Loading AI tools
יחידות של חיילים חסרי אזרחות רומאית שלחמו לצד הלגיונות בצבא האימפריה הרומאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל עזר (בלטינית: Auxilia, אַאוּקְסִילִיָה, אוקסיליה) היו חיילים חסרי אזרחות רומאית שהתנדבו או גויסו לשרת בצבא האימפריה הרומית במסגרת של יחידות שצורפו למצבת הכוחות של לגיונות הצבא הרומאי.
במקור חילות העזר היו יחידות צבא שצורפו לצבא הרומי בתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת כחלק מהמחויבות של בעלות בריתה האיטלקיות של רומא. מנהג זה פסק אחרי מלחמת בעלות הברית כאשר כל האיטלקים קיבלו אזרחות רומאית והחלו לשרת בלגיונות. הלוחמים ליחידות העזר גויסו מקרב צבאות של בני ברית, מדינות חסות והפרובינקיות שנכבשו על ידי רומא.
ההסתמכות על יחידות העזר בעלות התמחות צבאית ובמיוחד פרשים, גברה כאשר צבא הרפובליקה הרומית גייס אותם לשורותיו אותם במספרים הולכים וגדלים כדי לתמוך בלגיונות שהיו יחידות חיל רגלים.
יחידות העזר עברו ארגון מחדש על ידי אוגוסטוס קיסר בשנת 30 לפנה"ס, הם הפכו לכוח מאורגן ששולב באופן מלא צבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת, החיילים התגייסו לשירות של 25 שנה שבסופו הם זכו באזרחות רומאית, במהלך שירותם החיילים ספגו את התרבות הרומאית ועם שחרורם וחזרתם הביתה הפכו לגורם שהגביר את תהליך הרומאניזציה של האוכלוסייה המקומית וכך הביאו להטמעתה במסגרת האימפריה הרומית.
עד המאה ה-2 הכילו חילות העזר את אותו מספר החיילים הרגלים כמו הלגיונות, ובנוסף סיפקו כמעט את כל הפרשים של הצבא הרומי (במיוחד פרשים קלים וקשתים) וכוחות מיוחדים אחרים.
עמוד התווך של מכונת המלחמה של הרפובליקה הרומית היה המאניפולוס, לגיון של חיל רגלים שהשימוש בו התגבש במהלך המלחמות הסאמניטיות (343–290 לפנה"ס). אחת ממגבלות הלגיון היה החוסר ביחידות פרשים, בסביבות שנת 200 לפני הספירה, ללגיון של 4,200 חיילי רגלים הייתה זרוע פרשים של 300 סוסים בלבד. הסיבה לחוסר זה נבע מהעובדה שמעמד הפרשים שיכול היה להרשות לעצמו לשלם עבור הסוס והציוד הנלווה, היה קטן יחסית.[1]
מלבד המחסור בפרשים חסרו ללגיון יחידות פרשים וקלעים. עד שנת 200 לפנה"ס עיקר חיל הפרשים של הצבא הרומי גויס מקרב בעלות הברית האיטלקיות של רומא, הידוע בכינויו בעלות הברית "הלטיניות", שהיוו את הקונפדרציה הצבאית הרומית. חילות העזר האיטלקיים היו מאורגנים ביחידות שקיבלו את השם אלה (לטינית: Ala מילולית: "כנפיים", מכיוון שהם בדרך כלל הוצבו על אגפי המבנה הקרבי הרומי). יחידות אלה הוצבו תחת הפיקוד של שלושה קצינים רומאים בדרגת פרפקט (Praefecti). סדר הכוחות של האלה היה דומה או מעט גדול יותר בגודל חיל הרגלים (4,000–5,000 איש) ללגיון, אך הכיל יחידת פרשים משמעותית יותר בת 900 פרשים, פי שלושה מהיחידה הלגיונרית. יחידות פרשים אלו שירתו את הצבא הרומאי כל זמן שהלחימה התחוללה בשטחי איטליה, אך ברגע שנאלץ הצבא הרומאי להתמודד עם אויבים בעלי חיל פרשים דומיננטי הפך המחסור בפרשים לבעיה טקטית משמעותית. המלחמה הפונית השנייה (218–202 לפנה"ס) חשפה ליקויים אלו כאשר בקרבות קאנאי וטרביה שימש חיל הפרשים של קרתגו ובנות בריתה כגורם העיקרי שהכריע את הקרב. הניצחון הרומי המכריע בקרב זאמה בשנת 202 לפנה"ס, שסיים את המלחמה, הוכרע על ידי התקפת הפרשים הנומידיים תחת פיקודו של המלך מסיניסה.[2] מלקחי מלחמה זו הצבאות הרומאים של הרפובליקה היו מלווים במספרים גדולים של פרשים לא איטלקיים: פרשים קלים נומידיאנים ומאוחר יותר פרשים כבדים גאלים. כך הסתמך יוליוס קיסר במידה רבה על פרשים גאליים וגרמניים לכיבוש גאליה (58–51 לפנה"ס).[3]
ככל שהמספר של הפרשים ממוצא לא-רומאי הלך וגדל, זה של הפרשים הרומאיים הצטמצם. בתחילת המאה ה-1 לפני הספירה, הפרשים הרומיים הפסיקו להיות חלק מכוח הלחימה של הצבא של הרפובליקה, מלחמת בעלות הברית שהתנהלה בשטחו של חצי האי האפניני בין השנים 91 ל-88 לפני הספירה הסתיימה כאשר כל תושב של בעלות הברית האיטלקיות של רומא יכול היה לקבל אזרחות רומאית. יחידות האלה האיטלקיות פורקו ורומאים ממעמד הפרשים לא נדרשו יותר להתגייס לצבא הרומאי עם סוסים ליחידות חיל הפרשים. כתוצאה מכך היה הלגיון של צבא הרפובליקה ללא תמיכת פרשים.[4]
עם פרוץ המלחמה הפונית השנייה, הרומאים תקנו את החוסרים האחרים במצבת הכוחות של הלגיונות על ידי שימוש בכוחות מיוחדים שאינם איטלקים ובעיקר קשתים וקלעים. משנת 200 לפני הספירה ואילך, כוחות מומחים נשכרו כשכירי חרב על בסיס קבוע, קשתים (לטינית: sagittarii) מכרתים, וקלעים (לטינית: funditores) מהאיים הבלאריים ליוו את הלגיונות הרומיים במסעות בכל רחבי הים התיכון. המקורות העיקריים האחרים של חיילים לא איטלקיים בצבא הרפובליקה המאוחרת היו תושבי הפרובינקיות, מדינות חסות ובעלות ברית. במהלך הרפובליקה המאוחרת, יחידות לא איטלקיות הונהגו על ידי המנהיגים שלהן, והארגון הפנימי הושאר למפקדיהן. היחידות היו מגוונות מאוד בלבוש, ציוד וכלי נשק. הם נאספו בדרך כלל למערכות מלחמה ספציפיים ולעיתים קרובות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, באופן דומה ללגיונות המיליציות של צבא הרפובליקה המוקדמת.
ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמתהיחידות המתמחות של צבא הרפובליקה הפכו לליבה של כוחות העזר שהתפתחו ליחידות מסודרות וחלק בלתי נפקד מהצבא הרומאי בתקופה היוליו-קלאודית. במהלך החלק המוקדם של שלטונו של אוגוסטוס (27 לפני הספירה ואילך), נוצר חיל העזר הסדיר, לא ידוע מהם השינויים שהכניס אוגוסטוס במבנה חילות העזר אלא תמונה כוללת של יחידות אלו בתקופת שלטונו ולאחריה. ההשראה לחיל העזר של הקיסרות היו הכוחות הלטיניים של הרפובליקה שלפני מלחמת בני הברית, כחיל של חיילים חסרי אזרחות רומאית שפעלו בצמוד ובמקביל ללגיונות, אך בהבדל מהותי שלוחמי חיל העזר היו בעיקר חיילים מקצועיים שהתנדבו לשרת ביחידות קבועות. החיילים הפשוטים בחילות העזר זכו לאזרחות רומית בעת שחרורם או תוך כדי שירותם בעת שהתקדמו לדרגות פיקוד, שדרת הפיקוד של יחידות העזר הורכבה מאזרחים רומאיים בלבד.[5]
גם מבנה היחידה של חיל העזר היה שונה מהאלה הלטינית, שהייתה למעשה לגיון עם זרוע פרשים גדולה יותר. עם זאת, אוגוסטוס ארגן את יחידות העזר לגדודים בגודל של קוהורטה (עשירית מגודל הלגיונות). היו שלושה סוגים של קוהורטות: חיל רגלים, חיל פרשים ויחידות מעורבות שכללו גם חיל רגלים וגם פרשים. השירות כפרש נחשב ליוקרתי ביותר. העדויות לגודל היחידות החדשות של אוגוסטוס אינן ברורות, כאשר העדויות המדויקות ביותר שלנו מתוארכות למאה ה-2. בכל קוהורטה היו שש קנטוריות שבכל אחת כ-80 לוחמים וסה"כ כ-480 לוחמים. יחידות הפרשים חולקו לטורמה (בלטינית: Turma – "להקה") של 30 (או 32) איש, שבראשה עמד דקוריונים (מילולית: "מנהיג עשרה")[6] יחידות כוח העזר הונהגו על ידי פרייפקטים שחלקם היו אצילים מהמוצא האתני של חיילי הקוהורטה שקיבלו אזרחות רומית או אציל רומאי ממעמד הפרשים בדרך כלל בדרגת קנטוריון.
בתחילת שלטונו של אוגוסטוס (30 לפני הספירה), יחידות העזר המקוריות היו מורכבות ממגויסי שבטים מהפרובינציות הגאליות וממחוזות הבלקן דלמטיה ואיליריה. עד שנת 19 לפנה"ס הסתיימו מלחמות קנטבריה ואסטוריה (Cantabrian Wars), שהובילו לסיפוח צפון היספניה טארקוננסיס ולוסיטניה. ופרובינקיות אלו של חצי האי האיברי הפכו עד מהרה למקור עיקרי למתגייסים. לאחר מכן נכבשו אזורי הגבול שגבלו בנהר הדנובה: נוריקום (16 לפנה"ס), פנוניה (9 לפנה"ס) והפכו, יחד עם איליריקום, למקור החשוב ביותר של לוחמים בחילות העזר של צבא הפרינקיפט. מפרובינקיות המזרח הגיעו קשתים מפרובינקיה סוריה. מנומידיה גויסו פרשים קלים שנלחמו וסייעו לרומאים עוד בתקופת הרפובליקה, הגיוס נמשך גם אל תוך שורות חיל העזר של הפרינקיפט יחידות פרשים מאוריות נוספות הוקמו לאחר סיפוחה של מאוריטניה בשנת 44 לספירה על ידי הקיסר קלאודיוס.
נראה כי התפתחות משמעותית של האוקסיליה התרחשה בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס (41–54 לספירה). נקבעה תקופת שירות מינימלית של 25 שנים, שבסיומה הוענקה לחיל העזר הפורש, ולכל ילדיו, אזרחות רומית. עדות לכך נמצאת בדיפלומות הצבאיות הרומיות הידועות הראשונות שמתוארכות לתקופתו של קלאודיוס. זה היה לוח ברונזה מתקפל שעליו חרוטים פרטי רישום השירות של החייל, שבו יוכל להשתמש כדי להוכיח את אזרחותו. קלאודיוס גם קבע שמפקדי קוהורטות בחילות העזר חייבים להיות כולם ממעמד הפרשים, ובכך הרחיק קנטוריונים מתפקידי פיקוד אלו. העובדה שמפקדים בחילות העזר היו כולם באותה דרגה חברתית כמו רוב הטריבונים הצבאיים מעידה כנראה על כך שהאוקסיליה נהנה כעת מיוקרה רבה יותר. ראשי שבטים "ברבריים" המשיכו לפקד על כמה קוהורטות באוקסיליה וכנראה הוענק להם מעמד של פרשים. המדים, השריון והנשק ששימשו את חילות העזר הפכו לאחידים ודומים במידה רבה לציוד של הלגיונות כנראה עד סוף התקופה היוליו-קלאודית.
ערך מורחב – השושלת היוליו-קלאודיתבמהלך התקופה היוליו-קלאודית המוקדמת, גדודי עזר רבים שהוקמו במחוזות הגבול הוצבו במחוזות מוצאם או בסמוך להם, למעט בתקופות של משברים גדולים כאשר הם נפרסו, ביחד עם הלגיונות הרומאיים בזירת הקרבות. הדבר נשא את הסיכון הברור אם השבט או הקבוצה האתנית יתמרדו ברומא חיילי עזר עלולים היו לחבור לאויבים איתם היו להם זהות משותפת ואינטרסים משותפים. האיום התממש בעת המרד באיליריה הידוע בהיסטוריה הרומאית כבלום באטוניאנום (Bellum Batonianum). השבטים האיליריים המרכזיים היו חיילים מעולים בשורות חילות העזר, אבל חוסר שביעות רצון שררה בקרב השבטים האיליריים, בעיקר בשל מה שהם ראו כדורסנותם של פקידי מס רומיים. בשנת 6 לספירה נצטוו מספר רגימנטים מהשבטים הדלמטיים להתייצב ולהצטרף לצבא רומאי תחת פיקודו של טיבריוס במלחמה נגד שבטים גרמאניים. על רקע המרמור ואי שביעות הרצון באיליריה הם התמרדו בנקודת הכינוס, והביסו כוח רומי שנשלח נגדם. עד מהרה הצטרפו לדלמטים מספר שבטים איליריים נוספים, אף הם בעלי אימון ועבר בחילות העזר בקרב מול לגיונות רומאיים שהגיעו ממואסיה הם הצליחו לגרום לרומאים אבדות כבדות בטרם הוכרע הקרב כנגדם. למורדים הצטרפו כעת מספר רב של שבטים איליריים אחרים. הדלמטים תקפו את נמל סלונה (Salona) וכבשו את חוף הים האדריאטי, הביסו כוח רומי והגיעו לעמדה שאיימה על איטליה עצמה.
אוגוסטוס הורה לטיבריוס להפסיק את הפעולות בגרמניה ולהעביר את צבאו לאיליריקום. כשהתברר שאפילו כוחותיו של טיבריוס אינם מספיקים, נאלץ אוגוסטוס להקים כוח משימה שני תחת תחת פיקודו של גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר, מאחר שהצבא הרומאי היה חסר כוח אדם להתמודד עם המרידה אוגוסטוס רכש ושחרר אלפי עבדים שגויסו לצבא. הרומאים פרסו כעת לא פחות מ-15 לגיונות ומספר שווה של יחידות מחייל העזר. כולל לפחות 50 יחידות חדשות של חילות העזר שהחיילים שלהם היו, באופן חריג, אזרחים רומאים. אלה היו גברים שמעמדם או הרקע שלהם נחשב על ידי אוגוסטוס כלא מתאים לגיוס ללגיונות: אזרחים מהמעמד הנמוך ביותר מקרב אזרחי רומא ובהם ופושעים מורשעים ועבדים המשוחררים. יחידות מיוחדות אלו זכו לתואר "סיוויום רומנורום" (לטינית: civium Romanorum "של אזרחים רומיים"). לאחר המרד האילירי, קבוצות אלו נותרו פעילות בסדר הכוחות של הצבא הרומאי וגייסו חיילים שלא מקרב אזרחי רומא כמו יחידות עזר אחרות, אך שמרו על השם שהוסיף ליוקרתיות שלהן. הרומאים התמודדו תהפוכות בשדה הקרב ומלחמת גרילה פראית בהרי בוסניה. נדרשו להם שלוש שנים של לחימה קשה כדי לדכא את המרד, שתואר על ידי ההיסטוריון הרומי סווטוניוס, כעימות הצבאי הקשה ביותר שאיתו התמודדה רומא מאז המלחמות הפוניות. טיבריוס הצליח לבסוף לדכא את המרד בשנת 9 לספירה. למרות חומרת המרד הזה, המשיכו האילירים, לצד שכניהם התראקים, להיות עמוד השדרה של הצבא הרומי. עד המאה ה-2, כשבערך מחצית מהצבא הרומי פרוס על גבול הדנובה, הן הלגיונות והן חילות העזר כאחד היו ברובם מגויסים מאיליריום במאה ה-3, האילירים החליפו במידה רבה את האיטלקים בדרגי הקצינים הבכירים של צבא הפרינקיפט. לבסוף, משנת 268 עד 379 לספירה, כמעט כל הקיסרים, כולל דיוקלטיאנוס ויורשיו היו במוצאם קציני צבא רומאי ממוצא אילירי.[7]
הבטאווי (אנ') היו שבט גרמאני שאכלס את האזור הידוע כגלדרלנד בדלתה של נהר הריין בפרובינקיה הרומאית גרמאניה אינפריור. הם היו עם לוחם שהתמחה בלוחמת פרשים בתמורה לפריבילגיה יוצאת הדופן של פטור ממיסים הם סיפקו מספר לא פרופורציונלי של מתגייסים לצבא הרומאי של השושלת היוליו-קלאודית הם גם סיפקו את רוב יחידת שומרי הראש האישית המובחרת של אוגוסטוס (לטינית: Germani corpore custodes), שהמשיכה בשירות עד שנת 68 לספירה. גאיוס יוליוס קיוויליס (בלטינית: Julius Civilis מילולית: "יוליוס האזרח"), נסיך בטאווי שנשא שם לטיני שאומץ עם קבלת אזרחות רומית, ופריפקט של קוהורטה בטאווית. קצין בעל ותק של 25 שנות שירות, הוא התבלט בשירות בבריטניה, שם הוא ושמונה קוהורטות בטאוויות מילאו תפקיד מכריע הן בפלישה הרומית בשנת 43 לספירה והן בהכנעה של דרום בריטניה לאחר מכן. עם זאת, עד שנת 69, קיוויליס, ובני שבט הבטאווי הביעו את חוסר שביעות רצונם מהברית עם רומא. לאחר נסיגת גדודי הבטאווי מבריטניה לאיטליה בשנת 66, נעצרו קיוויליס ואחיו על ידי מושל גרמניה אינפרורייר בהאשמה מפוברקת של המרדה. המושל הורה על הוצאתו להורג של האח, בעוד שקיוויליס, שכאזרח רומי הייתה לו הזכות לערער לקיסר, נשלח לרומא בשלשלאות לשיפוט על ידי נירון הוא שוחרר על ידי גלבה. היחסים בין הבטאווים לרומאים המשיכו להדרדר עם פירוק יחידת שומרי הראש הגרמאניים. ולמעשה האומה הבטאווית ראתה בכך עלבון חמור. במקביל, קרסו היחסים בין קוהורטות הבטאווי לבין הלגיון שאליו היו קשורים מאז הפלישה לבריטניה 25 שנה קודם לכן הלגיון הארבעה עשר גמינה, והאיבה בין חיילי הלגיון לחיילי חיל העזר התפרצה לכלל קרבות גלויים לפחות בשתי הזדמנויות.
במקביל לאירועים אלו האימפריה הרומית הייתה מסובכת במלחמת אזרחים הידועה גם כשנת ארבעת הקיסרים (69–70 לספירה), הניסיון הרומאי לגייס חיילים נוספים לחילות העזר שנעשה מבלי לבחול באמצעים היה הניצוץ שהצית מרד גלוי תחת הנהגתו של קיוויליס שניצל את העובדה שחלק מהלגיונות נעדרו מאזור הריין עקב מלחמת האזרחים, וחלק מהשבטים הגרמאניים עברו לצד המורדים. שני לגיונות שנשלחו נגד קיוויליס הובסו כאשר יחידות האלה ממוצא בטאווי ערקו לצבא המורדים. הצי הרומאי של נהר הריין (בלטינית :Classis Germanica) שהיה מאויש ברובה על ידי מלחים וחיילים בטאוויים עבר לצד המורדים ולבסוף שמונה קוהורטות בטאוויות שהוצבו במיינץ כחלק ממצבת הכוחות של הלגיון הארבעה עשר גמינה הצטרפו למורדים והביסו בבון כוח רומי שניסה לחסום את חזרתם למולדתם. בשלב זה פיקד קיוויליס על כוח של כ-6,000 איש, חיילי עזר מאומנים ומצוידים בכלי נשק רומאיים, וכן על מספר גדול בהרבה של יחידות לוחמים מהשבטים הגרמאניים. כשהמרד התפשט לשאר חלקי גליה בלגיה כמה יחידות גרמניות וגליות נוספות שנשלחו נגדו ערקו, וקיוויליס וצבאו הצליחו להשמיד את שני הלגיונות הנותרים בגרמאניה אינפריור, הלגיון החמישי אלאודה והלגיון החמישה עשר פרימיגניה (Legio XV Primigenia)
בשלב זה, מעמדה ושלטונה של רומא על הריין ואפילו בגאליה היה בסכנה. עם סיום מלחמת האזרחים ועליית אספסיאנוס לשלטון הרומאים גייסו כוח משימה ענק של שמונה לגיונות (חמישה נשלחו מאיטליה, שניים מספרד ואחד מבריטניה) כדי להתמודד עם המורדים. לאחר סדרת קרבות מרים ואבדות כבדות לשני הצדדים נחתם הסכם שלום שפרטיו לא שרדו בדפי ההיסטוריה. מה שידוע הוא שהבטאווים חזרו לשרת את האימפריה הרומית כחיילים בחילות העזר על לסוף המאה הרביעית.
ערך מורחב – השושלת הפלאביתהמרד הבטאווי שהיה למעשה מרד של יחידות חיל העזר הוביל לשינוי משמעותי במדיניות הממשל הרומי לגבי פריסתן. המרד הוכיח שבתקופות של סכסוכים אזרחיים ואי יציבות פוליטית, כאשר הלגיונות היו רחוקים מבסיסיהם היה מסוכן להשאיר מחוזות אך ורק בידי גדודי עזר שגויסו מקרב האוכלוסייה המקומית במהלך התקופה היוליו-קלאודית, גדודי עזר נפרסו לעיתים קרובות הרחק ממחוז הבית המקורי שלהם אבל בתקופת השלטון של השושלת הפלאבית (69–96), הייתה זו המדיניות הקבועה. בנוסף לכך לא הורשו עוד אצילים וראשי שבטים מקומיים לפקד על יחידות עזר מהשבט שלהם.[8]
בתהליך הטמעה ארוך, לאחר תקופה ממושכת במחוז זר התבוללו חיילי הגדוד באוכלוסייה המקומית, חלק מהמתגייסים החדשים ליחידה היו תושבי הפרובינקיה שבה היה מוצב, או ממחוזות שכנים, עם זאת, יש עדויות לכך שרגימנטים אחדים לפחות המשיכו למשוך כמה מתגייסים ממחוזות הבית המקוריים שלהם. בתקופה הפלאבית נוצרו לראשונה יחידות גדולות בגודל כפול, הן חיל רגלים והן חיל פרשים, בעוצמה נומינלית של 1,000 אם כי הן למעשה היו קטנות יותר, כ-800 לוחמים. אלו היו המקבילות של של הלגיונות בעוצמה כפולה שהוצגו גם בזמן זה. יחידות כאלה נותרו מיעוט מהאוקסיליה.
ערך מורחב – משבר המאה ה-3בשנת 106 לספירה, הקיסר טראיאנוס הביס סופית את ממלכת דקיה ואת מלכה האחרון דקבלוס הגדול) וספח אותה כמחוז הרומאי דאקיה טראיאנה. עד אמצע המאה ה-2 היו מוצבים 44 רגימנטים של חילות העזר בדקיה, שעל פי הערכות המחקר המודרני היו כ-10% מכלל כוחות העזר. בפרובינציה בריטניה היו מוצבים 60 רגימנטים של חילות העזר ביחד, שתי הפרובינציות הללו הכילו כרבע מכלל גדודי העזר.
במהלך המאה ה-2 החלו להופיע כמה יחידות עם בשמות חדשים. ה"נומרוס" (לטינית: Numerus, "קבוצה") ווקסיליאטיו (בלטינית: Vexillatio, "פלוגה") מופיעות בדיפלומות של חיילים וגודלן אינו ודאי, אך ככל הנראה היה קטן יותר מהאלות וקוהורטות, שכן במקור הם היו כנראה פלוגות מהמבנים הצבאיים המקוריים, הגדולים יותר שקיבלו מעמד עצמאי. מכיוון שיחידות אלו מוזכרות בתעודות, הן היו ככל הנראה חלק מחיל העזר. המונח נומרוס היה גם מונח כללי ששימש לתיאור יחידות של חיילים משבטים ברבריים שנחשבו ליחידות מחוץ לסדר הכוחות הרגיל של חילות העזר. על פי המחקר המודרני מנו חילות העזר בתקופת אמצע המאה השנייה בין 88 ל-89 יחידות נומרוס ובין 247 ל-279 קוהורטות, סך הכול בין 327 ל-367 יחידות. מספר החיילים המשוער על פי מחקרים מודרניים עומד על בין 56,160 ל-74,624 פרשים ובין 164,640 ל-143,200 חיילים רגלים. מספרים אלו מעידים כי במאה השנייה היו חילות העזר עיקר מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי, בעוד 28 הלגיונות במצבת כוח אדם זו מנו כ-155,000 חיילים מתוכם 3,360 פרשים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-2 עבר הצבא הרומי התרחבות משמעותית נוספת, עם תוספת של חמישה לגיונות חדשים (27,500 איש), סך הכול 33 לגיונות עד סוף שלטונו של ספטימיוס סוורוס (211 לספירה) נוספו כנראה מספר תואם של עזר (כלומר כ-50 רגימנטים, אם כי רק שמותיהם של כ-25–30 שרדו בתיעוד האפיגרפי).[9]
בשנת 212, הוציא הקיסר קרקלה את תקנת קונסטיטוטיו אנטוניניאנה (Constitutio Antoniniana) ולפיה הוענקה אזרחות רומית לכל התושבים החופשיים. קונסטיטוטיו אנטוניניאנה היה השלב ההיסטורי האחרון בתהליך הארוך של מערכת היחסים בין המרכז השלטוני של האימפריה לפרובינקיות ובסיכומו של דבר הביאה, לפחות לתקופה מסוימת, למערכת של שותפות בין חלקי האימפריה השונים.[10] אין ראיות לכך שגם חוק שקבע כי השירות בלגיונות הצבא הרומאי שהוגבל לאזרחים בלבד בוטל בשלב זה. הלגיונות פשוט השיגו בסיס גיוס רחב בהרבה, מכיוון שהם יכלו כעת לגייס כל תושב חופשי של האימפריה. יחידות עזר גויסו לאחר כניסת התקנה בעיקר מאזרחים רומאים, אך ככל הנראה המשיכו לגייס ברברים שאינם אזרחים מחוץ לגבולות האימפריה. התהליך הואץ ובמנהך המאה השלישית, עם התעצמות המשבר שהקטין א מספר המתגייסים לצבא הוסרה המגבלה לגיוס אזרחים רומאיים בלבד ללגיונות, שכן עד למאה ה-4 נמצאו הרומאים והברברים משרתים יחד בכל היחידות.[11]
באמצע עד סוף המאה ה-3 סבל הצבא משילוב של אסונות צבאיים ומגפה, אירועים שקיבלו את השם משבר המאה השלישית. בשנים 251–271, גאליה, אזורי האלפים ואיטליה, הבלקן היו תחת לחץ בלתי פוסק של שבטים גרמאניים בעוד פרובינקיות המזרח היו תחת לחץ של צבא האימפריה הסאסאנית במקביל, נאבק הצבא הרומי עם השפעותיהן של המגפה האנטונינית ולאחריה מגפת קיפריאנוס כתוצאה ממשברים אלו הצטמצם כוחו של הצבא הרומאי ויחידות העזר. המחסור בגיוס שנגרם מהמשבר הוביל לגיוס ברברים לעזרה בהיקף גדול בהרבה מבעבר.[12] עד המאה ה-4, ההערכה היא שכ-25% מהמתגייסים לצבא הסדיר היו ממוצא גרמאני במאה ה-3 מופיעות ברישום מספר קטן של יחידות עזר רגילות הנושאות לראשונה שמות של שבטים ברברים מחוץ לאימפריה. שינוי זה זו עשויה להוות דוגמה מוקדמת לתהליך שבו יחידות לא סדירות של מגויסים "ברבריים" הפוידרטוס שבמקור היו על בסיס הסכמים עם שבטים ברברים כגון הפרנקים, הוונדלים, האלנים והוויזיגותים בתמורה לאספקת חיילים לצבא הרומי, יחידות אלו הפכו ליחידות עזר מן המניין תהליך זה התעצם במאה ה-4: ה - מספר רב של יחידות סדירות עם שמות ברברים מופיעות כיחידות סדירות במסמך הנוטיטיה דיגניטטום שמקורו ככל הנראה במאה ה-5. כתב יד זה, מפרט את המבנה של הממשל הרומי באימפריה המערבית ובאימפריה המזרחית (האימפריה הביזנטית), ומכיל רשימה של אלפי פקידים ונושאי תפקידים רשמיים מאנשי חצר הקיסר ועד למושלים בפרובינקיות, מפקדים לפי ההיררכיה הצבאית ומיקום ופרטי היחידות.[13]
ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרתשלטונו של דיוקלטיאנוס היה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה הרומית, המבנה השלטוני של האימפריה שיסודותיו הונחו על ידי אוגוסטוס קיסר השתנה במהלך 300 השנים עד לשלטונו של דיוקלטיאנוס אך המסגרות והמערכות השלטוניות נותרו על כנן. דיוקטליאנוס ויורשיו ובראשם קונסטנטינוס גדלו והתחנכו בתוך הצבא של האימפריה של המאה השלישית. והותירו אחריהם צבא ששונה מהותית מצבא האימפריה של המאה השלישית לפני שלטון הטטררכיה. מדובר בסדרת רפורמות מעמיקות שהביאו לשינויים משמעותיים באופיו של הצבא הרומאי. מספר החיילים שהיו מוצבים לאורך הגבולות פחת באופן משמעותי והלגיונות הפכו לחיל מצב מקומי. יחידות העילית שהיו מבוססות על חיל רגלים במשך מאות שנים הפכו ליחידות חיל פרשים. הרכב החיילים ביחידות הצבא השתנה אף הוא: החיילים שהיו אזרחי רומא - עמוד השדרה של הלגיונות המסורתיים איבדו את מקומם וחשיבותם ואת מקומם תפסו חיילי יחידות שבעבר הוגדרו כיחידות עזר או שהורכבו מחיילים ממוצא גרמאני רובם גותים או סרמטים. רפורמה זו הייתה מחויבת המציאות לאור הדלדלות האוכלוסין בגין מחלות ומגפות שהיו סימן היכר של המאה השלישית ובגין מלחמות אזרחים בלתי פוסקות.[14] אחת מהתוצאות של הרפורמות הייתה הגדלת מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי, ההערכה במחקר המודרני היא צבא הפרינקיפט מנה כ-250,000 חיילים הצבא תחת פיקוד דיוקלטיאנוס מנה כ-400,000 חיילים וצבאו של קונסטנטינוס מנה כ-500,000.[15]
עם זאת, הרפורמות של קונסטנטינוס סטו במידה רבה מהמתווה של השליטים הקודמים, על תפיסתו לגבי הצעדים הנחוצים להגנה על האימפריה. הוא ביסס את צבאו על יחידת שדה גדולה, (בניגוד ליחידת חיל מצב או יחידות מקומיות) ששמה היה קומינטאטנסס (Comitatenses) מאחר שהיו חלק מהחצר הנודדת של הקיסר (Comitatus) ושם אותה תחת פיקוד של שני קצינים ראש חיל הרגלים (Magister peditum) ומפקד חיל הפרשים (Magister equitum),יחידות המשנה של קומינטאטנסס נקראו בשמות המסורתיים: לגיונות, חילות עזר אבל היו למעשה יחידות ומנות לחלוטין באופיין: הלגיון היה יחידה צבאית בת 1,000 חיילים ובראשו עמד טריבון צבאי החיילים ללגיון גויסו בעיקר מיחידות חיל מצב שהוסטו מהגנת הגבולות וחלקם מקוהורטות של חילות עזר שקיבלו מעמד של לגיון. יחידות העזר היו יחידות העילית שגויסו משבטים גרמאניים או גאלים, כל יחידה מנתה 500 פרשים.[16]
הקוהורטות היו יחידות חיל הרגלים שעוצבו על פי הדוגמה של הלגיונות, והלחמו באותם מבנים טקטיים, עם אותם קצינים ותתי יחידות. הם נחשבו בדרך כלל לחיל רגלים קל יותר מאשר לגיונרים שבדרך כלל לבשו שריון כבד יותר. במבנה קרבי קבוע של הצבא הרומאי יחידות חיל הרגלים הלגיונריות הוצבו במרכז והקוהורטות של חילות העזר באגפים.
החל מתקופת הפרינקיפט (30 לפנה"ס - 284 לספירה) יחידות הפרשים של יחידות העזר שזכו לשם "אלה" היו עיקר כוח הפרשים של הצבא הרומאי. הם אומנו במיוחד בתמרונים משוכללים והתאימו ביותר למבצעים ולקרבות רחבי היקף, שבמהלכם פעלו כזרוע הפרשים העיקרית של הלגיונות, שכמעט ולא היו להם פרשים משלהם. הפרשים ביחידות אלו לבשו חליפות שריון קשקשים וגרסת הפרשים של קסדת חיל הרגלים עם כיסוי מלא לאוזניים ומגן אובלי או משושה. כלי הנשק שלהם היו רומח, כידון או חץ וקשת, ובנוסף לכל פרש רומי הייתה חרב ארוכה מסוג ספאטה ופגיון רומאי ישר להב שהיה ידוע השם פוגיו ששימש את חיילי הצבא הרומאי בכל היחידות. מקורות הגיוס המועדפים לחיל הפרשים של העזר היו גאלים, גרמנים, איבריים ותראקים. לכל העמים הללו היו כישורים וניסיון ותיקים בלחימה על סוסים בניגוד לרומאים עצמם.
הסוג השלישי של יחידות בחיל העזר היו קוהורטות עם חיל פרשים צמוד. יש עדויות לכך שמספרם התרחב עם חלוף הזמן. רק כ-40% מהיחידות המעורבות של חילות העזר מופיעות במקורות כקוהורטות אקוויטטה (בלטינית: Cohortes equitatae) וככל הנראה זה היה היחס המקורי שנקבע ברפורמות של אוגוסטוס בין היחידות השונות בחילות העזר. מחקר על יחידות שהוצבו בסוריה באמצע המאה ה-2 מצא שיחידות רבות שלא נשאו את תואר האקוויטטה אכן הכילו יחידות פרשים, המסקנה של המחקר המודרני היא שכ-70% מהקוהורטות היו ככל הנראה יחידות מעורבות של רגלים ופרשים. תפקידם של הפרשים ביחידות המעורבות היה ככל הנראה כחיל רגלים רכוב כלומר הם היו רוכבים על הסוסים פשוט כדי להגיע לשדה הקרב ואז היו יורדים כדי להילחם. על פי השערה אחרת הם היו יחידת פרשים שנישבה נחותה בריכות מיחידות האלה אך הם נלחמו צמוד לפרשים ביחידות האלה והשתמשו באותם כלי נשק ושריון. במקביל ללחימה ביצעו הפרשים ביחידות המעורבות גם תפקידים לא-קרביים כגון שליחויות והעברת הודעות וכן סיור ותצפית.
החל מהמאה השנייה כללו יחידות העזר מספר הולך וגדל של יחידות פרשים כבדים מסוג קָטַפְרָקְט (ביוונית: Kατάφρακτος - "מחופה שריון", בלטינית: Cataphractarii) וקליבנרי (Clibanarii). קטפרקט טיפוסי עטה שריון מכף רגל ועד ראש ואפילו סוסו היה מוגן בדרך כלל בשריון כבד. וסוסיהם היו לרוב משוריינים. קטפרקטים נשאו רומח ארוך וכבד קונטוס (Contus) שהוחזק בשתי הידיים. חלקם נשאו גם קשתות. מסמכים רומאיים מצביעים על שימוש בפרשים כבדים בטקטיקה שהועתקה מצבא האימפריה הסאסאנית.[17] צבאות פרתיים כללו בעיקר פרשים. הטקטיקה הסטנדרטית שלהם הייתה להשתמש בקשתים רכובים קלים כדי להחליש ולשבור את קו חיל הרגלים הרומי, ולאחר להכריע את הקרבן על ידי קטפרקטים המרוכזים בנקודה החלשה ביותר. יחידות הפרשים הכבדות המיוחדות היחידות שהופיעו בתיעוד של המאה ה-2 הן: ala I Ulpia contariorum ו-ala I Gallorum et Pannoniorum cataphractaria המוצבות בפאנוניה וב-Moesia Inferior בהתאמה במאה ה-2.
מספר לא-מבוטל של רגימנטים בחילות העזר עזר (32, או בערך 1 מתוך 12 במאה ה-2) היו יחידות של קשתים (לטינית: sagittariorum), ל-32 יחידות אלו (מהן ארבעה בכוח כפול של 1,000 לוחמים) היה כוח רשמי כולל של 17,600 איש ששירתו בכל היחידות הבסיסיות של חיל העזר: קוהורטות הרגלים והפרשים ויחידות האלה. אף על פי שיחידות אלו התמחו ככל הנראה בקליעה בחץ וקשת, לא ברור מהעדויות הזמינות אם כל אנשי הקשת היו קשתים, או פשוט שיעור גבוה יותר מאשר ביחידות רגילות. משנת 218 לפנה"ס לערך ואילך, הקשתים של הצבא הרומי של אמצע הרפובליקה היו כמעט כולם שכירי חרב מהאי כרתים, בתקופת הרפובליקה המאוחרת (88–30 לפני הספירה) והפרינקיפט, קטן חלקם של תושבי כרתים והם הוחלפו בהדרגה על ידי קשתים מפרובינקיות אחרות, אלה כללו את תראקיה, אנטוליה ובעיקר סוריה. מתוך 32 יחידות קשת ששירתו ומופיעות במקורות באמצע המאה ה-2, ל-13 יש שמות סוריים, שבעה תראקים, חמישה מאנטוליה, אחד מכרתים ושישה הנותרות ממוצא אחר או לא ברור.[18]
שלושה סוגים ברורים של קשתים מוצגים על עמוד טראיאנוס: קשתים עם שריון קשקשים, קסדת פלדה חרוטית וגלימה, ככל הנראה קשתים סוריים. קשתים ללא שריון, עם כובע חרוטי מבד וטוניקה ארוכה; או קשתים מצוידים באותו אופן כמו חיילי עזר רגליים אך חמושים בקשתות ככל הנראה קשתים מתרקיה.
משנת 218 לפני הספירה לערך ואילך, העסיק הצבא הרומאי של תקופת הרפובליקה שכירי חרב מהאיים הבלאריים שהתמחו בשימוש בקלע, לוחמים אלו וייתכן שגם קלעים מפרובינקיות אחרות שובצו ביחידות חיל העזר אך לא במסגרת יחידות קלע עצמאיות. קלעים מתוארים על העמוד של טראיאנוס. הם מוצגים ללא שריון, לובשים טוניקה קצרה. הם נושאים תיק בד, תלוי לפנים, כדי להחזיק את הקליעים.
החל מתקופת הפרינקיפט יש עדויות ליחידות אתניות של ברברים שנלחמו לצד חיילים רומיים. במידה מסוימת, היחידות הללו היו פשוט המשך למערכת המיסוי המורכבת בין רומא לקבוצות אתניות שתחת חסותה שהתבססה בתקופת הרפובליקה המאוחרת, יחידות או קבוצות של חיילים שסופקו על ידי מלכי-הבובות הקטנים שהיו כפופים לרומא בגבולות האימפריאליים עבור מסעות מסוימים. חלקם בבירור נשארו בשירות הרומי לאחר תום המערכה תוך שהם שומרים על שדרת הפיקוד הלבוש והציוד והמבנה שלהם. יחידות אלו היו ידועות לרומאים כ"בעלי ברית"(socii) או חיילי אמנה" (foederati) הערכה אחת מעמידה את מספר הפודראטים בתקופתו של טראיאנוס על כ-11,000, המחולקים לכ-40 נומרי (יחידות) של כ-300 איש כל אחת.
הראיות לדרגות בחילות העזר ולשכר מועטות: עם זאת, נראה כי ישנה הסכמה מסוימת על כך שהחייל בשורות חילות העזר קיבל שליש ממה שלגיונר קיבל: 300 ססטרטיוס בשנה החל מתקופת שלטונו של אוגוסטוס ו-400 לאחר שלטונו של הקיסר קומודוס. גם חיילי חילות העזר וגם ימאים קיבלו את מענק הגיוס וויטיקום של 300 ססטרטיוס, אם כי המקורות השונים חלוקים באשר לשאלה אם חיילי העזר והמלחים קיבלו את מענק הפרישה ההונסטה מיסיו (בלטינית: Honesta missio).
בקצה התחתון של פירמידת הדרגות בחילות העזר נמצאו החיילים הפשוטים הידועים בשם "קליגטי" (בלטינית: Caligati, "אנשי סנדל"). בהתאם לסוג הגדוד שאליו הם השתייכו, הם החזיקו בדרגות הרשמיות של "פדס" (pedes) לחייל רגלי בקוהורטות. "אקוס" (eques) לפרש בקוהורטות המעורבות וגרגאליס לפרש ביחידות האלה.
בתקופת הפרינקיפט הגיוס ללגיונות הוגבל לאזרחים רומאים בלבד והרוב המכריע של חיילי העזר הפשוטים גויסו ממעמד הפרגריני הרומאי. בתקופת השושלת היוליו-קלאודינית, גיוס פרגריני המשיך במתכונת של גיוס מרצון, כנראה בצורה של שיעור קבוע של גברים שהגיעו לגיל צבא בכל שבט שמתגייס. אף על פי שמתגייסים עד גיל 14 מתועדים, רוב המתגייסים (66%) היו מקבוצת הגיל 18–23.
גיוס לחיל העזר מקרב הפרובינקיות כלל מגויסים משבט או קבוצה אתנית ספציפית. בתחילת התקופה היוליו-קלאודית, נראה שנעשו מאמצים לשמור על שלמותן האתנית של היחידות, גם כשהגדוד הוצב במחוז רחוק, עם זאת בהמשך תקופת השירות של יחידות חיל העזר נמשך הגיוס לשורות היחידה מקרב האוכלוסייה באזור שבו הוצב הגדוד,כך איבד בהדרגה הגדוד את זהותו האתנית המקורית. שם היחידה הפך בהדרגה אפוא לקוריוז חסר משמעות. נראה שהמחוזות הדנוביים, מואסיה, פנוניה ודקיה נותרו מוקדי גיוס מרכזיים ליחידות המוצבות בכל רחבי האימפריה גם בתקופות מאוחרות יותר. מקורות רומאיים מעידים שאזרחים רומאים גויסו בקביעות ליחידות העזר רוב המתגייסים האזרחים לגדודי עזר היו בנים של חיילים משוחררים מיחידות העזר שקיבלו זכויות של אזרח רומאי עם שחרורם מהשירות בצבא. ישנם גם מקרים של העברת לגיונרים ליחידות העזר בדרך כלל כקצינים בתפקידי פיקוד שכיחותם של אזרחים רומאיים בחיל העזר גדלה בהתמדה לאורך זמן עד שלאחר הענקת האזרחות לכל הפרגריני בשנת 212, גדודי העזר הפכו גם הם ליחידות עם ספר גדול של אזרחים רומאיים.[19]
לא ידוע בבירור האם לוחמים משבטים גרמאניים וקבוצות אתניות שהרומאים כינו ברברים גויסו לחילות העזר. אף על פי שיש מעט עדויות לכך לפני המאה ה-3 ה גמה השתנתה באופן ברור החל ממשבר המאה ה-3, אז החלו להופיע במקורות מספר יחידות שחייליהן ממוצא ברברי כחלק מתהליך מורכב שעבר על צבא האימפריה הרומית וידוע לעיתים במחקר כ"ברבריזציה של הצבא הרומאי"
היררכיה של שכר בין סוגי היחידות בחיל העזר קבעה כי פרשים קיבלו שכר גבוה יותר מחיל רגלים. אחת ההערכות האחרונות היא שבתקופת אוגוסטוס, מבנה השכר השנתי היה כדלקמן: פרשים מובחרים ביחידות ה"אלה" (Eques alaris) קיבלו שכר של 263 דנאריוס, פרשים בקוהורטות מעורבות 225 דנאריוס, חיילי רגלים בקוהורטות 188 דנאריוס נראה כי הבדלים אלו נקבעו בתקופת דומיטיאנוס. השכר היה כפוף לניכויים עבור מזון, ביגוד, מגפיים ומזון לבהמות המשא. לא ברור אם גם עלות השריון והנשק נוכו משכר החיילים. הניכויים הותירו לחייל שכר נטו של 78 דנאריוס. בשנת 84 לספירה דומיטיאנוס הגדיל את שכר הליגיונרי הבסיסי ב-33% (מ-225 ל-300 דינרים): תוספת דומה ניתנה ככל הנראה לאנשי עזר, והגדילה את הכנסתם נטו ל-140 דינרים. החייל בחילות העזר היה פטור ממס גולגולת (Capitatio) ולא שילם עבור מגורים.[20]
אין ראיות לכך שהחיילים בחילות העזר קיבלו את הבונוסים (בלטינית: Donativum) שניתנו ללגיונרים עם הצטרפותו של קיסר חדש ובאירועים אחרים. אף על פי שהם ניתנו על בסיס של אירועים מיוחדים, התשלומים הללו (כל אחד בשווי 75 דינרים ללגיונר מצוי) היו בממוצע אחת ל-7.5 שנים בתחילת המאה ה-1 וכל שלוש שנים לאחר מכן.[21] הטבה חשובה מאוד ששולמה ללגיונרים הייתה מענק השחרור (פרמיה) ששולם עם סיום 25 שנות השירות המלאות אך אין כל אינדיקציה לכך שמעהקים לחיילי חילות העזר מענק שחרור, עבורם מענק השחרור היה הענקת אזרחות רומית, שמשמעותה הייתה פטורים חשובים ממס.
מתחת לדרגת קנטוריון, קצינים זוטרים בצבא הרומי נודעו בשם פרינציפלס (בלטינית: Principales). הדרגות של חיל העזר עזר היו זהות לדרגות כמו בלגיונות. אלה היו, בסדר עולה: "טסרריוס" (לטינית: Tesserarius, "קצין המשמר"), "סימניפר" (בלטינית: Signifer, "נושא דגל לקנטוריה"), "אופטיו" (בלטינית: Optio, "סגנו של קנטוריון"), וקסילאריוס (בלטינית: Vexillarius, "נושא דגל לכל הגדוד"). בטורמה של קוהורטות מעורבות, השני בפיקודו של הדקוריון נשא את הדרגה "קורטור" (בלטינית: Curator), האחראי על סוסים ועל הציוד לסוסים. בדומה ללגיונות סווגו פרינציפלס בשתי דרגות שכר: Sesquiplicarii ("אנשי שכר של אחד וחצי") ו-Duplicarii ("אנשים בשכר כפול").[22] בנסף לבעלי הדרגות התקיים מעמד של "מומחים" שסיפקו שירותים כתומכי לחימה והיו במעמד של "חיילים פטורים", דהיינו פטורים מחובות של חיילים פשוטים. דירוג המומחים כללו את המדיקוס (לטינית: medicus רופא גדוד), וטרינריוס (לטינית: veterinarius) שהיה רופא וטרינרי, האחראי על הטיפול בסוסים ובהמות משא. "שומר השריון" (לטינית: custos armorum) והקורניקולריוס (לטינית: cornicularius) פקיד הממונה על כל רישומי הגדוד.
העדויות המצומצמות על קנטוריונים ודקורוניונים בחילות העזר הן שניתן למנות קצינים אלו ישירות מזרועות אחרות של הצבא וגם לקדם אותם מתוך יחידות חיל העזר. נראה שרבים הגיעו מאצולההמקומית של הפרובינציות בהן נערך הגיוס. בתקופה היוליו-קלאודית הקנטוריון והדקוריון גויסו מקרב אזרחים רומאיים ופרגריני אם כי מאוחר יותר אזרחים הפכו לדומיננטיים עקב לאחר מתן האזרחות למשוחררים מהצבא ומשפחתם. תפקידם החברתי של הקצינים הרומאיים היה רחב הרבה יותר מאשר קצין צבאי מודרני. בנוסף לחובותיהם הצבאיות, קנטוריונים ביצעו מגוון רחב של משימות אדמיניסטרטיביות, שהייתה הכרחית בהיעדר בירוקרטיה נאותה לתמיכה במושלי פרובינציה. הם גם היו עשירים יחסית, בשל שכרם הגבוה.
שלא כמו מפקד הלגיון נראה שהפריפקט מפקד יחידה בחיל העזר לא נהנה מתמיכתם של קציני מטה. היוצא מן הכלל האפשרי הוא קצין ששימש כ"בנפיקאריוס" (לטינית: beneficiarius "סגן"), שייתכן שהיה השני בפיקודו של הפריפקט לשדרת הפיקוד צורפו גם צורפו גם נושאי נס היחידה ונושאי הקרנות - כלי נשיפה ששימשו לקריאה.
במהלך המאה ה-1 היו הרוב הגדול (65%) של המפקדים הבכירים של יחידות עזר ממוצא איטלקי, מספרם ירד בהתמדה, ל-38% במאה ה-2, ו-21% במאה ה-3. מתקופת הקיסר קלאודיוס היו רק אצילים רומיים כשירים להחזיק בפיקוד על גדוד עזר. מעמד זה יכול היה להתקבל מלידה או על ידי קידום צבאי והיו אלה בעיקר הקנטוריונים הראשיים (Centurio primus pilus) שזכו להיות מקודמים למעמד ה"פרשים" על ידי הקיסר לאחר השלמת שנה בתפקיד.[23]
קצינים שנולדו לתוך מעמד הפרשים היו מתחילים בדרך כלל את הקריירה הצבאית שלהם בגיל 30. מי ששירת בחילות העזר נאלץ לעשות 25 שנות שירות לפני שהצטרף לצבא. התפקידים הפיקודיים התנהלו בתהליך קבוע מראש, כל אחד מהם נמשך 3–4 שנים: מפקד יחידה בכוח עזר קודם להיות טריבונוס מיליטום בלגיון ולבסוף מפקד יחידת "אלה" בחיל העזר. כמו קצינים בדרגת סנאטור, קצינים ממעמד הפרשים החזיקו בתפקידים אזרחיים לפני ואחרי עשור השירות הצבאי שלהם, בעוד שקצינים שקודמו מתוך קרירה צבאית וללר מעמד אזרחי נטו להישאר בצבא, ופיקדו על יחידות שונות במחוזות שונים. עד המאה ה-3, רוב הפריפקטים בחילות העזר היו בעלי קריירות צבאיות בלבד.[24]
שכרו של פרפקטוס של גדוד עזר בתחילת המאה ה-2 הוערך בלמעלה מ-50 פעמים מזה של מייל (חייל פשוט). הסיבה לפער העצום בין החלק העליון והתחתון של הפירמידה היא שהחברה הרומית הייתה הרבה יותר היררכית מאשר מודרנית. פרפקטוס לא היה רק קצין בכיר. הוא היה גם אזרח רומי וכחבר במסדר הפרשים היה גם, אריסטוקרט. הפער החברתי בין הפריפקטוס לחייל פרגרינוס היה אפוא אדיר, והפרש השכר שיקף עובדה זו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
