פצאל (בית הורדוס)

פַצָאֵל (ביוונית: Φασάηλος;^[1][2]‏ 77^[3] – 40 לפנה"ס) היה נסיך מבית הורדוס. בנם הבכור של אנטיפטרוס האדומי והנסיכה הנבטית קיפרוס, ואחיהם של הורדוס, יוסף, פירורא ושלומית. נתמנה בידי אביו למושל ירושלים. בעת מצור אנטיגונוס על ארמון החשמונאים בירושלים בשנת 40 לפני הספירה, שם קץ לחייו.^[4]

פצאל
Φασάηλος

לידה	המאה ה־1 לפנה״ס
התאבד	40 לפנה״ס ירושלים, התקופה הרומית בארץ ישראל

ירושת אנטיפטרוס

אנטיפטרוס, שותפו של הורקנוס השני לשלטון בממלכת יהודה, זכה מידיו של יוליוס קיסר לאחר קרב פארסלוס ב-48 לפנה"ס בתואר "אפוטרופוס" ("משגיח") כנאמנה של רומא הממונה על הסדר בארץ ועל תשלום המסים. אנטיפטרוס מיהר למנות, באישור הרומאים, את בניו למושלים: את פצאל למושל ירושלים ואת הורדוס למושל הגליל.

נאמני הורקנוס חששו כי מטרתו הסופית של אנטיפטרוס לסלק כליל את בית חשמונאי מהשלטון ולכן יזמו את ההתנקשות בחייו של אנטיפטרוס. ההתנקשות הייתה אות פתיחה להפיכה המדינית בירושלים.

מעורבותו של מליכוס

מליכוס, אחד ממפקדי הצבא של הורקנוס, ניסה למנוע מאנטיפטרוס להשתלט על יהודה. יוסף בן מתתיהו טען בספרו קדמוניות היהודים כי "מליכוס חרש מזימה נגד אנטיפטרוס, כי סבור היה, שמותו של זה יביא ביטחון לשלטונו של הורקנוס" (ספר 14, שורה 277). מליכוס פיתה בשוחד את אחד מהאחראים על משקהו של אנטיפטרוס להרעיל את גביע השתייה שלו, וכך סילק מדרכו את המנהיג האדומי.

כוונתו של מליכוס הייתה גם להוליך שולל את האחים פצאל והורדוס. משהבינו שני האחים כי מליכוס זומם כנגדם, החליטו להקדימו ולנקום את נקמת אביהם שהורעל, אלא שפרץ ביניהם ויכוח: הורדוס העדיף לתקוף מיידית את מליכוס ולהכריעו, ומנגד חשש פצאל, שהיה מושל ירושלים, שמעשה זה עלול לגרום למלחמת אחים. פצאל הציע לחסל חרש את מליכוס, כדרך שעשה לאנטיפטרוס אביהם, אלא שהורדוס פעל לבד, עצמאית, מול מליכוס ועלה על ירושלים עם כוחותיו.

מהלך זה קומם את פצאל, שמדיניותו ואופיו היו דומים מאוד לאלו של אביו אנטיפטרוס והוא הצליח לשכנע את הורדוס לנטוש את דרך המלחמה.

עלייתו של הורדוס

בשעה שניצחו מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס את מחנה רוצחי יוליוס קיסר, ברוטוס וקסיוס, ליד פיליפי, הביעו שני האחים, פצאל והורדוס, נאמנות למרקוס אנטוניוס וזה אישר את מעמדם מחד ודחה מאידך את טענת המשלחת העממית מיהודה כי האחים גזלו מהורקנוס את מעמדו כשליט. שני האחים התמנו לטטרארכים (נסיכים שולטים) - פצאל על ירושלים הורדוס על הגליל. לשליטי רומא היה נוח ומתוך שיטת "הפרד ומשול" לאשר לצמד האחים את מעמדם, כשהאחד מאזן את חברו.

אלא שהורדוס, למרות שלא היה הבכור ומעמדו הפוליטי היה נחות מזה של פצאל, כשהאחרון היה מושל ירושלים וסביבותיה ואילו הורדוס כיהן כמושל הגליל, התעלה על פני פצאל בשעה שהתארס עם מרים החשמונאית. הנישואין עם בית חשמונאי, השליטים החוקיים של יהודה, הניחו יסוד מדיני-משפטי למעמדו של הורדוס כטוען לשלטון.

פצאל בשבי הפרתים

בשנת 40 לפנה"ס, משהופיעו באזור הפרתים, ואליהם הסתפח מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, מתוך תקווה לשוב ולשלוט ביהודה, אם כי בחסות הפרתים, הורקנוס ובני אנטיפטרוס, הורדוס ופצאל התבצרו בירושלים. בין הורדוס לפצאל פרץ ויכוח, כשהורדוס דורש להמשיך ולהילחם, ואילו פצאל תמך בניהול משא-ומתן עם הפרתים. פצאל אף נפגש עם באזארפאניס הפחה הפרתי, שעמד בראש גדוד צבא, כדי לשכנעו לקיים שיחות בדבר סיום הקרבות. פצאל היה בעל תפישה מדינית מאוד מציאותית, בדומה לאביו אנטיפטרוס, וידע היטב שסכנה מרובה היא להשלים עם הפרתים עד אשר טרם הוכרעה המערכה בינם לבין הרומים. מטרת פגישתו עם הפחה הפרתי הייתה להניע את הפרתים בשידולים ובתשלום כופר ליטול מאנטיגונוס את היכולת להתנקם באחים. פצאל קיבל כיסוד למשא-ומתן את הצעת הפרתים, שהנצורים יוצאו מתחום שליטתו של אנטיגונוס, ושהמשא-ומתן לא יתנהל אלא בינם לבין הפרתים. משהוסכם הדבר בין שני הצדדים יצא פצאל למיפגש, חרף התנגדותו הנחרצת של אחיו הורדוס, מי שלא סמך כליל על הפרתים ותמך בהמשך ההתקוממות.

למיפגש עם הפרתים התלווה גם הורקנוס, וזאת כדי לשוות למיפגש אופי רשמי. תוך כדי השיחות התברר לפצאל כי נחתמה ברית בין אנטיגונוס לפרתים ואף יעצו לו להימלט מהמקום באחת הספינות שעגנו בסמוך. פצאל סירב מכיוון שהתנגד להפקיר את הורקנוס לגורלו ולנפשו, ולמעשה חרץ בכך את גורלו שלו.

הורדוס, שהתבצר בירושלים, חש במלכודת שטמנו הפרתים לאחיו ולהורקנוס, אולי על סמך הודעת שליח, והצליח לחמוק בלילה, הוא ומרים ארוסתו עם אמה אלכסנדרה וקבוצת שומרי ראשו, ושמו פניהם למצדה ומשם הדרימו לכיוון אדום. בסופו של דבר פרץ אנטיגונוס לעיר והביס את מתנגדיו. הורדוס הצליח להימלט, אולם הורקנוס נתפס על ידי הפרתים ונשבה בידם. כדי להבטיח שלא יוכל לשמש עוד בכהונה הגדולה הטילו בו הפרתים מום – הם כרתו את אוזנו. פצאל, מרוב ייאוש ותיסכול הטיח את ראשו בסלע והתאבד, וכך, לדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" – "פרש, כפי שנראה לו, מן החיים באופן היפה ביותר בתוך מצוקה כזו, ושלל מן האויב את האפשרות להמיתו להנאתו".

המחווה של הורדוס לאחיו

שני האחים היו קשורים בקשרי אחווה נאמנים עד יום מותו של האחד מהם, והורדוס שמר לו אהבה גם לאחר פטירתו, ולראיה, שאחד משלושת המגדלים הגדולים שבנה לאורך חומתה המערבית של ירושלים, קרא הורדוס על שמו של פצאל (השניים האחרים נקראו על שם מרים והיפיקוס). במגדלים אלה באה האמנות האדריכלית של ימי הורדוס לשיא באיכותה. אבני הגזית תאמו בשלמות זו לזו וזיזן בולט במקצת שפה מסותתת צרה להן בתיאומי הגובה, ורוחבה בתאומי האורך, וניקור דק כולל על פניהם, שנעשה בברזל משונן. הורדוס בנה אף יישוב על שם אחיו פצאל, על יד בקעת יריחו, וקרא לו פצאליס.

פצאל השאיר אחריו בן, שהיה בן שבע במות אביו (קדמוניות היהודים, פרק 14, 371).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פצאל בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. ביוונית: פַסַאֵלוֹס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
2. לפי סיימון סבאג מונטיפיורי, ירושלים, הוצאת דביר, תשע"ד, עמוד 111: "פייסל" בערבית.
3. אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 420, הערה 37: "לפי חישובי קוקינוס" - 156 .Kokkinos, N. The Herodian Dynasty, 1998, p
4. מיכאל גרינצוויג, "אישים ומושגים בתקופת הורדוס" בתוך מ. נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן 5, יד יצחק בן צבי, 1985, עמ' 202-200