Caribou

Caribou (בעברית: אייל הצפון) הוא אלבום האולפן השמיני של הזמר והיוצר הבריטי אלטון ג'ון. הוא יצא לאור ב־28 ביוני 1974 על ידי DJM רקורדס (אנ') ו־‏MCA רקורדס. הוא היה האלבום השלישי ברציפות של ג'ון שהגיע למקום הראשון בהממלכה המאוחדת, והרביעי ברציפות שהגיע למקום הראשון בארצות הברית.

Caribou

אלבום אולפן מאת אלטון ג'ון
יצא לאור	28 ביוני 1974
הוקלט	ינואר 1974 אולפני חוות קריבו (אנ'), נדרלנד (אנ'), קולורדו[1][2] אולפני ברדר (אנ'), סנטה מוניקה, קליפורניה רמיקס: אולפני רקורד פלנט (אנ'), לוס אנג'לס[1] אולפני טרידנט (אנ'), לונדון
מקום הקלטה	אולפני חוות קריבו
סוגה	רוק • פופ
שפה	אנגלית
אורך	45:15
חברת תקליטים	DJM רקורדס (אנ') (הממלכה המאוחדת) • MCA רקורדס (ארצות הברית)
הפקה	גאס דאג'ן (אנ')
כרונולוגיית אלבומים של אלטון ג'ון Lady Samantha (1974) Caribou (1974) Greatest Hits (1974)
סינגלים מ-Caribou ""Don't Let the Sun Go Down on Me" (צד ב': "Sick City")" תאריך יציאה: 24 במאי 1974 ""The Bitch Is Back" (צד ב': "Cold Highway")" תאריך יציאה: 30 באוגוסט 1974

האלבום כלל את הסינגלים "Don't Let the Sun Go Down on Me", שהגיע למקום השני בארצות הברית ולמקום ה־16 בבריטניה, ו־"The Bitch Is Back", שהגיע למקום הרביעי בארצות הברית ולמקום ה־15 בבריטניה. האלבום ושני הסינגלים ממנו הגיעו למקום הראשון בקנדה^[3][4].

"Caribou" הגיע למעמד פלטינה כפולה בארצות הברית, ולאלבום זהב בבריטניה. הוא היה מועמד לפרס גראמי לאלבום השנה בטקס פרסי גראמי ה־17.

רקע וכתיבה

לאחר שלושה אלבומי אולפן רצופים שהוקלטו בצרפת, החליט ג'ון להקליט לראשונה בארצות הברית^[א], באולפני קריבו (אנ') שבהרי הרוקי, על יד נדרלנד, קולורדו^[5][6]. בעצת ידידו הקרוב רינגו סטאר, אלטון קרא לאלבום "קריבו", על שם אולפן ההקלטות^[1][2][7]. נגן כלי ההקשה ריי קופר הצטרף כחבר קבוע ללהקה^[1][5].

יצירת האלבום הייתה קשה ומייסרת. בדומה למצבו הגופני והרגשי בהקלטות "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", גם כאן ג'ון הגיע אל ההקלטות מותש ובהרגשה כללית רעה. בחודשים שקדמו להן הוא שתה יותר מחצי בקבוק ויסקי ליום^[8]. במהלך הקלטות "קריבו" חלה נקודת מפנה קריטית לרעה בחייו של ג'ון: הוא התנסה לראשונה בקוקאין. ג'ון הסביר את הרקע: ”תמיד הרגשתי כמו אאוטסיידר. ואני חושב שזו הסיבה שהתחלתי עם הסמים, להיות אחד מהחבר'ה”. הוא המשיך ותיאר את ההתרחשות:

נכנסתי לאחד החדרים הפנימיים של האולפן, ושם היה המנהל שלי וכמה אנשים אחרים, ושם הייתה האבקה הלבנה הזו בשורה, ואמרתי: 'מה זה, לכל הרוחות?", הם אמרו: 'קוקאין', וחשבתי: 'הממ, אני יכול לנסות קצת?' [...] וחשבתי, 'אני אחד מהבחורים עכשיו'.

— מיק בראון, ריאיון עם אלטון ג'ון, באתר דיילי טלגרף, ‏25 באוקטובר 2010

ההתנסות הובילה להתמכרות קשה ששיאה בשנות ה־80 – אז היה חשש ממשי לחייו, עד לכניסתו לתהליך גמילה ביולי 1990.

האלבום הוקלט בחופזה, בכתשעה ימים^[9] בלבד במהלך ינואר 1974 שעמדו לרשות הלהקה לפני התחלת סיבוב ההופעות ביפן ואוסטרליה, ועקב כך הלהקה עבדה ב"לחץ בלתי ייאמן"^[10][8]. ויכוחים התעוררו בין חברי הלהקה, ובין ג'ון למפיק דאג'ן^[1].

ג'ון, שהיה רגיל בשינויי מצבי רוח, מצא אותם קיצוניים מבעבר – סביר להניח בהשפעת הסמים. הפרויקט איבד שלושה ימים בין כתיבת השירים להקלטות עד שהזמר אסף את עצמו. מן הרגע שהתחילו ההקלטות, הרצועות הוקלטו ביומיים וחצי בלבד^[8]. האלבום נעשה מתוך הרגשת ביטחון עצמי מופרז ואף זחיחות, מתוך הרגשה שמה שיוצריו ישימו בו יצליח. ג'ון תיאר אותו במילים ”אלבום מאוד לא מאוזן, אלבום שהיינו צריכים להוציא בחוזה”, והודה שהוא וטופין היו ”די שחצנים”^[8] (גם מבקרי מוזיקה טענו שהם מרגישים הרגשה של כתיבה כלאחר יד וזילזול בשירים מסוימים, בעיקר מצד ברני טופין^[11][12] – ראו "ביקורת").

לאחר שג'ון והלהקה סיימו את החלק שלהם, המפיק גאס דאג'ן הוסיף את כלי הנשיפה, קולות הרקע ואוברדאבס נוספים. לימים הביע דאג'ן מורת רוח מהסאונד של האלבום, כמו גם ממרכיבים נוספים בו^[1].

מלבד הסינגלים ביצע ג'ון בהופעותיו במשך השנים שירים נוספים מהאלבום, בהם "Grimbsy", ‏"You're So Static"‏, "Ticking" ו־"Dixie Lily". המהדורה המחודשת כללה גם ארבעה שירי בונוס שהוקלטו במהלך הקלטות האלבום או סמוך אליהן אף שרק שניים מהם, הבי סיידים "Sick City" ו־"Cold Highway", הוקלטו בהקלטות האלבום^[13]. "Step Into Christmas" הוקלט כסינגל עוד קודם לכן, בסשן יחיד, ו־"Pinball Wizard" הוקלט באולפני רמפורט (אנ') של להקת "The Who", במהלך הקלטת הפסקול והאלבום של הסרט "טומי" של הלהקה.

ב־2017 יצאה מהדורת ויניל מחודשת של האלבום. היא עברה עריכה דיגיטלית מחודשת (רימסטרינג) על ידי טכנאי ההקלטות זוכה 12 פרסי הגראמי (נכון לינואר 2021)^[14] בוב לודוויג (אנ')^[13].

השיר "Solar Prestige a Gammon", שיר קומי היתולי, ספג ביקורת רבה. מדברי ג'ון עולה שהשיר היה שטותי במתכוון, כשג'ון מחקה בו שירה אופראית איטלקית. הדבר נעשה כתגובת נגד לפרשנויות מוטעות (בעיקר דתיות) שניתנו למילות השירים שחיבר טופין. משום כך ניסו ג'ון וטופין לכתוב שיר שלא ניתן יהיה לייחס לו פרשנויות כאלה (אמנם הדבר לא עלה בידם, וגם שיר זה זכה לפרשנויות ספקולטיביות).

השיר "Ticking" מספר את סיפורו של אדם הרוצח 14 בני אדם ברצח המוני בבר בניו יורק. אף על פי שמבקר "רולינג סטון" כינה את השיר "פיאסקו" (בעיקר בגלל המילים השטחיות, לטענתו, שמעמידות רוצח באור של גיבור), ב־2015, בחרו קוראי "רולינג סטון" בשיר למקום השני^[ב] מבין עשרת השירים הפחות מוכרים (או "deep cuts") האהובים של ג'ון^[15].

השיר "The Bitch is Back" (בעברית: "הכלבה חזרה") נכתב על רקע מצבי הרוח המתחלפים וההתנהגות הקשה של ג'ון לסביבתו. שם השיר וההשראה לו נלקחו מהערה שהשמיעה אשתו של ברני טופין, מקסין, כשראתה את ג'ון מתקרב: "הכלבה המשקפופרית חזרה" (במקור: "The Four-Eyed Bitch Is Back"). טופין כתב על בסיס ההערה שיר. ג'ון לקח את השיר (וההערה) באופן ספורטיבי, הלחין אותו ואף הוציא אותו כסינגל השני מן האלבום‏^[16]. כמה תחנות רדיו בארצות הברית ומחוצה לה סירבו לשדר את השיר בגלל המילה "כלבה"^[17].

השיר "I've Seen the Saucers" נכתב בהשראת סיפורי הבדים של ג'ורג' אדמסקי (אנ'), שטען שנחטף על ידי חוצנים דוברי אנגלית שוטפת שלקחו אותו לסיור בירח ובכוכבי מערכת השמש^[18].

ביקורת

דירוגים מקצועיים
ציוני ביקורות
מקור	ציון
AllMusic	[19]
מדריך האלבומים של קריסטיגו (אנ')	+B‏[20]
רולינג סטון	(מעורבת עד שלילית)[11]

האלבום קיבל בעיקר ביקורות מעורבות וצוננות, באופן חריג לאלבומי תקופת השיא של ג'ון בחצי הראשון של שנות ה־70.

תום נולאן, מבקר "רולינג סטון", כתב: ”כמעט כל שיר ב'קריבו' סובל ממחסור אדיש במיקוד, התעלמות כמעט יהירה מהצורך לבסס הקשר או תכלית [...] תוך מעבר מרגשני לכבד למלגלג, [ג'ון וטופין] לא רק נכשלים לגעת בכל היסודות אלא מערערים את האמינות שהצליחו להשיג”. תוך שהוא מבקר את ההפקה המוגזמת ואת השטחיות של השירים, נולאן סיכם ש"קריבו" הוא ”חוויה ריקנית באופן מדהים”.

סטיבן תומאס ארלוויין, מבקר AllMusic, טען, בביקורת רטרוספקטיבית, שרק שירים בודדים מגיעים לרמה של עבודותיו הטובות של ג'ון: "The Bitch Is Back" הוא "אחד משירי ההארד רוק הטובים שלו", "Don't Let the Sun Go Down on Me" היא "בלדה קלאסית", "Pinky" היא "בלדה נאה", ו־"Dixie Lily" הוא "ניסיון חביב בקאנטרי", אך לצד זה יותר מדי שירים נוטים להיות "מילויים" ["fillers"] מהסוג של "Solar Prestige a Gammon" ה"מגוחך", ולכן האלבום כמכלול הוא "אכזבה".

העיתונאי ועורך המוזיקה בועז כהן כתב: ”מצועצע כמו העטיפה שלו, שכמו צולמה באולפני פרג' בצפון תל אביב של השנים ההן [...] אסופת שירים לא מספיק טובים, שלא מופקים בתבונה”^[21].

לעומתם, ג'ים לינק מ־The News-Press (אנ') כתב שהאלבום ”ממשיך את שרשרת האלבומים הלהיטים הרציפה של אלטון ג'ון, הכולל מן המוזיקה הטובה ביותר שמושמעת היום”.

רוברט הילברן (אנ') מ"לוס אנג'לס טיימס" שיבח את "Don't Let the Sun Go Down on Me": ”לא רק שהוא מטובי השירים של טופין, הביצוע הקולי של אלטון וההפקה של דאג'ן מעבירים באופן מבריק את היאוש והדחיפות שבמילים”^[13].

רשימת השירים

מילות השירים נכתבו על ידי ברני טופין, המוזיקה לשירים הולחנה על ידי אלטון ג'ון.

צד א'
מס'	שם	משך
1.	The Bitch Is Back	3:44
2.	Pinky	3:54
3.	Grimsby	3:46
4.	Dixie Lily	2:55
5.	Solar Prestige a Gammon	2:52
6.	You're So Static	4:53

צד ב'
מס'	שם	משך
1.	I've Seen the Saucers	4:48
2.	Stinker	5:20
3.	Don't Let the Sun Go Down on Me	5:36
4.	Ticking	7:34
משך כולל:		45:15

• צד א' וצד ב' צורפו כרצועות 1–10 במהדורות התקליטור.
• בהוצאה המחודשת מ־1995, "You're So Static" מאוית באופן שגוי "Your're So Static".

רצועות בונוס – ההוצאות המחודשות לאור של "Mercury" ב־1995, ושל "Rocket" ב־2001

מס'	שם	משך
11.	Pinball Wizard (פיט טאונסנד)	5:09
12.	Sick City	5:23
13.	Cold Highway	3:25
14.	Step into Christmas	4:32
משך כולל:		63:44

משתתפים

מספרי הרצועות מתייחסים למהדורות הקומפקט דיסק והמהדורות הדיגיטליות של האלבום.

• אלטון ג'ון – זמרה, פסנתר, אורגן האמונד (9)
• דייוויד הנטשל (אנ') – סינתיסייזר ARP (אנ') ‏(2, 5, 10), מלוטרון (9)
• צ'סטר ד. תומפסון – אורגן האמונד (8)
• דייווי ג'ונסטון (אנ') – גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, מנדולינה, קולות רקע
• די מארי (אנ') – גיטרה בס, קולות רקע
• נייג'ל אולסון (אנ') – תופים, קולות רקע
• ריי קופר – תוף מרים, תופי קונגה, משרוקית, ויברפון, תוף סנר (אנ'), קסטנייטות, פעמונים, מאראקס
• לני פיקט (אנ') – סולו סקסופון טנור (1), סולו סקסופון סופרן (4, 5), קלרינט (5)
• Tower of Power (אנ') – חטיבת כלי נשיפה ‏ (1, 6, 8, 9)
  • אמיליו קסטיליו (אנ') — סקסופון טנור
  • סטיב קופקה – סקסופון בריטון
  • לני פיקט – סקסופון טנור, סקסופון סופרן, קלרינט
  • מיק ג'ילט – טרומבון, חצוצרה
  • גרג אדמס – חצוצרה, עיבוד כלי נשיפה (1, 6, 8)
• דל ניומן (אנ') – עיבוד כלי נשיפה (9)
• קליידי קינג (אנ') – קולות רקע (1, 9)
• שרלי מת'יוס (אנ') – קולות רקע (1)
• ג'סי מאי סמית' – קולות רקע (1)
• דאסטי ספרינגפילד – קולות רקע (1)
• בילי הינץ' – קולות רקע (9)
• ברוס ג'ונסטון (אנ') – קולות רקע (9)
• טוני טניל (אנ') – קולות רקע (9)
• קרל וילסון (אנ') – קולות רקע (9), עיבוד קולות (9)
• דריל דרגון (אנ') – עיבוד קולות (9)

הפקה

• מפיק – גאס דאג'ן (אנ')
• טכנאי קול – קלייב פרנקס
• עוזר טכנאי קול — פיטר קסלי
• רמיקס — דייוויד הנטשל
• תיאום – סטיב בראון
• ארט דיירקטור, עיצוב עטיפה – דייוויד לרקהאם ומייקל רוס
• צילום – אד קראיף (אנ') וכריס דני
• הערות אלבום – ג'ון טובלר (אנ')

פרסים ומועמדויות

שנה	טקס	קטגוריה	תוצאה	מקור
1974	גראמי	אלבום השנה	מועמדות	[22]

מצעדים

מצעדים שבועיים

‏ ‏‏  מצעד שבועי (1974)
מדינה	מצעד	מיקום שיא
אוסטרליה	מצעד האלבומים האוסטרלי	1[23]
ארצות הברית	בילבורד 200	1[24]
גרמניה	GfK – טופ 100	30[25]
דנמרק	היטליסטן	1[26]
הממלכה המאוחדת	מצעד האלבומים הבריטי	1[27]
יפן	אוריקון	2[28]
נורווגיה	VG-lista	6[29]
ניו זילנד	המצעד הניו זילנדי הרשמי	20[30]
ספרד	PROMUSICAE	4[31]
פינלנד	המצעדים הפיניים הרשמיים	2[32]
קנדה	מצעד האלבומים הקנדי	1
שוודיה	סוורייטופליסטן	3[33]

מצעדים שנתיים

‏ ‏‏  מצעד שנתי (1974)
מדינה	מצעד	מיקום שיא
אוסטרליה	מצעד האלבומים האוסטרלי	4[23]
ארצות הברית	בילבורד 200	65
הממלכה המאוחדת	מצעד האלבומים הבריטי	15
קנדה	מצעד האלבומים הקנדי	7

‏ ‏‏  מצעד שנתי (1975)
מדינה	מצעד	מיקום שיא
ארצות הברית	בילבורד 200	77

נתוני מכירות

מקום	הסמכה	מכירות
ארצות הברית (RIAA)[34]	פלטינה ×2	2,000,000^
הממלכה המאוחדת (BPI)[35]	זהב	100,000^
^אומדן היחידות המופצות מבוסס על הסמכת האלבום בלבד

קישורים חיצוניים

• מידע על האלבום Caribou באתר MusicBrainz
• מידע על האלבום Caribou באתר AllMusic
• האלבום Caribou באתר Discogs

ביאורים

1. אלבום ההופעה "17-11-70" הוקלט בניו יורק אם כי, מלכתחילה, לא רק שלא הייתה כוונה להוציא לאור את ההקלטה כאלבום, אלא ג'ון אף לא היה מודע לכך שההופעה מוקלטת.
2. למקום הראשון נבחר "Mona Lisas and Mad Hatters" (מן האלבום "Honky Château").