU) והוא יהיה כפוף תחילה ל"מחלקת המלחמה של ארצות הברית".[33] בהמשך, ענף זה (כשהלמס עדיין משתייך אליו), שבינתיים השתנה שמו ל"המשרד לפעולות מיוחדות" (OSO), הועבר להיות תחת סמכותה של "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG). מספר חודשים לאחר מכן תהפוך "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG) ל"סוכנות הביון המרכזית" (CIA).[34][35] לראש "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG), גנרל הויט ונדנברג, היה תפקיד מכריע בכל התהליך, מפירוק המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS) ועד הקמתו של ה-CIA.[36][37]
כך הפך המשרד לשירותים אסטרטגיים, דרך "קבוצת המודיעין המרכזית" (CIG), ל-CIA. היחידה לשירותים אסטרטגיים (SSU/OSO) שטיפלה באיסוף מידע מודיעיני וביצוע פעולות חשאיות, הפכה ליחידה אחת מני רבות בפעילותה הכוללת של הסוכנות. סמכויות ותפקידים נוספים שניתנו לסוכנות היו ניתוח מידע מודיעיני שנאסף והערכתו. "סוכנות הביון המרכזית" (CIA) נוצרה עם כניסתו לתוקף של חוק הביטחון הלאומי ב-18 בספטמבר 1947 אותו קידם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן. פעולה זו גם יצרה את מחלקת ההגנה של ארצות הברית (DOD) תחת פיקודם של המטות המשולבים (JCS), כמו כן ה-CIA תחת פיקודה של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSC).[38][39]
הלמס ועמיתיו, שעבדו בכל אותה תקופת השינויים המבניים הרבים, השפיעו עליהם ועל שרשרת הפיקוד תחתיה עבדו רק במעט. בשנים הראשונות של ה-CIA, הלמס שמע דעות והשקפות שונות שהושמעו בידי ראשי הסוכנות ודרגים בכירים מחוצה לה וצפה בהחלטות ושינויים הנוגעות לעיצוב תחומי האחריות של הסוכנות וקווי המתאר המנהליים שלה. החלטות אלו היו חשובות מאוד, שכן, הגדירו את תפקידה של סוכנות הביון המרכזית (CIA) במערך המודיעין הלאומי החדש של ארצות הברית. בנקודה זו בקריירה של הלמס, הוא לא שיחק תפקיד בהחלטות לגבי אסטרטגיות הפעולה שננקטו ב-CIA.[40][41]
"סוכנות הביון המרכזית" (CIA) הוקמה כחלק מצעד נרחב במטרה לשפר את התיאום בין סוכנויות הביון השונות (צבאיות, דיפלומטיות ופנימיות) של הממשל האמריקאי, אך היא נותרה במצבים רבים תלויה ללא יכולת או שיקול דעת לפעול לפי הסמכויות שהוענקו לה. למשל: שגריר שנשלח מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית למדינה זרה, יכול היה להטיל וטו על יכולתה של ה-CIA להשתמש במידע מודיעיני שנאסף באותה מדינה.[42] עקב כך, הורחבו סמכויותיה של הסוכנות זמן קצר לאחר ייסודה. בשנת 1948, יצא צו מתקן מטעם "המועצה לביטחון לאומי" (NSC) שאיפשר ל-CIA לבצע מבצעים חשאיים במדינות זרות ובלבד, שתהיה לממשל הפדרלי יכולת סבירה להכחיש אותם ולהתנער מאחריות במקרה של כשל מבצעי.[43][44][45]
מאוחר יותר, התאפשר ל-CIA, בזכות "חוק סוכנות הביון המרכזית של 1949", לפעול בשיטה חוקית, שבאמצעותה הפעיל בקביעות את כוחו לביצוע פעולות חשאיות. החוק עבר באופן מהיר בקונגרס. "The less we say about this bill, the better off all of us will be".[46] "הקונגרס נתן לסוכנות את כל הסמכויות שיכלה לבקש לעצמה.", "...על ה-CIA נאסר לפעול בצורה של משטרה חשאית בתוך גבולות ארצות הברית. החוק נתן לסוכנות את היכולת לבצע כמעט כל דבר שחפצה בו, כל עוד הקונגרס סיפק את התקציב השנתי. אישורי תקציב סודיים, שהתבצעו על ידי ועדת משנה לשירותים מזוינים, היו מקובלים באותה תקופה על ידי אלה שהיוו את הסמכות החוקית לכל הפעולות החשאיות.", "...אם זה סודי, זה חוקי", אמר ריצ'רד ניקסון. "ל-CIA יש כעת יד חופשית: תקציב בלתי מוגבל--הכסף הוסתר תחת הוצאות של פריטים מזויפים ובלתי ניתנים לאיתור בתקציב הפנטגון--שנועד להיות רישיון בלתי מוגבל להוצאות".[47][48]
עם זאת, כתב הלמס מאוחר יותר, לפי ניסיונו והבנתו: "בסופו של דבר היה על הנשיא הנבחר של ארצות הברית לקבל את ההחלטה על הפעולות שאותן יבצע ה-CIA. תפקיד ראש הסוכנות היה רק לידע את הנשיא על המצב בפועל כפי שהבין אותו ולייעץ אודות היכולות הידועות של ה-CIA ככלי פעולה של מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית". הלמס גם הצהיר: "העובדה שתחומי הפעילות של הסוכנות חייבים להישאר מוסווים מעיני הציבור, היא שמרבה את אחריותו של ראש הסוכנות לעדכן כל העת את הנשיא ואת ועדות הקונגרס במידע הרלוונטי..." .[49] בפועל, לפי הלמס, ההחלטה אם לצאת או לא לצאת לפעולה הייתה שמורה לנשיא, ולאחריה, הייתה זו מחויבותו של ראש הסוכנות לבצע במדויק את הוראות הנשיא.[50][51][52][53][54] למרות הידיעה מה לבצע (לפי החלטת הנשיא), בעיות חמורות עלולות להתעורר. לדוגמה: אם הנשיא מורה על ראש הסוכנות לבצע פעולה שלא בתחום סמכותה, משמע, ישנו איסור על ראש הסוכנות לבצע אותה.[55][56][57]
בתחילת שנת 1945, נשלח הלמס מוושינגטון ללונדון, שם השתכן בדירה עם הממונה עליו, ויליאם קייסי. לאחר מכן נחת בפריז המשוחררת ובמאי, לאחר כניעת גרמניה, עבר ל"מטה אייזנהאואר" שבריימס יחד עם גנרל וולטר סמית ואלן דאלס, שעבדו גם הם עבור המשרד לשירותים אסטרטגיים, ולימים שניהם יהיו ראשי ה-CIA. ריימס הייתה תחנת מעבר בדרכו לויסבאדן, שם חלק הלמס דירה עם הממונה החדש עליו, אלן דאלס, ופרנק וויזנר.[58] בהמשך עברו דאלס והלמס לברלין, בה הוצב הצבא האדום הסובייטי ולקח את השליטה לידיו בחלקה המזרחי של העיר על פי ההסכמים. הלמס מונה בברלין לסגן ראש ענף מודיעין סודי של המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), תחת דאלס.[59] הסובייטים נקטו לעיתים קרובות באגרסיביות רבה בעיר ההרוסה; ומוקד המודיעין האמריקאי עבר להתמקד במטרות ויעדי הצבא האדום.[60] בדצמבר 1945, לאחר החלטת טרומן על פירוק המשרד לשירותים אסטרטגיים, שוחח הלמס באריכות עם וויזנר על עתיד המודיעין האמריקאי. למרות דעותיהם השונות (הלמס העדיף איסוף מודיעין ווויזנר מבצעים חשאיים) הם הפכו לבעלי ברית "לא טבעיים" לאורך כל הקריירה שלהם. הם המשיכו לשוחח עוד רבות בנושא בטיסתם חזרה לוושינגטון שארכה כ-18 שעות.[61][62] בוושינגטון, הלמס המשיך לבצע עבודות מודיעין, הפעם עבור ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU) של "מחלקת המלחמה של ארצות הברית".[63]
ההשתלטות שביצע הצבא האדום הסובייטי לאחר המלחמה במזרח ומרכז אירופה, הובילה להתמודדות מפלגות קומוניסטיות לאומיות ברוב מדינות הלווין של רוסיה וקיבלו הנחיות ישירות ממוסקבה. במהלך השנים הראשונות של המלחמה הקרה, נקטו מדינות נאט"ו באסטרטגיה של חיפוש מקומות בהן השלטון הסובייטי לא היה מבוסס דיו והיה ניתן לשנות אותו, לדעתן, בדרך פוליטית (במדעי המדינה צעד זה נקרא "Rollback"). למעשה, בתחילת שנת 1948, פעל "המשרד לתיאום המדיניות" (OPC) תחת הכוונתם של הלמס ווויזנר ונעשו מאמצים רבים כדי "להחזיר את הסובייטים חזרה לגבולות הישנים של רוסיה ולשחרר את אירופה מהשליטה הקומוניסטית".[64] מאוחר יותר, בשנת 1952, מסע הבחירות של אייזנהאואר לנשיאות ארצות הברית הונהג תחת הכותרת "the free world to liberate the Soviet satellites".[65][66] אלן דאלס, מועמדו המוביל של אייזנהאואר לעמוד בראש ה-CIA, תמך במאמצים "להשיב את חופש הבחירה לאומות השבויות".[67]
במהלך מלחמת העולם השנייה, עמי מרכז אירופה עברו טראומות בכל תחומי החיים. הם חוו באופן ישיר אירועים אלימים שנגרמו עקב המאבק בין הצבאות הלוחמים. בנוסף, כלכלותיהן נהרסו כליל ומה שנשאר מהן עמד על כרעי תרנגולת בגלל העובדה שנדרשו פרויקטי שיקום לאומיים גדולי ממדים. הם גם עמדו בפני הצבא האדום הסובייטי שסירב לפנות את השטח בסיום המלחמה, ויתר על כן, הופעלו בשטח יחידות בצורה שיטתית, מכוונת ויסודית על ידי המשטרים הקומוניסטים של הגוש המזרחי כדי לשלוט באזרחים. "קציני ה-CIA הגיעו למסקנה שהמודיעין ושירותי ביטחון הקומוניסטיים היו גדולים ומתוחכמים בצורה משמעותית מהסוכנות".[68][69] דאלס (ראש ה-CIA) והלמס כתבו בנושא זה על הדרך בה הפעילו הסובייטים את המשטרה החשאית הצארית.[70][71][72] הניסיונות המוקדמים של ה-CIA (שבהם גם הלמס השתתף) לגייס סוכנים מקומיים במדינות הלווין שהיו בשליטה סובייטית, לא נשאו פרי ברוב המקרים. מאחר שה-CIA התקשה במשימת הגיוס, אט אט נזנחה גישת ה-"Rollback".[73][74][75][76]
תוכנית מרשל האמריקאית, שהחלה בשנת 1948, וכללה השקעות כלכליות רבות במערב אירופה, הייתה התשובה האמריקאית להשתלטות הסובייטית במזרח ומרכז אירופה. תוכנית דו-מפלגתית זו מנעה בראש ובראשונה רטוריקה אנטי-סובייטית, וחיפשה איך לעודד השקעה בערכים חברתיים חיוביים כמו: צמיחה כלכלית, גידול בתחומי המסחר והתחדשות באירופה. הלמס כינה את התוכנית "הצעה ייחודית נדיבה במטרה לממן את שיקום הכלכלות האירופיות של שני הצדדים, המנצחים והמנוצחים".[77] תחת ממשל טרומן תוכנית מרשל היוותה חלק ממדיניות הבלימה (שיוחסה לא פעם לג'ורג' קנאן) כחלק מאסטרטגיית המלחמה הקרה, ונועדה להחליף באופן זמני את אסטרטגיית ה-"Rollback".[78] חלק מתקציב תוכנית מרשל הופנה ל-CIA.[79]
בין השנים 1945 ל-1951, רכש הלמס ניסיון ישיר בניהול פעילות ה-CIG/CIA במרכז אירופה. אפוא, הלמס רכש היכרות רבה לא רק בתחום המודיעין החשאי, אלא גם עם פעילויות מסוג זה שהושפעו מהחלטות של מדיניות החוץ האמריקאית. פרנק וויזנר, ראש "המשרד לתיאום המדיניות" (OPC), הוביל פעולות חשאיות אגרסיביות המזוהות עם אסטרטגיית ה-"Rollback".[80][81][82] וגם עם מדיניות הבלימה.[83] בשנות החמישים המוקדמות, פעל ה-CIA לייסוד רדיו אירופה החופשית ואמצעי תקשורת אחרים במטרה לשדר ולהפיץ מידע ל"אירופה השבויה".[84][85]
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, עבד הלמס בגרמניה תחת אלן דאלס בסניף הברלינאי של המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS). הלמס תיאר את תפקידו כניהול מאמצי ה-OSS ב"מרדף אחר נאצים מושבעים..., חיפוש אחר מאות פושעי מלחמה..., חיפוש אחר ראיות לאוצרות גנובים ויצירות אמנות שנבזזו..., מעקב אחר הצבא הרוסי..., (ומציאת) מדענים גרמנים...".[86]
כשחזר לוושינגטון בשנת 1946, הלמס ניהל את פעילותם של 228 סוכנים באירופה בתפקיד "ראש איסוף המודיעין ומודיעין מסכל במרכז אירופה" של ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU). הוא טיהר במהירות את היחידה מסוכנים מושחתים שהתעסקו עם השוק השחור בברלין. הוא גם הכוון את הפעילות עבור איתור מדענים גרמניים והעברתם למערב.[87] תפקידיו של הלמס היו קשורים בפעילויות התקשרות משמעותיות עם שירותי מודיעין זרים, במיוחד הבריטי, והחלפת מידע חשאי שנאסף באירופה. מאוחר יותר, ה-CIA שיתף נתונים באופן קבוע עם שירותי מודיעין זרים ועל פי מה שהותר לו בהסכמים של הממשל הפדרלי של ארצות הברית עם ממשלות זרות.[88][89]
"מסך הברזל" הפך את נושא הכוח הפוליטי והצבאי של הסובייטים באירופה, לשאלה הדומיננטית (כי בשלב זה כוחות הצבא האמריקאי החלו לסגת בהדרגה מאירופה). במקביל, החלו להגיע שמועות, ששירותי המודיעין הסובייטים הצליחו לשתול סוכנים שלהם בתוך שירותי הביון המערביים, ובכללם ל-OSS ול-SSU.[90][91] "עד סוף המלחמה הנ.ק.ו.ד והגה-אר-או הצליחו ליצור רשת של עשרות סוכנים ואנשי קשר במשרדי ה-OSS בוושינגטון.".[92] ראש ה-CIG, גנרל הויט ונדנברג, דרש מהלמס לגלות "הכל" על הפעילות הסובייטית ולתפוס את אותם סוכנים שתולים.[93] באירופה הכאוטית והעקורה שלאחר המלחמה, עברו פליטים רבים בתוכה ממקום למקום ללא מסמכים מזהים, ובין היתר, סוכני ריגול סובייטים שניצלו את המצב. משימתו של הלמס התבררה כמורכבת מאחר שלממשל האמריקאי לא היו "עיניים ואוזניים" במחנה הסובייטי. בשנת 1946, הלמס הביע בכתב את הרגשתו למצב כך:
ב-22 במאי 1945, מייג'ור גנרל ריינהרד גהלן נכנע ל"חיל הריגול המסכל" (CIC) של צבא ארצות הברית. גהלן שהיה, בשלוש השנים הקודמות, האחראי על יחידות הריגול של הצבא הגרמני בחזית המזרחית[96][97][98] הכיר, בזכות כך, מספר רב של סוכנים ומסמכים שהעידו על אופיו ופריסתו של הצבא האדום באירופה. הוא הציע לאמריקאים לנהל משא ומתן כדי להעביר להם את המידע שברשותו ולאחר שנענו להצעה, פרנק וויזנר תשאל אותו אודות המידע שברשותו.[99][100][101] חקירתו של מייג'ור גנרל ריינהרד גהלן והערכת אמינות המידע שמסר, נערכה יותר משנה. אחת השאלות שנבחנו בהערכת אמינות המידע שסיפק הייתה, האם גהלן הוא לא חלק מפעולת עוקץ של ריגול נגדי סובייטי. בשנת 1947, ביקש הפנטגון מה-CIA לקח לידיו את האחריות על תיק גהלן. אף על פי שונדנברג ביצע את כל ההחלטות המכריעות בתיק העוסק בארגון גהלן, כתב הלמס מאוחר יותר כי "האחריות המתמשכת הייתה שלי".[102]
גהלן הצליח להקים מחדש את רשת הסוכנים ואנשי הקשר, ואף הכשיר סוכנים חדשים. הלמס טען, שבתקופת שיתוף הפעולה עם גהלן, הושגו כמויות משמעותיות של מידע איכותי על הסובייטים. עם זאת, נלוו לכך גם צרות. לפי הלמס, ה"יחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU) התמודדה עם מחסור בסוכנים שמתאימים לעבודות שטח. המועמדים לתפקיד הגיעו ממגוון רב של רקעים ונטיות כמו: מתנגדים לפשיסטים שנחשדו ישירות כתומכי קומוניסטים. בשל כך, רבים נפסלו.[104] בארגון גהלן, גם כן, רבים מהמועמדים נחשדו מאחר ששירתו במשטר הנאצי. עקב אי יציבותה של אירופה שנמשכה עד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כל מי שהיה מעורב בפעילות תחת משטר של מדינה זרה בזמן המלחמה, נחשד וסווג בבחינה זהירה.[105] בנוגע למידע ומקורותיו של ארגון גהלן, איכות התוצאות של עבודתם המודיעינית החלה להתדרדר, ובסופו של דבר, סוכנים סובייטים הצליחו לחדור גם לארגון גהלן.[106][107] בעקבות כך, למד הלמס כי אופורטוניסטים עלולים לפברק מידע במטרה לשמור על שכרם. בהמשך היו רפורמות וקיצוצים ב-SSU והוגדר כי יש להיזהר ממידע מטעה ששתלו הסובייטים.[108][109] הלמס ציין כי ארגון גהלן היווה את הבסיס לשירותי הביון של הרפובליקה הפדרלית החדשה של גרמניה.[110]
כשהסובייטים ערכו ניסויים, שכללו פיצוצים מבוקרים, של נשק גרעיני בספטמבר 1949, הממשל האמריקאי הגדיל את התקציב במטרה לרגל אחר האירוע ולהשיג מידע מרבי. עד מהרה, "לגיון של פוליטיקאים גולים, קציני מודיעין לשעבר, סוכנים לשעבר ויזמים שונים" החלו לסחור ב"מידע מפוברק לפי הזמנה". כמה ארגונים, שבראשם עמדו פוליטיקאים בכירים לשעבר, החלו ליצור תעשייה של מידע מפוברק, שהגיעה לשיאה בשנת 1952.[111] אותם נתונים מזויפים יכלו להימכר לארגוני ביון של מדינות זרות. במאמץ לחשוף את ההונאות, ה-CIA גילה שחקירה ולמידה של דרכי השגת המידע המפוברק, אפקטיביים הרבה יותר מהניסיון להעריך אם המידע השגוי שהופק נכון. כל זאת בתקופה בה היה מחסור בסוכני שטח מנוסים.[112][113] לבסוף ה-CIA העביר שורת נהלים נגד הונאות וזיופים והדריך שירותי ביון נוספים של הממשל האמריקאי לפיהם. גנרל וולטר סמית, ראש ה-CIA בין השנים 1950–1953, תמך בהלמס וגישתו לארגונים האחרים של הממשל האמריקאי שאיפשרה לו לעמוד במשימתו נגד "תעשיית הפברוק".[114][115]
גנרל וולטר סמית הביא את ה-CIA למידת השפעה בירוקטית ניכרת בכך שהצליח להשיג, בפעם הראשונה בתולדות הסוכנות, השפעה על התיאום בין שאר סוכנויות הביון האמריקאיות, כמו: מחלקת המדינה של ארצות הברית ומחלקת ההגנה של ארצות הברית.[116] בין השינויים הארגוניים הבסיסים של סמית נמנו גם יצירת "המשרד להערכות הלאומיות" (ONE), הקשור בפעילות "הערכת המודיעין הלאומי" (NIE).[117] בתקופת ניהולו של סמית, העסיק ה-CIA חמישה עשר אלף איש וניהל יותר מחמישים שלוחות בעולם. לסמית הייתה היכולת לעצב את ה-CIA כ"ארגון שצופה רחוק מאוד ומתכנן לחמישים השנים הבאות".[118] הלמס כתב בנוגע לסמית, לפני שהצטרף ל-CIA, שהגנרל "הרוויח את דרגותיו ביושר, עבודה קשה, משמעת ברזל וגישתו חסרת הרחמים בעסקים". תחת פיקודו של סמית, ה-CIA פעל במיקוד רב והיה מכוון מטרה.[119]
פעולות ארגוניות נוספות המיוחסות לסמית הן איחוד "המשרד לתיאום המדיניות" (OPC) ו"המשרד לפעולות מיוחדות" (OSO), יורשו של "היחידה לשירותים אסטרטגיים" (SSU). ה-OPC הייתה מחלקה חשאית שנטלה על עצמה פעולות של כוח צבאי למחצה ופעולות חשאיות נוספות בשטחן של מדינות זרות. "המשרד לפעולות מיוחדות" (OSO) של ה-CIA עסק גם כן בפעילויות חשאיות כמו ריגול מחוץ לארצות הברית אך אסף מידע מסוג שונה.[120][121][122] המוניטין שצבר לעצמו גנרל סמית איפשר לו שליטה מלאה בכל הפעולות החשאיות שבהן עסק ה-CIA באותה תקופה. הוא השתלט על פעילותו של ה"משרד למדיניות התיאום" (OPC), שעד אז פעל תחת הנחייתה של מחלקת המדינה של ארצות הברית יותר מאשר (אך גם) תחת הנחייתו של ה-CIA,[123][124] על ידי פיקוח ישיר שלו. ובאשר להלמס, באותה התקופה השתייך ל-OSO, יריב ארגוני של ה-OPC, ועקב כך, שמר הלמס על האינטרסים של ה-OSO יותר מאשר על אלו של ה-OPC לאחר האיחוד.[125]
בעיתון פנימי של ה-CIA פורסם על ידי קצין ותיק מאחת מיחידות הריגול הנגדי מאמר "שראוי לשים לב אליו" אך עם זאת שנוי במחלוקת ובו הוזכר ששם הקוד למנתח מידע מודיעיני הוא "פיל" ושם הקוד לסוכן שטח הוא "גורילה", במטרה להמחיש את השוני בנטיות המקצועיות שלהם. כלומר, תפקידו של המנתח הוא למצוא את העקרונות והמטרות במידע שהתקבל ואילו תפקידו של סוכן השטח הוא לחפש מניעים ויעדים. מאמר זה הפנה את תשומת הלב לסימביוזה שבין מנתחי המידע למלקטי המידע, האחרון כולל איסוף חשאי באמצעות פעולות ריגול. מטפורות זואולוגיות אלו אומצו כדי להבדיל בין אנשי ה-OSO לאנשי ה-OPC. עם זאת, שתי הקבוצות הללו מוזגו לתוך ה-CIA תחת פיקודו של סמית.[126][127] תהליך האיחוד הושלם בשנת 1951 על ידי סגן ראש ה-CIA, אלן דאלס, שגם פיקד עליו עד שנת 1952, בה עבר הפיקוד לראש היחידה, פרנק וויזנר, ראש ה-OPC לשעבר. הלמס החל לפעול במשרד המשנה לראש השירות החשאי החדש.[128][129] עקב כך, הלמס מעתה השתייך ליחידה הממוזגת החדשה,[130] שהייתה ידועה גם בשם "השירות החשאי".[131][132]
הלמס נזכר איך תיפקד לראשונה בסמוך למשרדי ה-OPC, דבר שלווה בחוסר נוחות ויריבות פנימית בין האנשי ה-OSO לאנשי ה-OPC.[133] יריבות זו החלה להתפתח משנת 1948, בה גייס וויזנר קציני OPC שנתפסו כעשירים המשתייכים לאוניברסיטאות ליגת הקיסוס ובהם עורכי דין ובנקאים. לוויזנר היה תקציב המאפשר פיצוי נאה ותעוזה שהתאפשרה בזכות המוניטין שצבר ב-OPC. אדרבה, חברי ה-OSO החשיבו עצמם כאנשים הנאמנים למקצוע קשה ותובעני, המשרתים בו לאורך זמן רב (לעיתים קרובות החל בזמן המלחמה) ולא נהנים ממשכורות דומות.[134][135][136] הלמס ציין ש"הסממן הגרוע ביותר (של היריבות) היה שלעיתים קרובות התחרנו על אותם סוכנים".[137] מכל מקום, הלמס הצליח לשלב את ההיבטים השונים של שני הצדדים בתחום המקצועי שלו. הוא שירת כמשנה לראש אגף המבצעים, בתפקיד ראש הפעילויות ושני בשרשרת הפיקוד באגף.[138] "זה שאב זמן מהעשייה המקצועית...אך המיזוג הושג" כתב הלמס.[139] השירות החשאי הלאומי החדש עתיד לשלוט ב-80% מתקציב ה-CIA.[140]
כתוצאה מניסיונו הקודם בשירות החשאי, הלמס הסתייג, בדרך כלל מסיבות מעשיות, ממעורבות ה-CIA בפעולות חשאיות. הלמס לא רק חשב שמאמצים כאלה מניבים פירות לעיתים רחוקות ובטווח הארוך, אלא גם שפעולות חשאיות בדרך כלל לא בוצעו כמתוכנן, העמידו בסכנה סוכני שטח בעת ביצוען ולעיתים קרובות מדי נכתב עליהן בעיתונות. "אך בשנות החמישים התחולל ב-CIA עידן של פעולות חשאיות גדולות" וכך הלמס נחשף למשהו שנקרא "האנומליה של ה-CIA של דאלס".[141] למרות כל זאת, קיים הלמס יחסי עבודה ממושכים בשנות החמישים של המאה העשרים עם וויזנר, אחד מהתומכים הגדולים של הפעולות החשאיות של ה-CIA.[142]
באופן מקצועי, תואר הלמס כ"חייל טוב", אחד שיכול למחות כנגד המדיניות בעת דיון אך גם יכבד כל החלטה שהתקבלה בסופו. ויליאם קולבי, ראש ה-CIA בין השנים 1973–1976, ציטט את הלמס באומרו "האומה חייבת לקבל באמונה שגם אנחנו אנשים נכבדים שהוקדשו לשירותה".[145] עם זאת, מבקריה של הסוכנות קראו תיגר באופן ממוקד כנגד קלישאות אנוכיות שכאלה.[146][147] לאורך הקריירה שלו הלמס העדיף בדרך כלל איסוף מודיעין חשאי, במגמת התנגדות למבצעים חשאיים שהוצעו.[148]
הלמס פיתח מיומנות למצבים רגישים המצריכים עבודה שקטה בעת איסוף מודיעין, בייחוד טיפוח חשאי של סוכנים זרים. מאמצים דיסקרטיים כאלה משאירים עקבות מסגירות רק לעיתים נדירות למשקיף מבחוץ, אך עם זאת, התועלת שמביא המידע שנאסף יכולה להאיר את הנוף הפוליטי המעורפל. לעיתים עבודה סמויה ושקטה שכזו מניבה תוצאות, תובנות חיוניות, מידע בעל ערך גבוה למקבלי ההחלטות הפוליטיות בכלל ולנשיא בפרט. מצד שני, פעולות חשאיות היו הרבה יותר מסוכנות באופן אינהרנטי עקב המשתנים הרבים ואי הוודאויות שדרשו לבצע הימורים ופעולות שעלולות להיכשל ואף לחזור כבומרנג כדי להשיג את התוצאות הרצויות. בנוסף, מצב של כישלון מתפרסם ומעורר חשדות מוגברים אצל מדינות נייטרליות ואף אצל מדינות בעלות ברית. לפיכך, הלמס העדיף שהסוכנות תתמקד באיסוף מודיעין, גלוי או סמוי, ובמקביל תגן על עצמה מפני סוכנים כפולים, תחבולות מודיעיניות אחרות של האויבים ומודיעין מסכל.[149][150][151]
כמי שגדל במשפחה בעלת אוריינטציה עסקית, פיתח הלמס את החוש הניהולי שלו עוד בשלב מוקדם בחייו. בנוסף, למד מהתקופה בה היה עיתונאי ומנהל פרסום להעריך את המידע שמתקבל[152][153] וכמי שקיבל בסקפטיות את ההצעות למבצעים חשאיים, הוא בחן את סיכויי ההצלחה שלהם והבין את היתרונות אם היו בהם מידה של חוסר התעניינות תקשורתית. כשהיה לראש ה-CIA בשלב מאוחר יותר, האינסטיקטים העיתונאים שלו עזרו לו למצוא את הגישה הטובה ביותר להעביר תדריכים באופן שוטף לנשיא ארצות הברית.[154]
הלמס התגאה בעבודת המודיעין שלו לאורך השנים בבירור הנראה לעין. כעשור לאחר שסיים את שירותו ב-CIA, הוא תיאר את השקפתו לסיבות לקיומה של הסוכנות. הוא החל בטענה שאנשים אינם מושלמים לכן החברה דורשת את קיומם של המשטרה והצבא בעשיית סדר ציבורי. הוא המשיך וציין כהרגלו לפי השקפת עולמו:
עם תחילת כהונתו של דוויט אייזנהאואר בשנת 1953, מונה אלן דאלס, איש המודיעין הוותיק, לראש ה-CIA.[156] הלמס ודאלס הכירו זה את זה בזכות עבודתם המשותפת במהלך ימי מלחמת העולם השנייה. בעקבות פרישתו של ליימן קירקפטריק, עקב מחלה שבגינה החליט להפסיק את פעילותו בסוכנות, קודם הלמס לראש אגף המבצעים של ה-CIA עוד באותה שנה. מחויבויותיו של הלמס בתפקיד זה כללו אחריות הן על איסוף המידע המודיעיני והן על הפעולות חשאיות של סוכנות הביון המרכזית (CIA). לפיכך, שירת הלמס תחת פיקודו של פרנק וויזנר, שהיה סגן ראש השירות החשאי.[157] דאלס סיים את שירותו כראש ה-CIA בסמוך לסיום כהונתו השנייה של אייזנהאואר בשנת 1961.
בתחילת שנות החמישים, תקופה שבה החלה המלחמה הקרה בין בעלות הברית לשעבר לעלות שלב וגם פרצה מלחמת קוריאה, החלו להתגבר החשדות בארצות הברית בנוגע לחדירה קומוניסטית למוסדות השלטון המקומיים. בדיעבד, הפכה לקונצנזוס בקרב הפוליטיקאים, בעיקר של הסנאטור בעל שם האפונים, ג'וזף מקארתי, שראה בעניין זה הזדמנות כדי למשוך תשומת לב ציבורית וכדי להשמיץ את יריביו הפוליטיים בהאשמות של בגידה. מקארתי ניהל רשימות בהן הופיעו אנשים שלדעתו נחשדו בריגול לטובת הסובייטים ודאג מפעם לפעם להזכיר את שמם בנאומים שנשא בתקופה זו. בנוסף, טען כי הממשל האמריקאי לא עושה מספיק מאמצים לטפל בבעיית הקומוניזם בשורותיו. עם תחילת כהונתו של הנשיא אייזנהאואר, ה-CIA וסוכניו עקבו אחר רשימותיו של מקארתי.[158][159]
מעט לאחר תקופת הקמתו עבר ה-CIA בדיקת ביטחון פנים-ארגונית, שהתבצעה על ידי ה-FBI, ובסופה פוטרו מספר אנשים כחלק מטיהור הקומוניזם בסוכנות.[160] למרות זאת נשארה הסוכנות פגיעה כמו שכבר נפגעה בעבר על ידי המודיעין הסובייטי באירופה בתקופה שלאחר המלחמה. מקארתי אמר בשיחה פרטית לראש ה-CIA, אלן דאלס, ש"הסוכנות לא קדושה ולא חסינה מפני חקירת אנשיה".[161][162] דאלס מינה את הלמס לעמוד בראש הצוות מטעם ה-CIA כדי להתמודד עם ניסיונותיו של מקארתי להחדיר אנשים באופן חשאי לסוכנות. הלמס הוביל סדרה של חקירות פנימיות לאנשי ה-CIA כדי לאתר דרכי חדירה סמויות אפשריות לסוכנות, וכעת ה-CIA היה ממוקד גם במניעת חדירה אפשרית של חוקריו של מקארתי. תפקידו של הלמס היה מעתה לאתר דרכי חדירה אפשריות לסוכנות ופריצות באבטחה ולטפל בהן. דאלס הודיע לאנשי ה-CIA שאף אחד מהם לא צריך להעיד בפני ועדת מקארתי וגם לא לדבר עם מקראתי עצמו ביחידות.[163]
דאלס "גם ניסה לבצע פעולה חשאית על מקארתי...לחדור למשרדו של הסנאטור בעזרת מרגל או שתול". דאלס פקד על סוכן המודיעין הנגדי של ה-CIA, ג'יימס אנגלטון, "להפיץ מידע מטעה" ולדאוג שיגיע למקארתי. ואכן מסמכים מזויפים הושתלו כחלק ממאמצי ה-CIA להשתחרר ממקארתי ולמנוע פיקוח קפדני של הקונגרס של ארצות הברית על הסוכנות.[164]
משפטי הראווה במוסקבה של שנת 1937 הצביעו על שיטותיו של השלטון הסובייטי, שבאמצעותן הצליח לשלוט בעמו ממרחק ולאורך זמן. בנוסף, עדויות של חיילים אמריקאים שנלקחו בשבי בידי הסובייטים בזמן מלחמת קוריאה הראו תופעות המוכרות כשטיפת מוח ונגרמו בעת ניסיון להוציא מהם מידע. מקרים אלו ואחרים היו הסיבה העיקרית שבגינה החל ה-CIA, בשנת 1953, לפתח פרויקטים כדוגמת פרויקט MKULTRA.[165] הלמס, שעבד בתקופה זו תחת פרנק וויזנר, הציע לראש ה-CIA, אלן דאלס, לנסות ולפתח "תוכנית לשימוש חשאי בחומרים ביולוגיים וכימיים".[166][167]
במשך 23 שנים חקר ה-CIA "דרכים לשליטה בהתנהגות האדם". פרויקט BLUEBIRD משנת 1951 היה קשור בפיתוח חומרים כימיים, כדוגמת "סם האמת", ששירתו מטרה זו. פרויקט ARTICHOKE משנת 1953 עסק גם כן בהשפעת חומרים אלו. בנוסף, נחקרו רעלנים שעניינו את ה-CIA. לאחר מכן החלה תקופה בה חקר ה-CIA חומרים פסיכואקטיביים, כשהבולט ביניהם היה ה-LSD. הוא ניתן לבני אדם ששימשו כנסיינים ללא ידיעתם ואף הוביל למקרים חריגים כדוגמת התאבדותו של פרנק אולסון, אזרח בשירות הצבא.[168] למרות זאת, המלס טען כי הניסויים, שנערכו ללא ידיעתם של המשתתפים בו, הם הקרובים ביותר למציאות שניתן היה לבצע ואף טען כי שימשו לפיתוח "אמצעי הגנה מרבי" על המולדת.[169] מהרגע שבו ניסויים אלו החלו, פעולות הפיקוח שננקטו לא בוצעו כהלכה ולא פעם הניסויים עצמם חרגו מהנורמות שנקבעו. "אותם האחראים לתוכנית שהתירה ניסויים בחומרים אלו היו פטורים מנהלי הסוכנות השגרתיות של מתן דין וחשבון ובקשת אישור (לבצעם)".[170][171]
פרויקטים אלו "נבעו מתסכולו הגובר של ה-CIA בחוסר יכולתו לחדור את מסך ברזל עם סוכנים ומנגד, הפחד שלו מאויבים המנסים לחדור אליו" .[172] המחבר, טים ויינר, כתב על מעורבות ה-CIA בפיתוח מספר טכניקות שניסו לתת מענה לקושי שהיה לו בזיהוי סוכנים כפולים סובייטים בתקופה שלאחר המלחמה, בעיה שהלמס נתקל בה בשנת 1948. בעקבות כך, אחד הצעדים הנוספים שעשו ב-CIA כדי לפתור את הבעיה היה "להקים בתי כלא חשאיים כדי לסחוט הודאות מסוכנים כפולים חשודים" באזור תעלת פנמה. עצורים אלו ברי השוואה אל מול העצורים במתקן המעצר בגואנטנמו, שהוקם כחצי מאה לאחר מכן, עקב פיגועי 11 בספטמבר על ארצות הברית. לפי טים פולגר, סוכן לשעבר של ה-CIA, בשני המקרים, "הכל היה כשר". בשנות החמישים של המאה העשרים ניהל ה-CIA ניסויים חשאיים בחקירות, נעשה שימוש בטכניקות על גבול העינוי והשתמשו בסמים בניסיון להוציא מידע מהעצורים ואף לשטוף את מוחם. ויינר טוען כי האחריות האישית על הניסויים הללו הייתה שייכת לדאלס, וויזנר והלמס. "הרצון לחדור את מסך הברזל הוביל את ה-CIA לאמץ את הטקטיקות של אויביו."[173][174][175] במהלך כהונתו של אייזנהאואר, "היה עדיין קונצנזוס לאומי שה-CIA הוצדק בלקיחת רוב הפעולות ל"סמטה אחורית" במאמץ נגדי לקומוניזם."[176]
בשנת 1972, פקד הלמס, כראש ה-CIA, להשמיד את כל הרשומות הקשורות לפרויקט MKULTRA,[177][178][179][180] כולל 150 פרויקטי מחקר, שמומנו על ידי ה-CIA, חלקם לא חוקיים, שמטרתם הייתה לחקור שיטות לשטיפת מוח.[181] שנתיים לאחר מכן נחשף פרויקט MKULTRA לציבור בעקבות תחקיר של עיתון הניו יורק טיימס על פעולות מקומיות אחרות של הסוכנות. הכותרת שהוצגה בעמוד הראשון של העיתון הייתה: "Huge CIA Operation reported in U.S. against Anti-War Forces, other Dissidents in Nixon Years" ונכתבה בידי סימור הרש. תגובות הקונגרס והציבור להד התקשורתי הובילו בסופו של דבר לחשיפת פרויקט MKULTRA ופרויקטים חשאיים נוספים שהתבצעו כעשרים שנים קודם לכן.[182][183]
באוגוסט 1953, ראש ממשלת איראן החילוני, מוחמד מוסאדק (1882-1967) אולץ להתפטר מתפקידו בעקבות הפיכה שבוצעה על ידי המודיעין האמריקאי והבריטי. מתכנן ומנהל מבצע ההפיכה באיראן היה ראש המבצעים של ה-CIA במזרח התיכון, קרמיט רוזוולט (נכדו של הנשיא תאודור רוזוולט). ההפיכה החלה בניסיונות להפיל את המפלגה השולטת באיראן ונמשכה בשריפת משרדי עיתונאים מתן תשלומים לביריונים ומפגינים ברחובות, שוחד פוליטיקאים וקציני צבא. חברת הנפט אנגלו איראניאן, שהולאמה בעבר, חזרה לידי בעליה הבריטיים הקודמים וחברות נפט מערביות נוספות. השאה חזר לכס השלטון וניסיונות הצעירים שייצגו את הדמוקרטיה תחת החוקה ההיסטורית הוחלפו בחוקי משטר סמכותני של השאה. המודיעין האמריקאי כינה את המבצע בשם "אייאקס" (Ajax) והמודיעין הבריטי כינה אותו "בוט" (Boot).[184][185][186][187][188][189][190][191][192][193]
ראשית
משנית: סוכנות הביון המרכזית (CIA)
משנית: הממשל הפדרלי של ארצות הברית (USG)
משנית: אקדמית/מסחרית
שלישונית
. Film begins circa 1972 with Helms in suit and tie taking the podium to read his introduction to the photo-reconnaissance satellite program, at 0:45 to 3:52.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.