Loading AI tools
הנשיא השני של ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון אדמס (באנגלית: John Adams; 30 באוקטובר 1735 – 4 ביולי 1826) היה סגן הנשיא הראשון (1789–1797) של ארצות הברית ונשיאה השני (1797–1801). נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית.
אדמס התבלט לפני המהפכה האמריקאית, לאחר טבח בוסטון, כשסיפק הגנה משפטית מוצלחת, אף כי לא אהודה בקרב האמריקאים, לחיילים בריטים שהואשמו בטבח, בטענת חזקת החפות מפשע. היה ציר מטעם מסצ'וסטס לקונגרס הקונטיננטלי, ושכנע את הקונגרס להכריז על עצמאות. סייע לתומאס ג'פרסון בכתיבת הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 והיה מתומכיה הגדולים בקונגרס.
כדיפלומט באירופה, סייע לחתימה על הסכם השלום עם בריטניה, שסיים את המהפכה האמריקאית בהצלחה. ב-1780 ניסח את חוקת מסצ'וסטס, שהשפיעה על המחשבה המדינית האמריקאית.
בתקופת כהונתו כנשיא, פיתח את הצבא במהלך המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת ונחשב למייסדו של הצי האמריקאי. ההישג הגדול של תקופת נשיאותו היה פתרון הסכסוך עם צרפת בדרכי שלום, למרות התנגדות חזקה. אדמס היה גם הנשיא הראשון של ארצות הברית שהתגורר בבית הלבן.
ב-1800 ניסה להיבחר לנשיאות בשנית אך הפסיד לתומאס ג'פרסון. בנו, ג'ון קווינסי אדמס, היה נשיאה השישי של ארצות הברית.
אדמס מת באותו יום כמו תומאס ג'פרסון, ידידו-יריבו, ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית.
אדמס נולד ב-30 באוקטובר 1735 (לפי הלוח היוליאני: 19 באוקטובר 1735) בחווה המשפחתית בבריינטרי (אנ') שבמסצ'וסטס[1] (כיום קווינסי (אנ'), מסצ'וסטס) לג'ון אדמס האב (1691–1761) ולסוזנה בוילסטון (1708–1797). היו לו שני אחים קטנים, פיטר ואליהוא.[2] אמו הייתה ממשפחת רופאים מכובדת. אביו היה דיאקון, חבר מועצת העיר מסצ'וסטס ולויטננט במשמר הלאומי של מסצ'וסטס. סבא רבא של סבו היגר לאמריקה מחבל אסקס באנגליה ב-1638.[3] אדמס היה קרוב מאוד לאביו ואף על פי שגדל בסביבה צנועה, הרגיש צורך להביא כבוד למשפחתו.
כבן הבכור, נאלץ אדמס ללמוד חינוך פורמלי. הוא למד החל מגיל שש, ולאחר מכן למד לטינית, רטוריקה, לוגיקה וחשבון. הוא לא חיבב את לימודיו ורצה להיות חקלאי, אך אביו ציווה עליו להישאר בבית הספר. הדיאקון אדמס מינה מנהל חדש לבית הספר של בנו בשם ג'וזף מארש,[4] ותגובתו הייתה חיובית.
ב-1751, בגיל 16, החל ללמוד באוניברסיטת הרווארד. בלימודיו בהרווארד, היה אדמס חוקר נלהב, וקרא את יצירותיהם של סופרי יוון העתיקה כגון תוקידידס, אפלטון, קיקרו וטקיטוס בשפות המקור שלהם.[5] הוא לא חשב, כמו אביו, שיהפוך לכומר. לאחר שסיים את לימודיו ב-1755 עם תואר שני, עבד כמורה בבית ספר בווסטר.
במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ב-1754, החל אדמס לחוש שלא בנוח עם מעמדו. בתור איש ממעמד גבוה, לא נאלץ להילחם, למרות רצונו בכך. הוא אמר: "השתוקקתי להיות חייל יותר מאשר השתוקקתי להיות עורך דין אי פעם".[6]
בשנת 1756, החל אדמס ללמוד משפטים תחת ג'יימס פוטנם, עורך דין מוביל בווסטר.[7] בשנת 1758 סיים לימודי תואר שני במשפטים בהרווארד,[8] ובשנת 1759 התקבל ללשכת עורכי הדין.[9] החל מגיל מוקדם, רשם ביומנו את רשמיו מאירועים מסוימים.
בשנת 1763, חקר אדמס היבטים של פילוסופיה פוליטית בשבעה מאמרים שנכתבו עבור עיתונים בבוסטון, תחת שם העט "האמפרי פלוג'וגר".[10] בתחילה היה פחות מוכר מאשר בן דודו המבוגר, סמואל אדמס, אך השפעתו נבעה מעבודתו כעורך דין המתמחה במשפט חוקתי, כמנתח ההיסטוריה שלו וממסירותו לרפובליקניזם. במהלך הקריירה הפוליטית שלו, מצא אדמס לעיתים קרובות את טבעו הנמרץ כמגבלה.
בסוף שנות ה-50, התאהב אדמס באישה בשם האנה קווינסי; הוא היה מוכן להציע לה נישואין, אך חברים הפריעו לו בכך, והדבר לא יצא אל הפועל. ב-1759 פגש את אביגייל סמית' בת ה-15, בת דודו מדרגה שלישית,[11] דרך חברו ריצ'רד קראנץ', שחיזר אחרי אחותה הגדולה של אביגייל. הוריה היו אליזבת' קווינסי והכומר ויליאם סמית'. אולם בתחילה, לא התרשם אדמס מאביגייל ומשתי אחיותיה.
עם הזמן, התקרב אדמס לאביגייל, והם נישאו ב-25 באוקטובר 1764, למרות התנגדות אמה של אביגייל. לאחר מות אביו ב-1761, ירש אדמס חווה בשטח של 3.8 הקטאר ובית, שבו חיו הזוג אדמס עד 1783.[12] היו להם שישה ילדים: אביגייל "נבי" ב-1765, הנשיא לעתיד ג'ון קווינסי אדמס ב-1767,[13] סוזנה ב-1768, צ'ארלס ב-1770, תומאס ב-1772 ואליזבת' (שמתה בילדותה) ב-1777.
.jpg)
השפעתו הפוליטית ניכרה לראשונה בתפקידו כמנהיג המפלגה הוויגית של מסצ'וסטס במהלך הדיונים על חוק הבולים באוגוסט 1765,[14] אותו כפו הבריטים ללא התייעצות עם המועצות המחוקקות באמריקה, ודרש תשלום מס ישיר מהמושבות על בולים. באותה השנה ניסח את ההנחיות ששלחה העיר בריינטרי לנציגיה בגוף המחוקק של מסצ'וסטס, ניסוח שהפך למודל לערים אחרות בבואן לשלוח את הנחיותיהן. בניסוח הסביר שהחוק פגע בזכות שהובטחה לכל האנגלים ולכל בני האדם החופשיים: זכות לשלם מיסים רק בהסכמה וזכות להישפט בפני אנשים מאותו המעמד. ההנחיות דרשו הגנה על חירויות המושבות.
באוגוסט 1765 כתב בעילום שם ארבעה מאמרים לעיתון "בוסטון גאזט", בהם טען שהעימות בנושא חוק הבולים הוא חלק מהמאבק בלתי נגמר בין אינדיבידואליזם לסמכות קולקטיבית. בדצמבר באותה השנה נשא נאום לפני המושל והמועצה של מסצ'וסטס בו טען כי חוק הבולים הוא בלתי חוקי, מכיוון שמסצ'וסטס אינה מיוצגת בפרלמנט הבריטי. ב-1766, הכריזה אספת תושבים בבריינטרי על אדמס כעל נציגה.[15]
עם ביטול חוק הבולים בתחילת 1766, התפוגגה המתיחות עם בריטניה באופן זמני. באפריל 1768 עבר אדמס עם משפחתו לבוסטון. המשפחה שכרה בית ברחוב ברטל שהיה ידוע כ"הבית הלבן". הוא, אביגייל והילדים התגוררו שם שנה, ואז עברו לקולד ליין; מאוחר יותר הם עברו לבית גדול יותר בכיכר ברטל במרכז העיר.[16] בשנת 1768, הגן אדמס בהצלחה על הסוחר ג'ון הנקוק, שהואשם בהפרת פעולות הסחר הבריטיות. באותה התקופה הפך לעורך הדין הבולט ביותר בבוסטון.
העברת חוקי טאונסנד על ידי האימפריה הבריטית בשנת 1767 החזירה את המתיחות, ועלייה באלימות ההמונים הביאה את הבריטים לשלוח חיילים נוספים למושבות. בליל 5 במרץ 1770, ניגש שוליה צעיר בשם אדוארד גריש לקצין בריטי ברחוב קינג כדי לקבל תשלום שהגיע למעבידו. כשהוויכוח עלה לטונים גבוהים, עזב שומר בריטי בשם טוראי וויט את משמרתו מחוץ לבית המכס והכה בנער באלה. גריש שנפגע חזר אחר כך עם קבוצה של נערים שהטילו לעבר וויט כדורי שלג, קרח ופסולת. החיילים נפגעו מכדורי השלג, מהקרח ומאבנים, החלו לפתוח באש, והרגו חמישה אזרחים, באירוע המכונה טבח בוסטון. החיילים הנאשמים נעצרו באשמת רצח. כאשר עורכי דין לא הסכימו לייצגם, נאלץ אדמס לעשות זאת למרות החשש מפגיעה במעמדו. הוא האמין שאין לשלול מאדם את הזכות לייעוץ משפטי ולמשפט הוגן.[17]
משפטו של הקצין התורן, קפטן תומאס פרסטון, שנמשך שבוע, החל ב-24 באוקטובר והסתיים בזיכויו, משום שלא היה ניתן להוכיח שהוא הורה לחייליו לפתוח באש. החיילים הנותרים נשפטו בדצמבר. במהלך משפטם, טען אדמס שהעובדות הן דבר נצחי, ושחזקת החפות מפשע היא ערך עליון.[18] לבסוף, שישה מהחיילים זוכו. שניים מהם, שירו ישירות אל האזרחים, נמצאו אשמים בהריגה. אדמס זכה לתשלום סמלי מצד לקוחותיו.
ב-1771, עבר עם משפחתו לבריינטרי, אולם שמר על משרדו בבוסטון.[19] מעמדו התחזק, אולם הוא לא אהב את בריינטרי כמקום מגורים למשפחתו. באוגוסט 1772 החזיר את משפחתו לבוסטון. הוא רכש בית לבנים גדול ברחוב קווין, לא הרחק ממשרדו. בשנת 1774 חזרה המשפחה לבריינטרי עקב המצב הלא יציב בבוסטון, ובריינטרי נשאר ביתם הקבוע במסצ'וסטס.
המושל תומאס האטצ'ינסון וכל שופטיו עד 1772 קיבלו את משכורתם מהמועצה המחוקקת של בוסטון. חוקי הכפייה וחוק המכס על תה עברו בפרלמנט, והכתר הבריטי החל לשלם את המשכורות בעזרת ההכנסות שאסף מהמושבה. הבריטים סימנו את מסצ'וסטס מכיוון שכבר הייתה מעורבת בכמה מרידות וקיוו להפוך את שאר המושבות לממושמעות. הרדיקלים בבוסטון מחו וביקשו מאדמס לייצג אותם. אדמס טען שהמתיישבים מעולם לא היו תחת סמכותו של הפרלמנט. נאמנותם הייתה אך ורק למלך. אם אין גבול בין ריבונות הפרלמנט ועצמאות המושבות, טען שהברירה היחידה היא עצמאות מאנגליה.
מסיבת התה של בוסטון - התנגדות לחוקים הבריטים - התרחשה בדצמבר 1773. לאחר עגינת ספינה בריטית עם תה שהיה פטור ממכס, בתשע בערב ב-16 בדצמבר, המוחים הרסו 342 ארגזי תה בשווי מיליון לירות שטרלינג. אדמס בירך על כך ואמר כי היא "האירוע הגדול ביותר" בתולדות תנועת המחאה הקולוניאלית,[20] וכתב ביומנו כי מדובר ב"פעולה הכרחית בהחלט".[21]
אדמס תמך בזכותם של כל האמריקנים למשפט בפני חבר המושבעים. הוא מחה על חוקי הבולים שהקנו סמכות שיפוט לבתי המשפט של הצי. מתיישבים רבים, כולל אדמס, האמינו שבתי המשפט הללו, ללא חברי מושבעים, לא היו הוגנים.
,_by_John_Trumbull.jpg)
בשנת 1774, ביוזמת סמואל אדמס, התכנס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון. ארבעה נציגים נבחרו לקונגרס זה על ידי בית המחוקקים של מסצ'וסטס, כולל ג'ון אדמס, שהסכים לייצג את מדינתו, למרות תחינת חברו, התובע הכללי של המדינה ג'ונתן סוול (אנ'), שלא לעשות זאת.[22]
זמן קצר לאחר שהגיע לפילדלפיה, הוצב אדמס בוועדה גדולה בת 23 חברים[23] שהופקדה על ניסוח מכתב תלונות לג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. עד מהרה התפצלה הוועדה לסיעות שמרניות ורדיקליות. למרות שהמשלחת מטעם מסצ'וסטס לא הייתה פעילה במיוחד, מתח אדמס ביקורת על השמרנים, שדגלו במדיניות פייסנית כלפי הבריטים, והרגיש כי הם לא היו שונים מהנאמנים לכתר הבריטי. אדמס ביקש לבטל מדיניות מעוררת התנגדות, אך בשלב זה הוא המשיך לראות יתרונות בשמירה על הקשרים עם בריטניה. הוא המשיך לתמוך בזכות האמריקאים למשפט בפני חבר מושבעים. בסופו של דבר, סייע אדמס ליזום פשרה בין השמרנים לרדיקלים. הקונגרס התפרק באוקטובר לאחר ששלח את העצומה למלך אשר הראה את מורת רוחו מהמעשים הבלתי נסבלים על ידי אישור החלטות סאפוק (אנ'). היעדרותו של אדמס הקשתה על אביגייל, שטיפלה לבדה במשפחתם, אך היא עדיין עודדה את בעלה במשימתו.
חודש לאחר קרבות לקסינגטון וקונקורד, ב-1775, חזר אדמס לפילדלפיה לקונגרס הקונטיננטלי השני,[24] כמנהיג המשלחת מטעם מסצ'וסטס. בתחילה השתכנע אדמס שהקונגרס מתקדם בכיוון הנכון - הרחק מבריטניה, והבין שעצמאות היא בלתי נמנעת.
ביוני 1775, במטרה לקדם איחוד בין המושבות נגד בריטניה, תמך במינויו של ג'ורג' וושינגטון למפקד הצבא הקונטיננטלי.[25] השפעתו בקונגרס הייתה רבה, וכמעט למן ההתחלה תמך בחזקה בהיפרדותן של המושבות מבריטניה. באוקטובר 1775 מונה לשופט העליון בבית המשפט של מסצ'וסטס, אך בפועל, הוא מעולם לא שימש בתפקיד והתפטר בפברואר 1777.
במהלך העשור הבא, התאספו האמריקנים בכל המדינות וכתבו חוקות בהשראתו.
מספר צירים רצו את עצתו של אדמס בנוגע ליצירת ממשלתו, וביקשו ממנו לכתוב את השקפותיו. הוא כתב לכל אחד מהם חוברת בשם "מחשבות על הממשל".[26] אדמס טען שהממשלה צריכה להשיג את אושרם של המספר הרב ביותר של אנשים. הוא תמך בהפרדת רשויות בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.
במחצית הראשונה של 1776, החל אדמס להיות חסר סבלנות בעקבות ההתקדמות האיטית של ההחלטה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית. ב-5 באוקטובר 1775 הקים הקונגרס הקונטיננטלי השני את הראשונה בסדרה של ועדות שנועדו לדון בענייני צי ימי. בהמשך השנה ניסח את מערכת התקנות הראשונה עבור הצי הזמני. השפעתו בעניין הייתה כה גדולה והוא נחשב לאבי הצי האמריקאי. ב-7 ביוני 1776, כתב אדמס את ההקדמה להחלטתו המפורסמת של עמיתו ריצ'רד הנרי לי, שקבעה כי המושבות הן "מדינות חופשיות ועצמאיות".[27]
ב-8 ביוני 1776 מונה עם תומאס ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין, רוברט ליווינגסטון ורוג'ר שרמן לוועדה שנועדה לכתוב את הכרזת העצמאות. אף על פי שההצהרה נכתבה לבקשת הוועדה על ידי ג'פרסון, היה זה אדמס שהובילה בקונגרס לאישור. ג'פרסון רצה שאדמס יכתוב את ההכרזה, אולם הוא היה זה ששכנע את הוועדה לבחור בג'פרסון.[28] הוועדה לא רשמה פרוטוקול, ותהליך ניסוח ההכרזה נותר בחוסר ודאות. למרות שהטיוטה הראשונה נכתבה בעיקר על ידי ג'פרסון, אדמס הייתה אישיות מרכזית בתהליך כתיבת ההכרזה. מסמכים שנכתבו בשנים מאוחרות יותר על ידי ג'פרסון ואדמס נוגדים אחד את השני לעיתים קרובות, על אף שהם מצוטטים פעמים רבות. הקונגרס אישר את ההכרזה ב-4 ביולי.
במהלך הקונגרס, היה אדמס חבר ב-90 ועדות, ועמד בראש 25 מהן. ביוני 1776 היה לראש מועצת המלחמה והתחמושת (הגוף שקדם למחלקת המלחמה של ארצות הברית). אדמס תפקד כמזכיר המלחמה בפועל. הוא ניהל התכתבויות נרחבות עם קציני הצבא הקונטיננטלי בנוגע לאספקה, תחמושת וטקטיקות. הוא הדגיש בפניהם את תפקיד המשמעת בשמירה על הסדר בצבא. הוא חיבר את "תוכנית האמנות", המפרטת את דרישות הקונגרס להסכם עם צרפת. המשכורת שקיבל כציר לא הצליח לכסות את חובותיו והוצאותיו. עם זאת, המשבר שנגרם עקב תבוסת החיילים האמריקאים החזיק אותו בתפקידו כראש מועצת המלחמה והתחמושת.
לאחר שהביס את הצבא הקונטיננטלי בקרב לונג איילנד ב-27 באוגוסט 1776, קבע האדמירל הבריטי ריצ'רד האו (אנ') כי לבריטים יש יתרון אסטרטגי, וביקש מהקונגרס הקונטיננטלי לשלוח נציגים על מנת לנהל משא ומתן לשלום. משלחת שהורכבה מאדמס, פרנקלין ואדוארד ראטלדג' נפגשה עם האו בוועידת השלום בסטטן איילנד ב-11 בספטמבר.[29] כשלורד האו טען שהמשלחת האמריקנית היא נתינה של הכתר הבריטי, התנגד לכך אדמס. כעבור כמה שנים התברר לאדמס ששמו היה ברשימת האנשים שהאו לא יכול היה להעניק להם חנינה. אדמס הרגיש שאם יצליח וושינגטון לגייס מספיק אנשים, דבר שנראה היה סביר לאחר העלאת התשלום למתנדבים, יוכלו לנצח במלחמה. הוא חזר לביתו בבריינטרי באוקטובר אותה שנה לפני שעזב לפילדלפיה בינואר 1777 כדי לחזור לתפקידיו בקונגרס.
באביב 1776, טען בקונגרס שיש צורך בעצמאות כדי לבסס סחר, שהיה חיוני לשמירה על עצמאות. הוא דרש הסכם סחר עם צרפת. לאחר מכן מונה, יחד עם פרנקלין, להכין תוכנית להסכמים שיוצעו למעצמות זרות. כשג'פרסון עמל על הכרזת העצמאות, עמל אדמס על הסכמים עם מעצמות זרות.
בנובמבר 1777 נודע לו כי הוא אמור להתמנות לשליח בצרפת במקום סילאס דין (אנ') והצטרף לפרנקלין ולארתור לי (אנ') בפריז כדי לנהל משא ומתן לברית עם צרפת. אביגייל נותרה במסצ'וסטס וניהלה את ביתם, אך סוכם שג'ון קווינסי בן ה-10 ילך עם אביו, שכן הניסיון היה "בעל ערך שלא יסולא בפז" להתבגרותו. ב-17 בפברואר 1778, עלה על סיפון הפריגטה בוסטון, בפיקודו של קפטן סמואל טאקר.[30] ההפלגה הייתה קשה, כשברק פצע תשעה עשר מלחים, והספינה נאלצה לחמוק מספינות קרב בריטיות. קרוב לחוף ספרד, פיקד אדמס על הספינה ולכד ספינת צי סוחר בריטית. ב-1 באפריל הגיעה הפריגטה לצרפת, שם נודע לו שצרפת הסכימה לברית עם ארצות הברית ב-6 בפברואר.[31] אדמס התרגז על שני השליחים האחרים: לי, שלדעתו היה פרנואיד וציני, ופרנקלין, שלדעתו היה רדום וכבוד יתר כלפי הצרפתים. הוא עזר בניהול הכספים של המשלחת וניהל את רישומיה. הוא כתב מכתב לשר החוץ הצרפתי גראבייר (אנ') בדצמבר, וטען לתמיכת הצי הצרפתי בצפון אמריקה. פרנקלין צמצם את מלל המכתב, אך גראבייר התעלם ממנו.[32] בספטמבר 1778, הגדיל הקונגרס את סמכויותיו של פרנקלין ומונה לציר דיפלומטי בצרפת, בזמן שלי נשלח לספרד. אדמס לא קיבל סמכויות והוא עזב את צרפת עם ג'ון קווינסי ב-8 במרץ 1779. השניים הגיעו לבריינטרי ב-2 באוגוסט.[33]
בסוף 1779, מונה אדמס לשר המופקד על משא ומתן לכינון הסכם מסחרי עם בריטניה ולסיים את המלחמה. בעקבות כינוס הוועדה שניסחה את חוקת מסצ'וסטס, בה היה חבר, הוא נסע לצרפת בנובמבר, בליווי בניו ג'ון קווינסי וצ'ארלס בן ה-9. דליפה אילצה את הספינה עליהם היו לעגון בפרול,[34] והם בילו שישה שבועות בנסיעה יבשתית לפריז.
בניגוד לפרנקלין, ראה אדמס את הברית הצרפתית-אמריקאית בצורה פסימית. הוא האמין כי הצרפתים היו מעורבים למען האינטרס האישי שלהם, והיה מתוסכל ממה שהוא ראה כאיטיותם במתן סיוע משמעותי. במרץ 1780, הקונגרס, שניסה לרסן את האינפלציה, הצביע בעד פיחות הדולר. גראבייר זימן את אדמס לפגישה. במכתב שנשלח ביוני, הוא עמד על כך שתנודת ערך הדולר אינה מקובלת עבור סוחרים צרפתים ללא יוצא מן הכלל וביקש שאדמס יבקש מהקונגרס "לחזור על עקבותיו". אך אדמס עשה את ההפך והגן בבוטות על ההחלטה. הוא האמין שצרפת צריכה להתחייב יותר לברית. גראבייר אמר לאדמס שהוא יעסוק רק בפרנקלין, ששלח מכתב חזרה לקונגרס בביקורת כלפי אדמס. לאחר מכן עזב אדמס את צרפת מרצונו.[35]
בנוסף, ייסד את האקדמיה האמריקנית לאומנויות ולמדעים ב-1780.
בטרם עבודתו הושלמה הוא נשלח שוב לאירופה, לאחר שנבחר ב-27 בדצמבר 1779 כדי לנהל משא ומתן להסכם שלום עם בריטניה, אף על פי שהסיכויים להשגת הסכם כזה לא היו גדולים באותה השעה. בנוסף לכך, ממשלת צרפת התנגדה למינוי בסוברה שאדמס אינו גמיש מספיק. בעקבות כך, צורפו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון, ג'ון ג'יי, והנרי לורנס לעבוד יחדיו עם אדמס להשגת ההסכם. ואולם, ג'פרסון לא יצא בסופו של דבר לשליחות, ולורנס כמעט לא לקח חלק בדיונים, וכך הושאר ניהול המשא ומתן לשלושת האחרים. ג'יי ואדמס לא בטחו ברצונה הטוב של צרפת, ובגוברם על פרנקלין המבודד בדעתו, החליטו להפר את ההוראות שניתנו להם, ולא לשתף את הצרפתים בדיונים, בבוחרם במקום זאת לדון ישירות עם הבריטים. בנוסף למד אדמס צרפתית.
במהלך הדיונים היה נחוש במיוחד להשיג הכרה בזכותה של ארצות הברית לדיג לאורך החוף הבריטי-אמריקאי. התנאים הפוליטיים בבריטניה באותה עת הפכו את הצורך להשגת הסכם שלום להכרח, והדבר סייע לאדמס וחבריו לקבל הסכם בתנאים נוחים במיוחד.
נוסחו המוקדם של ההסכם נחתם ב-30 בנובמבר 1782.
ביולי 1780, מונה במקום לורנס לתפקיד השגריר בהולנד, אחת מהרפובליקות האחרות היחידות בעולם באותה עת. ב-19 באפריל 1782 השיג הכרה בארצות הברית כמדינה עצמאית. בנוסף עסק במשא ומתן לקבלת הלוואה ובאוקטובר 1782 אף חתם על ברית מסחר וידידות. עד 1794 השיג אחת עשרה הלוואות מהולנד. הבית שקנה בהולנד הפך לשגרירות האמריקנית הראשונה בארץ זרה.
ב-1784 וב-1785, היה מעורב בניסוח הסכם סחר בין ארצות הברית לפרוסיה. השגריר הפרוסי היה מעורב, וכך גם ג'פרסון ופרנקלין.
במהלך ביקורה בוושינגטון לרגל יום העצמאות המאתיים של ארצות הברית, הזכירה את אדמס המלכה אליזבת' השנייה כאדם שרצה לשמור על הקשר בין בריטניה לארצות הברית.
אדמס ואשתו גרו בלונדון, וחצר המלוכה לא חיבבה אותם.
_Age_50.jpg)
חוקת מסצ'וסטס, שאותה חיבר אדמס ב-1780, שיקפה את עמדותיו. הייתה זאת החוקה הראשונה שאושררה בידי העם. בית הנבחרים במסצ'וסטס היה הראשון בעל שני בתים ועם הפרדת רשויות.
ב-1787, בעת שהותו בלונדון, פרסם את החיבור "הגנה על חוקת הממשל של ארצות הברית".
בחיבור זה כלל מספר הצהרות שמהן משתמעת תמיכה באריסטוקרטיה כגון: "העשירים, הנולדים למשפחה טובה, והמוכשרים, צריכים להיות מופרדים משאר האנשים בסנאט". הצהרות אלו עוררו עליו את זעמם של רבים מבני ארצו.
בין השאר בגלל ההתנגדות אליו לאחר המאמרים שפרסם, בבחירות הנשיאותיות הראשונות ב-1789 בעוד וושינגטון זכה בתמיכתם של כל האלקטורים, קיבל אדמס רק 34 קולות מתוך 69. עם זאת, התמיכה בו הייתה השנייה בגודלה אחרי וושינגטון, ובהתאם לנוהג המקובל אז, הוא מונה לסגן נשיא, תפקיד שמילא עד 1797. בתפקידו היה נשיא הסנאט. הוא נחשב לבעל השפעה שולית בפוליטיקה, ונבחר מחדש להיות הסגן בבחירות של 1792. וושינגטון לא ביקש מאדמס עצות בנוגע לנושאים משפטיים ולמדיניות במהלך כהונתו.
במהלך כהונתו חילוקי דעות בנוגע למדיניות שעל הממשל החדש לנהוג בה הובילו בהדרגה ליצירת שתי מפלגות פוליטיות מוגדרות, הפדרליסטים והדמוקרטים-רפובליקנים. אדמס הוכר במהרה כאחד ממנהיגיה של המפלגה הפדרליסטית, שני רק לאלכסנדר המילטון, אליו התנגד.
עם תחילתו של ממשל וושינגטון, התערב אדמס במחלוקת בנוגע לתארו הרשמי של וושינגטון. אדמס תמך בתארים בריטיים מסורתיים, כגון "הוד מלכותו הנשיא", ו"הוד מעלתו, נשיא ארצות הברית ומגן חירותן". ג'פרסון טען שהתארים של אדמס הם מגוחכים, ומבנה גופו השמנמן של אדמס הוביל לכך שכונה "הוד כדוריותו".
כנשיא הסנאט, שבר אדמס את השוויון בשלושים ואחת הצבעות. הוא הגן על סמכותו של הנשיא לפטר עובדים והשפיע על מיקום בירת המדינה. לא תמיד הסכים עם וושינגטון, ולפעמים שכנע את הסנאט להתנגד להצעות חוק שלא תמך בהן. לקראת סוף כהונתו הראשונה, הפך לפחות פעיל.
שתי הכהונות של אדמס כסגן הנשיא לא היו מהנות עבורו. הוא טען שהתפקיד הוא התפקיד הכי שולי שנוצר אי פעם.
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1796
בשנת 1796, לאחר שוושינגטון סירב להתמודד שוב על המשרה, התמודד אדמס על הנשיאות מטעם המפלגה הפדרליסטית. המועמד הפדרליסטי השני היה תומאס פינקני, מושל קרוליינה הדרומית שנחשב למועמד לסגן הנשיא. באותה התקופה לא הייתה מועמדות לתפקיד הסגן, ובתפקיד זכה האדם שהגיע למקום השני בחבר האלקטורים.
יריביהם של אדמס ופינקני, מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, היו מזכיר המדינה לשעבר, תומאס ג'פרסון מווירג'יניה, והסנאטור ארון בר מניו יורק כסגנו. הפדרליסטים העדיפו את המילטון. אף על פי שהמילטון תמך באדמס, רבים האמינו שהעדיף את פינקני. למרות זאת, העדיף המילטון לנצח את ג'פרסון. המילטון ותומכיו עדיין האמינו שלאדמס היו חסרות הרצינות והאהדה שעזרו לוושינגטון, וחששו שאדמס לא ימלא את הוראותם. אדמס נשבע שיתפטר אם יבחר למקום השני לאחר ג'פרסון ושלא ישרת כסגנו.
בר היה היחיד שניהל מסע בחירות. אדמס נשאר בביתו (כמו שאר המועמדים) ולא רצה לנהל מסע בחירות. המפלגה הפדרליסטית ניהלה מסע בחירות לטובתו והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית ניהלה מסע בחירות לטובת ג'פרסון. רבים ציפו שאדמס ינצח בניו אינגלנד, ואילו ג'פרסון בדרום. בסופו של דבר, אדמס ניצח בבחירות בהפרש זעום של שבעים ואחד אלקטורים לעומת שישים ושמונה לג'פרסון (שמונה לסגן נשיא). הוא השיג עוד קול אחד מווירג'יניה של ג'פרסון וגם קול אחד מקרוליינה הצפונית.
כנשיא, אדמס המשיך במדיניותו של וושינגטון להפוך את משרת הנשיאות לדוגמה של ערכים רפובליקניים. הוא מעולם לא היה מעורב בשערוריות. הוא המשיך עם אותו קבינט של וושינגטון והמשיך בתוכניותיו. הוא המשיך בחיזוק הממשל המרכזי, בעיקר הצי והצבא. ביולי 1798 הוא חתם על חוק למתן שירות רפואי לחיל הים.
תוכניותיו הכלכליות המשיכו את אלו של המילטון. אדמס נשאר די עצמאי מהקבינט שלו בכל תקופת כהונתו ולעיתים קרובות החליט שלא על דעתם. כך הצליח להימנע ממלחמה עם צרפת, למרות רצון הקבינט שלו. הסכסוך עם צרפת חיסל את מעורבות ארצות הברית עם ענייניה של אירופה. בנוסף, הוא עזר לאומה הצעירה שהחזיקה מעמד מול מעצמה אירופאית.
על אף שאדמס היה פדרליסט, הוא חלק עליהם כמעט כמו האופוזיציה הדמוקרטית-רפובליקנית. אדמס ידע להחליט החלטות גם במחיר פוליטי כבד: הוא דחף להסכם שלום עם צרפת, ובכך פגע בפופולריות שלו. אדמס נותר גאה בהחלטתו כל ימיו ואף חקק אותה על המצבה שלו. הוא נותר בביתו במסצ'וסטס במשך רוב כהונתו.
ערך מורחב – המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפתבתקופת כהונתו של אדמס היו סכסוכים גדולים על מדיניות החוץ, ובעיקר סביב הרצון להימנע מהסכסוכים באירופה. בריטניה וצרפת נלחמו, ובעוד שהמילטון והפדרליסטים תמכו בבריטניה, ג'פרסון והדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בצרפת. הצרפתים רצו שג'פרסון יבחר לנשיאות ולאחר שאדמס ניצח, הם הפכו ללוחמניים אף יותר. אדמס הבין שעליו להמשיך במדיניות של וושינגטון, שעיקרה התרחקות מהמלחמה. הקרב על הסכם הסחר עם הבריטים פילג בין הפוליטיקאים ויצר מפלגות. הצרפתים ראו באמריקה כמדינת חסות של בריטניה והתחילו לפשוט על ספינות סחר אמריקאיות.
אדמס פנה למשא ומתן עם הצרפתים, אולם שר החוץ טילראן דרש דמי שוחד והלוואה גדולה לצרפת כתנאי מקדים לניהול משא ומתן – דרישות שנתפסו כהשפלה לשליחים האמריקאים ולארצות הברית. הפרשה, שנודעה כפרשת XYZ, הטתה את דעת הקהל האמריקנית כנגד צרפת והובילה לסערה פוליטית ונסיקה זמנית בפופולריות של אדמס. אדמס ויועציו לא היו מעוניינים בהכרזת מלחמה רשמית. תחת זאת, הכריז אדמס שימאים אמריקאים יהיו רשאים להתחמש ולהגן על עצמם מפני תקיפות מצד כלי שיט צרפתים וביקש מהקונגרס להקצות תקציבים גדולים לחיזוק הצי והתעשייה הצבאית. המלחמה הבלתי רשמית פרצה ב-1798, לאחר שהודיעה ארצות הברית על ביטול התחייבויותיה באמנה עם צרפת משנת 1776. תקציבים הוקצו לבנייה מחדש של הצי, והוקם "הצבא הארעי" בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון. וושינגטון רצה את המילטון בתור סגנו ואדמס הסכים. בשל גילו המופלג של וושינגטון, כולם ידעו שהמילטון היה האחראי. אדמס בנה מחדש את הצי, והוסיף אליו את שש הפריגטות הראשונות של צי ארצות הברית, כשהעיקרית מביניהן היא קונסטיטושן. לשם מימון הצי, הקונגרס הטיל מס רכוש חדש (המס הישיר של 1798). זה היה המס הפדרלי הראשון והאחרון. משלמי המיסים כעסו על כך, וחקלאים גרמניים בהנהגת ג'ון פרייס, שראו במס איום על הערכים הרפובליקנים, מרדו בממשלה.
המילטון השתלט על המלחמה, והקרע בינו לבין אדמס גדל. המילטון, שפיקד על הצבא, נחשב לנשיא האמיתי. אדמס דרש מתן תפקידים לדמוקרטים-רפובליקנים כדי להשיג את תמיכתם, אולם המילטון סירב. הצבא הגדול גרם לחשש בציבור. באופן כללי, המלחמה נשארה פופולרית בדעת הקהל. אולם אדמס ידע שהניצחון מול צרפת במלחמה כוללת יהיה בלתי אפשרי, ולמרות הפגיעה במעמדו ביקש לחתום עם צרפת על הסכם. הוא הדהים את המדינה בפברואר 1799 כששלח דיפלומט לצרפת. נפוליאון בונפרטה, שהבין שהעימות היה חסר תוחלת, הסכים לכך. חוזה הברית של 1778, שקבע את חובתה של ארצות הברית לעזור לצרפת מול אירופה, בוטל, וארצות הברית שוחררה ממחויבויותיה באירופה. ג'ון מרשל מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית ועצר את הצבא. אדמס פילג את מפלגתו בעצירת המלחמה. הוא ידע זאת, אולם היה גאה בכך שמנע את המלחמה.
על אף הפגיעה במעמד הדמוקרטים-רפובליקנים בעקבות המלחמה עם צרפת, הם המשיכו להתנגד לפדרליסטים. במהלך המלחמה, ובמיוחד במהלך שלטון הטרור בצרפת, המצב נשאר מתוח. חלק מהדמוקרטים-רפובליקנים אף רצו שהצרפתים יעזרו להם לסלק את הפדרליסטים. הם איימו במרד, והפדרליסטים איימו בשימוש בצבא. ארצות הברית נשטפה בגל הפחד ששטף את אירופה, והגיעה קריאה למדיניות בדלנית. הפדרליסטים ראו במצב המתוח תוצאה מהגירה צרפתית והגירה של תומכי צרפתים. כתוצאה מכך, ב-1798 עברו בקונגרס חוקי הזרים וההסתה. ארבעת החוקים (חוק ההתאזרחות, חוק הזרים, חוק הזרים האויבים וחוק ההסתה) ניסו לעצור את האופוזיציה. חוק ההתאזרחות האריך את השהות המינימלית בארצות הברית על מנת להתאזרח מחמש שנים לארבע עשרה שנים (כיוון שרובם תמכו בדמוקרטים-רפובליקנים). חוק הזרים וחוק הזרים האויבים הסמיך את הנשיא לגרש תושבים זרים שהוא מצא כמסוכנים למדינה. חוק ההסתה אסר פעולות של פרסום שקרים וכתיבה עוינת נגד הממשלה ופקידיה. העונשים על כך היו בין שנתיים לחמש שנים בכלא וקנסות של עד 5,000 דולר. אדמס לא קידם את החוקים, אולם חתם עליהם.
החוקים, ומעצרם של מספר עורכי עיתונות וחבר קונגרס אחד בידי הפדרליסטים, היו מוקד למחלוקת. החוק עצמו לא נאכף, ורק עשרה אנשים נעצרו בגללו. אדמס עצמו מעולם לא גירש תושבים זרים. אולם זרים רבים עזבו את המדינה מרצון, ונוצרה האווירה שהתנגדות לפדרליסטים משמעה מעצר. הבחירות לנשיאות ב-1800 היו קשות, וכל צד הביע פחד מהמפלגה האחרת וממדיניותה. לאחר ניצחון הדמוקרטים-רפובליקנים בבחירות, הם השתמשו בחוקים כנגד הפדרליסטים עד שהם פגו.
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1800
ב-1799, נחלשו הפדרליסטים בגלל מותו של וושינגטון, שנחשב למי שאיחד את המפלגה. במהלך הבחירות ב-1800, התמודדו אדמס וסגנו הפדרליסט, צ'ארלס קוטוורת' פינקני, מול הרפובליקנים- ג'פרסון ובר. המילטון ניסה לחבל במסע הבחירות של אדמס בתקווה לחזק את סיכוייו של פינקני. לבסוף הפסיד אדמס בהפרש זעום של שישים וחמישה אלקטורים לעומת שבעים ושלושה לג'פרסון ולבר, כשניו יורק הכריעה את הבחירות.
אדמס הפסיד בגלל חוסר האמון בו במפלגתו שלו, הכעס שעוררו חוקי הזרים וההסתה, הארגון הטוב של הדמוקרטים-רפובליקנים, הפופולריות של יריבו תומאס ג'פרסון והתמיכה לה זכה ארון בר בניו יורק, לאחר שהמועצה המחוקקת עברה לידם של הדמוקרטים-רפובליקניים.
לקראת סוף כהונתו הפך אדמס לנשיא הראשון שגר בתוך אחוזת הנשיא הבלתי גמורה, שהפכה לבית הלבן, החל מ-1 בנובמבר 1800. במהלך יומו השני של אדמס בבית, הוא כתב פתק לאשתו אביגייל, ובו תפילה לשלום הבית. אדמס כתב:
אני מתפלל לשמיים, שיעניקו את מיטב הברכות לבית זה, ולכל אלה שיגורו בו בעתיד. הלוואי ורק גברים הגונים וחכמים ישלטו תחת גגו.
בהמשך, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חרט את ברכתו של אדמס על אדן האח בחדר האוכל הממלכתי.
לאחר תבוסתו בבחירות, נכנס אדמס לדיכאון כשעזב את התפקיד. בנו צ'ארלס מת מאלכוהוליזם, והוא חשש להצטרף לאביגייל, שהלכה למסצ'וסטס חודשים לפני טקס ההשבעה. כתוצאה מכך, לא נכח בטקס ההשבעה של ג'פרסון, עזב את הבית הלבן בארבע לפנות בוקר, והיה הנשיא הראשון מתוך חמישה שלא נכח בטקס ההשבעה של יורשו. חלופת המכתבים שלו עם ג'פרסון באותה תקופה הייתה לבבית.
אדמס חזר לחקלאות בביתו בקווינסי. הוא החל לעבוד על האוטוביוגרפיה שלו, אותה לא סיים.
לאחר פרישתו של ג'פרסון ב-1809, הפך לקולני יותר. הוא פרסם מכתבים בהם הגיב להאשמות של המילטון כנגדו. המילטון אמנם כבר נהרג ב-1804, לאחר דו-קרב עם ארון בר, אולם אדמס הרגיש צורך להגן על עצמו מפני האשמותיו של המילטון.
ב-1803, קרס הבנק שהחזיק בו את חסכונותיו. בנו ג'ון קווינסי בא לעזרתו ורכש את האדמות שלו.
בתו אביגייל (נבי) נישאה לחבר הקונגרס ויליאם סמית', ולאחר כישלון הנישואין חזרה אל בית הוריה. היא מתה מסרטן השד ב-1813. אשתו אביגייל מתה משחפת ב-28 באוקטובר 1818. בנו תומאס ואשתו אן, עם שבעת ילדיהם, חיו עד לסוף ימיו, וכך גם אחייניתה של אביגייל, לואיזה סמית'. שישה עשר חודשים לפני מותו, נבחר בנו, ג'ון קווינסי אדמס, לנשיאות ב-1825. היה זה המקרה היחיד בו נבחר בן של נשיא לשעבר לנשיאות עד להיבחרו של ג'ורג' ווקר בוש ב-2001.
בראשית 1812, התפייסו אדמס וג'פרסון בזכות ידידם המשותף, בנג'מין ראש, שגם חתם על הכרזת העצמאות. שני הנשיאים לשעבר התכתבו אחד עם השני מאז ועד לסוף חייהם.
מכתביהם סיפקו הצצה אל תוך נפשם של שני הנשיאים ומנהיגי המהפכה. המכתבים נמשכו במשך ארבע שנים והכילו 158 מכתבים- 109 מאדמס ו-49 מג'פרסון. שניהם שוחחו על "אריסטוקרטיה טבעית". ג'פרסון טען שהאריסטוקרטיה הטבעית שלדעתו היא המתנה הטובה ביותר שהטבע נתן להם. אדמס טען שאריסטוקרטיה יחד עם כבוד, עושר וכוח היא הממשל הטוב ביותר. לטענתו, היו אנשים עשירים וחכמים, ואחרים עם כישרונות טבעיים, שנולדו כדי לשלוט. על הממשלה, לטענתו של אדמס, להתחשב בכך.
פחות מחודש לפני מותו, פרסם אדמס הצהרה לכבוד יום העצמאות החמישים של ארצות הברית, בה טען שארצות הברית נועדה לגדולה.
אדמס מת ב-4 ביולי 1826, יום השנה החמישים לעצמאות ארצות הברית. אדמס מת בביתו בקווינסי, בשש ועשרים בערב. ג'פרסון מת מוקדם יותר באותו היום. אדמס התנחם במחשבה כי חברו בחיים, ועל רקע זה מילותיו האחרונות היו "תומאס ג'פרסון עודנו חי", ללא ידיעה שחברו הטוב מת כמה שעות לפניו.
לאחר מותם, החותם האחרון על הכרזת העצמאות של ארצות הברית אשר היה עודנו בחיים היה צ'ארלס קרול, נציג מרילנד, אשר נפטר ב-1832.
אדמס לא קנה עבדים והתנגד עקרונית לניצול עבדים. אדמס ניסה לא לערב את הנושא בפוליטיקה, כי ידע שהנושא יכעיס את הדרום בתקופה שבה היה צורך באחדות לאומית לשם העצמאות. ב-1777, התנגד לחוק לשחרור העבדים במסצ'וסטס, בטענה שהחוק מפלג מדי, ושיש לדחות את ההכרעה בנושא. בנוסף, התנגד לשימוש בחיילים שחורים במהפכה, בגלל ההתנגדות הדרומית. ב-1780, ביטלה מסצ'וסטס את העבדות, בשל הכרזת הזכויות שניסח את אדמס. אביגייל אדמס, לעומת זאת, התנגדה לעבדות.
במהלך חייו הביע אדמס עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למלוכנות ולמעבר השלטון בירושה. לעיתים תמך בגישות הללו, בטענה שאריסטוקרטיה או מונרכיה שעוברות בירושה הן צורות השלטון היחידות שישמרו על החוק ועל חירויות האדם. במקרים אחרים התנגד לכך, וטען שהיה אויב נפש למונרכיה, ושלא רצה שלטון מלוכני באמריקה. למרות זאת, מבקריו טענו שתמך במלוכה.
מתנגדיו של אדמס טענו שתכנן להכתיר את עצמו למלך ושהכין את ג'ון קווינסי לתפקיד יורשו. במכתביו לג'פרסון, טען שלעולם לא רצה בשלטון שעובר בירושה.
אדמס הביע הערכה רבה לעם היהודי, ואמר כי "העברים עשו לתִרבוּת האדם יותר מכל עם אחר. לו הייתי אתאיסט והאמנתי בגורל עיוור נצחי, עדיין הייתי מאמין שהגורל הטיל על היהודים להיות הכלי החשוב ביותר לתִרבוּת העמים".[36]
ג'ון אדמס, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
