משלחת דומינגס-אסקלנטה

משלחת דומינגס-אסקלנטה (באנגלית: Dominguez–Escalante expedition, בספרדית: Expedición de Domínguez y Escalante) הייתה חבורה ספרדית שיצאה ב-1776 מסנטה פה שבניו מקסיקו במטרה למצוא נתיב יבשתי למיסיון הקתולי במונטריי בצפון קליפורניה. בראשות המשלחת בת אחד עשר המשתתפים עמדו המיסיונרים הפרנציסקנים פרנסיסקו אטנסיו דומינגס (Francisco Atanasio Domínguez) וסילבסטרה ולס דה אסקלנטה (Silvestre Vélez de Escalante) כשברנרדו מיירה אי פאצ'קו (Bernardo Miera y Pacheco) משמש כקרטוגרף של המשלחת. המשלחת עברה בדרכה את מערב מדינת קולורדו של ימינו עד עמק יוטה במדינת יוטה של ימינו. לאורך חלק מהמסע הם נעזרו בשלושה מורי דרך מבני הטימפאנוגוס (קבוצה מבני שבט היוט).

בשל קשיים במהלך המסע, הקבוצה לא הגיעה ללאס קליפורניאס, אלא חזרה לסנטה פה דרך אריזונה של ימינו. המפות והתיעוד של מסע המשלחת סייעו לנוסעים בעתיד. נתיבם הפך לחלק מהשביל הספרדי הישן, נתיב מסחר מסנטה פה ליישובים שעל חוף האוקיינוס השקט.

מטרתה של משלחת דומינגס-אסקלנטה (ליתר דיוק משלחת דומינגס-ולס) הייתה למצוא נתיב מסנטה פה שבניו מקסיקו למיסיונים הספרדיים בקליפורניה כדוגמת הפרסידיו במונטריי בלאס קליפורניאס. ב-29 ביולי 1776 הוביל אטנסיו דומינגס את המשלחת מסנטה פה יחד עם הנזיר סילבסטרה ולס דה אסקלנטה והקרטוגרף ברנרדו מיירה אי פאצ'קו.^[1] חלקו הראשון של מסעם עקב אחר הנתיב של חוקר הארצות חואן ריוורה (Juan Rivera), אחת עשרה שנים קודם לכן לתוך ארץ היוט בדרום-מערב קולורדו.^[2] שלושה מורי דרך מבני הטימפאנוגוס (קבוצה מבני שבט היוט) הובילו אותם דרך קולורדו ויוטה.^[1]

ספרדים אלו היו האירופים הראשונים שעברו בנתיב דרך רוב רמת קולורדו לתוך יוטה וחזרה דרך אריזונה לניו מקסיקו. במהלך מסעם הם תיעדו את הנתיב וסיפקו מידע מפורט על "ארץ הררית שופעת מלאה בחיות ציד ועצים לבניין, חורבות מוזרות של כפרים וערי אבן, ונהרות המראים סימנים להימצאות מתכות יקרות".

ניו מקסיקו של ימינו

סנטה רוסה דה אביקיו, 30 ביולי

בלילה הראשון של המסע הם לנו בפואבלו סנטה קלרה (Santa Clara pueblo), צפונית לסנטה פה. משם הם "צעדו תשע ליגות, פחות או יותר, והגיעו לפואבלו סנטה רוסה דה אביקיו (Santa Rosa de Abiquiú), שם מסיבות שונות נשארנו ב-31 מבלי להתקדם, ושם בעזרת מיסה חגיגית הפצרנו שוב לסיוע מהפטרונים הקדושים ביותר שלנו."^[1]

מסנטה רוסה דה אביקיו הם התקדמו צפונה וצפון-מערבה למקום בסמוך לדולסה (Dulce) של ימינו.

קולורדו של ימינו

מסה ורדה, 10 באוגוסט

מדולסה הם נכנסו לתחומי מדינת קולורדו של ימינו דרך ארבולס (Arboles), איגנסיו (Ignacio), דורנגו (Durango) והספרוס (Hesperus). הם חנו למרגלות הרי לה פלטה (La Plata Mountains) בסמוך לפארק הלאומי מסה ורדה של ימינו בדרום-מערב קולורדו. אסקלנטה כתב ביומנו:

האב הנזיר פרנסיסקו אטנסיו [דומינגס] התעורר כשהוא סובל מקדחת שיגרונית שהוא חש בפניו ובראשו כבר יום קודם, ועדיף היה שנחנה כאן עד שמצבו ישתפר, אבל הגשמים הבלתי פוסקים, מזג האוויר הגרוע, והלחות הגדולה שבמקום אילצו אותנו לעזוב אותו. לאחר שהתקדמנו צפונה, קצת יותר ממחצית הליגה, פנינו לצפון-מערב, התקדמנו ליגה ואז מערבה דרך עמקים של עצים יפהפיים ושפע מרעה, ורדים ופרחים מגוונים אחרים. אחרי שרכבנו שתי ליגות נקלענו שוב לגשם כבד. מצבו של האב הנזיר פרנסיסקו אטנסיו החמיר והדרך הפכה לבלתי עבירה, וכך אחרי שהתקדמנו במאמץ גדול שתי ליגות נוספות למערב, היינו חייבים לחנות על גדות אחד משני הנחלים הקטנים היוצרים את הסן לסארו (San Lazaro), הקרוי גם ריו דה לוס מנקוס (Rio de los Mancos).^{[hebrew 1]} המרעה נמשך בשפע גדול. כיום ארבע וחצי ליגות.

החבורה חנתה לאורך הנהר מנקוס, כמה קילומטרים אחרי שהוא זורם דרך הפארק הלאומי מסה ורדה של ימינו. שם הנהר מהמילה בספרדית manco שפירושה "בעל יד אחת" או "נכה" לאחר שאחד מבני החבורה נפל מסוסו לנהר ופצע את ידו.^[3]

פואבלו אסקלנטה ופואבלו דומינגוס, 13 באוגוסט

בסמוך לדולורס (Dolores) של ימינו מצאו אסקלנטה ודומינגוס חורבות של אנסאזי בדרום-מערב קולורדו ותיעדו אותם, והיו בכך לאנשים הלבנים הראשונים לעשות זאת. פואבלו אסקלנטה ופואבלו דומינגוס, הקרויים על שמם, כלולים בתוך מרכז המורשת של האנסאזי (Anasazi Heritage Center) של ימינו.

כפי שתועד לגבי אתרי התיישבות פוטנציאליים אחרים, ציין אסקלנטה את יתרונות המקום: נופים יפהפיים שבהם שפע מים, מרעה, עץ לבנייה ועצים להסקה. החבורה רכבה צפונה, בנתיב מערבית להרי סן חואן. הם חצו את הנהר דולורס כמה פעמים וחנו לאורך גדותיו צפונית-מערבית למקום בו הוקם אחר-כך היישוב קהון (Cahone). הם פגשו שני עבדים אינדיאנים (גניסארו - Genízaro). השניים עזבו את הפואבלו שלהם מבלי להודיע על מנת להצטרף לקבוצה. אדם אחד כונה "פליפה" והשני "חואן דומינגו". אף שלא היה בהם צורך המשלחת צירפה אותם אליה.

המשלחת המשיכה מערבה וצפונה-מערבה, כשהם חוצים את הנהר דולורס. הם רכבו דרך קניון לפני שהגיעו לאזור בסמוך לאגנר (Egnar) של ימינו ורכבו לאורך הנחל סן מיגל לאזור כשמונה קילומטרים מערבית לנוקלה. האזור הפך צחיח יותר ויותר, והיו בו מעט שדות מרעה ומים לסוסים, והדרך בקניונים הייתה קשה. לאחר שראו סימנים למקומות יישוב, אותם כינו "רנצ'ריאס" (rancherias), ולאחר שהבינו שהם זקוקים לסיוע, הם חיפשו אינדיאנים מבני היוט שישמשו מורי דרך.

נוקלה, 23 באוגוסט

צפונית-מזרחית לנוקלה בשפך של הסן מיגל לנהר דולורס פגשה הקבוצה בבן שבט היוט. הם חנו לאורך הערוץ של הנהר סן מיגל ורכבו מזרחה דרך היער הלאומי אנקומפגרה (Uncompahgre National Forest) של ימינו אל רמת אנקומפגרה. הם התקדמו לאזור בסמוך למונטרוז (Montrose) ופגשו בצ'יף של בני היוט. לאחר שלמדו על הימצאותם של בני הטימפאנוגוס באזור, רכבה החבורה בכיוון צפון-מערב עד לאולאת (Olathe) של ימינו, חצתה את היובל הצפוני של נהר הגניסון, והגיעה לאתר שכיום הוא הוצ'קיס (Hotchkiss).

בואי, 1 בספטמבר – השגת מורי הדרך

כשהם ממשיכים לרכב לצפון-מזרח הגיעה המשלחת לאזור בואי (Bowie), ונתקלו בחבורה של 80 מבני היוט רכובים על סוסים. מרביתם מהכפר שאסקלנטה ודומינגס חיפשו. כמה מהאנשים ליוו אותם לכפר של בני היוט, שכלל כ-30 "אוהלים". האב דומינגוס פגש בצ'יף ובניו. כשהילידים מתרכזים סביבם הטיף דומינגס דרך מוניִיס (Muñiz) המתורגמן. הוא הביע דאגה ממנהגי הפוליגמיה שלהם וקריאת שמות אנשים על שם חיות, שהן, כפי שאמר, צורה נחותה של חיים מהאדם. הם התייחסו לאחד ממורי הדרך בני היוט בכינוי "סילבסטרה" ואמרו כי הוא לגונה (Laguna), בן טימפאנוגוס מאזור אגם יוטה. בני היוט המליצו בתוקף למשלחת לחזור על עקבותיה, משום שהם עתידים לפגוש בקומאנצ'ים במסעם מערבה. היוט חששו שאם יאונה להם רע המושל הספרדי יאשים את היוט. מנהיגי המשלחת ענו כי הם חייבים להמשיך על מנת למצוא את האב פרנסיסקו גרסס (Francisco Hermenegildo Tomás Garcés) שעקבותיו אבדו ושמים את מבטחם באל שישמור עליהם. תוך הפרת ההסכם על פיו קיבלה המשלחת רישיון למסע דרך הטריטוריה של בני היוט, והמטרה הרוחנית שמאחוריה, המתורגמן אנדרס מונייס (Andrés Muñiz) ואחיו לוקרסיו (Lucrecio) החליפו סחורות ברובים, משום שהם חששו מלוחמי הקומאנצ'י.

בואי, 2 בספטמבר – המשך המסע מערבה

לאחר שארגנו מורי דרך, הם סחרו בסוסיהם תמורת סוסים טריים מהיוט. הם השיגו אישור להמשיך במסע, כש"סילבסטרה" ונער שכינו "חואקין" מראים את הדרך. החבורה רכבה דרך אזור שהוא כיום אדמה פדרלית מוגנת, כולל היער הלאומי גרנד מסה, לצד הדרומי של בטלמנט מסה (Battlement Mesa). שלוש בנות יוט וילד שפגשו החליפו צנוברים תמורת תותים שייבשו בשמש. החבורה חצתה את נהר הקולורדו באונה (Una), בנקודה בה הוא פונה מערבה ודרומה-מערבה ונשפך אליו הנהר דולורס, אחד מיובליו. הקבוצה פגשה כמה מבני יוט שסייעו לפתור את המחלוקות עם "סילבסטרה" לגבי הנתיב הטוב ביותר בהמשך. הקבוצה למדה מבני יוט אחרים שהקומאנצ'ים נעו מזרחה, הרחק מנתיבם המתוכנן. סילבסטרה הזהיר אותם מהר גבוה שאליו הגיעו. היה זה הר תלול ובו סלעים רופפים שגרמו לכמה פרדות ליפול. החבורה טיפסה במאמץ לפסגה. הם רכבו על רמת רואן (Roan Plateau) ובקצה הדרומי של קניון דאגלס (Douglas Canyon). מפסגת הרכס הגבוה הצביע סילבסטרה לצפון, אל ארץ הקומאנצ'ים, ולמערב, שבו חיים בני עמו בעמק אגם יוטה.

רנגלי, 10 בספטמבר

לאחר שרכבו צפונה ומערבה דרך קניון פינטדו (Cañon Pintado), נכנסה המשלחת למחוז ריו בלנקו, הקרוי על שם הנהר וייט (White River),^{[hebrew 2]} הזורם ליוטה בגבולה המערבי. הם חצו את הנהר וייט מזרחית לרנגלי (Rangely). אחרי שבועות של מסע בהרים, קניונים והרי שולחן, האדמה באזור זה הייתה שטוחה יותר. הם רכבו בשביל שיצרו עדרי הביזון בכיוון המתוכנן.

יוטה של ימינו

מישור ימפה, 11 בספטמבר

משום שהאספקה שלהם הלכה והידלדלה רדפו כמה מהאנשים אחרי ביזון והרגו אותו במשור ימפה במחוז יואינטה של ימינו. במסעם לצפון-מערב, הם הגיעו לנהר גרין (שאותו כינו ריו דה סן בונאוונטורה - Rio de San Buenaventura) והר ספליט (Split Mountain), שאותם תיארו במילים: "יש כאן שדות אחו ושפע של שדות מרעה ואדמה מעולה לגידול יבולים, עם אמצעים להשקיה. רוחבו לפחות יותר מליגה אחת ואורכו עשוי להגיע לחמש ליגות. הנהר נכנס לאחו זה בין שני צוקים גבוהים, שאחרי שהם יוצרים סוג של גדרה מתקרבים זה לזה עד שבקושי ניתן לראות את הפתח דרכו מגיע הנהר." הם חנו ליד הנהר גרין בסמוך לג'נסן (Jensen) של ימינו. החבורה המשיכה דרומה-מערב מג'נסן, וזיהתה עקבות טריים של סוסים שהחליטו כי הם שייכים לחבורת קומאנצ'ים העוקבים אחרי חבורת ציידי ביזון מבני היוט. הם חנו בפיתול פרסת הסוס (Horseshoe Bend) של הנהר גרין ואז רכבו מערבה למייטון (Myton) של ימינו, שם הם זיהו חורבות פואבלו. הם המשיכו מערבה וחנו בסמוך לדושן (Duchesne), פרוטלנד (Fruitland), וסולג'ר ספרינגס (Soldier Springs). הנתיב מג'נסן לסולג'ר ספרינגס חפף פחות או יותר את נתיבו של כביש 40 של ימינו.

היער הלאומי יואינטה, 20 בספטמבר

המשלחת רכבה מערבה דרך היער הלאומי יואינטה של ימינו מעמק סטרוברי (Strawberry Valley), לאורך הערוצים של פיפת ווטר (Fifth Water Creek) ודיאמונד (Diamond Creek) אל קניון ואנרודס (Wanrhodes Canyon). הם חוו תנאי מסע קשים: טמפרטורות קרות, רוחות סוערות וסוגים שונים של פני קרקע מסוכנים. קרקע רכה ובה שקעים שגרמו לסוסים לשקוע, חורשות עבותות של עצי צפצפה ושיחים, ועמקים צרים. כיוון שהמשלחת נעה באיטיות בשטח הקשה התקדם סילבסטרה, ששאף לחזור לביתו, מהר יותר והקבוצה העיקרית אילצה אותו להישאר איתם.

ב-22 בספטמבר לא הרחק מקניון ואנרודס, "מפסגת הרכס האחרון ראינו לפנינו ולא במרחק רב תימרות עשן רבות באותו רכס הרים. מורה הדרך סילבסטרה אמר כי אלו חייבים להיות בני עמו במסע ציד. ענינו להם באותות עשן כך שאם כבר ראו אותנו שלא יחשבו שאנחנו אויביהם ולכן ינוסו או יקבלו את פנינו במטר חצים. הם השיבו באותות עשן גדולים יותר במעבר שדרכו אנחנו חייבים לנוע אל האגם, וזה הוביל אותנו להאמין שהם כבר ראו אותנו, משום שזה האות הנפוץ והמהיר ביותר בשימוש בכל אירוע יוצא דופן על ידי כל העמים בחלק זה של אמריקה. ובערך בשתיים לפנות בוקר, השעה לדעתו של סילבסטרה שעשויים להיות אינדיאני אחד או יותר קרובים, הוא נאם באריכות בשפתו ונתן להם להבין שאנחנו אנשים שלווים, ידידותיים וטובים".

אגם יוטה, 23 בספטמבר

לסילבסטרה וחואקין ניתנו בד מצמר וסרט אדום בהם התקשטו לפני שנכנסו לכפר של בני עמם. סילבסטרה קשר את הבד סביב ראשו, כשהקצוות הארוכים משתלשלים במורד גבו, ולבש את המעיל שניתן לו קודם. החבורה רכבה מחוץ לקניון, לתוך כר דשא ונכנסה לעמק אגם יוטה, והאגם שלו קראו אגם שבט הטימפאנוגוס. הם ראו תימרות עשן רבות ושדות שהובערו לאחרונה או שעדיין בוערים, שמכך הבינו שבני הטימפאנוגוס חושדים בהם שהם מבני הקומאנצ'ים או שבט אינדיאנים עוין אחר. לאחר שחנו בסמוך לנהר ספניש פורק (Spanish Fork) של ימינו, נשלחה קבוצה קטנה שכללה את סילבסטרה, חואקין, מונייס ודומינגס קדימה אל הכפר על הנהר פרובו, צפונית לפרובו של ימינו ומזרחית לאגם יוטה. הגברים יצאו לפגוש אותם כשהם מנופפים בכלי נשק, אבל ברגע שהכירו את סילבסטרה, התקבלו האנשים מהמשלחת בחמימות ובחיבוקים. הם פגשו במנהיג השבט הצ'יף טורוניאנצ'י (Turunianchi). האינדיאנים הופתעו מאוד לשמוע כי הם עברו בשלום דרך הטריטוריה של הקומאנצ'ים. מטרת הביקור הוסברה כולל הרצון לשתף את הילידים באמונה. דומינגס ביקש מורה דרך אחר שיסיע בחיפושיהם אחרי האב גרסס. חואקין ימשיך במסע כמו גם נער אותו כינו "חוזה מריה". האבות חילקו מתנות לשבט וקיבלו כמות גדולה של דגים מיובשים למסעם. תוך הבנה לרצון של המשלחת לחזור, הציע השבט להשתמש באדמתם לבנות בתים לספרדים אחרים שעשוים לרצות להצטרף אליהם על אדמתם לאחר שהם ישלימו את מסעם.

עמק אגם יוטה תואר על ידי אסקלנטה כמתאים להתיישבות. הטמפרטורות היו נוחות ביום ובלילה. היו ארבעה נהרות, שדות רחבים לחקלאות, ודי דגים, עופות מים ובעלי חיים לצוד, עצים לבניין והסקה, אדמות מרעה לסוסים ועוד. בשל שפע הדגים היו הטימפאנוגוס מתוארים כ"אוכלי דגים".

אף על פי ששמעו על עמק סולט לייק והאגם המלוח שבו, המשלחת לא המשיכה לאזור סולט לייק.

פאיסון, 26 בספטמבר

הקבוצה עזבה את כפרו של סילבסטרה בסמוך לספניש פורק ב-25 בספטמבר ורכבה לדרום-מערב. הם חנו באתרים בסמוך לספרינגוויל (יוטה) (Springville), פאיסון (Payson), סטאר (Starr), ליוון (Levan) וסקיפיו (Scipio). הנתיב מספרינגוויל דרומה לסקיפיו חופף בעיקרון לכביש בין-מדינתי 15 של ימינו. הם נתקלו בקבוצות קטנות של אינדיאנים לאורך הדרך, מרביתם ידידותיים וחברותיים. חלק מהגברים היו מגודלי זקן ונראו יותר בעלי חזות ספרדית מאשר אינדיאנים. הגברים משבט זה היו ידידותיים, נכונים לסייע ואדיבים כמו השבט של סילבסטרה, והם המליצו לספרדים לשוב על עקבותיהם. אחרי סקיפיו הם התקשו למצוא מרעה ומי שתייה. לעיתים קרובות המים שמצאו היו מלוחים מדי, בשל שכבות המלח, שגרמו לסוסים לחלות. אדמות מרעה הפכו נדירות יותר ויותר. כתוספת לצרותיהם "חוזה מריה" נטש אותם בוקר אחד ושב לכפרו, כשהוא מאוכזב מהיחס הרע כלפי אחד המשרתים.

עמק הנהר ביוור, 5 באוקטובר

נשבה רוח קרה ואחריה החל לרדת גשם כבד, ברד ושלג כבד שמנעו את המשך המסע למשך כמה ימים. התנאים הפכו לבלתי נסבלים, כשלא היו עצים להסקה. ברגע שהם ניסו להתקדם הסוסים שקעו בבוץ או נפלו בביצות מכוסות השלג. דומינגס ואסקלנטה שקלו את הסיכונים בהמשך מסעם לקליפורניה: כל ההרים שיצטרכו לחצות כדי להגיע לקליפורניה יהיו מכוסים בשלג. אם המסע ימשיך עם קשיים, עלול גם מורה הדרך האחרון "חואקין" לנטוש אותם. הם הגיעו למסקנה שהמטרות המיסיונריות של המסע התמלאו. הם קיבלו הזמנות לחזור לשם התיישבות בעתיד. ולכן, הם החליטו שבמקום לנוע מערבה, הם חייבים להתחיל לנוע דרומה ולחזור לסנטה פה. בדרכם דרומה הם הצליחו לנוע ביתר קלות. הקרקע הייתה נוחה יותר לסוסים לעומת היום הקודם והם חנו בסמוך למילפורד (Milford) של ימינו. במקום זה השלג נמס לשלוליות של מים והיה מרעה לסוסים. היה זה קצה הטריטוריה של ידידיהם, היוט בעלי הזקן הארוך.

הם נפגשו בחברים משבט אינדיאני שהיו חשדנים לגבי קבוצת האנשים. בעיקר במטרה להרחיק את המשלחת משבטם, הצ'יף ואדם נוסף הובילו את המשלחת מאזור בקרבת קנארוויל (Kanarraville) לאזור בסמוך לפינטורה (Pintura) ושם מורי הדרך עזבו בשקט את הספרדים. הם המשיכו במסעם דרומה כלפי טוקורוויל (Toquerville). אף שכמה ימים במסע היו חמים למדי, האקלים הפך נוח, כרי דשא ואזור שבו האינדיאנים גידלו תירס. בסמוך להוריקן האדמה הפכה חולית והקשתה על הסוסים, ובאותו יום הם לא מצאו מרעה או מים. הם חנו דרומית-מערבית להוריקן בסמוך לגבול עם אריזונה של ימינו.

אריזונה של ימינו

מדבר מוהאבי, צפון-מערב אריזונה, 16 באוקטובר

המשלחת רצתה לרכב דרומה אל הנהר קולורדו אבל למדה משמונה אינדיאנים שאף על פי שאינם רחוקים מנהר הקולורדו לא ניתן לגשת אליו, כי הוא מוקף בקניון גדול עמוק (הגרנד קניון). האספקה שלהם נגמרה, הם הרגו את אחד הסוסים למזון וחיפשו מים למחרת. מיארה היה חולה, לא היה מסוגל לאכול וכמעט שלא היה מסוגל לדבר. בסמוך לדיאמונד ביוט (Diamond Butte) הם נפגשו בחמישה אינדיאנים, המכונים יובואינקריריס (Yubuincariris), שהראו להם מקום ובו מים טובים וליוו חלק מהאנשים בחזרה לכפרם על מנת לסחור במזון, כבשי בר, צבר וזרעי עשבים. האינדיאנים גם חילקו מידע בנוגע לשבטים השכנים. אף שלא ידעו דבר על מונטריי, הם שמעו על מסעותיו של האב גרסס.

הנהר פאריה, סמוך לנהר קולורדו, 22 באוקטובר

המשלחת המשיכה לחוות קשיים הנובעים ממחלות ומחסור במים, מרעה ומזון כשעשו את דרכם מזרחה לרוחב מדינת אריזונה של ימינו, כשמדי פעם הם חצו שוב את הגבול ליוטה. חניות רבות נעשו לאורך הקניונים של הנהר פאריה (Paria), וקניון גלן.

חציית האבות, מהר הקולורדו, 26 באוקטובר – 7 בנובמבר

בהדרכת האינדיאנים המשלחת המשיכה לליז פרי, אבל מצאה כי קשה מדי לחצות את הקולורדו שם. הם הובלו לנקודת חציה שנייה של נהר הקולורדו, שבה חצבו מדרגות בקיר הקניון. מעבר זה, המכונה חציית האבות (Crossing of the Fathers) על שמם, שקוע כיום מתחת למי אגם פאוול.^[4]^[5]^[6]

צפון-מזרח אריזונה, 12-8 בנובמבר

בעודם חוצים את צפון-מזרח אריזונה, נתקלה החבורה במזג אוויר קר ומושלג, היה להם רק מעט מזון ומים, והם התקשו למצוא נתיב טוב. יומנם מתעד את הקשיים, אבל התיעוד של הנתיב שלהם שטחי, משום שהיו עסוקים מדי בניסיון לשרוד.^[1] עם זאת, ב-1884 גילה הארי בולדווין (Harry L. Baldwin), חבר בסקר הגאולוגי של ארצות הברית מונולית גדול מאבן חול שעליו חרותה כתובת בספרדית והתאריך 1776. ב-1995 שלח המוזיאון של סנטה פה משלחת חיפוש שאיתרה את המונולית, כפי שתוארו ברישומים מ-1884, כשהוא עדיין כולל את החריתה 1776. ביקור חוזר ב-1996 אישר את התגלית והדעה היא שזהו אתר שבו ביקרה משלחת דומינגס-אסקלנטה, קרוב לוודאי ב-12 בנובמבר 1776.

פואבלו אוראיבי, צפון-מזרח אריזונה

לבסוף החבורה הגיעה לפואבלו אוראיבי (Oraibi) של שבט ההופי (כיום בשמורת הופי), שם קיבלו מחסה, אוכל ואספקה.^[1]