מפת מיטשל

מפת מיטשל (באנגלית: Mitchell Map) היא מפה שיצר ג'ון מיטשל (1711–1768), וראתה אור מספר פעמים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18. מפת מיטשל שימשה כמקור מפתי ראשוני במהלך אמנת פריז להגדרת גבולותיה של ארצות הברית לאחר העצמאות. המפה נותרה חשובה לפתרון סכסוכי הגבול בין ארצות הברית לקנדה במחלוקת שונות במשך שנים רבות, כמו בנושא הדייג במפרץ מיין.^[1] מפת מיטשל היא המפה המקיפה ביותר של מזרח צפון אמריקה שנעשתה בתקופה הקולוניאלית. אורכה 2.0 מ' ורוחבה מטר וחצי.

ג'ון מיטשל כיצרן מפות

מפת מיטשל בשלמותה

ג'ון מיטשל לא היה גאוגרף מקצועי או יצרן מפות. הוא היה בן למשפחה עשירה במחוז לנקסטר, בחלקה הצפוני של וירג'יניה. הוא התחנך באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד; השכלה זו כללה את השנתיים הראשונות בתוכנית לימודי הרפואה שנמשכה שלוש שנים. כשחזר לווירג'יניה, הוא התאמן כרופא ולמד בוטניקה מקומית. בריאות לקויה אילצה את מיטשל ואשתו לעזוב את וירג'יניה ללונדון בשנת 1746. שם שימש כיועץ לצמחים אקזוטיים לאצילים המעוניינים בגנים. כמו כן, שם יצר מיטשל את המפה המפורסמת שלו. היסטוריוני המפות התעניינו בשאלה מדוע רופא ובוטנאי שלא גילה עניין קודם ביצירת מפות, רצה ליצור מפה כה גדולה ומפורטת.

עד לא מזמן טענו ההיסטוריונים כי מיטשל היה מוטרד מחוסר העניין שהפגינו פוליטיקאים בלונדון בנוגע לקולוניאליזם ולכן התכוון להזהיר אותם מפני הסכנה שהצרפתים הציבו בפני המושבות הבריטיות. מיטשל עשה זאת ביוזמתו, על ידי עריכת מפה ראשונה של צפון אמריקה בשנת 1750, אותה הראה לפוליטיקאים שהכיר באמצעות פעילותו הבוטנית והגינונית. המפה הרשימה את ג'ורג 'מונטאגו-דאנק, הרוזן השני של הליפקס, שמונה לנשיא מועצת המסחר והמטעים בשנת 1748. לכן הליפקס פתח את הארכיונים הרשמיים בפניו, וביקש מפות מעודכנות מהמושבות עבור מיטשל כדי שיצור מפה חדשה וטובה יותר. זו הייתה המפה שפורסמה בשנת 1755. כלומר, הכוח המניע להכנתה היה האיום הצרפתי.

בחינה מחודשת של הראיות הארכיוניות מצביעה עם זאת, שמיטשל יצר את המפה הראשונה שלו בשנת 1750, לפי בקשתו של הליפקס. הליפקס התמנה לנשיא מועצת המסחר מיד לאחר סיום מלחמת הירושה האוסטרית (1744–1748) ומרכיבו הצפון אמריקאי, מלחמת המלך ג'ורג' . המלחמה הסתיימה בקיפאון ובחזרה לסטטוס קוו האנגלו-צרפתי של חוזה אוטרכט 1714. לאמיתו של דבר, באותם ימים הייתה אמונה נפוצה שזה רק עניין של זמן עד שתתחיל עוד מלחמה אנגלו-צרפתית עולמית. היה ניתן לצפות כי הניצוץ של הסכסוך החדש יהיה במושבות בצפון אמריקה. מכאן מובן מדוע הליפקס נצמד למיטשל כמומחה בכל עניין הקולוניאליזם. אחת מבקשותיו, ככל הנראה, הייתה שמיטשל יכין מפה חדשה שתראה את המצב הטריטוריאלי בצפון אמריקה. אין ספק, שהבקשה הגיעה לאחר 1749 זאת מתוך התכתבויותיו של מיטשל שחשפו את העניין החדש שלו בגאוגרפיה ובפוליטיקה.^[2]

יצירת המפה

מיטשל חיבר מפה ראשונה בשנת 1750 מהחומרים שיכול היה למצוא בלונדון, בארכיונים רשמיים ובידיים פרטיות. אך המידע שהיה נראה כבלתי מספק. בהתאם לכך, הורה הליפקס למושלי המושבות הבריטיות לשלוח מפות חדשות. אלה הפכו לבסיס, כשהם משולבות בתוך המסגרת הגאוגרפית הכוללת שסופקו על ידי מפות הגאוגרף הצרפתי גיום דליסל (Guillaume Delisle). בשלהי 1754 השתמש הליפקס בעותק כתב-יד אחד של המפה השנייה של מיטשל כדי לקדם בהצלחה את עמדתו הפוליטית (״ללא פשרה עם הצרפתים״) בתוך הקבינט הבריטי בהכרזת מלחמת שבע השנים, המכונה מלחמת צרפת והאינדיאנים. הליפקס גם אפשר למיטשל לפרסם את המפה: היא הופיעה באפריל 1755, כשהלוחות הוכנו על ידי תומאס קיצ'ין ופורסמה על ידי אנדרו מילר.

קטע מפורט ממפת מיטשל, מראה את אזור מישיגן

המפה שפורסמה נשאה את הכותרת "מפת השלטון הבריטי והצרפתי בצפון אמריקה". תאריך זכויות היוצרים הוא 13 בפברואר 1755, אך ככל הנראה המפה לא נמכרה לציבור עד אפריל ואפילו מאי. תיקונים קלים ללוחות ההדפסה של המפה בוצעו ככל הנראה במהלך תהליך ההדפסה (לדוגמה, תיקונו של המו"ל וכתובתו).

הגאוגרף ג'ון גרין מתח ביקורת על מיטשל ומפתו, זמן קצר לאחר הופעתה, והדגישה שני כישלונות ביחס לנובה סקוטיה (אזור של סכסוך עם הצרפתים). מיטשל, ציין גרין, לא השתמש לא בתצפיות האסטרונומיות לקווי הרוחב והאורך שביצע המרקיז ג'וזף ברנרד דה שברט (Joseph Bernard de Chabert). בשנות 1740 ולא במפה משנת 1715 של חוף נובה סקוטיה. בתגובה, מיטשל הוציא גרסה חדשה של המפה, עם שני קטעים גדולים של טקסט שתיאר את כל מקורות הנתונים שלו.

הגרסה החדשה של המפה התאימה גם את קו החוף בקנה אחד עם עבודתו של שברט אך דחתה את תרשים 1715 כמלא פגמים. מקובל לחשוב שגרסה זו של מפת מיטשל, המכונה "המהדורה השנייה", הופיעה בשנת 1757, אך ייתכן כי הופיעה כבר שנה קודם.

המפה המשיכה להתעדכן וכמה גבולות עודכנו, גם לאחר מותו של מיטשל בשנת 1768.^[3]

המפה

המפה של מיטשל הודפסה בשמונה גיליונות. כאשר היא מורכבת, גודלו 136 ס"מ על 195 ס"מ. לרישומים הראשונים שהודפסו בשנת 1755 יש צבע קבוע המדגיש את טענות הקולוניאליזם הבריטי. מיטשל הרחיב את המושבות הדרומיות בכל היבשת, אפילו על השטח הספרדי ממערב למיסיסיפי. מיטשל חילק את שטחי האינדיאנים (כפי שהבין אותם, והגיע מאגם שמפליין למיסיסיפי, ועד צפונית לאגם סופריור) בין וירג'יניה לניו יורק, והשאיר לצרפתים רק שטח מצומצם.

המפה של מיטשל הייתה יקרה, אך היא הודפסה גם בהרבה גרסאות זולות יותר שהפיצו את החזון הקולוניאליסטי העוצמתי של הליפקס ושל מיטשל. אחת מהם, שפורסמה בדצמבר 1755 הגבילה את שטח הצרפתים רק לקוויבק.

המפה מלאה בטקסט המתאר ומסביר מאפיינים שונים, במיוחד באזורים שלא היו ידועים יחסית או שהיו נתונים למחלוקת פוליטית. הערות רבות מתארות את משאבי הטבע ואת הפוטנציאל ליישוב אזורי גבול. הערות אחרות מתארות שבטים אינדיאנים. יישובים אינדיאנים רבים מוצגים יחד עם רשת הדרכים החשובות שלהם.

כיוון שמטרתו העיקרית של מיטשל הייתה להראות את האיום הצרפתי על המושבות הבריטיות, ישנה הטיה פרו-בריטית חזקה מאוד במפה, במיוחד ביחס לאינדיאנים שהשתייכו לעמי האירוקוי. המפה מבהירה כי האירוקוי לא היו רק בעלי ברית של בריטניה, וכי לכן כל אדמות אירוקוי הן שטח בריטי. חלקים עצומים של היבשת מסומנים כי הם בריטיים עקב כיבושי עמי האירוקוי. הפעילות הצרפתית בתחומי שבטים אלה הוצגה כלא חוקית.

קטע ממפת מיטשל, הגבול בין פלורידה וג׳ורג׳יה, על חשבון השטח הספרדי

במקרים בהם היו טענות הדדיות של בריטניה וצרפת, מיטשל תמיד צידד בעמדה הבריטית. רבים מהסימנים במפה והגבולות שלו נראים כתעמולה פוליטית. חלק מהטענות נראות כהזויות.

המפה גדולה ולרוב התווים קטנים מאוד, מה שמקשה על הצפייה בה.^[4] עותקים בקנה מידה קטן יותר, גורמים לאי יכולת לקרוא את הערות. הרשימה הבאה מציגה כמה דוגמאות לסוג הערות שנמצאו במפה, עם הערות של מיטשל:

• אזור מרכז טנסי וקנטקי המרכזיים של ימינו (בין נהרות טנסי וקמברלנד): מדינה פורייה בהיקף גדול, לפי עדויות האינדיאנים ואנשי עמנו
• באזור שבין נהר המיסיסיפי לנהר טנסי: ארץ הצ'רוקים המשתרעת מערבה למיסיסיפי וצפונה עד לתחום ״ששת העמים״ נמסרה רשמית לכתר בריטניה בווסטמינסטר 1729
• בערבות הגדולות: הנודוסואים נחשבים לאחת האומות הפופולריות ביותר של האינדיאנים בצפון אמריקה, אף על פי שמספרם ומצב כפריהם אינם ידועים ואף אינם בטוחים. (בכוונה לשבט הסיוקס)
• לאורך חופי מפרץ מקסיקו, טקסס של ימינו: אינדיאנים פראיים משוטטים
• דרומית מערבית למפרץ הדסון: השמות הארוכים שניתנו לאחרונה לחלק מהאזורים הצפוניים של קנדה והאגמים שלא הכנסנו אותם במפה, מכיוון שהם אינם מועילים, ולא בטוח שהם שמות רשמיים.
• נהר מיזורי: נהר מיזורי נחשב כזורם מערבה להרי ניו מקסיקו, ואילו האוהיו עושה דרכו מזרחה.
• איווה של ימינו: כרי דשא נרחבים מלאים בבופלו
• נהר יאסוס: האינדיאנים סביב נהר זה התאחדו עם האנגלים, אחרי שנפגעו על ידי הצרפתים (התייחסות לשבט יאסו)
• המפה כללה גם תכונות לא קיימות, כמו האי איפיליפו באגם סופריור, שהופיע במפה קודמת של ז'אק-ניקולא בלין.^[5]

השימוש במפה בהסכם פריז

מפת מיטשל נותרה המפה הכי מפורטת של צפון אמריקה הקיימת במאה השמונה עשרה המאוחרת. רשמים שונים (וגם עותקים צרפתיים) שימשו כדי לבסס את גבולותיה של ארצות הברית החדשה של אמריקה על ידי דיפלומטים באמנת פריז 1783 שסיימה את מלחמת המהפכה האמריקאית. אי דיוקי המפה הובילו לאחר מכן למספר סכסוכי גבול, למשל במיין. הנחתו כי נהר מיסיסיפי המשתרע צפונה עד קו הרוחב ה-50 (כשטח בריטי) הביא לכך שההסכם השתמש בו כנקודת ציון להגדרה בלתי אפשרית של הגבול באזור זה. רק בשנת 1842, כאשר אמנת וובסטר-אשבורטון פתרה את המחלוקות האלה עם תיקונים שונים, כמו בפינה הצפונית-מערבית של מינסוטה, נמשך בבירור גבול ארצות הברית-קנדה ממיין עד מדינת אורגון.

באופן דומה, במהלך ניסוח תחום האזור הצפון - המערבי, אי הדיוק של מפת מיטשל בתיאור היכן עובר הקו מזרח-מערב שנמשך דרך הנקודה הדרומית ביותר של אגם מישיגן ויפגש עם אגם אייר, הוביל למחלוקת ארוכה על גבול אוהיו-מישיגן שהגיעה לשיאה במלחמת טולדו.

מקורות

• Osher Map Library: John Mitchell's Map which includes detailed discussions of the use of the map in Paris and the many surviving "red-line maps" and also full transcriptions of the text blocks added to the "second edition".
• Library of Congress, Mitchell Map, Second impression of 1st Edition
• Mitchell Family Bible, Typed transcript, Virginia Historical Society.
• Berkeley, Edmund; Berkeley, Dorothy Smith (1974). Dr. John Mitchell: The Man Who Made the Map of North America. Chapel Hill: University of North Carolina Press.
• Edney, Matthew H. (2007). "A Publishing History of John Mitchell's 1755 Map of North America". Cartographic Perspectives. no.58: 4–27.
• Edney, Matthew H. (2008). "John Mitchell's Map of North America (1755): A Study of the Use and Publication of Official Maps in Eighteenth-Century Britain". Imago Mundi. no.60.1: 63–85. doi:10.1080/03085690701669327.
• Green, John (1755). Explanation for the New Map of Nova Scotia and Cape Britain, With the Adjacent Parts of New England and Canada. London: Thomas Jefferys.
• Ristow, Walter W. (1972). "John Mitchell's Map of the British and French Dominions in North America, Compiled and Edited by Walter W. Ristow from Various Published Works of Lawrence Martin". À la Carte: Selected Papers on Maps and Atlases. Washington, D.C.: Library of Congress. pp. 102–8.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפת מיטשל בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. The Mitchell Map, 1755-1782: An Irony of Empire; 1. Introduction and Overview". University of Southern Maine. Retrieved 23 July 2011
2. Edney, Matthew H. (2008). "John Mitchell's Map of North America (1755): A Study of the Use and Publication of Official Maps in Eighteenth-Century Britain". Imago Mundi. no.60.1: 63–85
3. Edney, Matthew H. (2007). "A Publishing History of John Mitchell's 1755 Map of North America". Cartographic Perspectives. no.58: 4–27.
4. "Interactive Maps". Envisaging the West: Thomas Jefferson and the Roots of Lewis and Clark. University of Nebraska–Lincoln and University of Virginia. 2006–2009. Retrieved 19 August 2013.
5. Michigan State University Department of Geography Archived 2014-08-26 at the Wayback Machine