Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אופורטוניטי (באנגלית: Opportunity, "הזדמנות"; בעברית נקרא גם אופורטיוניטי, ידוע גם כ-MER-B, Mars Exploration Rover) הוא רובר רובוטי שחקר את מאדים במסגרת תוכנית מארס רובר של נאס"א בין השנים 2004 ל-2019. אופורטוניטי שוגר ב-7 ביולי 2003 ונחת במישור מרידיאני שבמאדים ב-25 בינואר 2004, שלושה שבועות לאחר נחיתת רובר תאום, בשם ספיריט (MER-A), בצדו השני של מאדים ב-4 בינואר 2004.
 | |
| המחשת אמן של מארס רובר על מאדים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוכנות חלל | נאס"א |
| מפעיל | המעבדה להנעה סילונית |
| יצרן |
המעבדה להנעה סילונית  |
| תאריך שיגור |
8 ביולי 2003 |
| תאריך הוצאה משירות | 13 בפברואר 2019 |
| משגר |
דלתא 2 |
| אתר שיגור |
מתחם שיגור 17B בנמל החלל קייפ קנוורל |
| אתר תוכנית מארס רובר | |
| משימה | |
| סוג משימה | רובר |
| גרם שמיים | מאדים |
| אתר נחיתה | 1°57′S 354°28′E |
| תאריך נחיתה | 25 בינואר 2004 |
| מרחק שגמא | 45.16 ק"מ (28.06 מייל) |
| משך המשימה הכולל |
8 ביולי 2003 – הווה (21 שנים) |
| משך המשימה |
בתכנון: 90 ימי מאדים. בפועל: 5,352 ימי מאדים. |
| מידע טכני | |
| משקל |
185 ק"ג |
| אורך | 1.6 מטרים |
| רוחב | 2.3 מטרים |
| גובה | 1.5 מטרים |
| מהירות מרבית | 50 מ"מ/שנייה (0.18 קמ"ש) |
| קישורים חיצוניים | |
| מספר קטלוג לוויינים | 27849 |
| מאגר המידע הלאומי | 2003-032A |
  | |
הרובר תוכנן לפעול במשך 90 ימי מאדים (כ־92.5 ימי ארץ) אך בפועל פעל למשך 5,498 ימים, פי 55 מהאורך שנצפה לו מראש. זאת, הודות לרוחות שניקו את ה לוחות הסולאריים שלו, ואפשרו למערכות הרובר להמשיך ולהפיק את האנרגיה החשמלית החיונית להמשך פעולתו. הרובר התאום של אופורטוניטי, ספיריט, הפסיק לשדר לכדור הארץ ב־2009 ונאס"א הודיעה על סיום משימת ספיריט ב־2010. המשימה, וכל תוכנית מארס רובר, מופעלת על ידי המעבדה להנעה סילונית של נאס"א.
ב־28 ביולי 2014 הודיעה נאס"א כי הרובר אופורטוניטי השלים נסיעה של 40 ק"מ על אדמת מאדים. בכך שבר את שיא הנסיעה על גלגלים מחוץ לכדור הארץ בו החזיק לונוחוד 2 אשר נסע על הירח 37 ק"מ בשנת 1973. במרץ 2015 השלים הרובר נסיעת מרתון (42.2 ק"מ).
ביוני 2018 נכנס אופורטוניטי למצב תרדמת לאחר סופת אבק גלובלית שנמשכה שבועות על מאדים וכיסתה את הלוחות הסולארים של הרובר.[1] הניסיונות לחידוש הקשר עם הרובר נכשלו וב-13 בפברואר 2019 הודיעה נאס"א על סיומה של משימת אופורטוניטי.
מטרות תוכנית מארס רובר הן:[2]
במשך שני העשורים הקרובים, נאס"א תשגר עוד מספר משימות שיבדקו האם היו אי פעם חיים על פני מאדים. החיפוש מתחיל בבדיקה האם המצב הסביבתי במאדים איפשר אי פעם קיום חיים. החיים כפי שבני האדם מכירים אותם דורשים קיומם של מים, מכאן החיפוש התמידי אחר רמז כלשהו לזרימתם של מים בעבר או בהווה על פני מאדים. אף על פי שלרוברים אין אפשרות מעשית למצוא חיים, הם מסייעים רבות בלמידת ההיסטוריה הגאולוגית של מאדים שתאפשר אולי יום אחד להוכיח כי חיים התקיימו על מאדים.
ערך מורחב – מבנה מארס רובראופורטוניטי (ותאומו ספיריט) הוא רובוט בעל שישה גלגלים המונע על ידי לוחות סולאריים שגובהו 1.5 מטרים, אורכו 2.3 מטרים, רוחבו 1.6 מטרים ומשקלו 180 ק"ג (על כדור הארץ, כ־80 ק"ג על מאדים). ששת הגלגלים מורכבים על מערכת המאפשרת לרובר לנוע בשטחים מסולעים כאשר לכל גלגל יש מנוע וציר משלו. שני הגלגלים הקדמיים ושני הגלגלים האחוריים יכולים להסתובב ונותנים לרובר יכולות ניהוג. הרובר מתוכנן כך שיוכל לטפס על שיפועים של עד 30 מעלות. המהירות המקסימלית של הרובר היא 50 מ"מ לשנייה אך ממוצע המהירות הוא כ־10 מ"מ לשנייה בגלל עצירות רבות שנעשות בדרך.
הלוחות הסולאריים של הרובר מפיקים כ־140 ואט לכ־4 שעות בכל יום מאדים, ובטריות נטענות אוגרות אנרגיה חשמלית לשימוש בלילה. למחשב של אופורטוניטי יש מעבד IBM RAD6000 בעל 128 מגה־בייט של DRAM, שלוש מגה־בייט של EEPROM ו־256 זיכרון פלאש. הרובר יכול לפעול בטמפרטורות של בין מינוס 40 לפלוס 40 מעלות צלזיוס, כאשר מחממים רדיוסטופיים שומרים על טמפרטורת הרובר ומחממים חשמליים מופעלים בעת הצורך.
לרובר ישנן שתי אנטנות. אנטנה לטווח קצר ואנטנה לטווח רחוק. האנטנה לטווח הקצר משדרת לכל הכיוונים ושידוריה נקלטים על ידי רשת חלל עמוק בכדור הארץ ועל ידי לוויינים המקיפים את מאדים. האנטנה לטווח רחוק יכולה להתכוונן ומשדרת מידע לכדור הארץ בתדירות גל גבוהה יותר.
על הרובר מורכבים כלים מדעיים שונים:
על הזרוע הרובוטית של הרובר:
מצלמות הרובר מצלמות ברזולוציה של 1024 × 1024 פיקסלים, המידע נדחס על ידי ICER ומשודר לכדור הארץ.
שמות הרוברים נבחרו בתחרות חיבור שערכה נאס"א. בתחרות ניצחה סופי קוליס, תלמידת כיתה ג' מאריזונה.
משימתו המקורית של אופורטוניטי נמשכה 90 יום שאחריהם הטכנאים שיערו כי יחדל לפעול. עם השלמת המשימה המקורית קיבל הרובר מספר משימות נוספות ונמצא בפעולה כבר7590 ימי ארץ.
עם נחיתת אופורטוניטי, במקרה, במכתש איגל, חקר הרובר ואיבחן דוגמיות של סלעים ואדמה וצילם תמונות פנורמיות מאזור הנחיתה. המידע שסיפק הרובר איפשר למדעני נאס"א לשער השערות בנוגע לקיום המטיט כיום וקיום מים בעבר על מאדים. לאחר מכן נסע הרובר אל מכתש אנדורנס אותו חקר מיוני עד ספטמבר 2004. לאחר מכן חקר הרובר את אתר הפגיעה של מגן החום שלו (שהושלך במהלך הנחיתה) וגילה בסמוך לו את המטאוריט הראשון על כוכב לכת אחר, הידוע בשם Heat Shield Rock.
מסוף אפריל 2005 ועד לתחילת יוני אותה שנה, אופורטוניטי היה תקוע בצורה מסוכנת בדיונת חול, כאשר חלק מגלגליו טבעו בחול. במהלך תקופה זו טכנאים ומהנדסים על כדור הארץ ביצעו סימולציות וניסו למצוא את הדרך היעילה ביותר לחילוץ הרובר. בסופו של דבר נמצאה הדרך והרובר חילץ את עצמו מהחול והמשיך במשימתו.
אופורטוניטי נסע דרומה לכיוון מכתש ארבוס, מכתש רחב, רדוד וקבור למחצה בו עשה חניית ביניים בדרכו למכתש ויקטוריה, בין אוקטובר 2005 ומרץ 2006. באותה תקופה חווה הרובר מספר בעיות מכניות עם זרועו הרובוטית.
בסוף ספטמבר 2006 הגיע אופורטוניטי אל מכתש ויקטוריה ותר לאורך המכתש עם כיוון השעון. ביוני 2007 סיים אופורטוניטי להקיף את המכתש וחזר אל Duck Bay – נקודת ההתחלה שלו סביב המכתש. בספטמבר 2007 נכנס הרובר אל תוך המכתש כדי לבחון אותו בצורה יסודית יותר. באוגוסט 2008 עזב אופורטוניטי את מכתש ויקטוריה והחל במסע אל מכתש אנדוור (אנ'), אליו הגיע ב־9 באוגוסט 2011.[3]
נכון ל־30 ביוני 2015 עבר אופורטוניטי (יום המאדים ה-מספר 4,064) 42.37 קילומטרים.[4]
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2004 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2004 (אורכב 14.07.2009 בארכיון Wayback Machine)
אופורטוניטי נחת במישור מרידיאני שבמאדים[5], כ־25 ק"מ מזרחית לאתר הנחיתה המתוכנן.[6] אף על פי שמישור מרידיאני הוא מישור, ואין בו סלעים רבים כמו שנראו בנחיתות קודמות במאדים (מארס פאת'פיינדר ותוכנית ויקינג), הרובר התגלגל אל תוך מכתש פגיעה בקוטר 22 מטרים, והיה מרוחק משפתו כ־10 מטרים.[6] מדעני נאס"א התרגשו כל כך מכך שהם נחתו בתוך מכתש (אף על פי שלא כך תוכנן והם אפילו לא ידעו על קיומו של המכתש) שהם קראו לו "Hole in one" (ביטוי בגולף המתאר את הכנסת הכדור לגומה בחבטה אחת). מאוחר יותר קיבל המכתש את השם מכתש איגל ואתר הנחיתה קיבל את השם "תחנת ההנצחה צ'לנג'ר" (Challenger Memorial Station).[7]
המדענים סוקרנו משפע האבנים שהיו מפוזרות ברחבי המכתש ומאדמת המכתש עצמו, שנראתה כערבוב של חול אפור וגס עם חול אדום דק. ממצאים ראשונים אלו של מראה הסלעים והקרקע במכתש, הביאו את המדענים להשערה כי האדמה והסלעים הם אפר געשי או משקעים שהובאו למקום על ידי רוח או מים. המקום נקרא "מדף אופורטוניטי".
ב־30 באפריל 2004 (יום המאדים ה-95) הגיע אופורטוניטי אל מכתש אנדורנס, שהיה ידוע כי מצויות בו שכבות סלע רבות.[8] (בדרך לשם הוא גילה מכתש פראם). במאי הקיף הרובר את המכתש וסרק אותו באמצעות כליו המדעיים.
ב־4 ביוני 2004 הודיעו מתכנני המשימה כי בכוונתם להכניס את הרובר אל תוך המכתש למרות האפשרות כי הוא לא יצליח לצאת ממנו. ב־8 ביוני 2004 (יום המאדים ה-135) נכנס הרובר מעט אל תוך המכתש ויצא ממנו עוד באותו יום.[9] התברר כי שיפוע המכתש (18°) נמצא בתוך טווח היכולות של הרובר (30°) ובמהלך הימים הבאים נכנס הרובר עמוק יותר ויותר אל תוך המכתש. במהלך אותו זמן נצפו ענני נוצה דומים לאלו שבכדור הארץ.
אופורטוניטי נשאר בתוך מכתש אנדורנס למשך 180 ימי מאדים עד ליציאתו מן המכתש ב־14 בדצמבר 2004 (יום המאדים ה-315).[10]
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2005 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2005 (אורכב 14.07.2009 בארכיון Wayback Machine)
אחרי שעזב את מכתש אנדורנס, נסע אופורטוניטי בינואר 2005 לחקור את אתר הפגיעה של מגן החום שלו, שהושלך במהלך הנחיתה שנה לפני כן. כשהגיע הרובר אל מגן החום שלו, ביום המאדים ה-345, מצא הרובר אובייקט שמיד נחשד ואחר כך אושר כמטאוריט. המטאוריט קיבל את הכינוי "Heat Shield Rock"[11] והוא המטאוריט הראשון שזוהה על כוכב לכת אחר (על הירח נמצאו מספר מטאוריטים לפני כן).
אחרי 25 ימים בהם בחן הרובר את האזור, הוא פנה דרומה לכיוון מכתש ארגו, כ־300 מטרים ממגן החום.
בין ה־26 באפריל 2005 (יום המאדים ה-446 ל־4 ביוני 2005 (יום המאדים ה-484) אופורטוניטי נתקע בחולות מאדים. הבעיה החלה ב־26 באפריל 2005 כאשר הרובר נכנס בטעות לתוך דיונת חול. טכנאי המשימה דיווחו כי תמונות מהרובר הראו ש־4 גלגליו הקיצוניים של הרובר שקעו בחול עמוק יותר מרדיוס הגלגל, כאשר הרובר ניסה לטפס על דיונה בגובה 30 ס"מ. הדיונה כונתה "דיונת גיהנום" (Purgatory Dune) על ידי מתכנני המשימה.
מצבו של הרובר שוחזר על ידי רוברים זהים על כדור הארץ כדי לבחון אפשרויות חילוץ, מחשש שניסיונות החילוץ יכניסו את הרובר עמוק יותר לאדמה. לאחר בחינת האפשרויות על כדור הארץ, הפעילו נהגי הרובר את אחד מגלגלי הרובר ב־13 במאי 2005 (יום המאדים ה-463). ב־4 ביוני 2005 (יום המאדים ה-484) הושלמו פעולות החילוץ ואופורטוניטי הוציא את כל 6 גלגליו מהחול. במהלך ימי מאדים 498 עד 510 אופורטוניטי חקר את הדיונה בה טבע ולאחר מכן המשיך אל מכתש ארבוס.
אופורטוניטי חקר את מכתש ארבוס, מכתש רחב, רדוד קבור למחצה ותחנת ביניים בדרך למכתש ויקטוריה, בין אוקטובר 2005 למרץ 2006.
הזרוע הרובוטית של אופורטוניטי חוֹוה בעיות מיום המאדים השני לנחיתתו (25 בינואר 2004). טכנאי הרובר גילו כי מחמם שמוקם על ה־azimuth joint של הזרוע, האחראי על תנועתה של הזרוע לצדדים, היה תקוע על מצב מופעל. בדיקה מדוקדקת יותר העלתה כי המתג ככל הנראה נפגע בזמן שהרובר היה בכדור הארץ. עם זאת, אופורטוניטי היה מצויד במנגנון בטיחות אוטומטי בשם "T-stat box" שסיפק הגנה נגד חימום יתר. כשה־azimuth joint היה מתחמם יתר על המידה המנגנון היה מכבה את המחמם זמנית וכשה־azimuth joint היה מתקרר שוב המנגנון היה מאפשר למחמם לפעול מחדש. בצורה זו המחמם פעל במשך כל הלילה אבל לא במשך כל היום.
מנגנון הבטיחות של הרובר עבד עד לחורף המאדים הראשון. כשהשמש החלה לסגת אל תחתית השמים והלוחות הסולאריים של הרובר הפיקו פחות חשמל מבדרך כלל, היה ברור כי אופורטוניטי לא יוכל לשמור על הסוללות שלו טעונות כאשר המחמם "שותה" חשמל כל הלילה. ביום המאדים ה-122 (28 במאי 2004) מפעילי הרובר החלו להשתמש בפרוצדורה בשם "שינה עמוקה" בה הרובר ניתק את עצמו מאספקת חשמל מהסוללות למשך הלילה. השינה העמוקה מנעה מהמחמם, ומכל שאר הרכיבים של הרובר למעט השעונים ומחממי הסוללות, להשתמש בחשמל. כשהשמש עלתה בבוקר היא חיממה את הלוחות הסולאריים, הסוללות חיברו את עצמן אוטומטית, הזרוע הרובוטית נכנסה לפעולה, ה־azimuth joint התחמם ומערכת ההגנה נגד חום הופעלה והפסיקה את פעולת המחמם. כתוצאה מכך, ה־azimuth joint היה חם מאוד ביום וקר מאוד בלילה. תנודות הטמפרטורה הגדולות האלו, שגורמות למנועים חשמליים למות מהר יותר, התרחשו כמעט כל יום.
אסטרטגיה זו עזרה לאופורטוניטי עד ליום המאדים ה-654 (ה־25 בנובמבר 2005) כאשר מנוע ה־azimuth joint נתקע בגלל ההתנגדות החשמלית רבה. מפעילי הרובר הזרימו בתגובה כמויות גדולות יותר של זרם אל המנוע. דרך זו הייתה יעילה אך המנוע המשיך להיתקע מדי פעם. כאמצעי זהירות, הזרוע הרובוטית של הרובר נשארה פרוסה כל הזמן (בדרך כלל היא הייתה מקופלת ומונחת על הרובר) כך שתוכל לפעול לפחות מעט אם מנוע הזרוע יפסיק לפעול לחלוטין. הזרוע קופלה אך ורק בזמן נסיעה ונפרשה מיד בעצירה.
אסטרטגיה זו עזרה לאופורטוניטי עד ליום המאדים ה-1,502 (ה־15 באפריל 2008) כאשר מנוע הזרוע נתקע במהלך פריסת הזרוע בסיום נסיעה, כך שהזרוע נשארה חלקית מתחת לרובר. המנוע המשיך להיתקע שוב ושוב בכל ניסיון של מפעילי הרובר להזיז את הזרוע. מפעילי הרובר ניסו להזיז את הזרוע בשעות שונות של היום ומצאו כי ההתנגדות הייתה הנמוכה ביותר (נורמלית, למעשה) כאשר ה־azimuth joint היה חם ביותר, בשעות בבוקר, אחרי שהמחמם פעל במשך כל הלילה. מפעלי הרובר ניסו להזיז את הזרוע בזמן זה וב־08:30 בבוקר יום המאדים ה-1,531 (ה־14 במאי 2008) הצליחו מפעילי הרובר להניע את הזרוע הרובוטית.
משום שאופורטוניטי ככל הנראה לא יוכל לקפל את הזרוע הרובוטית שלו יותר, פיתחו טכנאי ונהגי הרובר טכניקה לנסיעה בטוחה עם הזרוע במצב פרוס.[12]
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2006 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2006 (אורכב 14.07.2009 בארכיון Wayback Machine)
ב־22 במרץ 2006 (יום המאדים ה-760) עזב אופורטוניטי את מכתש ארבוס והחל במסע אל מכתש ויקטוריה אליו הגיע בספטמבר 2006 ונשאר שם עד אוגוסט 2008.[13] בדרך, עבר במכתש ביגל.
מכתש ויקטוריה הוא מכתש פגיעה הנמצא כ־7 ק"מ מאתר הנחיתה של אופורטוניטי. קוטרו של מכתש ויקטוריה הוא 750 מטרים ומדענים האמינו כי חקירת דפנותיו הפנימיים של המכתש תלמד אותם יותר על ההיסטוריה הגאולוגית של מאדים.
ביום המאדים ה-951 (26 בספטמבר 2006) הגיע אופורטוניטי אל שפת המכתש[14] ושלח תמונות ראשונות של המכתש ושדה הדיונות שבמרכזו. אחר כך החל הרובר להקיף את המכתש, מסע שנמשך עד ל־11 בספטמבר 2007, אז הגיע אל נקודת ההתחלה. המקפת לסקר מאדים (MRO) צילמה את אופורטוניטי ב־6 בנובמבר 2006 כשעמד על שפת המכתש.[15]
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2007 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2007 (אורכב 14.07.2009 בארכיון Wayback Machine)
ב־4 בינואר 2007 שני הרוברים ספיריט ואופורטוניטי עברו שדרוג של התוכנה במחשביהם. השדרוג כלל הוספת יכולת לרובר להחליט אילו תמונות לשלוח לכדור הארץ ומתי להפעיל את זרועו הרובוטית כדי לבחון סלעים. שדרוגים אלו עזרו למדענים וחסכו להם זמן רב במיון תמונות חשובות, ובחקירת פני השטח.[16]
מספר אירועי ניקוי (רוחות שמנקים את הלוחות הסולאריים של הרוברים מהאבק שנצבר עליהם ומאפשרים להם להמשיך לייצר אנרגיה חשמלית) שהחלו ביום המאדים ה-1,151 (20 באפריל 2007) איפשרו לרובר להעלות את הפקת החשמל שלו ליותר מ־800 ואט־שעה ליום. ביום המאדים ה-1,164 (4 במאי 2007) הזרם שהפיקו הלוחות הסולאריים היה יותר מ־4 אמפר, זרימה שלא נמדדה מאז יום המאדים ה־18 (10 בפברואר 2004).[17] עם זאת, סופות החול והאבק הגדולות שהחלו במאדים באמצע 2007 הורידו את תפוקת הכוח של אופורטוניטי ל־280 ואט־שעה.[18]
לקראת סוף יוני 2007 החלו סופות אבק להאפיל את אטמוספירת מאדים. סופות האבק התגברו וב־20 ביוני אופורטוניטי וספיריט עמדו בפני סכנה ממשית של "מוות" בגלל מחסור בחשמל אותו הם התקשו להפיק עם ענני האבק העבים שהסתירו את אור השמש. ענני האבק העבים הסתירו כ־99 אחוזים מאור השמש הישיר שהיה מגיע אל אופורטוניטי (אל ספיריט, שהיה בצד השני של הכוכב, הגיע מעט יותר אור שמש).
הלוחות הסולאריים של הרוברים היו מפיקים בדרך כלל כ־700 ואט־שעה של אנרגיה ליום אך במהלך הסופות, האנרגיה שהפיקו הלוחות הצטמצמה משמעותית. כאשר הלוחות מפיקים פחות מ־150 ואט־שעה ליום, סוללות הרובר נכנסות לשימוש וכשהן נגמרות, רכיבים שונים של הרובר עלולים לקפוא מהקור ששורר במאדים. ב־18 ביולי 2007 הפיק אופורטוניטי 128 ואט־שעה בלבד (שיא שנשבר בנובמבר 2008 על ידי ספיריט שהסתפק ב־89 ואט־שעה בלבד) ונאס"א הסתפקה בהתקשרות אחת בשלושה ימים כדי לחסוך בחשמל.
סופות האבק נמשכו גם בחודש יולי, ובסוף החודש הודיעה נאס"א כי אף על פי שהרוברים היו במצב בו הם השתמשו בכמות מזערית של חשמל, יכול להיות שהם לא ישרדו. ב־7 באוגוסט 2007 החלו סופות החול להחלש ואף על פי שרמות האנרגיה היו נמוכות הרובר החל לשלוח תמונות.[19] ב־21 באוגוסט רמות האבק המשיכו לרדת, סוללות הרובר נטענו במלואן והרובר נסע בפעם הראשונה מאז שהחלו הסופות.[20]
אופורטוניטי הגיע אל Duck Bay (נקודת ההתחלה שלו סביב המכתש) ב־11 בספטמבר 2007, אחרי שסיים להקיף את מכתש ויקטוריה. באותו יום נהגי הרובר הסיעו את הרובר כך שכל ששת גלגליו היו על מדרון המכתש ואז הסיעו אותו ברוורס כדי לראות האם הוא יוכל לצאת מהמכתש אחרי שיכנס לחקור אותו.[21] הניסוי עבר בהצלחה והרובר ניכנס כולו אל תוך המכתש ב־13 בספטמבר 2007 והחל לבחון את קירותיו הפנימיים של המכתש.
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2008 ראו ארכיון נאס"א: אופרטונטי 2008 (אורכב 14.07.2009 בארכיון Wayback Machine)
אופורטוניטי יצא ממכתש ויקטוריה ב־24 עד ל־28 באוגוסט 2008[13] לאחר שחווה בעיה מסוימת, דומה לזאת שהובילה להשבתת הגלגל הימני־קדמי של תאומו, ספיריט.
מכתש אנדוור (אנ') הוא מכתש בקוטר 22 ק"מ הנמצא כ־12 ק"מ דרומית־מזרחית למכתש ויקטוריה.[22] נהגי הרובר העריכו כי הנסיעה למכתש תארך כשנתיים. מדענים מצפים לראות במכתש אנדוור ערמות עמוקות יותר של אבנים בעלי שכבות משהיו במכתש ויקטוריה.[22]
ב־29 בנובמבר 2008 החל תהליך שנקרא התקבצות עליונה, בו כדור הארץ ומאדים נמצאים בשני צדדים שונים של השמש, כך שהשמש נמצאת בין מאדים לבין כדור הארץ (או בעצם "ליקוי מאדים"). במהלך תקופה זו, שנמשכה עד ל־13 בדצמבר 2008 (שבועיים), לא נוצרה אף התקשרות עם הרוברים ספיריט ואופורטוניטי על מאדים.
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2009 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2009 (אורכב 22.01.2020 בארכיון Wayback Machine)
ב־7 במרץ 2009 (יום המאדים ה-1,820) ראה אופורטוניטי לראשונה את שפתו של מכתש אנדוור, אחרי שנסע כ־3.2 ק"מ מאז שיצא ממכתש ויקטוריה באוגוסט 2008.[23] אופורטוניטי ראה גם את מכתש לאזו שהיה מרוחק ממנו כ־38 ק"מ וקוטרו כ־7 ק"מ.
ב־7 באפריל 2009 (יום המאדים ה-1,850) אירוע ניקוי העלה את רמת הפקת האנרגיה החשמלית ביותר מ־40% לכמות של 515 ואט־שעה.
ב־18 ביולי 2009 נצפה סלע שחור וגדול בכיוון ההפוך למסלולו של אופורטוניטי. אופורטוניטי הסתובב לכיוון הסלע והגיע אליו ב־28 ביולי.[24] הסלע נחקר והתברר כי הוא מטאוריט וקיבל את השם "Block Island". אופורטוניטי חקר את הסלע עד ל־12 בספטמבר אז חזר אל מסלולו המקורי לכיוון מכתש אנדוור.[25]
ביום המאדים ה-2,022 נתקל אופורטוניטי בעוד מטאוריט שקיבל את השם "Shelter Island" וחקר אותו עד ליום המאדים ה-2,034. לאחר מכן המשיך אופורטוניטי לכיוון מטאוריט נוסף, "Mackinac Island", אליו הגיע כעבור ארבעה ימים ורק צילם אותו כשעבר אל פניו. לאחר מכן המשיך אופורטוניטי אל מכתש אנדוור.[26][27]
ב־10 בנובמבר 2009 (יום המאדים ה-2,061) הגיע אופורטוניטי אל סלע בשם "Marquette Island"[28] אותו הוא חקר עד ל־12 בינואר 2010 (יום המאדים ה-2,012).[29] חקירת הסלע נמשכה זמן רב מפני שמדענים לא הצליחו להגיע להחלטה מהו הסלע. בסופו של דבר הוחלט כי הסלע הוא הפרשה ממעמקי מאדים ולא מטאוריט.[30]
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2010 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2010 (אורכב 22.01.2020 בארכיון Wayback Machine)
ב־28 בינואר 2010 (יום המאדים ה-2,138) הגיע אופורטוניטי אל מכתש קונספציה (Concepcion)[31] שקוטרו 10 מטרים והקיף אותו.
ב־5 במאי 2010 נבחר מסלול ארוך יותר אל כיוון מכתש אנדוור בגלל חשש מדיונות חול מסוכנות. המסלול הוארך ל־19 ק"מ.[32]
ב־19 במאי 2010 הגיע אופורטוניטי אל יום המאדים ה־2246 למשימתו ושבר בכך את שיא הפעולה של רכב כלשהו על מאדים. התואר נלקח מויקינג 1 שפעל במשך 2245 ימי מאדים.[33]
ב־8 בספטמבר 2010 הגיע אופורטוניטי אל נקודת האמצע במסלולו בן 19 הק"מ בין מכתש ויקטוריה למכתש אנדוור.[34]
ב־15 בספטמבר 2010 הגיע אופורטוניטי אל מכתש סנטה־מריה וחקר אותו במשך מספר שבועות.[35]
.jpg)
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2011 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2011 (אורכב 22.01.2020 בארכיון Wayback Machine)
אחרי שהגיע אופורטוניטי לקצהו של מכתש סנטה־מריה, מיקם צוות הרובר את הרובר בשפה הדרום־מזרחית של המכתש והחל לאסוף מידע. באותו זמן התכונן הצוות ל"ליקוי מאדים" נוסף שהתחיל בסוף ינואר ונימשך שבועיים. בסוף מרץ החל אופורטוניטי את המסע בן 6.5 הקילומטרים בין מכתש סנטה־מריה למכתש אנדוור, וב־1 ביוני עבר הרובר את המטר ה־30,000 (30 ק"מ) שלו מאז נחת על מאדים (פי 50 מהמרחק המתוכנן).[36]
אופורטוניטי הגיע אל מכתש אנדוור ב־9 באוגוסט 2011 למקום בשם "Spirit Point" (על שם הרובר התאום שלו), אחרי מסע בן 3 שנים ממכתש ויקטוריה.[37] בשפת המכתש מצויים סלעים עתיקים ביותר היכולים להעיד על הימצאות בעבר של מים על מאדים. על פי דבריו של ריי ארווידסון, סגן החוקר הראשי של אופורטוניטי, הרובר ככל הנראה לא יכנס אל תוך המכתש מכיוון שתצורות אבנים ועפר דומות נחקרו כבר על מאדים.[38]
עם הגעת אופורטוניטי אל מכתש אנדוור הוא גילה תופעות שלא נצפו קודם לכן על מאדים. ב־22 באוגוסט 2011 (יום המאדים ה-2,694) הרובר החל לבחון את "טיסדייל 2" (Tisdale 2) אבן גדולה שנפלטה מהאדמה. לפי סטיב מאיירס, החוקר הראשי של אופורטוניטי מטעם אוניברסיטת קורנל שבאית'קה, ניו יורק, זוהי אבן מסוג שעוד לא ניצפה כמוהו במאדים. עוד הוא אמר כי ההגעה למכתש אנדוור שוות ערך לנחיתה במכתש איגל.[39][40]
בתחילת דצמבר אופורטוניטי ניתח שטח קרקע קטן שקיבל את השם "הומסטייק" (Homestake) אשר הוסק כי הוא מורכב מגבס. על ידי שימוש בשלושה מהכלים של הרובר (המצלמה המיקרוסקופית, Alpha Particle X-Ray Spectrometer והפילטרים של המצלמה הפנורמית) קבעו המדענים כי זהו מרבץ של סידן גופרתי שבא במגע עם מים, או גבס, שניהם מינרלים שנוצרים רק בסביבתם של מים.
בסוף 2011 מוקם הרובר כך שהוא נטה 15° לצפון, זווית שתספק יותר אנרגיה סולארית לרובר במהלך החורף המאדימי. חורף זה אמור להיות מאתגר יותר מהחורפים הקודמים מפני שכמות האבק באוויר ועל הלוחות הסולאריים של הרובר גדולה יותר מאשר בשנים קודמות.
למידע מפורט אודות האירועים שעברו על אופורטוניטי ב־2012 ראו ארכיון נאס"א: אופורטוניטי 2012 (אורכב 27.01.2012 בארכיון Wayback Machine)
ב־25 בינואר 2012 חגג אופורטוניטי 8 שנות פעילות על מאדים.
ב־8 במאי 2012, לאחר 130 ימי מאדים בהם לא נסע, החל אופורטוניטי לנסוע שוב.[41]
ברבע משטחו של מאדים התחוללה סופה שמסתירה לחלוטין את אור השמש; הסופה זוהתה לראשונה ב-30 במאי 2018 והמשימה נכנסה ל"מצב חיסכון" עד אשר יהיה ניתן לצור עמה קשר שוב.[42] באוגוסט אבד הקשר, כאשר ניסיונות "להעיר" את הרובר כשלו. לאחר שניסיונות נוספים בסוף ינואר[43] ובתחילת פברואר[44] של 2019 כשלו אף הם, הודיעו בכירים בנאס"א במסיבת עיתונאים ב-13 בפברואר 2019 על סיומה של המשימה.[45]
כהוקרה לתרומתו העצומה של הרובר אופורטוניטי לחקר מאדים, האסטרואיד 39382 נקרא בשם אופורטוניטי.[46] השם הוצע על ידי האסטרונומים אינגריד ואן הוטן־גרואנוולד, קורנליס ג'והנס ואן הוטן וטום גהרלס שגילו את האסטרואיד ב־24 בספטמבר 1960.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
