ויליאם וירט

ויליאם וירט (באנגלית: William Wirt;‏ 8 בנובמבר 1772 – 18 בפברואר 1834) היה סופר ופוליטיקאי אמריקאי, שידוע בעיקר כמי שהפך את תפקיד התובע הכללי של ארצות הברית לתפקיד רב השפעה. הוא היה התובע הכללי שכיהן במשך תקופת הכהונה הארוכה ביותר. הוא גם היה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה האנטי-מייסונית בבחירות של 1832.

ויליאם וירט
William Wirt

ויליאם וירט
לידה	8 בנובמבר 1772 בלדנסבורג, ארצות הברית
פטירה	18 בפברואר 1834 (בגיל 61) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות של הקונגרס, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
בן או בת זוג	Mildred Gilmer Wirt Elizabeth Washington Gamble Wirt
התובע הכללי של ארצות הברית ה־9 13 בנובמבר 1817 – 4 במרץ 1829 (11 שנים) תחת נשיאי ארצות הברית ג'יימס מונרו ג'ון קווינסי אדמס → ריצ'רד ראש ג'ון מקפרסון ברין ←
חתימה

וירט גדל במרילנד, אך המשיך בקריירה המשפטית שלו בווירג'יניה לאחר שהתקבל שם ללשכת עורכי הדין ב-1792. לאחר שהחזיק בכמה משרות, הוא שימש כתובע במשפט הבגידה של ארון בר. ב-1808 הוא ניצח בבחירות לבית הנבחרים של וירג'יניה וב-1816 הוא מונה כתובע פדרלי. בשנה שלאחר מכן הוא מונה על ידי הנשיא ג'יימס מונרו כתובע הכללי של ארצות הברית. וירט כיהן משרה זו במשך 12 השנים הבאות ושירת תחת הנשיאים מונרו וג'ון קווינסי אדמס. לאחר תום כהונתו הוא המשיך בקריירה המשפטית שלו וייצג את אומת הצ'רוקי בפסק הדין "אומת הצ'רוקי נגד ג'ורג'יה".

אף על פי שבעברו היה וירט חבר הבונים החופשיים, הוא היה מועמד המפלגה האנטי-מסונית (מתנגדי הבונים החופשיים) לנשיאות בבחירות של 1832. וירט עצמו לא היה פעיל במערכת בחירות זו ואף סירב לנאום בציבור נגד הבונים החופשיים. אף על פי כן, הוא ושותפו למירוץ איימוס אלמייקר, ניצחו בוורמונט והיו נציגי מפלגה שלישית הראשונים שניצחו במדינה זו. לאחר הבחירות המשיך וירט לעסוק בעריכת דין עד למותו ב-1834. על שמו נקרא מחוז בווירג'יניה המערבית.

ראשית חייו

ויליאם וירט נולד בבלדנסבורג שבמרילנד להנרייטה, אישה ממוצא גרמני ולג'ייקוב, שהיה ממוצא שווייצרי.^[1] שני הוריו נפטרו לפני שמלאו לו שמונה שנים ודודו, ג'ספר וירט, היה לאפוטרופוס שלו. בין השנים השביעית והאחת עשרה שלו נשלח וירט לכמה בתי ספר קלאסיים ובסופו של דבר לבית ספר שנוהל על ידי הכומר ג'יימס האנט במחוז מונגומרי שבמרילנד, שם במשך ארבע שנים הוא קיבל את החלק העיקרי בחינוכו. במשך שנתיים הוא התגורר בביתו של האנט, שבספרייתו הוא בילה את רוב זמנו הפנוי בקריאה ואהבתו לספרים לא ידעה שובע. כשהיה בן 15 נסגר בית הספר.^[2]

בין חבריו לספסל הלימודים נמנה ניניאן אדוארדס, לימים מושל אילינוי. אביו של אדוארדס, בנג'מין אדוארדס, לימים חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מרילנד, סבר שווירט היה יותר מבעל יכולת ממוצעת והזמין אותו להתגורר בביתם ולשמש כמורה לניניאן ולשני אחייניו. הוא גם הציע לו להשתמש בספריה שלו ללימודיו. וירט קיבל את ההצעה ונשאר שם עשרים חודשים, לימד, השלים את השכלתו בלימודים קלאסיים ובהיסטוריה, עסק בכתיבה והכין את עצמו לקבלה ללשכת עורכי הדין.^[2]

ראשית הקריירה המשפטית

ב-1792 התקבל וירט ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה והחל לעסוק במקצוע בבית המשפט של מחוז קאלפפר. הוא ניחן בכושר התנסחות גבוה ובהתנהלות טובה, אך הוא חסר כישורים משפטיים, היה ביישן, ודיבורו היה מהיר ובלתי ברור.^[2][3] ב-1795 הוא נשא לאישה את מילדרד, בתו של דר' ג'ורג' גילמר ועבר לפן פארק, שליד שארלוטסוויל, שם התגוררה משפחת אשתו, ושם נוצרה היכרות בינו לבין אישים בולטים, כולל תומאס ג'פרסון וג'יימס מונרו. לזמן מה ניצל וירט את הכנסת האורחים של אנשי המחוז ואת ההרגלים הנוחים של חברי לשכת עורכי הדין, כך שעורכי הדין האחרים התייחסו אליו כאיש מצודד ומלא חיות יותר מאשר עורך דין שאפתן.^[2]

ב-1799 נפטרה אשתו של וירט והוא עבר לריצ'מונד, שם הוא היה לפקיד בבית הנבחרים של וירג'יניה, ולאחר מכן הוא מונה כשופט לדיני היושר במחוז המזרחי של וירג'יניה, אך הוא התפטר מתפקיד זה לאחר שישה חודשים. ב-1802 נשא וירט לאישה את אליזבת וושינגטון גמבל, בתו של קולונל רוברט גמבל מריצ'מונד. בחורף 1803–1804 הוא עבר לנורפוק, אך ב-1806 הוא שב לריצ'מונד מתוך רצון להיות מעורב במגוון רחב יותר של תחומי עיסוק משפטיים.^[2]

ב-1807 ביקש ממנו הנשיא תומאס ג'פרסון לשמש כתובע במשפט הבגידה של ארון בר. נאומו העיקרי במשפט, שארך ארבע שעות, התאפיין ברהיטות, בשנינות ובהגיון בריא, וכך הוא רכש מוניטין.^[2] וירט זכה להערכה בשל יכולת הנאום שלו גם מצד יריביו.

קריירה פוליטית

ב-1808 נבחר וירט לבית המחוקקים של וירג'יניה. ב-1816 הוא מונה כתובע הפדרלי של מחוז וירג'יניה וב-1817 הוא מונה על יד הנשיא ג'יימס מונרו כתובע הכללי של ארצות הברית. וירט היה התובע הכללי התשיעי למניין וכיהן בתפקיד 12 שנים, עד לתום נשיאותו של ג'ון קווינסי אדמס ב-1829. הוא היה התובע הכללי שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר מכל קודמיו ומכל אלו שכיהנו אחריו בתפקיד.^[3]

פסק הדין גיבונס נגד אוגדן

ב-1824 ייצג וירט יחד עם דניאל ובסטר בבית המשפט העליון את הממשל בתיק "גיבונס נגד אוגדן" (Gibbons v. Ogden) בו נטען שחוקי הפטנטים הפדרליים גברו על מתן הפטנט מטעם מדינת ניו יורק לממשיך דרכו של ממציא אוניית קיטור רוברט פולטון, ארון אוגדן, שקיבל מונופול על ההמצאה ואת הזכות להשיט אניות קיטור על נהר ההדסון בין ניו יורק לבין ניו ג'רזי. וירט טען ש"סמכות המדינות להעניק פטנטים בלעדיים לא עולה בקנה אחד עם הסמכות שניתנה לממשלה הלאומית להעניק פטנטים בלעדיים כאלה, ולפיכך, הסמכות שניתנה לקונגרס היא בלעדית מעצם טבעה".^[4] אף על פי שבית המשפט לא הכריע בשאלה זו, 140 שנים לאחר מכן אישר בית המשפט העליון את דעתו של וירט בפסק הדין "סירס רובק ושות' נגד סטיפל ושות'" (Sears, Roebuck & Co. v. Stiffel Co.).

ייצוג אומת הצ'רוקי

ביוני 1830 משלחת של אומת הצ'רוקי בהנהגתו של צ'יף ג'ון רוס, בחרה בוירט, על פי הצעתם של הסנאטורים דניאל ובסטר ותאודור פרלינגהויסן, לייצג אותם בנוגע לזכויותיהם בבית המשפט העליון. בתיק "אומת הצ'רוקי נגד ג'ורג'יה" (Cherokee Nation v. Georgia), טען וירט שאומת הצ'רוקי הייתה "מדינה זרה במובן של החוקה והחוק שלנו", ולפיכך לא כפופה לסמכות השיפוטית של מדינת ג'ורג'יה. וירט ביקש מבית המשפט לבטל את כל החוקים של ג'ורג'יה שהוחלו על הטריטוריה של אומת הצ'רוקי על רקע זה שהם הפרו את חוקת ארצות הברית, את ההסכמים בין ארצות הברית לבין הצ'רוקי, ואת חוקי קשרי החוץ של ארצות הברית. אף על פי שבית המשפט קבע שאין הדבר בסמכותו, הוא השאיר את האפשרות שהוא יכול לפסוק לטובת הצ'רוקי כפתוחה. לפיכך המתין וירט למקרה מבחן שבו תיבחן התאמתם של חוקי ג'ורג'יה לחוקת ארצות הברית. ב-1 במרץ 1831 העבירה ג'ורג'יה חוק שמטרתו הייתה פינוי מיסיונים, והוא נתפש כעידוד ההתנגדות הצ'רוקי להתנגד לפינוים מאדמותיהם. המועצה האמריקאית של הנציבים של המיסיונים הזרים (American Board of Commissioners for Foreign Missions), ארגון מיסיונרי בין-דתי, שכרה את שירותיו של וירט שיעתור נגד החוק החדש. ב-3 במרץ 1832, בפסק הדין "ווסטר נגד ג'ורג'יה" (Worcester v. Georgia), שנכתב על ידי נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל, נקבע שאומת הצ'רוקי הייתה "קהילה נבדלת, המחזיקה את קרקעותיה בגבולות שהוגדרו במדויק, שבהן לא ניתן לכפות את חוקי מדינת ג'ורג'יה, ושבהן לאזרחי ג'ורג'יה אין שום זכות להיכנס אלא רק בהסכמת אנשי הצ'רוקי עצמם או בהתאם להסכמים ועל פי חוקי הקונגרס".

התמודדותו לנשיאות

לאחר סיום כהונתו כתובע הכללי התיישב וירט בבולטימור. בבחירות לנשיאות של 1832 הוא היה מועמד מטעם המפלגה האנטי-מייסונית (מתנגדי הבונים החופשיים). המפלגה קיימה את הוועידה הארצית הראשונה שלה לבחירת מועמד לנשיאות ב-11 בספטמבר 1830 בפילדלפיה. התאריך נבחר כדי לציין את יום השנה הרביעי להיעלמותו של ויליאם מורגן (אנ'). בכל אופן, בוועידה לא הוסכם על שום מועמד.^[5] הבחירה במועמד מוסכם התרחשה שנה לאחר מכן, במהלך הוועידה השנייה שהתכנסה בבולטימור.^[6] ב-28 בספטמבר 1831 נבחר וירט כמועמד המפלגה לנשיאות בסבב ההצבעה החמישי.^[7] אמוס אלמייקר נבחר לשותפו למירוץ. וירט היה לאדם היחידי ממרילנד שנבחר כמועמד לנישאות ושזכה בקולות כלשהם בחבר האלקטורים.^[8]

למעשה וירט היה חבר לשעבר בבונים החופשיים.^[9] הוא הגיע לדרגה השנייה לבנייה החופשית בלשכה של ריצ'מונד והיה לעמית בונה.^[10] במכתב בו קיבל וירט על עצמו את המועמדות, הוא כתב לוועידה שהוא מצא שהבנייה החופשית לא עוררה בו דחייה, ושלמיטב ניסיונו רבים מהבונים החופשיים היו "אנשים אינטליגנטים בעלי אופי מכובד" שמעולם לא העדיפו את הבנייה החופשית על פני "חובותיהם לאל ולארצם".^[11]

ההיסטוריון ויליאם ווהן כתב, "וירט היה ככל הנראה המועמד לנשיאות שסירב במידה הרבה ביותר למועמדות מטעם מפלגה פוליטית אמריקאית כלשהי".^[12] לאחר שנבחר החל וירט להתחרט על מועמדותו והרחיק את עצמו מפעילות מסע הבחירות. מאוחר יותר הוא הודה, "לא השתתפתי בחיזור אחר קהל המצביעים, ואפילו לא כתבתי מכתבים אישיים. יותר מכך, סירבתי להשיב למכתבים באופן שיכול היה להתפרש כשכנוע אנשים להצביע עבורי". בשיחות פרטיות מתח וירט ביקורת על הבנייה החופשית בשל הכוונה לכאורה של חבריה ליצור סדר עולמי שמקורו באירופה, אך הוא סירב לכל הניסיונות של האנטי-מסוניים לתת פומבי לדעותיו.^[13] הוא קיווה שהתמיכה הארצית בברית האלקטורלית בין המפלגה האנטי-מסוניית לבין המפלגה הלאומית-הרפובליקנית (אנ') תגבר על מחנה ג'קסון במפלגה הדמוקרטית. כאשר ציפיותיו לא התגשמו, הוא כתב בתסכול על שאיפותיו לנשיאות: "מה הטעם... לא נשברה רגלי ולא נגזל מכיסי".^[14] בבחירות הכלליות ניצח וירט בוורמונט וזכה בקולותיהם של שבעת האלקטורים של המדינה. הוא היה למועמד הראשון מטעם מפלגה שלישית שניצח בוורמונט ונותר המועמד לנשיאות הבלתי מוצלח ביותר שהגיע ממרילנד.^[8] לקראת הבחירות של 1836 הציע העיתון The Providence American שווירט יתמודד בשנית, אך הוא דחה את ההצעה במהירות.^[15]

קריירה ספרותית

יצירתו הראשונה של וירט הייתה "מכתביו של מרגל בריטי" (Letters of the British Spy), שאותם הוא כתב לראשונה לעיתון "ארגוס" שבריצ'מונד ב-1803 וזכתה לפופולריות מידית. המכתבים הם בעיקר מחקרים על צחות לשון ועל אנשים רהוטים, והם כתובים בסגנון חי ושופע. עד מהרה הוצאו המכתבים כספר עם תקציר ביוגרפי על המחבר מאת פיטר ה. קרוז.^[2]

ב-1808 כתב וירט עבור העיתון "אינקוויירר" שבריצ'מונד סדרת מאמרים בשם "הקשת" (The Rainbow) וב-1810, יחד עם יחד עם דבני קר (אנ'), ג'ורג' טאקר (אנ') ואחרים, הוא כתב סדרה של מאמרים דידקטיים ואתיים, שכותרתם הייתה "הרווק הזקן" (The Old Bachelor), שלוקטו ופורסמו בכמה מהדורות. מאמרים אלו עוסקים בחינוך לנשים, בהליכות של אנשי וירג'יניה, באומנויות יפות ובמיוחד באומנות הדיבור.^[2]

באוקטובר 1826 העביר וירט הרצאה בפני אזרחי וושינגטון די.סי. על חייהם ודמותם של הנשיאים לשעבר ג'ון אדמס ותומאס ג'פרסון, שנפטרו ב-4 ביולי אותה שנה. במאמר על יכולת השפה האמריקאית כמה שנים לאחר מכן, הגדיר כתב העת הלונדוני Quarterly Review את ההרצאה הזאת "הטובה ביותר שצירוף המקרים הזה יכול להביא". ב-1830 נשא וירט נאום בפני האגודות הספרותיות של אוניברסיטת ראטגרס, שלאחר פרסומה על ידי הסטודנטים, פורסמה מחדש באנגליה ותורגמה גם לצרפתית ולגרמנית.^[2]

פרסומים נוספים פרי עטו של וירט היו:

• "שני הטיעונים העיקריים במשפטו של ארון בר" (The Two Principal Arguments in the Trial of Aaron Burr, ריצ'מונד 1808).
• "תקציר חייו ודמותו של פטריק הנרי" (Sketches of the Life and Character of Patrick Henry, פילדלפיה, 1817).^[16] על עבודה זו נמתחה ביקורת, על הסגידה לגיבור המתואר בה ועל סגנונה.^[2] הספר כולל כמה מהטקסטים המשוערים של הנאומים של הנרי שמעולם לא פורסמו. כמה היסטוריונים העלו מאז את ההשערה שכמה מהמשפטים של הנרי שהפכו מאז למפורסמים, כמו "הבו לי חירות – או הבו לי מוות!", היו המצאה של וירט לצורך כתיבת ספר זה. אפילו תומאס ג'פרסון הניח את העותק של הספר במדף הספרות הבדיונית שבספרייתו.^[17]
• "נאום ניצחון החירות בצרפת" (Address on the Triumph of Liberty in France, בולטימור, 1830).
• מכתבי ג'ון קווינסי אדמס וויליאם וירט לוועדה האנט-מסוניית בניו יורק (Letters by John Q. Adams and William Wirt to the Anti-Masonic Committee for York County, בוסטון, 1831).

וירט היה חבר "המכון הקולומביאני לקידום האומנויות והמדעים" (Columbian Institute for the Promotion of Arts and Sciences). הוא גם היה חבר כבוד של האגודה הוויגית-קליאוסופית האמריקאית (American Whig–Cliosophic Society).

מותו

וירט המשיך לעסוק בעריכת דין עד יומו האחרון. ב-8 בפברואר 1834 הוא נפל למשכב כאשר שהה בוושינגטון לצורך דיונים בבית המשפט העליון. הביוגרף שלו, ג'ון פנדלטון קנדי, ציין שהאבחנה הראשונית הייתה הצטננות ולאחר מכן אובחן שהוא סבל מוורדת.^[18]

ויליאם וירט נפטר בוושינגטון ב-18 בפברואר 1834. בטקס האשכבה שלו נכחו הנשיא אנדרו ג'קסון וחברי הקבינט. ג'ון קווינסי אדמס נשא את ההספד בטקס לזכרו בבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא נטמן בבית הקברות של הקונגרס בוושינגטון.

בראשית העשור הראשון של המאה ה-21, לאחר סדרה של שיחות טלפוניות מסתוריות שהגיעו לבית הקברות, התגלה שבשנות ה-70 של המאה ה-20 נפרץ קברו של וירט, וגולגולתו של וירט נשדדה. לאחר שהוצאה הגולגולת מביתו של אספן מזכרות, היא הייתה זמן מה במשרדו של חבר מועצת מחוז קולומביה, ג'ים גרהאם (אנ'), שניסה לדאוג להחזרתה למקומה הראוי. לבסוף, ב-2005 עלה בידם של חוקרי הסמית'סוניאן לקבוע שהגולגולת, שתיבת הפח שהכילה אותה נשאה כתובת מזהב "ויליאם וירט הנכבד" (Hon. Wm. Wirt), אכן שייכת לווירט, והיא הושבה לקברו.^[19]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם וירט בוויקישיתוף

• ויליאם וירט באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
• ויליאם וירט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי ויליאם וירט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

1. Kennedy, John P. (1872). Memoirs of the Life of William Wirt: Attorney-General of the United States. 1. New York: G.P. Putnam and Sons. p. 16.
2. Wilson, J. G.; Fiske, J., eds. (1889). "Wirt, William". Appletons' Cyclopædia of American Biography. New York: D. Appleton.
3. Fulton, Maurice Garland (1917). Southern Life in Southern Literature. Kessinger Publishing. p. 1.
4. GIBBONS, Appellant, v. OGDEN, Respondent, U.S. Supreme Court, Legal Information Institute.
5. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 54.
6. The Anti-Masonic Party's First National Convention, Scottish Rite Masonic Museum & Library.
7. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 61.
8. Eric Ostermeier, Which States Do Presidents Come From? (Not Minnesota, Yet), smartpolitics.lib, September 23, 2009.
9. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 63.
10. Ed Halpaus, Grand Lodge of A. F. & A. M. of Minnesota Education Officer. More Light #346. The Masonic Trowel.
11. JESSE WALKER, Convention Flashback: Anti-Masons Initiate Two Campaign Traditions, reason, Aug, 28, 2012.
12. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 65.
13. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 66.
14. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 67.
15. Vaughn, William Preston. The Antimasonic Party in the United States, 1826-1843. Louisville, Kentucky: University Press of Kentucky, 1983, p. 69.
16. University of North Carolina at Chapel Hill, Library of Southern Literature: Sketches of the Life and Character of Patrick Henry
17. The Life and Character of Patrick Henry (Barnes & Noble Digital Library) by William Wirt, Overview
18. Kennedy, John Pendleton. Memoirs of the life of William Wirt, Attorney General of the United States. In two volumes, Vol. II. Philadelphia: Lea and Blanchard, 1849, pp. 366-367.
19. Carlson, Peter (October 20, 2005). "Tale From the Crypt". The Washington Post.