ניקוד ארץ-ישראלי

הניקוד הארץ־ישראלי הוא ניקוד עילי שהיה בשימוש יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים.

קטע פיוט בניקוד ארץ־ישראלי שנתגלה בגניזת קהיר (מתוך הקדושתא שחיבר הדותהו על משמרת בלגה)

שיטת הניקוד הארץ־ישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארץ־ישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

טקסטים בניקוד הארץ־ישראלי

הטקסטים בניקוד הארץ־ישראלי כולם מקורם בגניזת קהיר. מדובר בשלושה סוגים עיקריים של חיבורים:

• קטעי מגילות לספר יחזקאל ותהילים וקטעי קודקסים לתהילים, ספר דניאל וספר ירמיהו.^[1]
• פיוטים ארץ־ישראליים קדומים, בהם פיוטי יניי, רבי אלעזר הקליר, יוסי בן יוסי, ועוד, בני המאה החמישית עד השביעית לספירה.^[1]
• תרגומים ארמיים ארץ־ישראליים לתנ"ך.

עליהם יש להוסיף גם קטעי גניזה של המשנה, התלמוד (בבלי וירושלמי) והמדרשים.

הניקוד הארץ-ישראלי מתפצל לשיטות שונות, ואינו אחיד. לדעת יהושע בלאו ויוסף יהלום, יש להבחין בין שיטות הניקוד המאוחרות יחסית לבין המבטאים המיוצגים בו, שאינם ארץ-ישראליים בהכרח והתהוותם קדמה להתהוות הניקוד.^[1]

סימני התנועות בניקוד הארץ־ישראלי

סימן גרפי	מקביל טברני	IPA	הערות
	קמץ	[ɑ]	הקמץ והפתח הארץ־ישראליים מתחלפים בחלק מהטקסטים, דבר המעיד על כך שנהגו בצורה דומה (כמו בהגייה הספרדית)
	פתח	[a]
	צירי	[e]	הצירי והסגול הארץ־ישראליים מתחלפים בחלק מהטקסטים, דבר המעיד על כך שנהגו בצורה דומה (כמו בהגייה הספרדית)
	סגול	[ɛ]
	חיריק	[i]
	חולם	[o]
	קובוץ	[u]
	שווא נע	[e̞]	לשווא הנח אין סימן גרפי

המחקר: חשיבותו וקשייו

למחקר הניקוד הארץ־ישראלי יש חשיבות רבה, משום שהוא מייצג את הגיית לשון חז"ל בארץ ישראל - הגייה שהעדויות עליה מועטות.^{[דרוש מקור][מפני ש...]} הגייה זו היא גם הבסיס להגייה המכונה "ספרדית": היהודים שייסדו את הקהילות בצפון אפריקה, איטליה וספרד דיברו עברית בהגייתה הארץ־ישראלית. הגייה זו היא שנתקבלה ברוב קהילות ישראל, והיא גם שאומצה בעת תחיית הלשון העברית.

אולם כגודל החשיבות של שיטת הניקוד כך גם הקשיים במחקרהּ. הקשיים נובעים משלוש סיבות עיקריות:

• החומר המנוקד דל ומקוטע יחסית ליתר שיטות הניקוד. רוב כתבי היד הם שרידי גניזה: דפים בודדים וקרועים. אין בנמצא חיבור שלם המנוקד בשיטה זו כפי שקיים עבור הניקוד הטברני או הבבלי.
• גם בחומר שנמצא אין אחידות בשיטה. בכתבי יד שונים משמשים סימנים שונים, או אותם סימנים בתפקידים שונים.
• קשה לפרש את סימני הניקוד. בעוד שמפתחי השיטה הטברנית השאירו אחריהם חיבורים המתארים את שיטתם תיאור פונטי, ובעוד שההגייה הבבלית נשתמרה בצורה טובה בפי יהדות תימן, העדויות על משמעות סימני הניקוד הארץ־ישראליים הן עקיפות בלבד, דרך מסורת ההגייה הספרדית (שאינה מייצגת בהכרח את ההגייה הארץ־ישראלית המדויקת).

חילופי פתח / קמץ, סגול / צירי

אחת השאלות העיקריות במחקר הניקוד הארץ־ישראלי היא מדוע בחלק מכתבי היד אנו מוצאים סימנים הן עבור הפתח והן עבור הקמץ, או הן עבור הסגול והן עבור הצירי, כאשר הדעה המקובלת היא שבפי הנקדנים נהגו זוגות אלו באותו אופן. בעניין זה קיימות במחקר שלוש גישות:

• ההגייה בארץ ישראל בימי הביניים לא הייתה אחידה; זה לצד זה התקיימו דיאלקטים ארץ־ישראלים שמערכת ההגה בהם כללה חמש, שש ושבע תנועות. דיאלקטים אלו התקיימו באזורים גאוגרפיים שונים בארץ ישראל ובמצרים. (גישה זו מזוהה עם החוקרים: רוול, הרוויאינין).
• ההגייה הארץ־ישראלית הייתה במקורה בת חמש תנועות, אבל עם הזמן התפתחו שתי תנועות נוספות, שעבורן הומצאו שני סימנים גרפיים חדשים. (גישה זו מזוהה עם החוקרים: יהלום, בנדויד).
• שני הסימנים הנוספים הם ניסיונות למדניים של נקדנים ארץ־ישראליים לנקד על פי נוהגי הניקוד הטברני בשל יוקרתו הרבה. מדובר ב"טיברוּן" גרפי, ללא שיקוף של ההגייה הממשית. (גישה זו מזוהה עם החוקר אלדר).

ראו גם

• ניקוד טברני
• ניקוד בבלי
• ניקוד ארץ־ישראלי-טברני
• ניקוד העברית בת ימינו

לקריאה נוספת

• שלמה מורג, הערך "ניקוד", מתוך האנציקלופדיה המקראית, כרך ה, עמ' 837–857.
• יוסף יהלום, "הניקוד הארץ־ישראלי: המחקר והישגיו", לשוננו נב (תשמ"ח), עמ' 112–143.
• אילן אלדר, "מסורות ההגייה של העברית", מסורות ג-ד (תשמ"ט), עמ' 9 ואילך.

• Steven E. Fassberg, A Grammar of the Palestinian Targum Fragments from the Cairo Genizah, Atlanta 1991, pp. 28-57.

הערות שוליים

1. יהושע בלאו ויוסף יהלום, טיפולוגיה של כתבי יד בניקוד ארץ ישראלי, מחקרים בלשון 17-18, 2017, עמ' 96–115