ויליאם אברטס

ויליאם מקסוול אברטס (באנגלית: William Maxwell Evarts;‏ 6 בפברואר 1818 – 28 בפברואר 1901) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר המדינה וכתובע הכללי של ארצות הברית, והיה סנאטור מטעם מדינת ניו יורק. הוא נודע בשל מיומנויותיו כטוען מוכשר בבתי משפט והיה מעורב בשלושת התיקים המשפטיים החשובים ביותר מבחינה פוליטית בתקופתו: משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון, תביעות אלבמה (אנ') וההתדיינויות המשפטיות בפני הוועדה האלקטורלית (Electoral Commission) ליישוב המחלוקת של הבחירות לנשיאות של 1876.^[1]

ויליאם מקסוול אברטס
William Maxwell Evarts

ויליאם מקסוול אברטס
ויליאם מקסוול אברטס
לידה	6 בפברואר 1818 צ'ארלסטאון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה	28 בפברואר 1901 (בגיל 83) ניו יורק ניו יורק, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אסקטני, ווינדזור, ורמונט, ארצות הברית
השכלה	קולג' ייל בית הספר למשפטים בהרווארד
מפלגה	המפלגה הוויגית המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	Helen Minerva Wardner
סנאטור מטעם ניו יורק 4 במרץ 1885 – 3 במרץ 1891 (6 שנים) → אלברידג' ג'רי לאפאם דייוויד היל ←
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה־27 12 במרץ 1877 – 7 במרץ 1881 (4 שנים) תחת נשיא ארצות הברית רתרפורד הייז → המילטון פיש ג'יימס בליין ←
התובע הכללי של ארצות הברית ה־29 17 ביולי 1868 – 4 במרץ 1869 (231 ימים) תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון → הנרי סטנברי אבנעזר רוקווד הואר ←
חתימה

ראשית חייו

ויליאם אברטס נולד בצ'ארלסטאון שבמסצ'וסטס לג'רמיה אברטס ולמהיטבאל ברנס שרמן. אביו של אברטס, שהיה יליד ורמונט, היה עורך דין מוכשר ובהמשך היה עורך "הפנפוליס" (The Panoplist), כתב עת דתי, ומזכיר המועצה האמריקאית של הנציבים של המיסיונים הזרים (American Board of Commissioners for Foreign Missions), שהוביל את המאבק נגד גירוש האינדיאנים. הוא נפטר כאשר ויליאם היה בן 13. אמו של אברטס הייתה בתו של רוג'ר שרמן, מהאבות המייסדים של קונטיקט, ואחד מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית, תקנון הקונפדרציה וחוקת ארצות הברית.

אברטס התחנך בבית הספר הלטיני של בוסטון ולאחר למד בקולג' ייל. על חבריו לספסל הלימודים בייל נמנו מוריסון וייט (לימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית), סמואל טילדן (לימים מושל ניו יורק ומועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ואחד המתדיינים בוועדה האלקטורלית שבה ייצג אברטס את המפלגה הרפובליקנית), בנג'מין סילמן הבן (לימים פרופסור לכימיה באוניברסיטת ייל ואחד ממפתחי תעשיית הנפט) ואדוארדס פיירפונט (לימים גם הוא התובע הכללי של ארצות הברית). בעת לימודיו בייל היה אברטס חבר בשתי אגודות סתרים האגודה הלינוניאינית (Linonian Society) ואחוות הגולגולת והעצמות. בהמשך הוא שיבח את אחוות הגולגולות והעצמות ויותר מאוחר הוא הוקיע את כל אגודות הסתרים.^[2] אברטס היה אחד המייסדים של כתב העת הספרותי של ייל (Yale Literary Magazine) ב-1836. הוא סיים את לימודיו ב-1837 כשלישי בכיתתו.

לאחר סיום לימודיו עבר אברטס לווינדזור שבוורמונט, שם הוא למד משפטים בהדרכתו של הוראס אברט ולימד בבית ספר כדי לחסוך כסף להמשך לימודיו בבית ספר למשפטים. במשך שנה הוא למד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, שם הוא זכה להערכתם של הפרופסורים ג'וזף סטורי וסיימון גרינליף. אברטס השלים את הכשרתו המשפטית בהדרכתו של דניאל לורד מניו יורק וב-1841 התקבל ללשכת עורכי הדין.

ב-1843 נשא אברטס לאישה את הלן מינרווה בינגהאם וורדנר. הלן הייתה בתו של אלן וורדנר, איש עסקים ובנקאי מכובד, ששימש כמזכיר האוצר של וורמונט. לזוג נולדו 12 ילדים בין השנים 1845–1862, כולם נולדו בניו יורק.

קריירה משפטית

לאחר קבלתו ללשכת עורכי הדין, הצטרף אברטס למשרד עורכי הדין של דניאל לורד. אחד התיקים הראשונים בהם הוא היה מעורב היה משפטו של זייפן המסמכים מונרו אדוארדס. אברטס היה אז חבר זוטר בצוות ההגנה של אדוארדס, שבראשו עמד הסנאטור ג'ון קריטנדן מקנטקי. אדוארדס הורשע במשפטו, אך בזכות המשימות שמילא אברטס במסגרת המשפט, הוא זכה לתשומת לב כעורך דין מבטיח.

ב-1851 נכנס אברטס לשותפות במשרדו של צ'ארלס פ. סאות'מייד, משרד שפעל לאורך כל הקריירה המקצועית שלו בצורה זו או אחרת. ב-1859 הזמין אברטס את ג'וזף הודג'ס שואוט להצטרף למשרד ושואוט היה מוכשר בייצוג בבתי משפט לא פחות מאברטס. בכל אופן, אברטס היה תלוי יותר בסאות'מייד בהכנת התיקים, שכן על זה האחרון נאמר שהוא "היה עורך דין בעל ידע ראוי לציון בעל מיומנות בהכנת תיקים". בבתי המשפט, בעיקר בפני המושבעים, היה אברטס זה שתפקד באופן מבריק.

ב-1855 שכרה מדינת וירג'יניה עורכי דין (ביניהם צ'ארלס אוקונור הידוע) כדי להתמודד עם ההחלטה של בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק לשחרר שמונה עבדים שחורים בתיק המפורסם "למון נגד ניו יורק" (Lemmon v. New York). כאשר נפטר התובע הכללי של ניו יורק, אוגדן הופמן, מינה בית המחוקקים של ניו יורק את אברטס כמחליפו והוא ניהל את הטיעונים בבית המשפט.^[3] בית המשפט העליון של ניו יורק אישר את הפסיקה ווירג'יניה עתרה שוב. אברטס ייצג שוב את ניו יורק בערעור ובית המשפט לערעורים של ניו יורק פסק שוב לטובת הנתבעים.^[4] המקרה עורר אינטרסים מרכזיים, הן בניו יורק והן במדינות הדרום, וטיעוניו של אברטס זכו לדיווחים בעיתונות היומית, כמו כל אחד משלבי המשפט. העיתונאי והפוליטיקאי תרלאו וויד אמר שהטיעונים שהציג אברטס "הקנו לו מעל לכל ספק את זכותו להיות מדורג בין עורכי הדין החשובים ביותר בארצות הברית".

ב-1856 ייצג אברטס את אלמנתו של הנרי פריש בתביעה בנוגע לירושה נגד אחיו של בעלה המנוח. כתוצאה מהצלחתו בתיק זה זכה משרד עורכי הדין שלו בתיקי נכסים רבים, כולל אלו של משפחת אסטור. השבחים הרבים ביותר שזכה אברטס בתיק כלשהו שבו הוא ייצג היה ב-1875, כאשר הוא ייצג את איש הכמורה המפורסם ברמה ארצית הנרי וורד ביצ'ר בתביעה על ניאוף של ביצ'ר עם אשתו של תאודור טילטון. המשפט היה סנסציה לאומית, ועל אף מה שנראה כראיה ברורה, הצליח אברטס להשיג ללקוחו חבר מושבעים שלא הצליח להגיע להכרעה. למעשה רק שלושה מבין 12 אנשי חבר המושבעים הצביעו בעד טענתו של טילטון.

את סגנונו של אברטס בבתי המשפט ניתן לסכם באופן הבא: "משפטיו הארוכים, שבתקופה שבה הוא בלט לעיני הציבור באופן המשמעותי ביותר, סחטו רגשות התפעלות, ומעולם לא פגמו בבהירות של טיעוניו. ההומור שהוא מהל בתיק היבש ביותר, ההיגיון והעוצמה של אמירותיו, תוקף המידע שהוא חשף, היסודיות של הכנותיו למשפטים, היו כולם גורמים להצלחתו. אך כמובן כל אלה לא היו הגורמים היחידים לניצחונותיו כפרקליט, שאותם הוא השיג הודות לגאוניותו".

ראשית הקריירה הפוליטית

מלכתחילה זיהה אברטס את עצמו עם הוויגים של ניו יורק שנשלטו על ידי ת'רלו וויד. ב-1849 הוא מונה כעוזר התובע הפדרלי של מחוז ניו יורק. בתפקיד זה הוא שימש עד 1853. ב-1851 הוא מונה גם כנציב בתי המחסה (מאוחר יותר נודע כנציב לצדקה ותיקון). המקרה המפורסם ביותר שבו הוא היה מעורב כעוזר התובע המחוזי היה התיק נגד העיתונאי המפורסם ג'ון ל. או'סאליבן ועמיתיו הפיליבסטרים (אנ'), שפעלו לסיוע למורדים בקובה. לאחר משפט שארך חודש, לא עלה בידם של המושבעים להגיע לפסק דין.

לאברטס לא היה כישרון או דחף לתחום הפוליטי, אך כבר בשלב מוקדם הסתמכו עליו מנהיגי המפלגה שיעשה שימוש בכישוריו לנאום או לנהל טקסים. בראשית 1852 הוא נשא שני נאומים חשובים באספות גדולות עבור מועמדותו של דניאל ובסטר לנשיאות: האחד במרץ באולם המטרופוליטן, והשני ביוני באולם החוקה זמן קצר לפני הוועידה הארצית של המפלגה הוויגית. נאמנותו של אברטס הייתה ללא קשר לסיעות הדרומית והצפונית של הוויגים, אלא לוויליאם סיוארד, שתמך בגנרל וינפילד סקוט.

אף על פי שתומכיו לשעבר של ובסטר השתייכו לאגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית ולמחנהו של סיוארד שהתנגד לעבדות, היה אברטס לתומך נלהב של סיוארד. ב-1860 הוא היה יושב ראש המשלחת של ניו יורק לוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית שהתקיימה בשיקגו, שם הוא גייס את כישורי הנאום שלו לטובתו של סיוארד, שרוב המשקיפים האמינו שהוא היה מועמד בעל סיכויים גבוהים. ג'יימס בליין תיאר את השפעת מאמציו אלו של אברטס על קהל השומעים:

לעתים רחוקות, אם בכלל, ניתן להשוות נאומים פוליטיים כל שהם לאלו שנשא מר אברטס בשיקגו. אפילו אלו שבאופן ההחלטי ביותר חלקו עליו, הלכו בעקבותיו ממשלחת אחת לשנייה מוקסמים מדבריו. הוא התווכח למען הרפובליקה, למען המפלגה שיכלה להציל אותה, למען המדינאי הגדול שייסד את המפלגה, וידע היכן וכיצד להנהיג אותה. הוא דיבר כדבר איש אל ידידו, והקריירה הגדולה של מר סיוארד מעולם לא הוארה כל כך כמו על ידי האופן המבריק שבה תיאר אותה מר אברטס.^[5]

היה זה אברטס שהציג את מועמדותו של סיוארד, וכאשר היה ברור שסיוארד לא ייבחר, היה זה אברטס שבשמו של סיוארד הוביל את קבלת ההחלטה פה אחד לבחור באברהם לינקולן כמועמד המפלגה לנשיאות.

ב-1861 התמודד אברטס מול הוראס גרילי על המושב בסנאט שהתפנה בעקבות מינויו של סיוארד כמזכיר המדינה, אך כאשר אף אחד מהם לא זכה ברוב הדרוש, בחר בית המחוקקים באירה האריס כמועמד של פשרה.

ב-1862 היה אברטס אחד מעורכי הדין שטענו ב"תיקי הפרס" (Prize Cases) בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.

הוא שירת בוועדת הגנת האיחוד של ניו יורק בעת מלחמת האזרחים. ב-1867 הוא היה נציג בוועידה החוקתית של ניו יורק. בוועידה זו הוא היה חבר הוועדה לניסוח ההקדמה, מגילת הזכויות ובוועדת המשפט.

בממשל הפדרלי

בשנים 1865–1868 היה אברטס חבר בצוות התביעה של ג'פרסון דייוויס במשפט הבגידה שנוהל נגדו. ב-1868 הוא היה סנגורו הראשי של הנשיא אנדרו ג'ונסון במשפט ההדחה שנוהל נגדו. הוא היה זה שנשא את נאום הסיכום של ההגנה במשפט, לאחר שג'ונסון זוכה לחלוטין, דבר שלא היה צפוי כלל עם פתיחת המשפט.

התובע הכללי של ארצות הברית

לאחר המשפט, כאשר הסנאט סירב לאשר את מינויו מחדש של הנרי סטנברי לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית (סטנברי התפטר כדי להשתתף בהגנתו של ג'ונסון במשפט ההדחה), מונה אברטס במקומו. אברטס כיהן כתובע הכללי מיולי 1868 ועד לתום נשיאותו של ג'ונסון במרץ 1869.

ב-1872 ייצג אברטס את ארצות הברית בפני בית הדין לבוררות בתביעות אלבמה (אנ') שהתכנס בז'נבה שבשווייץ. הטיעונים שלו בבית הדין סייעו לארצות הברית לזכות בתביעותיה על הרס ספינות הצי של האיחוד וספינות הסחר האמריקאיות על ידי הספינה "אלבמה" (CSS Alabama) וספינות נוספות של הקונפדרציה שנבנו בנמלים בריטים ואוישו על ידי מלחים בריטים במהלך מלחמת האזרחים.

אברטס נמנה עם החברים המייסדים של לשכת עורכי הדין של העיר ניו יורק. הוא שימש כנשיא הראשון שלה בשנים 1870–1879, יותר מכל אלו שבאו אחריו בתפקיד זה.

מזכיר המדינה

אברטס שימש כיועצו המשפטי של הנשיא הנבחר רתרפורד הייז בפני הוועדה האלקטורלית (Electoral Commission) שכונסה כדי לפתור את המחלוקת על תוצאות בחירות לנשיאות של 1876. בתקופת נשיאותו של הייז כיהן אברטס כמזכיר המדינה. בתחילה נמנע אברטס מלפעול בעקבות דיווחים על שחיתות בשירות החוץ ותמך בצעדים נגד חושפי השחיתות ג'ון מאיירס, ויל ולס ומאוחר יותר ג'ון מוסבי. בכל אופן, כאשר המשיכו להגיע לנשיא לשעבר יוליסס ס. גרנט דיווחים על תלונות כאלו במהלך הסיור שערך ברחבי העולם לאחר תום נשיאותו, ואלו אושרו על ידי דה בונוויל רנדולף קיים שמונה על ידי הנשיא גרנט לפקח על נציגויות ארצות הברית באסיה, ועל ידי הגנרל לשעבר שמונה כקונסול ביפן, ג'וליוס שטהל, החל אברטס לבצע ניקוי אורוות לפני הבחירות של 1880. בסופו של דבר הוא הבטיח את התפטרותם של עוזר מזכיר המדינה פרדריק ו. סיוארד על כך שגיבה את הפקידים המושחתים, ולאחר מכן הוא דאג להתפטרותם של כמה נציגים דיפלומטים במזרח הרחוק, כולל ג'ורג' סיוארד, שהיה השגריר בסין, דייוויד ביילי, שהיה הקונסול בשאנגחאי והשליח בבנגקוק דייוויד סיקלס. ב-1881 היה אברטס נציג לוועידת המטבע הבינלאומי שהתקיימה בפריז.

סנאטור

ב-1884 זכה אברטס בתמיכתם של מחוקקי מדינת ניו יורק בבחירות למושב המדינה בסנאט של ארצות הברית והוא כיהן כסנאטור תקופת כהונה אחת בשנים 1885–1891. בעת כהונתו בסנאט הוא שימש כיושב ראש ועדת הספרייה המשותפת של הקונגרס בשנים 1887–1891. הוא גם היה זה שהוביל את חקיקת חוק השיפוט של 1891 (Judiciary Act of 1891), שנודע כחוק אברטס, ושעל פיו הוקמו בתי המשפט לעתירות של ארצות הברית. הוא בלט בסנאט כנואם מוכשר, וכמה מנאומיו זכו לפרסום.

יושב ראש הוועדה האמריקאית לפסל החירות

אברטס היה יושב ראש הוועדה האמריקאית לגיוס התרומות לבניית הכן של פסל החירות. בטקס הסרת הלוט ב-28 באוקטובר 1886 הוא נשא נאום שהוכתר בכותרת "העבודה המאוחדת של שתי הרפובליקות".

כשעצר לנשום באמצע נאומו, נוצר הרושם שהוא סיים את נאומו. האות ניתן, ופרדריק אוגוסט ברתולדי יחד עם ריצ'רד באטלר ודייוויד ה. קינג הבן, שהחברה שבעלותם בנתה את הכן והציבה את הפסל במקומו, הסירו את הלוט מעל פני הפסל. "רעש עצום מהמם" התפרץ כאשר הצדעתם הרועמת של צופרי אוניות הקיטור, תזמורות כלי הנשיפה ורעמי תותחים, יחד עם ענני העשן של הירי, אפפו את הפסל במשך מחצית השעה הבאה.^[6]

שנותיו האחרונות

אברטס פרש מן החיים הפוליטיים ב-1891 בשל בריאותו הרופפת. הוא עדיין היה שותף במשרד עורכי הדין שלו בניו יורק שנקרא "אברטס, סאות'מייד ושואוט".

ויליאם אברטס נפטר בניו יורק ב-28 בפברואר 1901 ונטמן בבית הקברות אסקטני שבווינדזור, ורמונט.

בבעלותו של אברטס היו מספר רב של נכסים בוורמונט, כולל אגם אברטס וקבוצה של מבנים היסטוריים שלעיתים קרויים אחוזת אברטס. על הבתים הללו נמנה בית מספר 26 ברחוב הראשי של העיר. אברטס רכש את הבית מג'ון סקינר בשנות ה-20 של המאה ה-19 תמורת סכום של 5,000 דולר. הוא הוריש את הבית לבתו, אליזבת הואר אברטס פרקינס, שהורישה אותו לבני משפחתה, כולל בנה מקסוול פרקינס. הבית נותר בבעלות המשפחה עד 2005 ומאוחר יותר הוא שוחזר ונפתח מחדש כפונדק סנפדרגון. המקום פתוח לציבור ובו פועלת ספריה בה מוצגים פריטם הקשורים לתולדותיהם של אברטס ושל משפחתו המורחבת.

על שמו של אברטס נקראה אחת מאוניות ליברטי במלחמת העולם השנייה. האונייה הייתה בשירות בזירה האירופית והעבירה כוחות ואספקה מנמל הבית שלה בנורפוק, וירג'יניה לנמלים שונים בחופי האוקיינוס האטלנטי והים התיכון. לאחר המלחמה הוצאה האונייה משירות וב-1961 נגרטה.

משפחתו המורחבת

ויליאם אברטס היה צאצא של ג'ון אברטס שהיגר מאנגליה. המשפחה התיישבה בסוסלברי במאה ה-17. אברטס היה בן למשפחה המורחבת של בולדווין, הואר ושרמן, שרבים מבניה היו פעילים בפוליטיקה של ארצות הברית.

אבנעזר רוקווד הואר, דודן מדרגה ראשונה של אברטס, היה התובע הכללי של ארצות הברית אחרי אברטס, שופט בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס, וחבר הקונגרס. השניים היו ידידים קרובים ושותפים לעיסוק המקצועי ולהשקפותיהם הפוליטיות. על דודניו האחרים של אברטס נמנו הסנאטור ומושל קונטיקט רוג'ר בולדווין, הסנאטור ממסצ'וסט (אחיו של אבנעזר הואר) ג'ורג' הואר, ושרמן דיי, חבר הסנאט המדינתי של קליפורניה וממייסדי אוניברסיטת קליפורניה.

בנו של אברטס, אלן וורדנר אברטס, סיים את לימודיו ב-1869 בקולג' ייל. הוא היה ממייסדי אגודת הסתרים ראש הזאב (Wolf's Head) והיה הנשיא הראשון של אגודת הבוגרים הראשונה של הקולג' בשתי תקופות כהונה שהסתכמו בעשרים שנה. הוא היה שותף למשרד עורכי דין ונשיא שותף וחבר חבר הנאמנים של קולג' ואסאר.

בנו האחר מקסוול אברטס סיים את לימודיו בקולג' ייל ב-1884, שם הוא היה גם חבר באחוות הגולגולת והעצמות. הוא שימש כתובע המחוזי של העיר ניו יורק ומאוחר יותר כיועץ המשפטי הראשי של חברת א. ה. הרימן, שהייתה בהמשך לחברת יוניון פסיפיק. הוא היה הנשיא של שני בנקים בווינדזור, ורמונט ומנהל הפיננסי הראשי של חברת גרידלי למחרטות אוטומטיות. הוא גם כיהן כחבר בית הנבחרים שלש ורמונט והיה הנציב של היריד השנתי של ורמונט.

נכדו של אברטס, מקסוול פרקינס, היה לעורך בולט בהוצאת הספרים בני צ'ארלס סקריבנר (Charles Scribner's Sons) והיה בקשר עם הסופרים פרנסיס סקוט פיצג'רלד, ארנסט המינגוויי, תומאס וולף, מרג'ורי קינן רוליגס וג'יימס ג'ונס.

נכד אחותו של אברטס, אברטס באוטל גרין, היה היסטוריון וב-1923 היה לפרופסור להיסטוריה הראשון שהחזיק במשרה על שמו של דוויט קלינטון באוניברסיטת קולומביה, ובשנים 1926–1939 היה ראש המחלקה. הוא היה ראש המכון ללימודים יפנים של אוניברסיטת קולומביה בשנים 1936–1939 ונודע כבר סמכא לתקופת אמריקה הקולוניאלית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית.

קרוב משפחה אחר שלו, הנרי שרמן באוטל, היה חבר בבית הנבחרים של אילינוי ב-1884, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אילינוי בשנים 1897–1911, נציג לוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית ב-1908 ושגריר ארצות הברית בשווייץ בשנים 1911–1913.

קרוב משפחה נוסף, רוג'ר שרמן גרין השני, היה סגן הקונסול של ארצות הברית בריו דה ז'ניירו בשנים 1903–1904, קונסול בנגסאקי בשנים 1904 - 1905, קונסול בקובה (יפן) ב-1905, קונסול בוולדיווסטוק ב-1907, קונסול בחרבין ב-1909–1911 וקונסול כללי בהאנקאו שבסין בשנים 1911 - 1914.

קרוב משפחה נוסף, ג'רום דייוויס גרין, היה נשיא חברת לי, היגינסון ושות' בשנים 1917–1932, מזכיר תאגיד אוניברסיטת הרווארד בשנים 1905–1910 ובשנים 1934–1943, המנהל הכללי של אוניברסיטת רוקפלר בשנים 1910–1912, עוזרו ומזכירו של ג'ון ד. רוקפלר, הבן כנאמן מכון רוקפלר, נאמן בקרן רוקפלר, נאמן במועצת החינוך הכללית של רוקפלר בשנים 1910–1939, ותפקידים נוספים רבים.

נינו, ארצ'יבלד קוקס, היה פרקליט המדינה של ארצות הברית ותובע מיוחד בפרשת ווטרגייט נגד הנשיא ריצ'רד ניקסון. אברטס, כאמור, הגן על אנדרו ג'ונסון במשפט ההדחה שלו. במובן מסוים, הן אברטס והן נינו קוקס, הצליחו בטיעוניהם כאשר היו פעילים בהליכי ההדחה של שניים מבין ארבעת נשיאי ארצות הברית שנגדם נפתחו הליכים כאלו, אך בסופו של דבר נגד ניקסון לא נפתח תהליך ההדחה באופן רשמי, שכן הוא התפטר לפני שבית הנבחרים פעל על פי המלצת ועדת המשפט של הבית להדחתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם אברטס בוויקישיתוף

• ויליאם אברטס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ויליאם אברטס באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית)
• ויליאם אברטס באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
• ויליאם אברטס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ויליאם אברטס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי ויליאם אברטס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

1. Green, Samuel A. (1901). "Remarks on the Death of William M. Evarts". Proceedings of the Massachusetts Historical Society. 35: 2.
2. Robbins, Alexandra (2002). Secrets of the Tomb: Skull and Bones, the Ivy League, and the Hidden Paths of Power. Boston: Little, Brown and Company, pp. 131, 199.
3. N.Y. Court of Appeals (1861). "Report of the Lemmon Slave Case: Containing Points and Arguments of Counsel on Both Sides, and Opinions of All the Judges". New York, N.Y.: Horace Greeley and Co., p. 13.
4. N.Y. Court of Appeals (1861). "Report of the Lemmon Slave Case: Containing Points and Arguments of Counsel on Both Sides, and Opinions of All the Judges". New York, N.Y.: Horace Greeley and Co., p. 15.
5. Blaine, James G. (1884). Twenty Years in Congress: From Lincoln to Garfield. 1. Norwich, Connecticut: Henry Bill Publishing Company. p. 166.
6. Khan, Yasmin Sabin (2010). Enlightening the World: The Creation of the Statue of Liberty. Ithaca, New York: Cornell University Press, p. 179.