הטיימס

הטיימס
The Times
	לוגו העיתון
	עמוד השער של ה"טיימס" מה-4 בדצמבר 1788
	עמוד השער של ה"טיימס" מה-4 בדצמבר 1788
תדירות	עיתון יומי
פורמט	קומפקט
מו"ל	Times Newspapers Limited
מייסד	ג'ון ולטר
בעלים	ניוז קורפ
תאריכי הופעה	1 בינואר 1785 – הווה (240 שנה)
שפה	אנגלית בריטית
מערכת	וופינג, לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
תפוצה	359,960 עותקים ביום (נכון לפברואר 2020) 304,000 מנויים למהדורה הדיגיטלית (יוני 2019)
מדינה	הממלכה המאוחדת
ISSN	0140-0460, 0956-1382, 1363-7746
	www.thetimes.com

"הטיימס" (באנגלית: The Times, בתרגום חופשי: "הזמנים ") הוא יומון בריטי נפוץ. יצא לאור לראשונה בלונדון ב-1785 בשם "The Daily Universal Register", והפך ל"טיימס" ב-1 בינואר 1788. ה"טיימס" ועיתון האחות שלו, הסאנדיי טיימס (שנוסד ב-1821), מוצאים לאור על ידי ניוז קורפ, בבעלותו של רופרט מרדוק.

ערך זה עוסק בעיתון הלונדון טיימס. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו טיימס (פירושונים).

עובדות מהירות תדירות, פורמט ...

סגירה

ה"טיימס" הוא העיתון הראשון שנושא שם זה, והוא השאיל את שמו לעיתונים רבים ברחבי העולם, כמו ה"טיימס אוף אינדיה" (1838), "הניו יורק טיימס" (1851) וה"לוס אנג'לס טיימס" (1881). לשם הבדלה מתייחסים לעיתון, במיוחד בצפון אמריקה, בשם 'London Times' או 'The Times of London' או בעברית "הטיימס הלונדוני".

העיתון הוא גם היוצר של הגופן הנפוץ "Times Roman", שבמקור פותח על-ידי סטנלי מוריסון מהטיימס, בשיתוף פעולה עם תאגיד מונוטייפ.

למרות שה"טיימס" נחשב לרוב לעיתון ימין-מרכז בכתיבתו, ולרוב תומך של המפלגה השמרנית, הוא הביע תמיכה במפלגת הלייבור וטוני בלייר בבחירות הכלליות בבריטניה ב-2001 וב-2005^[1]. ב-2004, לפי סקר של חברת הסקרים "MORI", כוונות ההצבעה של ציבור הקוראים של הטיימס היו 40% לטובת המפלגה השמרנית, 29% לדמוקרטים הליברלים ו-26% לטובת הלייבור. מהדורה אמריקנית של העיתון יוצאת לאור מ-6 ביוני 2006^[2].

Remove ads

היסטוריה

Thumb — קצין בריטי פצוע קורא את דו"ח ה"טיימס" על סוף מלחמת קרים בציורו של ג'ון אוורט מילייס, Peace Concluded.

1875 עד 1890

ה"טיימס" נוסד בידי מוציא לאור בשם ג'ון וולטר ב-1 בינואר 1785 בשם The Daily Universal Register. וולטר גם היה העורך. הוא שינה את שם העיתון לאחר 940 מהדורות, ב-1 בינואר 1788, לשם "טיימס". ב-1803 הוא העביר את הבעלות על העיתון ואת תפקיד העריכה לבנו, ג'ון וולטר הבן. וולטר האב שהה 16 חודשים בכלא ניוגייט על הוצאת דיבה ב"טיימס", אבל ניסיונותיו החלוציים להשיג חדשות ברמת היבשת, במיוחד מצרפת, תרמו לבניית המוניטין של העיתון בקרב אנשי ממשל ומומחי כספים.

ה"טיימס" נעזר בתרומות משמעותיות מאישים בפוליטיקה, במדע, בספרות ובאומנות כדי לבנות את המוניטין שלו. למרות שעוד היה עיתון צעיר, הכנסות ה"טיימס" היו גדולות מאוד וגברו על אלו של עיתונים אחרים, ולכן איכות המידע שהופיע בו והמשכורות שנתן לכותביו היו טובות יותר מאלו של יריביו.

ב-1809 מונה ג'ון סטודארט לתפקיד העורך הכללי, והוחלף ב-1817 בידי תומאס בארנס. בתקופת כהונתו של בארנס ולאחר מכן בכהונתו של מחליפו, ג'ון תדאוס דיליין, גברה השפעת ה"טיימס" במיוחד על הפוליטיקה ועל העיר לונדון. העיתונאים המפורסמים פיטר פרייז'ר ואדוארד סטרלינג המציאו ל"טיימס" שמות סאטיריים כמו 'The Thunderer'. העלייה בתפוצה וברווחי העיתון התבססו בחלקם על אימוץ שיטת הדפסה מבוססת קיטור. הפצת העיתון ברכבות קיטור במהירות לריכוזים של אוכלוסייה עירונית עזרה להבטיח את הרווחיות של העיתון ואת השפעתו הגדלה.

ה"טיימס" היה העיתון הראשון ששלח כתבים צבאיים כדי לכסות קונפליקטים ברחבי העולם. ו.ה. ראסל, כתב של העיתון ששהה עם הצבא במלחמת קרים, היה בעל השפעה רבה עקב דיווחיו לאנגליה.

באירועים אחרים של המאה ה-19, ה"טיימס" התנגד לביטול חוקי הדגן, עד שבעקבות מספר הפגנות שונתה דעתם של חברי מערכת העיתון, ואז תמך העיתון בחוסר רצון בסיוע לקורבנות בצורת תפוחי האדמה באירלנד. העיתון תמך בהתלהבות בחוק הרפורמה הגדולה ב-1832, אשר הקטין את השחיתות והגדיל את ציבור הבוחרים (מ-400,000 אנשים ל-800,000 אנשים, עדיין רק חלק קטן מהאוכלוסייה). במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ה"טיימס" ייצג את ההשקפה של המעמדות העשירים, לטובת הפורשים, אך לא תמך בעבדות.

ג'ון וולטר השלישי, נכדו של המייסד, ירש את העיתון מאביו בשנת 1847. העיתון המשיך לפעול באופן עצמאי, אך בשנות ה-50 של המאה ה-19 ה"טיימס" החל לסבול מהעלייה בהתפתחות מלחץ הפני, בעיקר מה"דיילי טלגרף" ומה"מורנינג פוסט".

ב-1875 כתב העיתון בפריז הנרי בלוויץ, שהתפרסם הן כעיתונאי והן בזכות התובנות שלו בדיפלומטיה, נפגש עם הדוכס דה דקאז', שר החוץ של צרפת, והוא חשף בפניו מידע על שליחות חסויה של שגריר צרפת בברלין, שדן בתוכניות הגרמניות לתקוף את צרפת, והוא ביקש מבלוביץ לפרסם את המידע. הוא עשה זאת, עורר סערה בדעת הקהל, ולמעשה מנע כל סיכוי לביצוע הכוונה הגרמנית. ההישג המפורסם ביותר של בלוביץ' היה ב-1878, כאשר הצליח להשיג את נוסח "הסכם ברלין" ולפרסם אותו בדיוק ברגע שבו נחתם בקונגרס ברלין^[3].

1890 עד 1981

ה"טיימס" עמד בפני פשיטת רגל פיננסית ב-1890 תחת ארתור פרייזר וולטר, אך הוא ניצל על ידי עורך נמרץ, צ'ארלס פרדריק מוברלי בל. במהלך כהונתו (1890–1911), ה"טיימס" נקשר למכירת אנציקלופדיה בריטניקה, תוך שימוש בשיטות שיווק אמריקאיות אגרסיביות, שהכניס הוראס אוורט הופר ומנהל הפרסום שלו, הנרי הקסטון. עקב מאבקים משפטיים בין שני הבעלים של בריטניקה, הופר וולטר מונטגומרי ג'קסון, ה"טיימס" ניתק את הקשר שלו איתם ב-1908 ונקנה על ידי איל העיתונים, אלפרד הארמסוורת', לימים לורד נורת'קליף.

במאמרי מערכת שפורסמו ב-29 וב-31 ביולי 1914, טען ויקהם סטיד, העורך הראשי של עיתון ה"טיימס", שהאימפריה הבריטית צריכה להיכנס למלחמת העולם הראשונה.

ב-8 במאי 1920, גם בהובלתו של ויקהם סטיד, תמך עיתון ה"טיימס" במאמר המערכת שהציג את עלילת הדם האנטישמית בדמות חיבור "הפרוטוקולים של זקני ציון" כמסמך אמיתי או אמיתי-למחצה, וכינה את ה"יהודים כסכנה הגדולה בתבל". במאמר שכותרתו "הסכנה היהודית, קונטרס מטריד: קריאה לחקירה", כתב סטיד על הפרוטוקולים של זקני ציון:

מה הם ה'פרוטוקולים' האלה? האם הם אותנטיים? אם כן, איזו אסיפה זדונית רקחה את התוכניות הללו והתמוגגה מהחשיפה שלהן? האם הם זיופים? אם כן, מאין נובע נכונותה המדהימה של הנבואה, נבואה שבחלקה שהתגשמה, בחלקה עד כה נעלמה מהתגשמות?"

.

בשנה שלאחר מכן, כאשר פיליפ גרייבס, כתב ה"טיימס" בקונסטנטינופול (איסטנבול), חשף את "הפרוטוקולים של ציון" כזיוף וכתאוריית קשר גרידא, הטיימס חזר בו ממאמר המערכת של השנה הקודמת.

בשנת 1922, ג'ון ג'ייקוב אסטור, בנו של הויסקונט הראשון אסטור, קנה את ה"טיימס" מיורשי הלורד נורת'קליף. העיתון מודעה לשמצה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם התמיכה שלו בפייסנות עם גרמניה הנאצית. העורך ג'פרי דוסון היה בעל ברית הדוק לאלו בממשלת בריטניה שתמכו הפיוס, בעיקר נוויל צ'מברלין. דיווחי חדשות גלויים של נורמן אבוט מברלין, שהזהירו מפני סכנת המלחמה, שוכתבו מחדש בלונדון כדי לתמוך במדיניות הפייסנות.

בין 1941 ל-1946, ההיסטוריון הבריטי אדוארד הלט קר היה עוזר עורך. קאר היה ידוע בטון הפרו-סובייטי העז של מאמרי המערכת שלו. בדצמבר 1944, כאשר פרצו באתונה קרבות בין צבא השחרר העממי של הקומוניסטים היוונים (אנ') לבין הצבא הבריטי, מאמר של קאר בטיימס צידד בקומוניסטים, מה שהוביל את וינסטון צ'רצ'יל לגנות אותו ואת המאמר בנאום בפני בית הנבחרים. כתוצאה ממאמר המערכת של קאר, ה"טיימס" נודע בכינוי, במהלך אותו שלב של מלחמת העולם השנייה, כ"הפועל היומי של שלושת הפני" (מחיר העיתון "העובד היומי" של המפלגה הקומוניסטית של בריטניה היה פני אחד).

ב-3 במאי 1966, הוא חידש את הדפסת החדשות בעמוד הראשון - בעבר העמוד הראשון נועד לפרסומות קטנות. בשנת 1966 מכרו בני משפחת אסטור את העיתון לאיל ההוצאה לאור הקנדי רוי תומסון. תאגיד תומסון הביא אותו לפעול יחד עם "הסאנדיי טיימס" תחת חברת אם אחת - Times Newspapers Limited.

סכסוך עם העובדים גרם להנהלה לסגור את העיתון למשך כמעט שנה מ-1 בדצמבר 1978 עד 12 בנובמבר 1979. הנהלת תאגיד תומסון נאבקה לנהל את העסק בצורה ריווחית, עקב משבר האנרגיה של 1979 ודרישות איגודי העובדים. ההנהלה חיפשה קונה שהיה בעמדה להבטיח את הישרדותם של שני הכותרים, והיה לו את המשאבים והיה מחויב למימון הכנסת שיטות הדפסה מודרניות. כמה רוכשים פוטנציאלים הופיעו, כולל רוברט מקסוול, טייני רולנד ולורד רותרמר; עם זאת, רק קונה אחד היה בעמדה לעמוד בתפקיד המלא של תומסון, איל התקשורת האוסטרלי רופרט מרדוק. רוברט הולמס א קורט, אייל אוסטרלי אחר ניסה בעבר לרכוש את הטיימס ב-1980.

מאז 1981

ב-1981, ה"טיימס" וה"סאנדיי טיימס" נקנו מתומסון על ידי "ניוז אינטרנשיונל" חברת בת של תאגיד "ניוז קורפ" של רופרט מרדוק^[4]. הרכישה באה בעקבות שלושה שבועות של משא ומתן אינטנסיבי עם איגודי העובדים. מרדוק נתן התחייבויות משפטיות לשמור על משאבי עיתונות נפרדים עבור שני הכותרים. לאחר 14 שנים כעורך, ויליאם ריס-מוג התפטר עם השלמת החלפת הבעלות. מרדוק החל להטביע את חותמו בכך שמינה את הרולד אוונס כמחליפו. אחד השינויים החשובים ביותר שלו היה הכנסת טכנולוגיה חדשה ואמצעים לשיפור היעילות. בין מרץ 1981 למאי 1982, בעקבות הסכמה עם איגודי הדפוס, תהליך הדפסת הלינוטייפ ממתכת חמה, ששימש להדפסת ה"טיימס" מאז המאה ה-19, הופסק והוחלף בקלט מחשב ובקומפוזיציה של תמונות. הדבר אפשר לצמצם את צוות חדר ההדפסה ב"טיימס" וב"סאנדיי טיימס" בחצי^[5]. עם זאת, קלט ישיר של טקסט על ידי עיתונאים ("קלט חד פעמי") עדיין לא הושג, וזה היה אמור להישאר אמצעי ביניים עד "מחלוקת וואפינג" של 1986, כאשר הטיימס עבר מכיכר בית הדפוס החדש ברחוב גריי'ס אין (ליד רחוב פליט) למשרדים חדשים בוופינג שבאיסט אנד^[6]. תחת הבעלות של מרדוק היה העיתון לתומך מובהק של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, ומדיניות ההפרטה המקיפה שיזמה בבריטניה^[7].

בתחילת 1983 נטען כלפי העיתון שהוא "אנטישמי", לאחר שפורסם בו מאמר על יחסי הנוצרים והיהודים לאורך ההיסטוריה. בעקבות המאמר נשלחו לעיתון מאמרי תגובה רבים והוא פרסם שורה של מאמרים על הקשר ההיסורי בין הנוצרים והיהודים, כדי להפיג את הטענות בדבר אנטישמיות^[8].

בינואר 1985 פרסם העיתון פרטים על מבצע משה להעלת יהודי אתיופיה, למרות איסור הצנזורה הצבאית בישראל^[9].

במרץ 1999 השיקו "הטיימס" ו"סאנדיי טיימס" מהדורה מקוונת שהייתה זמינה בחינם ברשת האינטרנט.

באפריל 2001 הפסיד העיתון בתביעת דיבה שהיגש האוליגרך הרוסי גרגורי לוצ'אנסקי נגד עיתון^[10]. לאחר שפרסם תחקירים שקשרו את לוצ'אנסקי להלבנת הון, וטענו שהוא עומד לכאורה בראש ארגון מאפיה רוסי, יחד עם האחים לב ומיכאל צ'רנוי^[11].

באוגוסט 2001, התפטר הכתב לענייני המזרח התיכון של העיתון סם קיילי, בטענה כי רופרט מרדוק משפיע על מדיניות העריכה של "הטיימס", באופן שגורם לעיתון להצטייר כפרו-ישראלי. זאת, בשל ידידותו עם ראש ממשלת ישראל אריאל שרון וההשקעות הגדולות שיש לו בישראל. במאמר שפרסם בעיתון "איוונינג סטנדרד", כתב קיילי כי "החליט להתפטר מ"הטיימס" משום שהשפעתו של מרדוק כה גדולה עד כי עורכים "מפוחדים" נוהגים לצנזר כתבות מחשש שתוכנן ירגיז את המו"ל^[12].

ה"טיימס" הודפס בפורמט ברודשיט (פורמט נייר גדול) במשך 219 שנים, אך בנובמבר 2003 לאחר ירידה חדה בתפוצתו^[13], "ניוז אינטרנשיונל" החלה להפיק את העיתון גם בפורמט טבלואיד^[14]. זאת בניסיון למשוך קוראים צעירים יותר ונוסעים בתחבורה הציבורית, המעדיפים עיתון קטן יותר בגודלו^[15]. במהלך השנה שלאחר מכן, מהדורת הברודשיט הוסרה מצפון אירלנד, סקוטלנד ומערב אנגליה. מאז 1 בנובמבר 2004, העיתון מודפס בפורמט טבלואיד בלבד^[16].

במאי 2010, הודיע רופרט מרדוק כי יישם חומת תשלום בשני העיתונים המובלים שלו בבריטניה "הטיימס" ו"סאנדיי טיימס". בעקבות ה"וול סטריט ג'ורנל" האמריקאי שגם נמצא בבעלותו^[17]. ההחלטה הייתה שנויה במחלוקת מכיוון שבניגוד ל"וול סטריט ג'ורנל", "הטיימס" הוא אתר חדשות כללי, ונטען כי במקום לשלם, הקוראים יחפשו את המידע ללא תשלום במקומות אחרים. מרדוק יישום מודל של חומת תשלום שסגרה את אתרי טיימס אף בפני חיפושי בגוגל (כך שלא ניתן לקרוא חלק מהכתבה או את הכותרת ללא תשלום)^[18]. הוא הגדיר את המדיניות שלו כ"הכל או כלום" ועורך הטיימס, אמר כי הוא לא צופה שהדבר יפגע במספר הקוראים של העיתון או באיכויות העיתונאיות. אך לאחר שנתיים היו ל"טיימס" כ-137 אלף מנויים דיגיטליים ול"סאנדיי טיימס" כ-126 אלף מנויים, מספרים שנחשבים למאכזבים. באוקטובר 2012 הודיע כי על מדיניות של "תצוגת חינם מוגבלת", בה שני המשפטים הראשונים מכל ידיעה יופיעו בחיפוש של גוגל, כדי לנסות למשוך קוראים חדשים שיסכימו לשלם עבור התכנים המלאים^[19].

בספטמבר 2010, דווח כי תפוצת העיתון ירדה לראשונה מאז 1994 מתחת ל-500 אלף עותקים^[20].

באוקטובר 2010 הקליט תחקירן העיתון בחשאי, שני בכירים בארגון פיפ"א שתועדו מבקשים כסף על מנת להעניק את הקול שלהם לאנגליה בהצבעה על אירוח המונדיאל ב-2018^[21].

בבחירות הכלליות בבריטניה 2015 קרא העיתון לתמוך בניק קלג, מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית במחוז הבחירה שלו, מול מועמד מלפגת הלייבור^[22].

ביוני 2016 הביע העיתון עמדה נגד פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי שעלתה למשאל העם, למרות תמיכתו של רופרט מרדוק בפרישת הממלכה מהאיחוד^[23].

במהלך הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת ב-2019 תמך העיתון במועמד המפלגה השמרנית בוריס ג'ונסון, ואף איפשר לרב הראשי של בריטניה אפרים מירוויס לפרסם מאמר בעמוד הראשון, נגד מועמד הלייבור ג'רמי קורבין^[24].

Remove ads