Loading AI tools
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוריסון רמיק "מוט" וייט (באנגלית: Morrison Remick "Mott" Waite; 29 בנובמבר 1816 – 23 במרץ 1888) היה עורך דין, שופט ופוליטיקאי אמריקאי מאוהיו, שכיהן כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1874 ועד מותו. במהלך תקופת כהונתו פירש בית המשפט בראשותו פירוש צר את הסמכות הפדרלית בנוגע לחוקים ולתיקונים שחוקקו במהלך תקופת השיקום, זאת כדי להרחיב את זכויות העבדים המשוחררים ולהגן עליהם מפני מתקפותיהם של קבוצות אזרחיות כמו הקו קלוקס קלאן.
 | |||||||
| מוריסון וייט | |||||||
| לידה |
29 בנובמבר 1816 לים, קונטיקט, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 במרץ 1888 (בגיל 71) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | מוריסון רמיק וייט | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות וודלאון, טולידו, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| |||||||
| חתימה |
  | ||||||
  | |||||||
הוא נולד בלים, קונטיקט ולאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת ייל הוא הקים משרד עורכי דין בטולידו, אוהיו. כחבר המפלגה הוויגית ניצח וייט בבחירות לסנאט של אוהיו. כמתנגד לעבדות, הוא סייע להקים את המפלגה הרפובליקנית. הוא שימש כיועץ משפטי ב"תביעות אלבמה" וישב בראש הוועידה החוקתית של אוהיו שהתקיימה ב-1873.
לאחר מותו של נשיא בית המשפט העליון סלמון צ'ייס במאי 1873, ערך הנשיא יוליסס ס. גרנט חיפוש מעמיק אחר יורש לתפקיד. בגיבויו של מזכיר הפנים קולומבוס דלאנו, הציג גרנט בינואר 1874 את מועמדותו לתפקיד של וייט. הביטחון באישור מועמדותו של וייט לא היה ברור דיו וכמה פוליטיקאים בולטים לא הסכימו לה, אך הסנאט של ארצות הברית אישר את המינוי פה אחד ובמרץ 1874 נכנס וייט לתפקידו. על אף תמיכה שהוא זכה לה, דחה וייט את הרעיון שהוא ייתמודד בבחירות לנשיאות של 1876, באומרו שבית המשפט העליון לא צריך לשמש כקרש קפיצה למשרה בכירה יותר. הוא כיהן בבית המשפט העליון עד למותו מדלקת ריאות ב-1888.
וייט לא עלה ככוח אינטלקטואלי חשוב בבית המשפט העליון, אך בה בעת הוא נחשב כמנהלן מוכשר וכמי שידע לפשר בוויכוחים. הוא שאף לאיזון בין סמכות הממשלה הפדרלית לבין סמכות המדינות והצטרף לרוב השופטים האחרים בפירוש הצר של תיקוני החוקה של תקופת השיקום (התיקונים ה-13, ה-14 וה-15). דעת הרוב בפסק הדין "מון נגד אילינוי" (Munn v. Illinois) קבעה שהפיקוח הממשלתי על אסמי תבואה ועל רכבות מושפע מההבנה החוקתית של הרגולציה הממשלתית. הוא גם סייע למסד את התפיסה המשפטית שתאגיד יכול להיות ישות בפני עצמה, נפרדת מבעליה (Corporate personhood). עם זאת בתיקי זכויות האזרח (Civil Rights Cases) הוא הצטרף לדעת הרוב שפסקה נגד סעיפי חוק זכויות האזרח של 1875, שאסרו על אפליה בקבלת שירות ציבורי, סעיפים שהוחזרו לספר החוקים בחוק זכויות האזרח של 1964.
מוריסון וייט נולד בלים, קונטיקט, כבנם של הנרי מטסון וייט, עורך דין, ושל רעייתו מריה סלדן. בהמשך התמנה אביו כשופט בבית המשפט הגבוה וכשופט בבית המשפט העליון של קונטיקט, תפקיד בו הוא כיהן בשנים 1834–1854 ולאחר מכן ועד 1857 הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון של קונטיקט. למוריסון וייט היה אח בשם ריצ'רד, שלימים הם היו שותפים לעסקי עריכת דין.
וייט למד בבית הספר התיכון אקדמיית בייקון שבקולצ'סטר, קונטיקט, שם אחד לחבריו לספסל הלימודים היה לימן טרמבול, לימים סנאטור. ב-1837 הוא סיים לימודיו באוניברסיטת ייל, שם אחד מבני כיתתו היה סמואל טילדן שלימים היה מועמד בבחירות לנשיאות של 1876 מטעם המפלגה הדמוקרטית. כסטודנט בייל, היה וייט חבר באחוות הגולגולת והעצמות ובאגודת הסתרים "אחים באחדות" (Brothers in Unity).[1] הוא גם היה חבר באחוות פי בטא קפא.[2] זמן קצר לאחר סיום לימודיו היה וייט לפקיד משפטי במשרד עורכי הדין של אביו.[3]
זמן קצר לאחר מכן עבר וייט לעיר מאומי שבאוהיו, שם הוא למד משפטים כשוליה במשרדו של סמואל ל. יאנג. ב-1839 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ונכנס לשותפות עם יאנג. משרד זה עסק בעיקר בתחום העסקי ובתחום המקרקעין.[4] הוא נבחר לתקופת כהונה אחת כראש עיריית מאומי.
בספטמבר 1840 נשא וייט לאישה את אמיליה וורנר מהרטפורד. לזוג נולדו שלושה בנים ובת אחת.
ב-1850 עברו וייט ומשפחתו לטולידו, אוהיו, שם הוא הקים סניף של משרד עורכי הדין שלו ושל יאנג. עד מהרה הוכר וייט כדמות המרכזית בלשכת עורכי הדין של המדינה. ב-1856, כאשר יאנג פרש, פתח וייט משרד עורכי דין חדש ומשגשג יחד עם אחיו ריצ'רד.[4] אחד משותפיו בטולידו היה ג'ורג' פ. אסטי מניו המפשייר, ששירת כגנרל בצבא האיחוד במלחמת האזרחים.
כחבר פעיל במפלגה הוויגית, נבחר וייט כחבר בסנאט של אוהיו וכיהן בו בשנים 1849–1850. הוא התמודד פעמיים ללא הצלחה על מושב בסנאט של ארצות הברית והוצע לו לכהן בבית המשפט העליון של אוהיו, אך הוא סירב. באמצע שנות ה-50, בשל התנגדותו לעבדות, הוא הצטרף למפלגה הרפובליקנית שהייתה אז בהתהוות וסייע לארגן אותה במדינתו. ב-1870 כבר רכש וייט לעצמו מוניטין של אחד מעורכי הדין הטובים ביותר באוהיו.
ב-1871 הוזמן וייט, יחד עם ויליאם אברטס וכיילב קאשינג, לייצג את ארצות הברית כיועץ משפטי בפני בית הדין הבינלאומי שדן בתביעות אלבמה (אנ') והתכנס בז'נבה. בתפקידו זה, התפקיד הציבורי הראשון הראשון שלו ברמה הלאומית, עלה בידו להשיג פיצויים בסכום של 15 מיליון דולר לארצות הברית.[5] ב-1872 הוא נבחר פה אחד כנשיא הוועידה החוקתית של אוהיו שהתכנסה ב-1873.[3]
ב-19 בינואר 1874 מינה הנשיא יוליסס ס. גרנט את וייט כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, זאת לאחר שהציע את התפקיד לאישים רבים קודם לכן. במאי 1873 נפטר נשיא בית המשפט העליון הקודם סלמון צ'ייס. גרנט המתין שישה חודשים לפני שהציע את התפקיד בנובמבר לסנאטור רב העוצמה מניו יורק רוסקו קונקלינג, שדחה את ההצעה.
לאחר שהוריד מהפרק את האפשרות למינויו של שופט מכהן של בית המשפט (אף על פי שהיו דעות חיוביות נרחבות בקהילה המשפטית למנות לתפקיד את השופט סמואל מילר), הציע גרנט את התפקיד לסנאטורים אוליבר מורטון מאינדיאנה וטימותי האו מוויסקונסין, ולאחר מכן למזכיר המדינה בממשלו, המילטון פיש. לבסוף הוא הגיש ב-1 בדצמבר לסנאט את מועמדותו של התובע הכללי ג'ורג' הנרי ויליאמס. חודש לאחר מכן משך גרנט את המועמדות, על פי בקשתו של ויליאמס, לאחר שהיה ברור שהאשמות כלפיו בשחיתות יכשילו את אישור המינוי בסנאט. יום אחד לאחר משיכת מועמדותו של ויליאמס הגיש גרנט את מועמדותו של התובע הכללי לשעבר, הדמוקרט כיילב קאשינג, אך משך אותו לאחר שהסנאטורים הרפובליקנים טענו לקשרים בין קאשינג לבין נשיא הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים, ג'פרסון דייוויס. לבסוף, לאחר פעולות שתדלנות מגורמים באוהיו, כולל מזכיר הפנים קולומבוס דלאנו, הגיש גרנט את מועמדותו של וייט. את ההודעה על מועמדותו הוא קיבל באמצעות מברק.
מועמדותו של וייט לא התקבלה בחיוב בחוגים הפוליטיים. מזכיר הצי לשעבר, גדעון ולס, העיר על וייט, "אין זה פלא שגרנט לא בחר לתפקיד מכר וותיק שהיה נהג כרכרה או מוזג". במגזין הפוליטי The Nation נכתב, "מר וייט עומד בחזית השורה השנייה של עורכי הדין". עם זאת, התחושות הלאומיות היו של הקלה כאשר נפלה הבחירה על מועמד מוכשר ובלתי שנוי במחלוקת וב-21 בינואר אושר פה אחד מינויו של וייט ובאותו יום הוא נכנס לתפקידו. ב-4 במרץ הוא הושבע כנשיא בית המשפט העליון.
כנשיא בית המשפט העליון לא בלט וייט כבר סמכא אינטלקטואלי. אך מיומנויותיו המנהליות והחברתיות, "במיוחד חוש ההומור שלו ורגישותו כלפי אחרים, סייעה לו לשמור את בית המשפט כגוף הרמוני ויעיל".[6] בתקופת כהונתו פסק בית המשפט העליון ב-3,470 תיקים. בין השאר שיקף מספר התיקים הגדול והמגוון שלהם את חוסר בשיקול דעת של בית המשפט באותה תקופה בשמיעת עתירות מערכאות פדרליות נמוכות יותר ומבתי המשפט המדינתיים. עם זאת, וייט הפגין יכולת להוביל את עמיתיו לקבל החלטות ולכתוב את חוות דעתם ללא שהייה. הרגלי העבודה והתפוקה שלו עצמו היו מדהימים. הוא ניסח שליש מחוות הדעת.[6]
בסוגיות שנגעו לרגולציה על הפעילות הכלכלית, הוא תמך בסמכות נרחבת של הממשלה הפדרלית, בציינו שסמכות הסחר הפדרלית חייבת "ללכת יד ביד עם שגשוגה של האומה". ברוח דברים אלה, נושא מרכזי בחוות הדעת שלו היה האיזון בן סמכות הממשל הפדרלי לסמכות המדינות.[6] דעות אלו השפיעו על תורתו של בית המשפט העליון לתקופה ארוכה שנמשכה אל המאה ה-20.[7]
בפסקי הדין שנבעו ממלחמת האזרחים ומתקופת השיקום, נטה וייט לפרש את התיקונים האחרונים לחוקה (התיקונים ה-13, ה-14 וה-15) באופן צר. וייט כתב את דעת הרוב בפסק הדין ארצות הברית נגד קרוקשנק (אנ'), שפסל את השימוש בחוק האכיפה של שנת 1870 (Enforcement Act of 1870) לצורך אכיפה פדרלית של זכויות אזרח, ובכללן הזכויות המוקנות בתיקונים האחרונים לחוקה וכן חלק מהזכויות המוקנות על ידי התיקונים הראשון והשני, בטענה שהסמכות להגן על זכויות אלה נתונה למדינות בלבד. בנוגע לתיקון ה-14, קבע פסק הדין שתיקון זה אוסר על המדינות לפגוע בזכויות של אזרחים, אך "הוא אינו מוסיף דבר לגבי הזכויות של אזרח אחד כנגד אזרח אחר".[8] משמעות קביעה זו הייתה צמצום הכלים של הממשל הפדרלי לפעול כנגד אזרחים פרטיים וקבוצות, כמו הקו קלוקס קלאן.[9]
באופן זה ביטל בית המשפט העליון את ההרשעות של שלושה אנשים שהורשעו בקנוניה לפגיעה בזכויות של לפחות אפרו-אמריקאים במסגרת טבח קולפקס, שבמהלכו נרצחו לפחות 62 אזרחים שחורים בלואיזיאנה בחג הפסחא של 1873.[6] בפסק הדין פסל וייט כל אחד מ-16 סעיפי האישום שלגביהם הורשעו הנאשמים. הוא קבע שלממשל הפדרלי לא הייתה הסמכות להאשים את המשתתפים בטבח בפגיעה בזכות ההתארגנות של הקורבנות, שכן סמכות זו נתונה למדינות בלבד.[10] כמו כן, לממשל לא הייתה סמכות להעמיד לדין את התוקפים באשמת פגיעה בזכות לשאת נשק, שכן התיקון השני לחוקה אוסר על הקונגרס לפגוע בזכות זו, אך לא מקנה לממשל זכות לאכוף אותה. את האישומים העוסקים בזכות להגנה שווה (התיקון ה-14) והזכות להצביע ללא אפליה (התיקון ה-15) פסל וייט, משום שהתביעה לא הצליחה לבסס את הטענה שהמניע לפעולות של הנאשמים הוא גזענות כלפי אפרו-אמריקאים. וייט כתב ש"אנו עשויים לחשוד שהמוצא הגזעי היה הסיבה למעשי האיבה, אך אין זה מוצהר במפורש".[11] גם בנוגע לסעיפי האישום הנוגעים לקנוניה של הנאשמים נגד הזכות הקורבנות לחיים, חירות והליך הוגן נמצא שהממשל הפדרלי חסר סמכות:[12]
חובתן העליונה של המדינות, כאשר הן התקבלו לאיחוד על פי החוקה, הייתה להגן על כל בני האדם המתגוררים בתוך גבולותיהן כדי שיהנו מ"זכויותיהם הבלתי ניתנות לערעור שהוענקו להם על ידי בוראם". הריבונות, למטרה זו, מוקנית אך ורק למדינות. אין זו חובתה או במסגרת סמכותה של ארצות הברית להעניש על קנוניה לכליאת שווא או לרצח בתחומי המדינות, כשם שאין זו חובתה או במסגרת סמכותה להעניש על העבירות של כליאת שווא או רצח עצמן.[13]
וייט האמין שהלבנים המתונים צריכים לקבוע את כללי היחסים הבין-גזעיים במדינות הדרום. אך במציאות מדינות אלו לא היו מוכנות להגן על האפרו-אמריקאים. הן לא העמידו לדין את רוב מבצעי מעשי הלינץ' והמתקפות הצבאיות למחצה שבוצעו נגד השחורים. רוב שופטי בית המשפט העליון ותושבי ארצות הברית מחוץ למדינות הדרום עייפו כבר מהאווירה הגזעית המרירה של תקופת השיקום. בשנות ה-70 שמרו הדמוקרטים הלבנים על רוב בבתי המחוקקים של מדינות הדרום. הם העבירו את חוקי ג'ים קרואו שדיכאו את השחורים והפכו אותם לאזרחים מדרגה שנייה. לאחר שנים של מערכות בחירות שהיו נגועות במעשי הונאה ואלימות שהגבילו את הצבעתם של השחורים, העבירו כל בתי המחוקקים בדרום שנשלטו על ידי הדמוקרטים בשנים 1890–1908 (לאחר מותו של וייט) חוקות חדשות או תיקונים לחוקות שלהם שהפקיעו את זכות ההצבעה של רוב האפרו-אמריקאים ושל רבים מהשכבות החלשות של האוכלוסייה הלבנה. עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 חוקים אלה הדירו את קבוצות האוכלוסייה האלו מהמערכת הפוליטית.
הזיקה החברתית והפוליטית של וייט בלטה גם בפסיקתו של בית המשפט העליון כלפי קבוצות אוכלוסייה אחרות. בפסק הדין "מיינור נגד האפרסט" (Minor v. Happersett) משנת 1875, קבע וייט, תוך כדי שהוא עשה שימוש בהגדרה המצומצמת של האזרחות ברמה הלאומית ובתיקון ה-14 לחוקה, כפי שנקבע ב"תיקי בית המטבחיים" (Slaughter-House Cases) משנת 1873, שזכותן של המדינות למנוע מנשים את זכות הבחירה. עם זאת, וייט חש סימפתיה לתנועה לזכויות הנשים ותמך בקבלתן של נשים ללשכת עורכי הדין של בית המשפט העליון (ראו: בלווה לוקווד, האישה הראשונה שהופיעה כעורכת דין בפני בית המשפט העליון).[6]
בחוות דעתו בפסק הדין "מון נגד אילינוי" (Munn v. Illinois) משנת 1877, אחד מששת תיקי ארגון החוואים שבהם נדונה החקיקה המדינתית שהושפעה מגישות פופוליסטיות לקבוע את התעריפים המרביים של האחסון באסמי התבואה והרכבות להובלת התבואה, כתב וייט שכאשר בית עסק או רכוש פרטי "מושפע מהאינטרס הציבורי", הוא כפוף לרגולציה ממשלתית. לפיכך, פסק בית המשפט נגד החיובים הכספיים שחוקי ארגון החוואים קבעו והפרו את הזכות לרכוש פרטי ללא תהליך חקיקה ראוי ונגדו את התיקון ה-14 לחוקה. בהמשך היה היחס לחוות דעת זו כאל אבן דרך בתהליך ההרחבה של הרגולציה של הממשלה הפדרלית.[14]
וייט היה שותף לדעת הרוב בבית המשפט העליון ב"תיקי מס הגולגולת" (Head Money Cases) משנת 1884, "תיקי הקו קלוקס קלאן" (United States v. Harris) משנת 1883, "תיקי זכויות האזרח" (Civil Rights Cases) משנת 1883, "פסק הדין פייס נגד אלבמה" (Pace v. Alabama) משנת 1883 ו"תיקי ההילך החוקי" (Legal Tender Cases) משנת 1883. מבין פסקי הדין שהוא כתב אותם באופן אישי בלטו "תיק חוקי האכיפה" משנת 1875, "תיקי הקרן השוקעת" (Sinking Fund Cases) משנת 1878, "תיקי נציבות הרכבות" (Railroad Commission Cases) משנת 1886 ו"תיקי הטלפון" (The Telephone Cases) משנת 1887.
ב-1876, על רקע האפשרות של התמודדות לתקופת נשיאות שלישית של גרנט, שהיה מסובך בשערוריות, פנו כמה רפובליקנים לוייט. הם האמינו שהוא יוכל להיות המועמד ביותר של המפלגה לנשיאות. עם זאת, וייט סירב, בהכריזו, "התפקיד אותו אני ממלא הוא לא קרש קפיצה לתפקיד אחר ועלי להבטיח את נקיונו ולשמור על שמי המכובד כמו אלו של כל קודמי". לאחר הבחירות לנשיאות של 1876 סירב וייט לשבת בוועדה ליישוב המחלוקת לגבי הצבעתה של פלורידה בשל ידידותו הקרובה למועמד הרפובליקנים רתרפורד הייז והיותו חבר לספסל הלימודים בקולג' ייל עם מועמד הדמוקרטים סמואל טילדן.
כנשיא בית המשפט העליון השביע וייט את הנשיאים הייז, גרפילד, ארתור וקליבלנד. לאחר שסבל מהתמוטטות, ככל הנראה בשל עומס בעבודתו, סירב וייט לפרוש. כמעט עד ליומו האחרון הוא המשיך לנסח את פסקי הדין ולהנהיג את בית המשפט העליון.[6]
ב-1885 החליט ס. ו. סנדרסון, שהיה היועץ המשפטי הראשי של חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק, לתבוע את מחוז סנטה קלרה שבקליפורניה על כך שהם ניסו לפקח על פעילות החברה. תביעתו התבססה בין השאר על כך שחברת הרכבת הייתה "אדם" על פי הגדרות החוקה, והממשלות המקומיות לא יכלו להפלותה באמצעות חקיקת חוקים והטלת מיסים במקומות שונים.
כאשר הגיע התיק "מחוז סנטה קלרה נגד חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק" (Santa Clara County v. Southern Pacific Railroad Co.) בפני וייט, טען סנדרסון ש"ישויות תאגידיות" צריכות לקבל את אותו היחס כמו "ישויות טבעיות" (בני אדם), ואף על פי שבית המשפט לא פסק באופן ישיר בשאלה זו, הכניס הרשם של פסקי הדין של בית המשפט העליון, בנקרופט דייוויס, את הנוסח הבא בפתיח של פסק הדין:
בית המשפט לא מעוניין לשמוע טיעונים בשאלה אם סעיפי התיקון ה-14 לחוקה, שאוסרים על המדינות למנוע מכל אדם בתחום שיפוטן את ההגנה מהחוק על בסיס שיוויוני, נוגעים גם לתאגידים. דעתנו היא שהם כן נוגעים.[15]
ב-26 במאי 1886, לפני פרסום פסק הדין, כתב דייוויס מכתב לוייט, בו הוא ביקש לוודא שהניסוח נכון וקיבל את התשובה:
אני סבור שמזכרך על תיק המס של חברת הרכבת מקליפורניה מביע בדיוק נמרץ מה שנאמר לפני שהטיעונים החלו. אני משאיר לך לקבוע אם כל מה שצריך להאמר בנוגע לכך נאמר, על רקע זאת שנמנענו מלדון בהחלטה בשאלה החוקתית.[16]
מאחר שנוסח הפתיח ותשובתו של וייט שינו את מהלך ההיסטוריה ואת הדרך בה התאגידים קיבלו את הזכויות כמו אלו של בני אדם, כתב תומאס הרטמן בספרו "הגנה בלתי שוויונית" (Unequal Protection):
בשני המשפטים הללו (על פי הדעה הרווחת) החליש וייט את הסוג של הרפובליקה הדמוקרטית שהמנסחים המקוריים של החוקה חזו, ופתח את הדרך לנזק העולמי העתידי של נחלת הכלל הסביבתית, הממשלתית והתרבותית שלנו. הפלוטוקרטיה שנוצרה עם הקמתה של חברת הודו המזרחית הבריטית ב-1600, ושכנגדה נאבקו מייסדיה של אמריקה, קיבלה כלי שאפשר לה, בעשורים הבאים, להשיג שוב שליטה על רוב שטחה של אמריקה הצפונית, וכתוצאה מכך על העולם. למרבה האירוניה, מתוך 307 המקרים שנגעו לתיקון ה-14 שהובאו בפני בית המשפט העליון בשנים שמקבלתו ועד 1910, רק 19 מתוכם עסקו באפרו-אמריקאים, ו-288 עתירות הוגשו על ידי תאגידים שביקשו זכויות זהות לאלו של אנשים פרטיים.[17]
מוריסון וייט נפטר באופן בלתי צפוי כתוצאה מדלקת ריאות בוושינגטון די. סי. ב-23 במרץ 1888. מותו גרם למבוכה בעיר הבירה, שכן לא היה שום סימן שמחלתו הייתה כה חמורה. הטיפול הרפואי בו נעשה באופן חסוי, בין השאר כדי להימנע מלהדאיג את רעייתו ששהתה אז בקליפורניה. הוושינגטון פוסט הקדיש את כל העמוד הראשי שלו באותו יום לפטירתו. המונים השתתפו באירועי האבל. ב-28 במרץ התקיים טקס האשכבה של וייט בבניין הקפיטול בהשתתפות הנשיא גרובר קליבלנד, הגברת הראשונה פרנסס קליבלנד, חברי הקבינט ושופטי בית המשפט העליון.[18] למעט השופטים ג'וזף בראדלי וסטנלי מתיוס, ליוו כל שופטי בית המשפט העליון את ארונו של וייט שהוסע ברכבת מיוחדת לטולידו. רעייתו אמיליה הגיעה לטולידו ברכבת ישירות מקליפורניה בדיוק בזמן לטקס ההלוויה.
בעיתונות דווח שוייט היה אמור להיקבר בחלקה משפחתית שהוא רכש בבית הקברות פורסט היל, אך הוא לא נטמן שם. מסיבות שלא ידועות הוא נטמן בבית הקברות וודלאון שבטולידו.[19]
וייט, שסבל מקשיים פיננסיים במהלך כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, הותיר ירושה קטנה שלא הייתה מספיקה לקיומן של אלמנתו ובתו. חברי לשכות עורכי הדין בוושינגטון ובניו יורק גייסו כסף להקמת שתי קרנות לרווחת משפחתו.[20]
על שמו של וייט נקרא בית ספר תיכון בטולידו.
שופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר אמר עליו:
הוא לא הגביל את החוקה למגבלות של נסיונו האישי. ...עורך הדין הממושמע והאדיש שבו התעלה מעל לגבולות הסביבה שבה הוא פעל ומעל לנקודת המבט של הלקוח שאותו הוא שירת באולם בית המשפט.[21]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
