קמניץ-פודולסקי

**קמניץ פודולסקי**
**Кам’янець-Подільський**
סמל קמניץ-פודולסקי סמל קמניץ-פודולסקי	דגל קמניץ-פודולסקי דגל קמניץ-פודולסקי
	פוטומונטז' של קמניץ-פודולסקי
מדינה	אוקראינה
אובלסט	חמלניצקי
ראש העיר	אלכסנדר מזורצ'ק (Oleksandr Mazurchak);
תאריך ייסוד	1062, עיר משנת 1795
שטח	27.8 קמ"ר
גובה	360 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	100,462 (1 בינואר 2017)
‑ צפיפות	3,668 נפש לקמ"ר (2012)
קואורדינטות	48°41′N 26°35′E
אזור זמן	UTC +2
	http://kam-pod.gov.ua
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת אוקראינה רגילה) קייב דניפרו אודסה לבוב דונצק חרקוב רוסיה בלארוס פולין ס. הו. רומניה מול. סר. הים; השחור; ים; אזוב; קרים קמניץ-פודולסקי

קמניץ-פודולסקי (באוקראינית: Кам’янець-Подільський; בפולנית: Kamieniec Podolski; ברוסית: Каменец-Подольский; ביידיש: קאַמענעץ־פּאָדאָלסק) היא עיר בדרום-מערב אוקראינה, על גדות נהר סמוטריץ'. העיר שימשה כמרכז מנהלי של המחוז הקרוי על שמה, אך בשנת 1941 עבר המרכז המנהלי לעיר חמלניצקי (פרוסקורוב) וקמניץ-פודולסקי נהפכה לבירת אזור בתוך מחוז חמלניצקי. העיר ידועה במיוחד במבצר שלה.

עובדות מהירות מדינה, אובלסט ...

סגירה

קמניץ-פודולסקי מוזכרת בכתובים^{[דרושה הבהרה]} לראשונה בשנת 1062 כחלק מרוס של קייב.

בשנת 1352 נהרסה במהלך הכיבוש המונגולי. בשנת 1362 (אולי ב-1363), בעקבות ניצחון אלגירדאס שליט הדוכסות הגדולה של ליטא על הטטרים בקרב המים הכחולים (אנ'), עברה לשליטת הדוכסות הליטאית, ונקבעה להיות בירת מחוז פודוליה. מעמד שנשאר לה כ־600 שנה, בכל חילופי השליטים, עד הכיבוש הגרמני ב־1941. בשנת 1430 העיר עברה לשליטת האיחוד הפולני-ליטאי.

בין השנים 1672–1699 נשלטה על ידי העות'מאנים, ושימשה כבירת האיילט של פודוליה. בתום השלטון העות'מאני חזרה העיר לשליטת האיחוד הפולני-ליטאי. ב־1793, בעקבות החלוקה השנייה של פולין, סופחה העיר לאימפריה הרוסית. ב־1922 נכללה העיר בתחומי אוקראינה הסובייטית. בתחילת 1919 שלטו בעיר צבאות סימון פטליורה. בערב פסח הם נסוגו מהעיר ונוסד בה ועד מהפכני בולשביקי. ב־2 ביוני 1919 שבו האוקראינים לשלוט בעיר.^[1] במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר ב־1941 ידי גרמניה הנאצית, ושוחררה ב־1944 על ידי הצבא האדום.

החל מ־1991 קמניץ-פודולסקי היא חלק מאוקראינה העצמאית.

באמצע המאה ה-18, התפרסמה העיר כמרכז העימות בין היהדות הרבנית לבין הפרנקיסטים שהגיעו אל העיר בשל החרם שגזרו עליהם הרבנים בעיר ברודי, וקיבלו את חסותו של הבישוף ניקולאוס דמבובסקי שהיה ידוע כשונא יהודים מובהק והורה לקיים עימות בין הפרנקיסטים לרבני היהודים. העימות החל בב' בתמוז תקי"ז (20 ביוני 1757), ונמשך כשמונה ימים. על אף שהיהודים טענו כי ניצחו את הפרנקיסטים, בל' בתשרי תקי"ח (14 באוקטובר 1757) פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. צו זה הוצא אל הפועל ברחובות הראשיים של העיר. לפי המסורת, שלושה חודשים לאחר השריפה חלה הבישוף ומת כעבור שלושה ימים. פרשה זו מתוארת לפרטיה בספרה של אולגה טוקרצ'וק, "ספרי יעקב".^[2]

במשך תקופה ארוכה נאסר על יהודים להתגורר בקמניץ והותר להם להיכנס אליה במהלך היום לצורכי מסחר בלבד.^[3]

משנת 1854 התגורר בעיירה מנדלי מוכר ספרים, עוד בתחילת דרכו כסופר, ושימש בה כמורה בבית הספר. יחד עמו לימד שם המשכיל אברהם בר גוטלובר, שכתב על העיר ואנשיה בספרו "מסעות".^[4]

בתחילת המאה ה-20 הוקמה בעיר ישיבה על ידי חסידי בויאן.

בפרוטוקול שהוגש לוועד המשלחות היהודיות תואר פוגרום ביהודי העיר בתחילת יוני 1919 בעת כיבוש העיר על ידי צבאות סימון פטליורה:^[1]

ערב פסח (יהודי) צבאות אוקרינה נסוגו אחור ופנו את העיר קמיניץ־פודולסק. תיכף ומיד נוסד ועד מהפכני. הוועד היה מרכב מנוצרים. רק עלם יהודי אחד בן 18 שנה נכנס לתוכו. היהודים לא לקחו שום חלק בהפגנות הבולשביסטיות. כאשר, ב־2 ביוני, האוקרינים כבשו מחדש את העיר הם התחילו לנהל תעמולה נגר היהודים וקראו לפרעות בצעקם: "הבו ונסיר מאתנו את השלטון היהודי"! באמתלה לחפש כלי-נשק, שדדו חילי פטליורה את הבתים ואת החנויות היהודיות גזלו את הרכוש ואת הסחורות. הם הרגו כמעט מאה יהודים וביניהם נשים וילדים. הרציחות נעשו בענויים אכזרים שאין להם שם בשפת אדם. היו גם הרבה מקרי אונס. היהודים הגישו קבלנה לממשלה האוקרינית וגלו לה את שמות האנשים שלקחו חלק בפרעות, אך היא לא מצאה לנחוץ לצוות לעשות חפושים.

השואה

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר כ-13,800 יהודים, כ-38 אחוזים מהאוכלוסייה.^[5] עד שהגרמנים הגיעו לעיר כמות מסוימת של יהודים גויסה לצבא האדום או נמלטה מזרחה, אך נותרו בה יותר מ-12 אלף יהודים.^[5]

לאחר הכיבוש בקיץ 1941 הוקם יודנראט שהוטל עליו לדאוג לאספקת מוצרים שונים לכוחות הכובשים, על היהודים הוטל ללבוש טלאי צהוב והוחלו עליהם תקנות מחמירות עם קנסות כבדים והתעללויות במי שהפר אותן.^[5]

ערך מורחב – הטבח בקמניץ-פודולסקי

ביולי-אוגוסט 1941 הובאו למקום יותר מ־10,000 יהודים חסרי אזרחות הונגרית שגורשו מהונגריה ומקרפטורוסיה.^[5]^[6] היהודים המקומיים וההונגרים רוכזו בגטו. בהוראת מפקד האס אס והמשטרה באזור, פרידריך יקלן, נרצחו בסוף אוגוסט כ-23,600 יהודים בעיר, מרביתם של היהודים ההונגרים והמקומיים, על ידי אנשי גדוד 320 של משטרת הסדר (אורפ"ו) ויחידה של איינזצגרופה D, בסיוע שוטרים אוקראינים.^[5]^[6]

מיעוט מהיהודים המקומיים, בעיקר בעלי מלאכה שהגרמנים נצרכו להם וכמה מאות יהודים שהצליחו להסתתר עד השלב הזה, הועברו אל גטו חדש בו שררו תנאים קשים ותושביו נלקחו לעבודות כפייה שונות.^[5] בהמשך הובאו לגטו יהודים מיישובים נוספים בסביבה. בין היתר קבוצה של מאות יהודים מסמוטריץ' וצ'מריבצי (אנ') הובאה לקמניץ-פודולסקי, מתוכם נלקחו רק עובדים מוכשרים ומשפחותיהם שהורשו לחיות בגטו והיתר - כ-800 - נרצחו.^[5] בנוסף הובאו בעלי מלאכה ומשפחותיהם מסטארה אושיציה לאחר ששרדו את חיסול הגטו שהיה שם.^[5] יהודים נוספים הובאו מאורינין, ז'וונץ (אנ'), ליאנצקורון (זריצ'נקה (אוק') המודרנית) וקיטאיהורוד (אוק').^[7]

באוקטובר 1942 שהו בגטו החדש יותר בסביבות 4,800 יהודים.^[5] ב-30 באוקטובר נערכה אקציה על ידי כוחות משטרת הביטחון ועוזרים מקומיים, במהלכה נרצחו יותר מ-4,000 יהודים. כמה מאות יהודים הצליחו להתחבא או להימלט, אך מרביתם נתפסו ונורו במהלך החודשים שלאחר מכן.^[5]

הגרמנים הותירו כמות קטנה של כ-70 בעלי מלאכה חשובים כעובדי כפייה, עד שאף הם נורו למוות באביב 1943.^[5]