Loading AI tools
דיין ומקובל, אב בית דין מחוז שרעב וסינואן שבתימן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מֹארי חיים סינוואני (ט' בתשרי ה'תרנ"ח, 5 באוקטובר 1897 – כ"ז באדר ה'תשל"ט, 26 במרץ 1979) היה דיין ומקובל, אב בית דין מחוז שרעב וסינואן שבתימן.
 | |
| לידה |
5 באוקטובר 1897 סנואן, תימן  |
|---|---|
| פטירה |
26 במרץ 1979 (בגיל 81) |
| מקום קבורה |
יהוד |
| תקופת הפעילות |
? – 26 במרץ 1979 |
| תחומי עיסוק | הלכה, קבלה |
| רבותיו | הרב שלמה בן יוסף טביב והרב יעיש מוסא קורין |
| תלמידיו | הרב מרדכי שרעבי, הרב סעדיה בן אור, הרב חיים שלום, הרב עוזי משולם |
  | |
נולד בעיירה סנואן (סמוך לעיר תעז) בערב יום הכיפורים ה'תרנ"ח. למד אצל אביו ובהמשך בעיירה ג'בל צבר. קיבל סמיכה לרבנות בגיל 17 על ידי הרב שלמה בן יוסף טביב ולמד עמו קבלה. הוא קיבל מרבו מסורות בעל פה בתורת האר"י. לרבו המובהק נחשב הרב יעיש מוסא קורין מ"כפר המקובלים" מועציירה, שלימדו גם קבלה מעשית.
בגיל שמונה עשרה נשא אישה, וזמן קצר אחר כך הציעו לו רבותיו משרת דיינות, אך הוא סירב לקבלה. בשנת תרפ"א הוצע לו, לאחר מות רבותיו, לכהן כרבה של סנואן וסביבותיה, והוא קיבל את ההצעה.
בהיותו רב של מחוז בשרעב, נהג להסתובב בעיירות ובכפרים ללמד ולפקח על הדיינים והשוחטים. חיבר פיוטים וספרים. לאחר שסבל מבקע, לא היה יכול יותר להסתובב בין הקהילות במחוז ולכן עבר לעדן. רבני העיר, הרב סאלם יעקב מנחם והרב יחיא אברהם, מינו אותו לחבר בית הדין שם. בשהותו שם עבר ניתוח שבר.
בשנת ה'תש"ו הוקם ליד עדן מחנה עולים בשם "מחנה גאולה" (מחנה חאשד) בעזרת הג'וינט והסוכנות היהודית שבארץ ישראל. הרב סינואני עבר לשם ומונה לנציג יהודי שרעב במועצת הפליטים. עקב ריב על סמכויות פירקה מנהלת המחנה, ד"ר אולגה פיינברג, את מועצת הפליטים, ומינתה רב מטעמה שישמש כדיין המחנה. היא התלוננה על הרב סינוואני ועל רבנים אחרים בפני השלטונות הבריטיים, והם נשפטו ונקנסו[1][2]. מאז כליאתו, נהג להסתגר והפסיק לכתוב שירה[3]
נאום בנו יחיא אני זר בן זרים / ועוינים לי רחוקים גם שארים.
דברם בי כמו חרב שלופה / ואין איש יחשוב זאת לחרפה.
בכן אשב אחשב מה הנסיבה? / ומסקנתי: הרי שילום לחובה.
— שירו האחרון, בעקבות כליאתו. שירת ישראל בתימן חלק ג' עמוד 290
הרב סינואני עלה בשנת תש"ט (1949) וסירב לכהן כרב. התגורר ביהוד, שם התפרסם כפועל ישועות ולימד בביתו תלמידים.
אברהם לוי כותב שהרב סינואני סבר שמדינת ישראל מכבידה על צער השכינה ועל כן סירב לבקר בירושלים[4]. לעומת זאת, הרב יצחק דדון שראיין את בנו, בתו, חתנו, נכדו ועוד, כותב בשמם שהוא היה ציוני, התייחס למדינה בחיוב ואף חגג את יום העצמאות מדי שנה כולל אמירת הלל. עוד סיפרו שכיבד מאוד את הרב קוק והרב שלמה גורן[5].
אברהם לוי כותב גם שהרב סינואני אסר את ההשתתפות בבחירות בישראל[6]. גם בכרוז שפורסם לאחר פטירתו מופיעה בשמו התנגדות להשתתפות בבחירות, כולל לרשויות המקומיות[7]. מנגד קיימות עדויות מרבנים ומבני משפחתו שהיה בעד ההצבעה ושהצביע בעצמו ושככל הנראה המכתב מזויף[8].
אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא ביקש את שמות החללים, התפלל על כל אחד מהם ובכה, תוך שהוא שואל מה נקבל תמורתם.
באחד משיריו הוא משבח את עזיבת הגלות והעלייה לארץ ישראל ואף צופה כי יום הגאולה קרב, וכך הוא כותב:
נפטר בכ"ז באדר ה'תשל"ט ונטמן בבית העלמין ביהוד. על קברו נכתב: "סניגורם של ישראל".
נכדו, ד"ר גדעון סינואני, הוציא לאור את כתבי ידו בחמישה ספרים עד כה:
ארבעה ספרים (בכרך אחד) יצאו לראשונה מכתב ידו בשנת תש"פ בהוצאת ישועה סאלם:
9 חיבורים נוספים נשארים עדיין בכתב יד, אלו הן:
את כל חיבוריו כתב בתימן.
אברהם לוי, דרך צדיקים, ירושלים ה'תשמ"ח. בהוצאת ישיבת "כתר תורה מחזיק ברכה"
חיים בן יחיא סינואני (1897-1979), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
