דוד ויהונתן

סיפורם של דָּוִד וִיהוֹנָתָן הוא חלק מתוך סיפור קורות ראשית ממלכת ישראל המאוחדת. יהונתן היה בנו של שאול המלך, ויורש העצר. דוד היה חתנו של המלך, גיסו של יהונתן ובהמשך מלך על ישראל. העובדה שרק אחד מהם יכל למלוך על ישראל הייתה אמורה לגרום להם להיאבק ולהילחם זה בזה, אך הם היו חברים נאמנים ובעלי ברית. בזמן שהמלך שאול רדף את דוד על מנת שמלכותו תמשיך ליהונתן, יהונתן אהב את דוד, דיבר עליו טוב לפני המלך ומסר לדוד מידע שעליו לברוח משאול בטרם יומת. בתנ"ך נכתב על דוד ויהונתן בספר שמואל א ובספר דברי הימים.

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אהבת דוד ויהונתן. ציור מאת Julius Schnorr von Karolsfeld, ‏ 1860 בקירוב

יהונתן, הנקרא גם יונתן,^[1] היה בנו של שאול המלך והמועמד לרשת את המלוכה מאביו. לאחר שאביו התמנה למלך על ישראל עדיין פלשתים משלו בישראל. יונתן הרג את נציב הפלשתים בגבעון, כתגובה פרצה בין ישראל לפלשתים מלחמה והיא הוכרעה בזכות גבורתו של יהונתן. יהונתן עמד בראש יחידה שמנתה 1,000 חיילים, שליש מצבא הקבע של שאול. בקרב האחרון של שאול מול פלשתים בגלבוע יהונתן נהרג.

ייתכן שדוד פוגש לראשונה את יהונתן בבית שאול, כאשר נקרא לנגן בפני המלך בכינור (שמואל א', ט"ז, כ"א–כ"ג), אך התנ"ך אינו מספר לנו על פגישה בין דוד ליהונתן בשלב זה.

פגישתם של דוד, לימים מלך ישראל, ויהונתן, בנו של שאול המלך, מתוארת מיד לאחר תיאור הקרב בין דוד וגוליית:

”וַיְהִי, כְּכַלּותוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ” (ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק א').

בתנ"ך

שאול מטיל חנית על דוד

שאול מנסה להרוג את דוד כאשר הוא מנגן לפניו

בקשר בין דוד ויהונתן ניכר אופיו העצמאי של יהונתן. בניגוד לאביו שמפגין עוינות רבה כלפי דוד, יהונתן רואה בו את המלך העתידי ומוכן להתבטל לפניו ולהיות לו למשנה, מה שמעורר את תרעומתו של אביו כלפיו. יהונתן דבק בעמדתו ומוכן להתעמת עם אביו, שמפגין יחס דיכוטומי אל דוד, מצד אחד מבקש להורגו ומצד שני לקרבו.

לעיתים יהונתן מצליח לשכנע את אביו בתומתו של דוד, כאשר הוא מסנגר על דוד לפניו. תגובתו של שאול בפעם אחת היא שבועתו בשם ה' שלא יפגע בדוד. "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת." (שמואל א', י"ט, ו') ולעיתים הוא נכשל במאמציו, כאשר הוא מזכיר את דוד בסעודת ראש החודש המלכותית.

וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי-בוחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבושֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל-הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אותוֹ אֵלַי--כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא. (שמואל א', כ', ל'–ל"א)

יהונתן מתעמת עם אביו ואומר: "למה יומת מה עשה". שאלה הגוררת התפרצות זעם של שאול, המנסה להכותו בחניתו. בעקבות כך ועל פי ההסכמה המוקדמת ביניהם, מדווח יהונתן לדוד כי לאור יחסו של אביו אליו, חייו בסכנה.

אצילות נפשו וותרנותו של יהונתן יורש העצר של המלכות, מומחשת בכך, שהוא מוכן לוותר על יעודו להיות מלך ישראל, כאשר הוא נוכח בכישוריו של דוד העולים על שלו. "...וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן." (שמואל א', כ"ג, י"ז). דבר שלא היה נהוג ונפוץ באותם ימים, שבהם היה נהוג להתנקש לעיתים אף בחיי אחים על מנת לזכות במלכות. דבר זה הוא יוצא דופן וחסר תקדים, בפרט לאור גבורתו הרבה וכישוריו הצבאיים והמנהיגותיים של יהונתן.

אהבת דוד ויהונתן

אהבת דוד ויהונתן מתוארת בפסוקים אחדים, כגון:

• ”וַיִּכְרות יְהוֹנָתָן וְדָוִד, בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אותוֹ, כְּנַפְשׁוֹ.” (שמואל א', י"ח, ג')
• שאול המלך הורה להמית את דוד, אך יהונתן המרה את פי אביו והסתיר את דוד: ”וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל-כָּל-עֲבָדָיו, לְהָמִית אֶת-דָּוִד; וִיהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאוד. וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר, מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ; וְעַתָּה הִשָּׁמֶר-נָא בַבֹּקֶר, וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ” (שמואל א', י"ט, א'–ג')
• ”וַיִּכְרות יְהוֹנָתָן עִם-בֵּית דָּוִד; וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אויְבֵי דָוִד. וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אותוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ” (שמואל א', כ', ט"ז–י"ז)
• ”וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל. וַיּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד, לֵךְ לְשָׁלוֹם: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם ה' לֵאמר, ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.” (שמואל א', כ', מ'–מ"ב)
• לאחר מותו של יהונתן בשדה הקרב נושא דוד את קינתו, ובה הוא מבכה את שאול ויהונתן, ואומר: ”צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאוד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים” (שמואל ב', א', כ"ו)

אהבה אפלטונית

בספר שמואל מוצגת אהבתם של דוד ויהונתן ככוללת חיבוקים ונשיקות, כדוגמת רוב מחוות הידידות במקרא (יעקב ולבן, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, משה ואהרן, משה ויתרו, שמואל ושאול, יואב ועמשא). חז"ל פירשו את אהבתם כאהבה אפלטונית ולא יצרית, וציינו אותה כמופת לאהבה שאינה תלויה בדבר.
אהבת דוד ויהונתן מוזכרת במסכת אבות, ה', ט"ז:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

בביקורת ובחקר המקרא

דוד ויהונתן, איור מקלף צרפתי, סביבות שנת 1300, המוזיאון הבריטי.

סיפור אהבתם זה לזה, כפי שהוא מתואר בתנ"ך, מופלא בעוצמות הרגשיות המופיעות בו. הפרשנים לא הניחו קיומה של אהבה גופנית או מינית בין דוד ויהונתן, והביאו אותה כדוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר.

פרופ' ישראל פינקלשטיין טוען כי סיפור אהבת דוד ויהונתן הוא שיקוף של שאיפת הכותב לאהבת פליטי ממלכת ישראל ושבט בנימין את בית דוד וקבלת שלטונו. כאשר הצדדים האוהבים הם פליטי ממלכת ישראל ושבט בנימין (מסומל על ידי יהונתן) ובית דוד (מסומל על ידי דוד). הסבר זה דומה להסבר רוב החוקרים - אהבת דוד ויהונתן נכתבה בשל היותה סמל לאחדות בין בני לאה ושבט יהודה (דוד) לבין בני רחל וממלכת ישראל (יהונתן). כדוגמת הערבות של יהודה על בנימין אחיו

פרשנות גופנית

בשלהי המאה העשרים, בניגוד לעמדה האורתודוקסית ובניגוד לדעת חוקרי ביקורת המקרא, הועלתה פרשנות בדבר אפשרות למערכת יחסים רומנטית בין דוד ויהונתן. עמדה זו יוצגה על ידי אנשים התומכים בנראוּת ושוויון זכויות חברתי ללהט"ב. עד היום מתנהל ויכוח על אופי היחסים בין דוד ויהונתן, כאשר הן החוקרים והן הפרשנים האורתודוקסים מתנגדים לפרשנות האחרונה.

בשנת 1978 תיאר טום הורנר, לראשונה בפירוט ובצורה מפורשת, את יחסי דוד ויהונתן כמערכת יחסים הומוסקסואלית, בספרו Jonathan Loved David שעוסק בהומוסקסואליות במקרא.^[2] הורנר מצא תימוכין לפרשנות זו במספר פרטים המוצגים בכתוב המקראי ביחס להתנהגותם של דוד ויהונתן, ובהקשר התרבותי של חברה הנתונה להשפעת התרבות הפלשתית, שלטענתו הייתה סובלנית כלפי הומוסקסואליות. חוקרים מאוחרים מתחו ביקורת על המתודולוגיה של הורנר בניתוח הכתובים.^[3] סילביה שרר ותומאס שטאובלי נסמכים בעיקר על עדויות לשוניות לאישוש הפרשנות של יחסים הומוסקסואליים.^[4] כנגד זאת נטען כי השימושים הלשוניים שציינו שרר ושטאובלי אינם מחייבים הקשר ארוטי.^[5]

משנות התשעים ואילך החלו להתפתח גישות פרשניות בחקר המקרא המבוססות על תאוריה קווירית. חוקרים המחזיקים בגישות אלה אינם מתיימרים לגלות את המשמעות ה"אמיתית" של הטקסט אלא מציעים קריאה חתרנית משלהם. חוקרים אלה מקבלים בדרך כלל את הפרשנות ההומוארוטית של יחסי דוד ויהונתן.^[6]

הגישה האורתודוקסית ביהדות ובנצרות מתנגדת לפרשנות זו ורואה בה חילול הקודש. שוללי פרשנות זו מצביעים על העובדה כי התנ"ך, שלא נמנע מלפרט את חטאיו וכשלונותיו של דוד בפרשת בת שבע ובמקרים נוספים, אינו מציג קשר מיני ביחסי דוד ויהונתן האסור באיסור חמור על פי המקרא, וממקרא הפסוקים משתמע תיאור חיובי של אהבה זו, ומשכך אין מקום לפרש כי מדובר באהבה מינית אלא מושג האהבה המדובר הוא רגשי, כמו לאחוות גברים והקרבה עצמית עד מסירות נפש הנפוצה לא אחת בין לוחמים. כמו כן טוענים שברור מצד המקרא שאהבה זאת מודגשת במיוחד, לעומת אהבות אחרות, כדי להבליט את האחדות הנצרכת בין שבט יהודה לבין שבט בנימין, ובין בני לאה (יהודה) לבין בני רחל וממלכת ישראל (בנימין אפרים ומנשה), כדוגמת סיפור ערבות יהודה את בנימין, ועל כן היא אהבה המייצגת אחדות באומה ולא אהבה רומנטית^[7]. למשל כפי שמתבטא ב"שיר של רעי" שכתב דן בירן לזכרו של רעו-חברו סא"ל משה (סטמפל) פלס המוכר מאוד בביצוע הגבעטרון.^[8]

המפרשים את אהבתם של דוד ויהונתן כאהבה רומנטית סוברים כי מערכת היחסים הקרובה בין דוד ויהונתן, כפי שהיא מפורשת כתנ"ך כפשוטו, חשובה בכך שהיא מציגה מודל אפשרי של אהבה בין גברים. גם גישה זו מסתמכת על היעדר אזכור מפורש ליחסים מיניים. טענת המצדדים בגישה זו, היא כי כותבי התנ"ך בחרו - בעת עריכתם - להשאיר את הנושא מספיק מעורפל. אילו רצו - היו יכולים להבהיר שאין מדובר ב"משכב זכר", שהרי המונחים המדויקים והאיסורים היו מוכרים להם. אלא שתיאורה העז של אהבת יהונתן ודוד, באופן שאינו שולל אהבה גופנית אלא משאיר את התחום מעורפל דיו ולא חד משמעי, הוא תיאור שנעשה באופן חכם ואוהב אדם. מנגד, המתנגדים לפרשנות זו מקשים כיצד דווקא אהבה זו בין שני גברים, אשר במקרה מוצאם משני שבטים שונים ומשני שושלות מלוכה שונות, הובלטה על ידי המקרא לעומת אהבות אחרות, ומסבירים כי מדובר כאן במסר לאחדות באומה ולא במסר רומנטי.

הדיון הציבורי בישראל, בתחום זה, הגיע לשיא בדברים שנשאה חברת הכנסת יעל דיין בכנסת, במסגרת נאום על הצורך בשוויון ללהט"ב, ובו ציטטה את הפסוקים המוכרים מקינת דוד.^[9]

בשנת 2015 יצאה לאור אנתולוגיה של שירה הומוסקסואלית בשם "נפלאתה".^[10]

ראו גם

• קינת דוד

לקריאה נוספת

• אברהם, נחום, "לשאלת טיב היחסים בין דוד ויהונתן ('נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים' שמ"ב א, 26)", בית מקרא מח/ג (תשס"ג), עמ' 215–222 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

• Harding, James E., "David and Jonathan between Athens and Jerusalem", Relegere 1 (2011), pp. 37–92
• Horner, Tom, Jonathan Loved David: Homosexuality in Biblical Times, Philadelphia: Westminster, 1978, ISBN 0664241859
• Schroer, Silvia and Staubli, Thomas, "Saul, David and Jonathan - The Story of a Triangle? A Contribution to the Issue of Homosexuality in the First Testament", in Athalya Brenner (ed.), Samuel and Kings: A Feminist Companion to the Bible (Second Series), Sheffield: Sheffield Academic Press, 2000, ISBN 1841270822, pp. 22–36
• Thompson, J. A., "The Significance of the Verb Love in the David-Jonathan Narratives in 1 Samuel", Vetus Testamentum 24 (1974), pp. 334–338
• Zehnder, Markus, "Observations on the Relationship betweeen David and Jonathan and the Debate on Homosexuality", Westminster Theological Journal 69 (2007), 124–174

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דוד ויהונתן בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. רד"ק מציין שעד לפסוק העוסק ביהונתן ודוד מסופר על "יונתן", ומפסוק זה ואילך מסופר על "יהונתן", אך אינו מציע הסבר לשינוי זה.
2. Horner 1978, עמ' 26–39
3. Schroer & Staubli 2000, p. 22 n. 1; אברהם תשס"ג, עמ' 216, הערה 5
4. Schroer & Staubli 2000
5. אברהם תשס"ג
6. Zehnder 2007, pp. 129–130
7. הסבר דומה לכך מוסבר על ידי חוקרי ביקורת המקרא (דוגמת פרופ' ישראל פינקלשטיין).
8. "שיר על רעי"-הגבעטרון, מילים: דן בירן, לחן: חיים אגמון, באתר שירונט
9. דברי הכנסת, הצעה לסדר-היום: אפליה ועיכוב בקידום בצה"ל בשל נטיות מיניות, הישיבה השישים-ושלוש של הכנסת השלוש עשרה, יום רביעי, י"ט בשבט ה'תשנ"ג, 10 בפברואר 1993
10. רונן סוניס, דורי מנור, נפלאתה, תל אביב: חרגול, 2015