Remove ads
בתי משפט צבאיים (או יחידת בתי המשפט הצבאיים – יבמ"ש) של ישראל, פועלים כחלק מהשלטון הישראלי ביהודה ושומרון, המתנהל באמצעות ממשל צבאי. בעבר פעלו גם ברצועת עזה. עיקר עיסוקם הוא בעניינים פליליים-ביטחוניים.
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי | יבמ"ש |
| מדינה |
 ישראל |
| שיוך |
 צבא ההגנה לישראל |
| סוג | בית משפט צבאי |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 2004–הווה (כ־20 שנה) |
| נוצרה מתוך |
 הפרקליטות הצבאית |
| פיקוד | |
| יחידת אם | יחידת בתי הדין הצבאיים |
| דרגת המפקד |
 אלוף-משנה |
| מפקד נוכחי | צבי לקח |
  | |
ייעודה של מערכת בתי המשפט הצבאיים הוא לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור, והכל תוך הבטחת הליך הוגן ומשפט צדק.
בראש היחידה עומד נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים בדרגת אלוף-משנה (בדרך כל הוא מועלה במהלך תפקידו לדרגת תת-אלוף). משנת 2022 מכהן כנשיא אל"ם צבי לקח.
Remove ads
.jpg)
מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 מחזיקה מדינת ישראל באזור יהודה ושומרון במסגרת "תפיסה לוחמתית". על פי המשפט הבין-לאומי, בעל הסמכות באזור הוא מפקד כוחות צה"ל, והוא מחויב לשמור על הסדר הציבורי. לפי סעיף 66 לאמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנה על אזרחים בימי מלחמה, יש לשפוט נאשמים בפני בתי משפט צבאיים היושבים בתוך השטח המוחזק, ורצוי שבתי המשפט לערעורים יישבו אף הם בתוך שטח זה. עם נטילת השלטון באזור על ידי צה"ל פרסם המפקד הצבאי את הצו בדבר הוראות ביטחון. צו זה כונן, בין היתר, את בתי המשפט הצבאיים ביהודה שומרון וחבל עזה. בתי המשפט הללו הוקמו תחילה במסגרת הפרקליטות הצבאית, וכללו אך ורק בתי משפט של ערכאה ראשונה.
מאז הקמתה, עברה מערכת בתי המשפט הצבאיים שלושה שינויים מרכזיים, הנובעים מתיקוני חקיקה:
בשנת 1989 הוקם בית המשפט הצבאי לערעורים[1], (בעקבות המלצת בית המשפט העליון[2]). תפקידו העיקרי להכריע בערעורים על פסקי הדין ועל החלטות של בתי המשפט הצבאיים בערכאה הראשונה.
החל משנת 2002 נפסק שיבוצם של שופטים שאינם משפטנים בהרכבים של בתי המשפט הצבאיים, ובמקומם צורפו ליחידה משפטנים, המשמשים כשופטים במילואים. שינוי זה עוגן בחקיקה בשנת 2004, ונקבע כי רק שופטים משפטנים שנבחרו על ידי ועדה למינוי שופטים יוכלו לכהן כשופטים של בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון. בכך נפרדה מערכת בתי המשפט הצבאיים מהנוהג בבתי הדין הצבאיים בישראל (הדנים בעבירות אותם מבצעים חיילים) שנקבע בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ולפיו חלק מהשופטים בבתי הדין בערכאה הראשונה אינם בעלי השכלה משפטית.
בשנת 2004 הופרדה מערכת בתי המשפט הצבאיים מיחידת הפרקליטות הצבאית, והוקמה יחידה עצמאית נפרדת בשם "יחידת בתי המשפט הצבאיים". עם הקמת היחידה נפסקה הכפיפות ההיסטורית של היחידה לפרקליט הצבאי הראשי. מאז, יחידת בתי המשפט הצבאיים אינה כפופה מקצועית לאף גורם למעט המטה הכללי של צה"ל. נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, המשמש כמפקד היחידה, כפוף אישית לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים. בענייני שפיטה נשמרת העצמאות השיפוטית המלאה של בתי המשפט, והיא מעוגנת במפורש בסעיף 8 לצו בדבר הוראות ביטחון.
בשנת 2009 הוקמו מחדש בתי משפט לנוער, המיועדים לשיפוט קטינים שעברו עבירות באזור.
במערכת בתי המשפט הצבאיים כיהנו במהלך השנים משפטנים בכירים כדוגמת אורי שהם (כיום שופט בית המשפט העליון), אמנון סטרשנוב (לימים הפצ"ר ושופט של בית המשפט המחוזי בישראל) אילן כץ (לימים סגן הפצ"ר), שאול גורדון (כיום היועץ המשפטי של משטרת ישראל), פרופ' חיים זנדברג, פרופ' אריאל בנדור, רוני בר-און (לימים שר התשתיות, שר הפנים ושר האוצר בממשלות ישראל).
בשנת 2012 החליף תא"ל נתנאל בנישו את אל"ם אהרון משניות בתפקיד נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, העומד בראש מערכת בתי המשפט הצבאיים באזור.
Remove ads
בית משפט צבאי מוסמך לדון בכל עבירה שנעברה בתחומי האזור. מאז הסכם הביניים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, נמסרו חלק מסמכויות השיפוט לידי הרשות הפלסטינית, בעיקר בנוגע לעבירות שנעברו בשטחי A, אך גם בעבירות שעוברים פלסטינים בינם לבין עצמם בשטחי B. בתי המשפט הצבאיים מוסמכים לדון גם בעבירות שנעברו בשטחי A וגם מחוץ לאזור, אם העבירות פגעו בביטחון האזור, או נועדו לפגוע בו. הוראת שעה שפרסם מפקד כוחות צה"ל באזור, במטרה להילחם בתופעה של גנבת כלי רכב מישראל והעברתם לרשות הפלסטינית, מורה כי בית המשפט הצבאי מוסמך לדון גם בעבירות ברכוש גנוב שנעברו בשטח A, אם הן נוגעות לכלי רכב ישראליים.
על פי סעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], תש"ע-2009, בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים – אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור[3].
Remove ads
לפי המשפט הבין-לאומי, בנוסף לצווים שנקבעו על ידי המפקד הצבאי, חלה בבתי המשפט הצבאיים החקיקה שהייתה בתוקף באזור בשנת 1967. היא כוללת, בין היתר, חוקים ירדניים, חוקים עות'מאנים ומנדטוריים, לרבות תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 (אשר חלקן הגדול בתוקף אף במדינת ישראל). מרבית העבירות שעליהן שופטים בתי המשפט הצבאיים את הנאשמים שבפניהם דומות מאוד לעבירות הקבועות בחוק בישראל.
ניתן לערער על פסיקת בית המשפט הצבאי לערכאת ערעור פנימית. בנוסף בתי המשפט הצבאיים כפופים גם לכללי המשפט המנהלי הישראלי, וקיימת סמכות לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לדון בעתירות המוגשות כנגד אופן פעילותם של בתי המשפט הצבאיים, מכוח סמכותו הכללית של בג"ץ.
דיני הראיות החלים בבתי המשפט הצבאיים זהים לדיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט האזרחיים במדינת ישראל. גם בתחום סדרי הדין, ההסדרים הקיימים באזור דומים מאוד לאלה הנהוגים בישראל. מקום בו נתגלתה "לאקונה", כלומר חסר בדין ביחס לסוגיה מסוימת, אימצו בתי המשפט הצבאיים את ההסדרים הנוהגים בישראל, על פי החוק הישראלי או על פי פסיקת בתי המשפט הישראליים.
אשר לעקרונות הכלליים של דיני העונשין, בנוגע לאחריות פלילית והסייגים לה, תחיקת הביטחון קובעת הסדרים משפטיים הדומים במידה רבה לחלק הכללי של דיני העונשין בישראל, בנוסח שהיה נהוג בישראל לפני 1994, מועד כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עם זאת, לאחרונה הוצגה הצעה לתיקוני חקיקה נרחבים, במסגרתה יצומצמו במידה רבה הפערים בין הדין הנהוג בישראל וביהודה ושומרון בעניין זה.
ב-16 בינואר 2017 אישרה הכנסת תיקון לפקודת הראיות, המאפשר לבית משפט אזרחי להתבסס על פסק הדין והראיות של בית המשפט הצבאי ולהפכם לקבילים כראיות[4].
Remove ads
כל השופטים בבתי המשפט הצבאיים של ערכאה ראשונה הם קציני צה"ל בסדיר או במילואים. שופטי הקבע בבתי המשפט הם בדרגת רס"ן ומעלה, ואנשי המילואים הם בדרגת סרן ומעלה. כולם חייבים להיות בעלי ניסיון משפטי של חמש שנים לכל הפחות, ועליהם להתמנות לתפקיד על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור, על פי בחירת הוועדה למינוי שופטים.
בית משפט צבאי של ערכאה ראשונה יכול שיורכב משלושה שופטים (ואז הוא מוסמך לגזור על הנאשם את העונשים המרביים המוגדרים בדין) ויכול שיהיה דן יחיד (המוסמך להטיל על נאשם עונש כולל של 10 שנות מאסר לכל היותר). על אף האמור, לא ייגזר גזר דין מוות (בעבירות אשר זהו העונש הקבוע לצדן) אלא בהחלטה פה אחד של שלושה שופטים, שדרגתם אינה נופלת מסגן אלוף.
Remove ads
בפני בתי המשפט הצבאיים מתקיימים סוגים שונים של הליכים פליליים ומנהליים, ובכללם:
- דיונים בבקשות להארכת מעצר לצורכי חקירה או למעצר עד לתום ההליכים.
- משפטים פליליים בעבירות שבוצעו על רקע ביטחוני (החל בחברות בארגוני טרור, הפרות סדר וכלה בעבירות בנשק, פיגועים וגרימת מוות בכוונה).
- משפטים בעבירות פליליות לפי הדין הירדני, כאשר לרוב קרבן העבירה הוא ישראלי (כגון עבירות רכוש, אלימות ומוסר). משפטים פליליים אחרים מתקיימים בבתי המשפט ברשות הפלסטינית.
- עבירות תעבורה בשטח C, בו נמצאים רוב הכבישים ביהודה ושומרון.
- ביקורת שיפוטית וערעור על צווי מעצר מנהלי.
- ועדות עררים על צווי הגבלה, צווי פיקוח, צווים לפינוי פלישה למקרקעין, מחלוקות על בעלות ברכוש וכסף שנתפסו במסגרת חקירות, וצווים מנהליים אחרים המוצאים על ידי מפקד האזור.
הייצוג בבתי המשפט הצבאיים ופומביות הדיון
בפני בית משפט צבאי מופיעים התביעה הצבאית וסנגורים אזרחיים (חברי לשכת עורכי הדין בישראל, או חברי לשכת עורכי הדין של הרשות הפלסטינית). כמעט אין מקרים בהם נאשמים אינם מיוצגים[דרוש מקור], נוכח העובדה שעמותות שונות מממנות במרבית המקרים את שכר טרחת עורך הדין לנאשמים אשר אין ידם משגת ייצוג משפטי פרטי (בדומה לסנגוריה הציבורית בישראל). כמו כן, מוקנית לבית המשפט הסמכות למנות עורך דין כסנגור לנאשם שאינו מיוצג, כפי שהיה נהוג בבתי המשפט בישראל בטרם הוקמה הסנגוריה הציבורית. שכרו של סנגור כזה משולם מקופת המנהל האזרחי באזור.
ככלל, הדיונים המתקיימים בבתי המשפט הצבאיים הם פומביים ופתוחים לציבור. כתבי האישום מתורגמים לערבית, ובכל דיון משתתף מתורגמן, המתרגם באופן סימולטאני את מהלך הדיון מערבית לעברית, ולהפך. בדיונים המתנהלים בבתי המשפט הצבאיים, לא אחת נוכחים, כמשקיפים, נציגים מארגונים בין-לאומיים שונים לזכויות אדם.
דיונים בעניינם של נאשמים קטינים נערכים בדלתיים סגורות, כמקובל בישראל. כך גם הדיונים בביקורת שיפוטית על מעצר מנהלי, משום שהוא מבוסס בדרך כלל על מידע מודיעיני חסוי.
רבים מפסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים מתפרסמים במאגרי הפסיקה בישראל, דוגמת נבו, תקדין ופדאור.
Remove ads
מערכת בתי המשפט הצבאיים מורכבת משני בתי משפט של ערכאה ראשונה (בית משפט יהודה, היושב בקריית המשפט שבמחנה עופר ליד גבעת זאב; ובית משפט שומרון, היושב בסמוך לכפר סאלם ליד צומת מגידו); בית משפט של ביקורת שיפוטית על מעצרים מנהליים, ועדות עררים בקריית המשפט במחנה עופר וכן בית משפט צבאי לערעורים השוכן במחנה עופר.
כמו כן, מקיימת מערכת בתי המשפט אולמות משפט לצד ארבעה מתקני כליאה הפזורים ברחבי ישראל (קישון, פתח תקווה, ירושלים ואשקלון). באולמות אלה מתקיימים רק דיונים בבקשות להארכת מעצרם של חשודים המצויים בחקירה. כיוון שמדובר בהליך שקודם למשפט – מותר לקיימו בתוך תחומי ישראל[5].
עד ליציאת כוחות צה"ל מרצועת עזה שכן במתחם ארז בית המשפט הצבאי של חבל עזה.
Remove ads
ישראל ביטלה בשנת 1978 את השיפוט הצבאי של קטינים בשטח ישראל, וחידשה אותו ב-2009.
בין 1949 ל-1978 נשפטו בוגרים וקטינים בבתי משפט צבאיים, בעיקר בלוד ובבאר שבע. בשנת 1971 חוקקה ישראל את חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), שהרחיב מאוד את ההגנה על קטינים בהליכים פליליים. ב-1978 עתרה עורכת הדין פליציה לנגר לבג"ץ נגד העמדה לדין של קטינים בבית המשפט הצבאי, ובית המשפט העליון קבע כי על פי חוק הנוער אין לבית המשפט הצבאי סמכות לשפוט קטינים. בעקבות ההחלטה לא הועמדו עוד קטינים לדין בבתי משפט צבאיים.
ב-1 באוקטובר 2009 נכנס לתוקפו תיקון מספר 109 לצו בדבר הוראות ביטחון, המורה על הקמת בית משפט צבאי לנוער במסגרת בתי המשפט הצבאיים בפניהם מובאים לדין פלסטינים תושבי הגדה המערבית. הקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער הוצגה כמהפכה בכל הקשור לשיפוט קטינים וכשיפור משמעותי ומהותי בשמירה על זכויותיהם. בבתי המשפט מכהנים שופטים צבאיים שעברו הכשרה מתאימה. הדיונים במשפטיהם של קטינים הופרד ממשפטים של בגירים, כחלק מהפרדה כללית בטיפול בהם, גם בשלב החקירה והכליאה.
עם זאת, בדיקת פעילותו של בית המשפט הצבאי לנוער מעלה כי לא חל כמעט שינוי בהליכים המשפטיים נגד קטינים פלסטיניים בשטחי הגדה המערבית. הליכי החקירה והמעצר נותרו ללא שינוי, ורוב המקרים הנידונים בו מסתיימים בהרשעה ומאסר בפועל בתוספת קנס. במקרים רבים לא קיים יחס ראוי בין חומרת העבירה לחומרת העונש שהוטל על ידי בית המשפט[6].
Remove ads
באופן מסורתי, בנוסף לעבירות המבוצעות באזור, מרבית הנאשמים המעורבים בפיגועים שבוצעו בישראל עומדים לדין בבתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון, מכוח הסמכות המוענקת להם על פי דין לשפוט מי שביצע באזור אפילו חלק ממעשה העבירה, או אם העבירה פגעה בביטחון האזור. כך קרה גם בנוגע למאות פיגועי הטרור שהתרחשו בישראל מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000.
להלן נתונים מספריים, מתוך דוחות הפעילות שמפרסם בית המשפט הצבאי לערעורים:
- בשנת 2005 התקיימו כ-12,000 דיונים בבקשות להארכת מעצר; נפתחו למעלה מ-5,400 תיקי בית משפט חדשים, שברובם הנאשמים היו עצורים עד תום ההליכים; הסתיימו משפטיהם של כ-6,800 עצורים; נדון עניינם של כ-2,500 עצורים מנהליים; בערכאת הערעורים נדון עניינם של למעלה מ-400 נאשמים.
- בשנת 2006 הוגשו כתבי אישום בעניינם של 9,800 נאשמים, והסתיימו משפטיהם של 9,000 נאשמים. התקיימו דיונים בבקשות להארכת מעצר בעניינם של 16,451 עצורים[7].
- נכון לסוף שנת 2006 היה תלוי ועומד בבתי המשפט הצבאיים עניינם של 3,183 נאשמים, מהם 1,986 עצורים עד תום ההליכים.
- בשנה זו הוגשו לבית המשפט הצבאי לערעורים 267 ערעורים על ידי התביעה והסנגוריה. הסתיים הדיון ב-351 ערעורים, ובסך הכול דן בית המשפט הצבאי לערעורים ב-806 עררי מעצר ובקשות שונות.
- בשנת 2006 הוצאו 2,934 צווים מנהליים. קוימו 3,752 דיוני ביקורת שיפוטית[8]. הוגשו 2,243 ערעורים על מעצרים מנהליים. בשנה זו הסתיים הטיפול ב-2,294 ערעורים על מעצרים מנהליים.
- בשנת 2012 היו הנתונים כדלקמן: הוגשו 7,276 כתבי אישום, והסתיימו 7,331 משפטים. התקיימו 12,540 דיוני הארכת מעצר. בסוף אותה שנה היו 1,083 נאשמים עצורים עד תום ההליכים נגדם. נערכו דיונים ב-713 צווי מעצר מנהלי. נפתחו 166 עררים בוועדת העררים על החלטות מנהליות (בעיקר בעניין פינוי מרכוש ממשלתי, מניעת שימוש מפריע, והיתרים לעסקה במקרקעין).
- בשנת 2013 הוגשו 8,850 כתבי אישום, והסתיים משפטם של 7,999 נאשמים. התקיימו 17,658 דיוני מעצר, ובסוף השנה היו במעצר עד תום ההליכים כ־1,400 נאשמים. נדונו 431 צווי מעצר מנהלי. נפתחו 78 תיקים חדשים בוועדות העררים (בעיקר בגין פינוי מרכוש ממשלתי, רישום ראשון של מקרקעין וצווי חיפוש של רשות ההגירה).
- היו פרסומים לפיהם בשנת 2010 שיעור ההרשעות בבתי המשפט הצבאיים היה 99.76% (שיעור דומה למדי להרשעות של כלל הנידונים בבתי משפט לא צבאיים בישראל. בשנת 2007 עמד אחוז ההרשעות בבתי המשפט בארץ על 98.5%), אך פרסום של מחלקת המחקר של הרשות השופטת ממאי 2012 עמד על הכשלים בתיאור זה של הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ואכן מאז שנת 2011 לא פורסמו עוד נתונים דומים. ניתוח סטטיסטי מפורט יותר, שנערך בשנת 2008, העלה כי שיעור ההרשעות מתוך כלל האישומים (שהרי בכל תיק יכול להיות יותר מאישום אחד) היה רק 55.75%. מבין שאר האישומים 40.42% נמחקו במסגרת מגעים בין הסנגוריה לתביעה, וב־3.82% מן האישומים היה זיכוי במשפט. בבחינה של האישומים שהיו שנויים במחלוקת – להבדיל מן המשפטים שבהם הודה הנאשם באשמה – זוכו נאשמים מ-29.91% מן האישומים נגדם, ורק ב-70.69% מן האישומים הייתה הרשעה בדין[9][10].
- דויד גרוסמן, מילכוד 44, כותרת ראשית, 29 באפריל 1987
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads