Loading AI tools
תערובת של גזים פחמימניים המשמשת כדלק לצורכי בישול, הסקה והנעת כלי רכב מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גז פחמימני מעובה (גפ"מ) (באנגלית: Liquefied petroleum gas, בראשי התיבות המסחריים LPG), המכונה בישראל גם גז בישול, הוא תערובת של גזים פחמימניים המשמש כדלק לצורכי בישול, הסקה והנעת כלי רכב. הגז מתעבה תחת לחץ נמוך יחסית, דבר המקל על האחסון והשינוע המסחריים שלו. גפ"מ המשמש להנעת כלי רכב מוכר לעיתים בעולם בשם autogas.
התערובות המסחריות של גפ"מ מגוונות בהרכבן. בחלק מהן המרכיב העיקרי הוא פרופאן, באחרות המרכיב העיקרי הוא בוטאן, וקיימות גם תערובות בעלות אחוזים דומים של פרופאן ובוטאן. ברוב התערובות נוכחים בדרך-כלל בריכוזים קטנים, גם הגזים פרופילן ובוטילן.
גפ"מ הוא דליק וחסר ריח, ולכן מטעמי בטיחות בטרם השיווק לצרכנים מוסיפים לו ריכוז נמוך של אתיל מרקפטאן – חומר בעל ריח חזק ואופייני, המאפשר לבני אדם לזהות דליפות ונזילות במערכת האחסנה וההולכה שלו.
הגז כבד מן האוויר, ולכן במקרה של נזילה ממכליו הוא זורם צמוד לרצפה ונוטה להתרכז במקומות נמוכים כגון מרתפים, ובכך לגרום בהם לסכנת חנק כתוצאה של חוסר חמצן ולסכנת פיצוץ של הגז.
המקורות לגפ"מ הם נפט גולמי, ממנו מופקים מרכיבי הגפ"מ בתהליך הזיקוק, וכן גז טבעי, אשר מכיל בצורתו הגולמית פרופאן ובוטאן בריכוזים שבין חלקי האחוז לבין כ-20% (הריכוז משתנה בין שדות ההפקה).
האפשרות לעיבוי גפ"מ בלחץ מתון התגלתה לראשונה בארצות הברית בשנת 1910 על ידי המדען ד"ר וולטר סנלינג, אשר ערך ניסויים על פרופאן. בשנת 1912 הופיע לראשונה גפ"מ כמוצר מסחרי בארצות הברית.
הגפ"מ מאוחסן ומשווק במכלי פלדה, ביחס דחיסה של כ-250:1 בין נפח הגז בלחץ ובטמפרטורה רגילים, לבין נפח הנוזל במכל. אחת התכונות המיוחדות לגזים המרכיבים את הגפ"מ היא שהם הופכים לנוזל כבר בלחץ של שתי אטמוספירות (2 בר). לחץ עבודה נמוך זה, מאפשר להשתמש בגפ"מ גם להנעת כלי-רכב ללא סיכון הנוסעים הכרוך בשימוש במכל גז בלחץ גבוה. מכל גז טיפוסי לרכב עומד בלחץ של 30 עד 40 בר, לאמור, פי 15 מלחץ הגז המעובה כנוזל בתוך המכל. יתרון טכני זה, ביחד עם הערך הקלורי הגבוה של הגפ"מ (ליחידת נפח) הפכו אותו לדלק האופטימלי[דרוש מקור] למנועי בעירה פנימית. גז טבעי דחוס כדלק לרכב מנועי, הוא בעל ערך קלורי נמוך יותר (ליחידת נפח) מגפ"מ, ולכן דרוש נפח גדול יותר שלו, כדי להבטיח הספק נתון למשך זמן נתון.
כיום מרבית כלי הרכב מונעים באמצעות מנועי בעירה פנימית, אשר הדלק העיקרי שלהם הוא בנזין או סולר. לאור עלות ההסבה הראשונית ומחירו הנמוך משמעותית של הגפ"מ בתחנת הדלק, ההערכות הן כי כלי הרכב הממונעים בגפ"מ הם בדרך כלל כלי רכב בעלי נסועה גבוהה יחסית. מקובל לחשב כי כדאיות הסבת הרכב לשימוש בגפ"מ הוא יחס בין עלות ההתקנה למהירות ההחזר שלה.
ברחבי העולם נעים עשרות מיליוני כלי רכב באמצעות גפ"מ, כאשר חמישה שוקי OECD מהווים כ-80% משוק הגפ"מ האוטומטיבי העולמי: אוסטרליה, קוריאה הדרומית, איטליה, פולין וטורקיה. מאז 2008 במהלכה נחקק חוק ENERGY TAX ACT בגרמניה (המבטיח עשור שנים של אי-מיסוי השימוש בגפ"מ), צמח שוק הגפ"מ האוטומטיבי בגרמניה באופן מרשים ובעקבות כך התפתחה תעשיית ייצור רכבים הממונעים בגפ"מ - ללא צורך בהסבתם. כיום כמעט כל יצרני כלי הרכב בעולם מייצרים דגמים ממונעי גפ"מ (הבולטות שבהן הן פיאט, אאודי, שברולט ורנו-סיטרואן).
חניית כלי רכב ממונעי גפ"מ בחניונים תת-קרקעיים מהווה סוגיה חקיקתית שעברה כברת דרך משמעותית מאז 2001, אז נחקק חוק בעניין[1] כיום מרבית מדינות ה OECD מאפשרות חניית כלי רכב ממונעי גפ"מ גם בחניונים תת-קרקעיים ללא שום בעיה ומחייבות את בעלי החניונים התת-קרקעיים בהתקנת הגלאים הדרושים לשם כך.
במדינות רבות בעולם, בעיקר באסיה ומדינות אירופה, השימוש העיקרי ברכבי גפ"מ נהוג בקרב מוניות וזאת בגלל הנסועה הניכרת של כלי רכב אלה, והיתרונות האקולוגיים הברורים שיש לכלי רכב ממונעי גפ"מ בהשוואה לרכבי דיזל. מגמה זו (שראשיתה בקוריאה הדרומית ובהונג-קונג) זכתה למשנה תוקף מאז יוני 2012 אז ארגון הבריאות העולמי הכריז באופן מפורש שהדיזל הוא חומר מסרטן[2]
השימוש העיקרי בגפ"מ בישראל הוא כדלק לבישול, ומכאן שמו העממי "גז בישול", או פשוט "גז". בשנים האחרונות הותר גם להניע כלי רכב באמצעות גפ"מ. כמו כן משמש הגפ"מ להסקת מבנים, לחימום האוויר בכדורים פורחים, לעיבוד אמנותי של זכוכית, ועוד.
לאחרונה עוברים לשימוש בפרופאן ברמת זיקוק גבוהה כתחליף לגזי פחמן כלורו-פלואורי (CFC, Chlorofluorocarbon) לצורכי קירור וכחומר ההדף במכלי תרסיס, על-מנת להפחית את תופעת הדלדלות שכבת האוזון.
רוב הגפ"מ בישראל מאוחסן באזור מפרץ חיפה, כולל את חוות האחסון ומילוי מכליות הגפ"מ בתוך בתי הזיקוק וכן אתר קריית אתא המשמש את חברות הגז למילוי מכלים מיטלטלים. שינוע הגפ"מ בצובר מתבצע ברובו באמצעות מכליות ורק מיעוטו ברכבת ישראל. שינוע הגפ"מ במכלים לצרכן הסופי מתבצע כולו באמצעות משאיות ורכבי חלוקה.
עד ראשית שנות ה-90 היה שוק הגז בישראל בפיקוח מינהל הדלק שבמשרד התשתיות הלאומיות (בשמו הקודם – "משרד האנרגיה והתשתיות"). רישיון לשיווק גז ניתן לארבע חברות גז בלבד – אמישראגז, סופרגז, פזגז ופטרולגז,[3] והמינהל קבע את המחיר לצרכן.
בשנת 1990 יושמה רפורמה בענף הגז, במסגרתה נפתח השוק לספקים נוספים, והוסר הפיקוח על המחירים. במגזר התעשייתי והחקלאי אכן התפתחה תחרות בין הספקים, שהוזילה משמעותית את המחיר לצרכן. לעומת זאת, במגזר הביתי דווקא עלו המחירים, ובעקבות זאת הוחזר הפיקוח על המחירים במגזר זה. הפיקוח הוסר שוב בשנת 1995 וכיום מפקח משרד התשתיות על נושאי בטיחות בתחום, ועל הרישוי של חברות הגז, אך לא על מחיר הגפ"מ לצרכן.
נכון לינואר 2007 יש 33 חברות המורשות לספק גפ"מ בישראל,[4] כולל שלוש הראשונות הנזכרות לעיל (פטרולגז התמזגה לתוך פזגז). מרבית הצרכנים המשיכו להיות מנויים של ארבע החברות הגדולות. בשנת 2001 הייתה חלוקת המנויים הבאה בין החברות:
מנהל הדלק והגז במשרד האנרגיה והתשתיות, אחראי על רישוי, פיקוח ואכיפה בנושא בטיחות השימוש בגז.[5] חרף הפיקוח, אירועו מקרים רבים שבהם הפרת נוהלי הבטיחות גרמה לפיצוץ גז שגבה קורבנות בנפש. בין השנים 2009 ל-2012 אירעו כ-8,800 תקלות מסוכנות הקשורות בגז בישול.[6]
הסבת כלי רכב להנעה בגז פחמימני מעובה (או בקיצור הסבה לגז), אפשרית כיום בישראל אך ורק לרכבים ממונעי בנזין. בגלל ערכי פליטות זיהום האוויר הנמוכים יותר של גפ"מ בהשוואה לבנזין ולדיזל, החליטה ממשלת ישראל (בדומה למרבית ממשלות ה OECD) להטיל מס בלו מופחת על הגפ"מ ובכך לעודד את השימוש בו. יש לציין כי על פי תקן 5202 תחנות לתדלוק הרכב בגפ"מ המיועד לכלי רכב (אוטומטיבי) חייבות למכור גפ"מ באוקטן גבוה ואיכותי יותר, ולפיכך בישראל הגפ"מ הנמכר לשימוש כלי רכב הוא גפ"מ מיובא וברובו הגדול אינו תוצר של תזקיקי נפט.
כיום ישנן בישראל כ-70 תחנות לתדלוק גפ"מ לרכב המופעלות על ידי משווקות ארציות (כגון דור אלון גז, סופרגז, פזגז) ומשווקות פרטיות. ההערכה היא כי מספר כלי הרכב בישראל הממונעים בגפ"מ אוטומטיבי עולה על 20 אלף ומהווה כ-1% מכלי הרכב.
גז טבעי יכול לשמש גם צרכנים ביתיים כגז בישול ולחימום. בישראל הוקמה רשת לשיווק גז טבעי לבתים רק בעיר ערד, בשנות ה-60 של המאה ה-20. הגז הגיע ממאגר ראש זוהר הסמוך. הגז במאגר התכלה בשנת 2017.[7] לאחר שנגמר הגז במאגר ראש זוהר, הוחלט להעביר את האספקה לצנרת הגז הטבעי מהמאגר הימי תמר. חברת נגב גז, שקיבלה את זיכיון החלוקה בדרום סירבה לקחת אחריות על הצנרת לבתים בעיר ערד, בטענה כי זו מיושנת וזקוקה להשקעות גדולות בשיקום ותחזוקה.[8] את ההסבה ביצעה לבסוף החברה הממשלתית נתיבי הגז הטבעי לישראל.[9]
בספטמבר 2019, הכריז משרד האנרגיה על סבסוד תוכנית פיילוט לחיבור בתים בשכונות מגורים חדשות ברחבי המדינה לגז טבעי, כחלופה לשימוש הביתי בגז פחמימני, בעלות מוערכת של כ–80 מיליון שקל. זאת במטרה שמשקי הבית ירחיבו את השימוש הביתי בגז טבעי.[10] אולם שנה אחר כך הודיע המשרד שהוא בוחן את האפשרות להפסיק את החובה לחבר מבני מגורים חדשים לגז (טבעי או פחמימני) מאחר שהבישול באמצעות כיריים חשמליות זול יותר ויהיה ידידותי יותר לסביבה.[11]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
