Loading AI tools
דור של נשים צעירות משנות העשרים של המאה ה-20 בעולם המערבי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פלאפר (באנגלית: Flapper) הוא כינוי לדור של נשים צעירות משנות העשרים של המאה ה-20 בעולם המערבי שלבשו חצאיות קצרות, קיצרו את שערן, האזינו למוזיקת ג'אז, ובאופן כללי שברו את המוסכמות החברתיות שנחשבו להתנהגות מקובלת של נשים.
_-_1.jpg)
הפלאפריות נחשבו לבוטות וחצופות בכך שנהגו להתאפר באופן שנחשב למוגזם באותה עת, לשתות משקאות אלכוהוליים ולעשן בפומבי, לנהוג במכוניות ולהתייחס בביטול ובבוז לנורמות חברתיות ומיניות שהיו מקובלות באותה תקופה[1]. פלאפריות היו לסמל בשנות העשרים הסוערות בכך שעוררו שינויים חברתיים ופוליטיים והגבירו את חילופי התרבות הטרנס-אטלנטיים שבאו לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה כדוגמת ייצוא תרבות הג'אז האמריקאית לאירופה.
המונח פלאפר מקורו כנראה בסלנג, אך אין ראיות ישירות לכך. עשוי היה לנבוע מהשימוש המוקדם בצפון אנגליה לתיאור "ילדה מתבגרת", המתייחס לאחת ששיער ראשה טרם נקלע לצמה והוא עדיין מתבדר ומכה (flapped) בגבה[2] או ממילה מוקדמת יותר שמשמעותה פרוצה[3]. מילת הסלנג flap שימשה לתיאור פרוצה צעירה כבר בשנת 1631[4]. בשנות התשעים של המאה ה-19, שימש מונח הסלנג "פלאפר" (flapper) לתיאור פרוצה צעירה מאוד במספר מקומות בעולם[5][6] ובאופן כללי ונרחב יותר לתיאור נערה באמצע שנות העשרה לחייה[7].
השימוש כמילה בשפה הרשמית הופיע בדפוס בשנת 1903 באנגליה וב-1904 בארצות הברית, כאשר מחבר הרומנים, דשמונד קוק (Desmond Coke), השתמש בו בסיפורו, "Sandford of Merton: "There's a stunning flapper, על חייו באוקספורד[8]. ב-1907, השחקן, ג'ורג' גרייבס (אנ'), הסביר את זה לאמריקאים בסלנג תיאטרלי לתיאור שחקנית אקרובטית צעירה[9]. המונח פלאפר התייחס גם לרקדנית שנפנפה בזרועותיה ככנפי ציפור בעודה מבצעת את ריקוד הצ'ארלסטון. מהלך זה הפך לריקוד תחרותי למדי בתקופה זו[10].
ב-1908, החלו עיתונים נפוצים כמו הטיימס להשתמש במונח אם כי תוך הסבר זהיר: "פלאפר, אנו יכולים להסביר, היא עלמה צעירה שטרם התקדמה ללבישת שמלות ארוכות ולהרמת שערה"[11]. באפריל 1908, פורסמו במדורי האופנה של העיתונים הלונדוניים, "הגלוב" (The Globe) ו"הנוסע" (Traveler), סקיצות שכונו "שמלתה של הנערה הצעירה" עם ההסבר הבא:
"אמריקאים ואנגלים שמעמדם ועושרם מותירים ומאפשרים להם ללכת בחופשיות למונחי סלנג...הקוראים להצטרף לשורות ה"פלאפר". הנאותות של מונח זה אינה מעבירה אותי להתפעלות כה שלמה של הכוחות המדהימים להעשרת הלשון שלנו, שהאמריקאים מודים בצניעות שירשו...[ו]למעשה, כמעט שלא היה ראוי לזכות בכבוד של הפניית תשומת לבי לרגע, אך העובדה שאני מחפש לשווא כל ביטוי אחר, שיהיה בעל משמעות מובנת לסמן את האדם הצעיר והחשוב, הנערה בת ה-16 לערך."
הסקיצות הן של נערה בשמלה עם חצאית ארוכה, "שיש לה קו מותניים גבוה למדי, ... לא מנוסה, הפשטות שלה מבוטאת על ידי אבנט הנתלה על חצאיתה ברישול"[12].
בנובמבר 1910, המונח היה פופולרי דיו עבור A. E. James בשביל להתחיל סדרת סיפורים ב"לונדון מגזין" (The London Magazine), שהתמקדה בחייה מלאי אי ההבנות של נערה בת 15, ונקראה "הוד מעלתה הפלאפרית" ("Her Majesty the Flapper")[13] ב-1911, סקירה עיתונאית אותתה על השובבות והפלרטטנות של הפלאפר[14].
ב-1912 תיאר ג'ון טיילר, אמרגן התיאטרון הלונדוני, את המונח בראיון שהעניק לעיתון הניו יורק טיימס, כקבוצת גיל מעט מבוגרת יותר של נערות ש"יצאו"[15]. הוא השתמש בביטוי "יצאו" כדי לתאר את כניסתה הרשמית של הנערה לעולם הנשים[16]. במעמד הגבוה של החברה באותה עת, נערה צעירה שלא "יצאה" הוגדרה כילדה. היא הייתה אמורה לשמור על פרופיל נמוך באירועים חברתיים ולא צריכה הייתה למשוך את תשומת הלב הגברית. אף על פי שמילה זו עדיין נתפשה ברובה כמי שמתכוונת לנערות מתבגרות[17] משמעותה השתנתה בהדרגה, בבריטניה, והורחבה כדי לתאר כל אישה "לא בשלה"[18]. בסוף שנת 1914, השבועון הבריטי, ואניטי פייר, דיווח כי השימוש במונח "פלאפר" החל להיעלם באנגליה ומוחלף על ידי הביטוי "יצורים קטנים" (Little Creatures)[19].
מאמר של הטיימס הצביע על הבעיה של מציאת מקומות עבודה לנשים, שהפכו למובטלות עם חזרת כוח העבודה הגברי מהמלחמה, העומדת בראש כ"עתידן של הפלאפריות"[20]. תחת השפעה זו, השתנתה משמעות המונח במקצת ל"נשים צעירות עצמאיות, מחפשות הנאות, אוהבות חאקי"[6].
בהרצאתו, שהתקיימה בפברואר 1920, על עודף הנשים הצעירות, שנוצר בעקבות האובדן של גברים צעירים רבים במלחמה, מתח ד"ר ר. מורי-לסייל (Dr. R. Murray-Leslie) ביקורת על "החופש החברתי...קלות הדעת, הלבוש החשוף, זמזום הג'אז, חוסר האחריות והמשמעת של מי שחשיבותו של הריקוד, הכובע החדש, או גבר במכונית עולה על החשיבות של גורל האומות"[21]. בחודש מאי של אותה שנה, הוציאו "אולפני סלזניק" (Selznick Pictures) את סרט הקומדיה האילם, "הפלאפר", בכיכובה של אוליב תומאס. היה זה הסרט הראשון בארצות הברית שתיאר את סגנון החיים של הפלאפריות. באותה עת, המונח התכוון למלוא המשמעות של הגישה והסגנון של דור הפלאפר.
השימוש במונח זוהה במקביל גם עם האופנה בקרב המתבגרות בארצות הברית של שנות העשרים המוקדמות בלבישת ערדליים[22], ואטימולוגיה שקרית (אנ') נפוצה באותה תקופה, שגרסה כי הם נקראו פלאפרים מאחר שכאשר לבשו אותם באופן לא מהודק על הנעליים, הם הכו (flapped) בקרקע, מראה שהמתבגרות התנגדו למוסכמות בדומה לאופנה החולפת בתחילת מאה ה-21 של שרוכים לא קשורים[23][24]. הצעה נוספת למקור המונח, ביחס לאופנה, באה ממגמת האופנה של שנות העשרים של המאה העשרים, שבהן נשים צעירות הלכו עם מעילן ללא סגירת הכפתורים, כדי לאפשר לו להתנפנף (flap) קדימה ואחורה תוך כדי הליכה כביטוי לאישה עצמאית יותר ומשוחררת מן האופנה בסגנון העידן הוויקטוריאני ההדוק[25].
עד אמצע שנות השלושים בבריטניה, אם כי עדיין היה מצוי בשימוש מדי פעם, המונח פלאפר נקשר עם העבר. ב-1936, עיתונאי "טיימס" הכניס אותו לאותה רשימה עם מונחים הנחשבים לסלנג מיושן, כמו "בלוטו" ("blotto"): "בלוטו מעורר הד מרוחק של בלואים...הוא נזכר בעבר שעדיין אינו נחשב ל"תקופה"[26].
אחת הסיבות לשינוי בהתנהגותן של נשים צעירות הייתה מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה בנובמבר 1918. מותם של מספר רב של גברים צעירים במלחמה, ומגפת השפעת הספרדית, שהכתה ב-1918 והרגה בין 50 ל-100 מיליון בני אדם[27], עיצבה את תחושת הצעירים שהחיים קצרים ויכולים להסתיים בכל רגע. לכן, נשים צעירות רצו לבלות בנעוריהן ולהנות מהחיים ומהחופש במקום להישאר בבית ולהמתין לגבר שיינשא להן[28].
שינויים פוליטיים היוו סיבה נוספת להתפתחותה של תרבות הפלאפר. מלחמת העולם הראשונה הפחיתה את אחיזתה של מערכת המעמדות משני עברי האוקיינוס האטלנטי, מעודדת מעמדות שונים להתערבב ולחלוק את תחושת החופש שלהם[29]. תרם רבות לכך גם ניצחונן של הנשים במאבק לזכות הצבעה בארצות הברית ב-26 באוגוסט 1920[30]. נשים רצו להיות שוות זכויות חברתיות בדיוק כמו הגברים והתמודדו עם ההגשמה הקשה של המטרות הגדולות של הפמיניזם: אינדיבידואליות, השתתפות פוליטית מלאה, עצמאות כלכלית ו"זכויות מיניות"[31]. הן רצו שהתייחסו אליהן כאל גברים וללכת לשתות ולעשן[32]. בנוסף, לנשים רבות היו הזדמנויות מגוונות יותר במקום העבודה ואף לקחו מקומות עבודה מסורתיים שנחשבו גבריים כמו רופאים, עורכי דין, מהנדסים וטייסים[33]. עלייתה של הצרכנות גם היא קידמה את האידיאלים של "הגשמה וחופש", אשר עודדו נשים לחשוב באופן עצמאי על בגדיהם, קריירותיהן, פעילויותיהן החברתיות.
החברה השתנתה במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה, מכסים, הטכנולוגיה והייצור עברו כולם במהירות למאה ה-20 לאחר סיום "המלחמה הגדולה"[34]. עלייתה של המכונית הייתה גורם חשוב בתרבות הפלאפר, שכן מכוניות ביטאו את יכולתה של האישה לבוא וללכת כרצונה, לנסוע לספיק איזי ומקומות בילוי אחרים, ולהשתמש בכלי רכב גדולים למען פעילותן הפופולרית[35]. כמו כן, הגאות הכלכלית אפשרה לאנשים רבים יותר להשקיע את הזמן והכסף במשחקי גולף וטניס ולצאת לחופשות[36], שדרשו בגדים המותאמים לפעילויות אלה; הגזרה הדקה של אופנת הפלאפר התאימה מאוד לתנועה הנדרשת לשם כך[37].
ההופעה הראשונה של סגנון הפלאפר בארצות הברית הגיעה מהסרט הפופולרי של פרנסס מריון (אנ') משנת 1920, "הפלאפר", בכיכובה של אוליב תומאס[38]. תומאס כיכבה בתפקיד דומה בשנת 1917, אם כי זה לא היה עדיין כפלאפר כפי שהמונח התכוון. בסרטי הגמר שלה, היא נראתה כדמות פלאפר העונה לדימוי[39]. שחקניות אחרות, כמו קלרה בואו, לואיז ברוקס, קולין מור וג'ואן קרופורד, תבננה לימים את הקריירה שלהן על אותה דמות נשית (פלאפר) ותזכנה לפופולריות רבה.
בארצות הברית, הזלזול הפופולרי באיסור לייצור וייבוא אלכוהול היה אחד הגורמים לעלייתה של תרבות הפלאפר. בעקבות החוק, נסגרו סלונים וקברטים חוקיים והמחסור בהם הכשיר את הקרקע והיווה כר פורה להופעת ספיק איזי ומקומות בילוי בלתי חוקיים אחרים. פער זה בין שלטון החוק, שהתבסס על הדת השמרנית, לבין הצריכה השכיחה של אלכוהול, גרר זלזול נרחב בסמכות והממשל מצד הציבור בכלל והפלאפר בפרט. עצמאותן של הפלאפריות הייתה גם התגובה לנערות גיבסון של שנות התשעים של המאה ה-19[40][41]. אף על פי שהמראה הנשי, שנחשב לאידיאלי, לפני המלחמה הגדולה לא היה דומה לסגנון הפלאפר, עצמאותן היא זו שאולי הובילה לבידול בינן לנערות הגיבסון 30 שנה מאוחר יותר.
סופרים בארצות הברית כגון פרנסיס סקוט פיצג'רלד ואניטה לוס (Anita Loos) ומאיירים כמו ראסל פטרסון (Russell Patterson), ג'ון הלד ג'וניור (John Held Jr.), אתל הייס (Ethel Hays), פיית' בורווז (Faith Burrows) הפכו את המראה וסגנון החיים של הפלאפר, דרך עבודותיהם, לפופולריים, והן החלו להיראות אטרקטיביות, פוחזות ועצמאיות יותר מאי פעם. מבין המבקרים את שיגעון הפלאפר, בלטה תגובתה של הסופרת-מבקרת דורותי פארקר, שכתבה את "פלאפרס: שיר של שנאה" כדי ללעוג להן. מזכיר מפלגת האיסור גינה את "עשן הסיגריות וכוסות הקוקטיילים של הפלאפר"[42]. הפסיכולוגית של הרווארד דיווחה כי לפלפאר יש את "מידת האינטליגנציה הנמוכה ביותר" שמהווה את "בעיית חסרת הסיכוי עבור המחנכים".
סופרת נוספת, לין פריים (Lynne Frame), כתבה בספרה שמספר גדול של מדענים ומומחי בריאות ניתחו וסקרו את מידת הנשיות של המראה וההתנהגות של הפלאפר, בהתחשב ב"נעורים" של המראה וההתנהגות. כמה גינקולוגים הביעו את דעתם וטענו שנשות הפלאפר היו יכולות להיות "בעלות יכולת להינשא" נמוכה אם הן היו פחות "נשיות", שכן הבעל היה אומלל בנישואיו. בספרה של פריים, נכתב גם שהמראה הייחודי של הפלאפר, כמו השיער הקצר והשמלה הקצרה, מפנה את תשומת הלב מהקימורים של גוף האישה אל הרגליים והגוף. תכונות אלה לא היו רק מגמת אופנה, אלא גם ביטוי לטשטוש תפקידים מגדריים[43].
נערת גיבסון הייתה אחת ממקורותיה של הפלאפר. המצאתו של צ'ארלס דנה גיבסון, נערת הגיבסון, שינתה את האופנה, הדפוסים וסגנונות החיים של שנות העשרים; אלה נחשבו להרבה יותר מתקדמים מהמסורות של סגנונות נשיים בעבר. לפני תנועת גיבסון, נשמעו קולות מחאה של קבוצות נשים ורק לעיתים רחוקות. בעוד אי אלו עשויים לראות את מודל נערת גיבסון כהצהרה אופנתית בלבד, הייתה לה השפעה רחבה יותר. "היא תיארה את האישה המודרנית, הידועה גם כ'אישה החדשה', בתקופה שבה יותר נשים קיבלו עצמאות, התחילו לעבוד מחוץ לבית וביקשו את הזכות להצביע וזכויות אחרות"[44]. האיורים של גיבסון הראו נשים פמיניסטיות מכל הסוגים שדאגו יותר לעצמן מאשר לרצות את הגברים בחייהם. זו הייתה הפעם הראשונה שאישה יכולה הייתה להתרכז באמת בחלומותיה ובמטרותיה. נערת גיבסון גם הדגימה את החשיבות של האינטליגנציה והלמידה מאשר סיפוק מענה לצורכי הגברים.
לדברי קייט שופן, "נערת גיבסון השפיעה על החברה בתחילת המאה ה-20, כמו שברבי השפיעה על החברה בסוף המאה ה-20. נערת גיבסון חצתה קווים חברתיים רבים ופתחה את הדרך לנשים להשתתף בדברים שמעולם לא עשו קודם לכן. היא, כמו ברבי, תיארה נשים כפרטים חזקים שיכולים להשתתף ולשחק במשחקי ספורט, תוך שמירה על שיער ושמלה מסודרים להפליא. רבים מתחו עליה ביקורת, כמו על ברבי, בכך שהיא יוצרת אידיאל לא מציאותי של איך נשים צריכות להיראות: פרופורציות מושלמות ושיער ארוך גולש. למרות הביקורות היא הגדירה מגמה והייתה מודל לחיקוי עבור נשים הן בלבוש והן בפעולה, בדיוק כמו ברבי"[45].
האופנה של נערת גיבסון אפשרה לה אורח חיים פעיל הרבה יותר מבעבר, הן בעבודה והן בנופש. "החצאיות היו ארוכות ומתרחבות, ושמלות היו מחויטות עם צוואר גבוה ושרוולים הדוקים. הסגנון נחשב לגברי, והדבר הודגש לעיתים על ידי עניבת עניבה. אך נשים עדיין לבשו תחתונים מגבילים, הידועים בשם מחוכים, מחוך חדשני ובריא נכנס לאופנה ונאמר עליו שהוא טוב יותר עבור עמוד השדרה מאשר מחוכים קודמים. גזרת צורת ה-S הפכה אופנתית, עם חזה גדול וירכיים גדולות, מופרדות על ידי מותניים צרים. סגנונות אלה, מזוהים עם ביטחון עצמי גבוה של נשים מודרניות...היא יכלה להיות מצוירת בשולחן בחולצת כותנה מחויטת או במגרש הטניס בשמלת ספורט לא רשמית. השיער הארוך שלה הפך לתלתלים משוכללים, ונחבש עליו לעיתים כובע קש פשוט. היא הייתה בעלת יכולות ועצמאית, נערת גיבסון הייתה יפה ואלגנטית תמיד". לפי ספריית הקונגרס, "תיאורו הקפדני של גיבסון של כובעם מדגיש את הלבוש המסוגנן של בנות גיבסון, ומחזק את הרושם של גובה, המוביל את העין להרים ... גיבסון מציג את נערת גיבסון הקלאסית כדמות שאימצה פעילויות פיזיות חוצות"[46].
נערת גיבסון הייתה ייחודית לאמריקה בהשוואה לסגנון והסטנדרטים האירופיים. היא הייתה אידיאל: צעירה, פמיניסטית, חזקה ואישה מודרנית באמת. גיבסון הדגיש שכל אישה יכולה להיות מיוצגת כ"נערת גיבסון", הן אלה המשתייכות למעמד הביניים והן אלה המשתייכות למעמד העליון. מיני קלארק, הידועה כ"נערת גיבסון המקורית", הייתה מודל לגיבסון ויכלה לייצג ולתאר כל סוג של נשים הנחוצות לאיורים שלו. גיבסון אייר, בחן אופייני, נשים מכל הגזעים והמעמדות, כך שכל אישה יכלה להרגיש שגם היא יכולה להיות נערת גיבסון חיננית.
בשנת 1922, פרסם מגזין בעל תפוצה קטנה - "הפלאפר" (The Flapper), שהוקם בשיקגו - את תופעת הפלאפר. בדף השער של הגיליון הראשון, הוא הכריז בגאווה על המרד של הפלאפר בערכים המסורתיים. כמו כן, הפלאפר הוצגו כמי מבדילות עצמן עם הדורות הקודמים של נשים שקראו ל"היצמדות" (clinging vines - כינוי לאישה שמפגינה תלות רגשית יתרה בגבר). הן לעגו לאופנה המגבילה ולפסיביות הטורדנית של נשים מבוגרות יותר והתענגו על החופש שלהם. הן אפילו לא העלו על דעתן או הכירו בכך שהדור הקודם של הפעילות הוא זה שאיפשר את עצמאותן של הפלאפר[47].
לאורך שנות העשרים, קראו מגזינים חדשים לנשים גרמניות צעירות עם צילומים חושניים ומודעות פרסומת במטרה למכור להן בגדים ואביזרים ראויים שירצו לרכוש. הדפים המבריקים של "דיאם" (Die Dame) ושל דאס בלאט דר האוספראו (Das Blatt der Hausfrau) הציגו את "הנערה" - פלאפר. היא הייתה צעירה ואופנתית, עצמאית מבחינה כלכלית, והייתה צרכנית נלהבת של האופנה העדכנית. המגזינים עדכנו אותה כל העת באופנה, אמנות, ספורט וטכנולוגיה מודרנית כגון מכוניות וטלפונים[48].
אף על פי שצעירות רבות בשנות ה-20 של המאה ה-20 ראו את הפלאפריות כסמל לעתיד טוב יותר, חלקן רצו לראות אותן מתנהגות באופן קיצוני יותר. לכן, בשנת 1923, החל המגזין לבקש סיפורים אמיתיים מקוראיו עבור טור חדש בשם "וידויים של פלאפר". לצד סיפורים קלילים של נערות המוערכות בעיני אלו שקודם המעיטו בערכן, הגיעו סיפורים אחרים המתארים נערות הבוגדות בסטנדרטי ההתנהגות שלהן כדי לחיות את הדימוי של הפלאפריות בצורה חזקה יותר. היו כמה דוגמאות, של אישה צעירה שהתחתנה לא מכבר והתוודתה על כך שבגדה בבעלה. דוגמה נוספת של סטודנטית שתיארה איך החבר שלה אמר לה שהיא לא "מהסוג שמתחתן" בגלל הליברליות המינית שלה. ובתו של שר סיפרה על ההשפלה שהיא נתפסה בשקר כאשר נאלצה להעמיד פנים שהיא מבוגרת ומתוחכמת יותר ממה שהיא באמת. כותב בן 23, חבר לשעבר של פלאפרית הצהיר: "לדעתי, הפלאפרית הממוצעת בת ה-15 עד ה-19 היא רפת שכל, אינה מתחשבת כלל באחרים ונכנסת בקלות לצרות רציניות"[47].
וכך, בקרב קוראי ה"פלאפר", חלקם עודדו את רוחן של הפלאפריות ואת הניכוס של זכויות היתר הגבריות, בעוד אחרים הכירו בסכנות של חיקוי הפלאפריות בנאמנות רבה מדי. חלקם אף התוודו על הפרת כללי האתיקה וההתנהגות שלהן על מנת להחיות את ההתלהבות[47].
על פי דוח משנת 1922, מספר בנקים ברחבי ארצות הברית החלו להסדיר קוד לבוש והתנהגות לנשים צעירות שהועסקו ונחשבו לפלאפריות. זה החל בתלונה של אם בניו ג'רזי, שחשה חוסר שביעות רצון מכך שבנה עושה עסקים רק עם עובדת צעירה, שנחשבה בעיניה כאטרקטיבית באופן בלתי חוקי בגלל לבוש חשוף מדי. התקרית דווחה כדין לפקידים בבנק, ובתגובה אומצו כללי לבוש לעובדות. כללים אלה הגדירו שלשמלה לא צריכה להיות גזרה, היא תקנה מחנות מסוימת, והיא תהיה בצבע שחור, כחול או חום, אסור יהיה לקצר את שרווליה מעל המרפק, ושוליה לא יהיו גבוהים יותר משלושים סנטימטרים מהקרקע. קוד הלבוש האנטי-פלאפר התפשט במהרה לפדרל ריזרב, שבו הנשים המועסקות אמרו כי ממילא אין להן זמן להתייפות במהלך שעות העבודה[29].
דמות הפלאפר היא אחת הדימויים השרירים ביותר של הנעורים והנשים החדשות במאה העשרים ונראית בעיני אמריקאים רבים, בימינו, כגיבורה תרבותית. עם זאת, בשנות העשרים של המאה העשרים, אמריקאים רבים התייחסו אל הפלאפר כמי שמאיימות על החברה ומייצגות את הרצון להשליט סדר מוסרי חדש. אף על פי שרובן היו בנות המעמד הבינוני, הן זלזלו בערכים של המעמד הבינוני. רות גילטס, זמרת של שנות העשרים, ביצעה שיר בשם "או, תגיד, אני יכולה לראות אותך הערב?" אשר מבטא את ההתנהגות החדשה של הבנות בשנות העשרים. לפני 1920, היה זה בלתי אפשרי עבור אישה להתקשר לגבר ולהציע לו לצאת לדייט. אך בשנות ה-20 של המאה ה-20, נראה כי בנות רבות ממלאות תפקיד מוביל במערכות יחסים, שואלות באופן פעיל את הבנים ואפילו מגיעות לבתיהם[49].
התנהגותן של הפלאפר נחשבה למשונה באותה עת והגדירה מחדש את תפקידה של האישה. בתקשורת האנגלית הן נתפסו כאוהבות, נלהבות ונוטות לקרוא תיגר על המוסכמות ביצירת מערכות יחסים המבוססות על יחסי מין[50]. היו שהציעו[51] לייבא את התפיסה הפלאפרית מגרמניה לאנגליה כשלב אופייני בחייהן של הנשים האנגליות הצעירות "כתגובה מינית כנגד דמות האישה הרווחת וכפשרה בין זנות לסקס מקובל"[51]. בגרמניה נקראו נערות בשם "Backfisch", שפירושו דג צעיר שעדיין לא גדול מספיק כדי להימכר בשוק[52][53]. אף על פי שהמושג "Backfisch" היה מוכר באנגליה עוד מסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, המונח נתפס כביטוי למשהו מרוסן[54] ביחס לפלאפר, שהיו בדרך כלל מרדניות, סוררות ומתנגדות למוסכמות החברתיות. הדימוי המתפתח של הפלאפר היה של נשים צעירות עצמאיות שהלכו בלילות למועדוני ג'אז, שנראו ארוטיים ומסוכנים, כמו אלה שבהארלם. שם רקדו בצורה פרובוקטיבית, עישנו סיגריות ויצאו לדייטים בחופשיות, אולי ללא הבחנה. הן היו פעילות, עשו פעילויות ספורטיביות, רכבו על אופניים, נסעו במכוניות, ושתו אלכוהול בגלוי, מעשה מתריס בתקופת האיסור האמריקאית[55]. עם הזמן באה התפתחותם של סגנונות ריקוד כמו צ'ארלסטון, שימי (אנ'), חיבוק הארנבים (אנ') והבלאק בוטום (אנ'), שנחשבו מזעזעים ונוראיים, אך היו לסמל דחיית הסטנדרטים המסורתיים מצד הפלאפר[56].
הפלאפר החלו לעבוד מחוץ לבית וקראו תיגר על תפקידיהן החברתיים והמסורתיים של נשים והתריסו כנגד הרעיון ההיסטורי המונוליטי של נשים חסרות כוח בכל ההיסטוריה החברתית[57].
הן נחשבו לאתגר משמעותי בהגדרת תפקידי המגדר הוויקטוריאניים המסורתיים, לדבקות במטרה, לעבודה קשה ולדת. עם חלוף הזמן, יותר ויותר נשים נטשו את הרעיונות הישנים והנוקשים על התפקידים ואימצו את הצרכנות והבחירה האישית. הן תוארו, לעיתים קרובות, במונחים של ייצוג "מלחמת תרבות" של ישן מול חדש. הפלאפר דגלו גם בשוויון זכויות לנשים וביניהם זכות ההצבעה.
באופן זה, הפלאפר היו לתולדה של שינויים חברתיים רחבים יותר - נשים קיבלו את זכות ההצבעה בארצות הברית בשנת 1920 וקיומו של משפט הקופים זעזע את החברה הדתית ב-1925[58].
למרות ההתעסקות הרבה של הפלאפר בנושא הגדרת תפקידה החדש של האישה בחברה ושבירת המוסכמות המסורתיות, הן לא נכנסו לפוליטיקה. למעשה, סופרז'יסטיות מבוגרות יותר, שנלחמו גם הן על זכותן של נשים להצביע, ראו בפלאפר כנחותות מהן בתהליך השגת זכות ההצבעה לנשים[59]. דורותי דנבר ברומלי, סופרת ליברלית ידועה באותה תקופה, סיכמה את הדיכוטומיה הזאת בתיאור הפלאפריות כסגנון אמיתי, חדש ומודרני של פמיניסטיות, ש"מודעות לחיים מלאים וקוראות לנישואין ולילדים" וגם "נעות על ידי דחף פנימי שאין מנוס ממנו להיות אינדיבידואליות בזכות עצמן"[60].
שמם של הפלאפר נקשר עם השימוש במספר מילות סלנג, כולל "junk", "necker", "heavy petting", "necking parties"[61], אם כי מילים אלה היו קיימות לפני 1920[62]. הפלאפר השתמשו גם במילה "ג'אז" כביטוי לכל דבר מרגש או כיפי. שפתם שיקפה לפעמים גם את רגשותיהם לגבי הרגלי היכרויות ודייטים, נישואים ושתייה: "I have to see a man about a dog" היה ביטוי לכוונה לקנות ויסקי; ואזיק ("handcuff") או "לכבול" ("manacle") היה טבעת אירוסין או טבעת נישואין. ביטויים להבעת אישור בנוגע להרהורים על עיסוקיהם כגון "That's so Jake"[63] (בסדר), "That's the bee's knees" (אדם נעלה), "Cake-eater" (גבר של נשים), "the cat's meow" (הכל נפלא)[64].
היו עוד שני ביטויי סלנג ששיקפו את ההתנהגויות וסגנון החיים של הפלאפר. "Treating" הייתה תרבות או הרגל בעיקר עבור הפלאפר ממעמד הפועלים. אף על פי שהן הרוויחו את כספן מעבודה, הן עדיין רצו להרוויח קצת יותר עבור הרצון שלהן "לחיות" בשעות הפנאי. הן הוזמנו מרצון, על ידי גברים, לרקוד, לשתות ולקנות עבורן תכשיטים ובגדים. כ"שירות החזרה", הן העניקו כל סוג של יחסים ארוטיים או מיניים - מפלירטוטים ועד יחסי מין. נוהג זה טשטש את הגבולות עם זנות. מכאן, נוצר ביטוי הסלנג על ידי אנשים שהיו קוראים להן "נערות צדקה" ("charity girls"), כדי להבדיל אותם מזונות, מאחר שהבנות טענו כי הן לא מקבלות כסף במפגשים המיניים שלהם עם גברים[65].
בנוסף להתנהגותן, הפלאפר היו ידועות בסגנונן, שהתפתח במידה רבה מהאופנה הצרפתית[66] ובמיוחד מהאופנה החלוצית של קוקו שאנל. ההשפעה על עיצוב השמלה נבע מההתפשטות המהירה של הג'אז האמריקאי והפופולריות של הריקודים שהתלוו אליה[67]. בצרפת, הן נקראו "גראסון" (garçonne), שפירושו בצרפתית "ילד" עם נטיות נשיות. סגנון הפלאפר גרם לנערות להיראות כנערים צעירים בשל העובדה שקיצרו את שיערן, החזיות של אותה תקופה שטחו את שדיהן ומותניהן נראו ישרות. בשנת 1913 התקבע הקשר בין מתבגרים רזים לבין מראה אופייני מסוים במוחו של הציבור. ליליאן נורדיקה הגיבה על אופנות ניו יורק באותה שנה, בהתייחסותה:
בשלב מוקדם זה, כבר נראה כי הפלאפר והאופנה קשורים זה לזה, והאחרונה הבליטה את הגזרה הנערית[69] ואת הכובע הצמוד אבל, עדיין העדיפה את חצאית האבל על פני חצאית בעלת קו מכפלת גבוה[66].
אף על פי שהמראה החיצוני המזוהה כיום עם הפלאפר (מותניים ישרות, שיער קצר וחצאית מעל הברך) התגבש במלואו רק בשנת 1926[70], היה קשר מוקדם בדעת הציבור בין הופעה לא קונבנציונלית, התנהגות שערורייתית והמונח "פלאפר". דיווח של הטיימס ממופע בידור לחיילים שהוצבו בצרפת בתקופת חג המולד של 1915, תיאר חייל הלבוש בגדי אישה הכוללים חצאית קצרה, כובע פריזאי[71], ופאה דמוית תסרוקת פלאפר[72].
למרות השערוריות שיצרו הפלאפר, הופעתן ומראן החיצוני הפכו לאופנתיים, בצורה מתונה, בקרב נשים מבוגרות מכובדות[73]. הפלאפר "הסירו" את המחוכים מהאופנה הנשית, "הרימו" את קו המכפלת של השמלות והחצאיות והפכו את השיער הקצר לפופולרי בקרב נשים. בין השחקניות המזוהות היטב עם הסגנון היו: טלולה בנקהד[74], אוליב בורדן, קלרה בואו, לואיז ברוקס, ג'ואן קרופורד, בבה דניאלס, בילי דאב, ליאתריס ג'וי, הלן קיין, לאורה לה פלאנטה, דורותי מקהייל, קולין מור, נורמה שירר, נורמה תלמדג', אוליב תומאס ואליס וויט.
החל משנות ה-20 המוקדמות, טורי קומיקס של עיתונים החלו להציג פלאפריות; בלונדי בופדופ ופריצי ריץ - שתוארו מאוחר יותר כנשים יותר משפחתיות, כאשתו של דאגווד באמסטד ודודתה של ננסי, בהתאמה - הוצגו כפלאפריות[75].
שמלות הפלאפר היו ישרות ורפויות והותירו את הזרועות חשופות (לפעמים בלי כתפיות כלל). גרביוני משי או זהורית הוחזקו על ידי ביריות. קווי המכפלת של חצאיות הורמו עד מתחת לברך עד 1927, מה שאפשר לראות לפרקים את ירכי הנערות כאשר רקדו או בחלוף משב רוח. כדי לשפר את המראה, כמה פלאפריות אף שמו סומק על ברכיהן[76][77]. סגנונות השמלה הפופולריים כללו את ה-Robe de style. באותה עת נכנסו לאופנה גם נעלי עקב בגובה 5–8 סנטימטרים[66]. סגנונות נעליים מועדפים היו T-straps ומרי ג'יין בצבעי שחור קלאסי, זהב, כסף, או גוונים גוף[78].
הפלאפרס הוציאו מהאופנה את המחוכים והלבשה תחתונה הנפוצים והעדיפו את התחתונים הקצרים על פניהם. ללא המחוכים המגבילים הישנים, הפלאפר לבשו חזיות כדי לרסן את חזהן בעת ריקוד. הן לבשו גם מעין מחוכים חדשים, רכים וגמישים יותר שהגיעו עד ירכיהן בגזרה חלקה, שהעניקה להן מראה ישר מלמעלה עד מטה, בניגוד למחוכים הישנים שהצרו את המותנייהן והדגישו את החזה והירכיים[66]. היעדר העיקולים, שיצר המחוך המסורתי, יצר את המראה הנערי. עידוד נוסף לקידום המראה הנערי, התרחש עם פיתוח ה-Symington Side Lacer - פריט לבוש חיוני, יומיומי ופופולרי, כמו החזייה המודרנית בימינו. סוג חזייה זה הומצא במטרה להרים את הגב כלפי מעלה כדי לשטח את החזה[66]. נשים אחרות קינאו במראה החזה השטוח של הפלאפר וקנו את ה-Symington Side Lacer כדי לאמץ את אותו מראה (חזה גדול נחשב, בדרך כלל, כמאפיין של חוסר תחכום באותה תקופה). לפיכך, חזה שטוח הפך למאפיין של נשים מושכות, אף על פי שהפלאפר היו אלו שלבשו, לרוב, חזיות כאלה.
תספרות נעריות קצרות הפכו לאופנה והתירו את כבלי המסורות, שדרשו מנשים לגדל שיער ארוך. תסרוקות פופולריות נקראו קארה (Bob cut), איטון קרופ (Eton crop), שינגל בוב (shingle bob). שיער מתולתל, הנקרא Finger wave, היה בעל משמעות עיצובית. הנשים עדיין נדרשו ללבוש כובעים וסגנונות פופולריים כללו את כובע ה-newsboy וכובע קלוש. תכשיטים עוצבו, בדרך כלל, בסגנון האר דקו, וענדו במיוחד שכבות רבות של שרשראות חרוזים. סיכות, טבעות וסיכות נכנסו לאופנה אף הם. משקפי קרן היו פופולריים גם הם.
כבר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, השחקנית הצרפתייה, פולייר, סללה את הדרך במראה שכלל שיער קצר ופרוע, פה מודגש ועיניים גדולות המודגשות בכחל[79]. מראה הפלאפר המתפתח דרש "איפור כבד" בהשוואה למה שהיה מקובל בעבר, למעט איפור מקצועי בתיאטרון. עם המצאת השפתון והמראות הקומפקטיות, נכנסו לאופנה ה-bee stung lips, עיניים כהות וסומק, שהפך לתהליך ישים יותר ופחות מלכלך. נשים עיצבו את גבותיהן בצורת מחטים דקיקות והדגישו אותן בגוון כהה, מחקות שחקניות כמו קלרה בואו[80][81].
במקור, עור חיוור נחשב לאטרקטיבי ביותר באותה תקופה. עם זאת, עור שזוף הפך פופולרי יותר ויותר לאחר שקוקו שאנל הציגה שיזוף לאחר חופשה - שייצגה חיי פנאי ללא הצורך המכביד לעבוד. נשים רצו להיראות בכושר, ספורטיביות, ומעל לכל, בריאות.
משוחררת מהשמלה המגבילה, מהשרוכים שהפריעו לנשימה ומחישוקי המתכת שהצריכו הקדשת זמן להידוקם, תרבות הפלאפר הציעה שחרור מכל אותם קשיים יום-יומיים. החופשיות שבנשימה והצעידה עודדו את התנועה והיציאה מהבית. הפלאפר ניצלו את מלוא היתרונות של האופנה החדשה[82]. הפלאפר היה ביטוי קיצוני לשינויים בסגנון החיים של הנשים האמריקניות, שנראו מבעד לשמלה[83].
שינויים באופנה פורשו כסימנים לשינויים עמוקים יותר באידיאל הנשי האמריקאי[84]. החצאית והשיער הקצרים היו אמורים לשמש כסמל השחרור[85]. סימני המהפכה המוסרית כללו יחסי מין לפני הנישואין, פיקוח ילודה, שתיית אלכוהול וזלזול בערכים ישנים יותר. לפני המלחמה, לא דרכה כף רגלה של אישה בסלונים. אחרי המלחמה אשה, לא נתפסה עוד כ"ליידי" ונכנסה לספיק איזי כאוות נפשה, כפי שהיא נכנסה לתחנת רכבת. נשים החלו לנבל את פיהן ולעשן בפומבי, להשתמש באמצעי מניעה, ללבוש חצאיות המגיעות מעל הברך וגרביים המגיעים מתחתיה. נשים התחרו כעת עם גברים בעולם העסקים וקבלו עצמאות כלכלית וסוגים נוספים של עצמאות מגברים.
האישה החדשה דחקה את גבולות התפקידים המגדריים, המייצגים חופש מיני וכלכלי. היא קיצרה את שערה והתלבשה בבגדים רחבים ושמלות קצרות. היא לא הייתה מרוסנת עוד במותניים צמודים ובשמלות ארוכות, האישה המודרנית של שנות העשרים הייתה בעלת חשיבה עצמאית, שכבר לא הייתה מחויבת למוסכמות שגיבשה החברה בעבר. הפלאפר הייתה דוגמה לתפיסות הרווחות של נשים ותפקידיהן בשנות העשרים הסוערות. האידיאל של הפלאפריות היה תנועה משוחררת עם מאפיינים של עוצמה, אנרגיה ותנודתיות רבה. היא סירבה לקוד המוסרי המסורתי. הצניעות, הטוהר, המוסר והמושגים המסורתיים של הגבריות והנשיות הטשטשו לכאורה. הפלאפר פנה לסמכות והיה קשור ל"דמורליזציה" הממשמשת ובאה של המדינה.
התפיסה האמריקנית הוויקטוריאנית של מיניות ותפקידים אחרים של גברים ונשים בחברה וביניהם, אותגרה. בגדים מודרניים היו קלים, גמישים ומתאימים יותר לאישה המודרנית, כמו הפלאפר, שרצתה לעסוק בפעילות ספורטיבית. הנשים נעשו כעת אסרטיביות יותר ופחות נכונות לנהל את הבית בזמן שהבעל לא נמצא. הלבוש של הפלאפר נראה מיני מבעבר והעלה שאלות עמוקות בנושאי ההתנהגות והערכים שהוא מסמל.
אורח החיים של הפלאפר נעלם בארצות הברית לאחר יום חמישי השחור והשפל הגדול שהגיע בעקבותיו. הגישה הנמרצת והנהנתנות היו פחות מקובלים במהלך הקשיים הכלכליים של שנות השלושים. בעוד שקו המכפלת עלה, מדינות רבות נקטו פעולה, וחוקקו חוקים שהגבילו נשים ללבוש חצאיות עם קו מכפלת שלא עולה על יותר משמונה סנטימטרים מעל הקרסול. התספורת הקצרה הייתה הסיבה לכך שנשים פוטרו מעבודתן[86].
זה לא היה קורה אילולא שוק המניות בוול סטריט התרסק בשנת 1929 והביא לסיום שנות ה-20 הרועמות, הראוותניות והזוהרות, ואיתן שמלת הפלאפר[87]. מאחר שלא יכלו להרשות לעצמן לרכוש את המגמות האופנתיות המעודכנות ואת אורח החיים הראוותני, נשות הפלאפר התוססות חזרו לקו המכפלת הנמוך שלהן. נימה רצינית ופתאומית שטפה את הציבור עם הופעתו של השפל הגדול. המעבר לשנות השלושים התברר כמשימה לא פשוטה כלל. קמפיינים כגון סיסמת "עשה ואל תעשה" הפכו לנפוצים כדי להבטיח שלא תהיה צריכה יתרה של החברה[88]. בחירת בדים ואריגים היו בין פריטים רבים שנדרש הציבור לקצץ ברכישתם בתקופה מוכת העוני הזו. השתמשו בבדים מלאכותיים במקום בדים אלגנטיים, כמו משי, שהיו כל כך פופולריים בתחילת המאה ה-20. במקום זאת, נשים רצו לעבוד כדי למלא את תפקידי הגברים בזמן שהיו במלחמה. העבודות הפיזיות התובעניות יצרו את התנאים ליצירת מכנסי נשים וקבלתם בחברה. אף על פי שעידן הפלאפר נעלם כמעט בן-לילה, הסמליות שלו של שחרור אישה המשיך להתקיים. אישה לא מחויבת עוד להיות עקרת בית. נוצר לה החופש לבחור את תפקידה בחברה. אף על פי שרבים התנגדו לתקופה הרדיקלית, ניתן לראות כיצד שמלת הפלאפר סייעה לגשר על פער בין המינים בחברה, ובסופו של דבר הובילה לכיוון שוויון זכויות לנשים.
ב-1934 נעלם כליל מראה הפלאפר של השיער והחצאית הקצרים, ותפס את מקומו מה שאנו מחשיבים כיום לאופנה שאפיינה את שנות השלושים של המאה ה-20.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
