שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
תקרית רוזוול
אירוע התרסקות לכאורה של עב״ם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
Remove ads
תקרית רוזוול היא אירוע שבו, כך נטען, התרסק עב"ם ליד העיירה רוזוול[1] שבניו מקסיקו, ארצות הברית, ב-8 ביולי 1947. על פי הטענה, חולצו מן העב"ם שהתרסק בסמוך לעיירה גופות של חוצנים ופריטים אחרים שמקורם בטכנולוגיה חוצנית.
.png)
לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 התעורר מחדש העניין בתקרית, והצית ויכוח עז. סביב האירוע נרקמו תאוריות קשר רבות, הדנות במהותו של החפץ שהתרסק לכאורה במקום. עמדתו הרשמית של צבא ארצות הברית היא שהשברים שנמצאו במקום הם שרידים של כדור פורח ניסיוני שמשימתו מעקב בגובה רב, פרויקט שנקרא "מוֹגוּל". לעומת עמדה רשמית זאת, יש המאמינים כי במקום אכן התרסק כלי טיס חוצני, ממנו חולצו גופות של חוצנים; התומכים בתפיסה זו סבורים שצבא ארצות הברית העלים מן הציבור את האמת על האירוע. הוויכוח הפך את רוזוול לתופעה נרחבת בתרבות הפופולרית, והשם "רוזוול" הפך לסמל לכלל נושא העב"מים והמפגש עם תרבויות חוצניות. זו אחת התקריות המפורסמות ביותר והשנויות במחלוקת בתחום זה.
Remove ads
רקע
סכם
פרספקטיבה
רוזוול
ב-25 ביוני 1947 דיווח טייס בשם קנת' ארנולד (Kenneth A. Arnold) על חפצים מעופפים שראה בטיסה ליד הר ריינייר[2]. הוא דיווח שהחפצים טסו "כמו אווזים" ונעו "כמו צלחות שמקפיצים על פני המים". דיווח זה הוליד את הביטוי "צלחת מעופפת"[3]. הדיווח התפרסם, והביא לגל של דיווחים על צפייה בחפצים בלתי מזוהים. דיווח אחד הגיע מחווה ליד קורונה, בניו מקסיקו[4]. בני זוג, תושבי העיר רוזוול, דיווחו כי ראו ב-2 ביולי חפץ מעופף דמוי צלחת החולף בגובה נמוך מעל העיר (אם כי הם דיווחו על כך רק ב-8 ביולי, דיווח שהיה חלק מהידיעה העיתונאית בעיתון "רוזוול דיילי רקורד" על מציאה לכאורה של חללית חוצנית שהתרסקה, ראו להלן)[5].
Remove ads
מציאת השרידים
סכם
פרספקטיבה
בתאריך לא ידוע, בין אמצע יוני לתחילת יולי 1947, ראה ויליאם וייר ("מאק") ברייזל (William Ware "Mack" Brazel), חוואי שעבד באותו יום כמנהל עבודה במשק אחר, כמה ערימות של חומר משונה, כ-50 קילומטרים מצפון לרוזוול. תאריך גילוי השרידים על ידי ברייזל אינו ברור; מקורות משנות ה-80 של המאה ה-20 ציינו תאריך באמצע יוני, אך בהודעה של שלטונות הצבא (ראו להלן) שהתפרסמה ב-8 ביולי נאמר שהשרידים נמצאו כשבוע לפני תאריך ההודעה, כלומר בתחילת יולי[6].
לברייזל לא היה מכשיר טלפון ולא הייתה לו דרך להודיע לגורמים מוסמכים על המציאה, מה גם שכנראה לא ייחס לה חשיבות מיוחדת. מאוחר יותר סיפר ברייזל לעיתון "רוזוול דיילי רקורד"[7] כי הוא וילד בן שבע שנלווה אליו[8] ראו "שטח נרחב מכוסה בשרידים שהיו מורכבים מרצועות גומי, רדיד אלומיניום, נייר קשיח למדי ומקלות"[9]. מאוחר יותר (ב-4 ביולי לפי הכתבה בעיתון) שב למקום עם אשתו ובתו בת ה-14 ויחד אספו כמה מהשרידים. לפי תיאורים אחרים אסף ברייזל כבר ביום המציאה חלק מן השרידים והסתיר אותם תחת שיח או בסככה כלשהי[10]. על פי הכתבה ב"רוזוול דיילי רקורד", למחרת היום שבו אספו ברייזל, אשתו וילדיהם מן השרידים באתר הגיע ברייזל לעיר רוזוול, שם שמע שמועות כי באזור נחתו צלחות מעופפות. ב-6 ביולי פגש ברייזל את השריף ג'ורג' וילקוקס (Wilcox) וסיפר לו בלחש כי ייתכן שמצא צלחת מעופפת כזו[11].
בחינת הצבא והכחשתו
השריף וילקוקס התקשר לשדה התעופה הצבאי[12] הסמוך כדי לדווח על המציאה. הוא שוחח עם מייג'ור (רב-סרן) ג'סי א. מרסל (Jesse Marcel), קצין המודיעין של הבסיס[13]. מרסל השיב שיבוא לשוחח עם ברייזל, ולאחר שעשה זאת חזר מרסל לבסיס ודיווח למפקד הבסיס, קולונל ויליאם ה. בלאנשרד (William H. Blanchard). הם החליטו שעל מרסל לצאת עם ברייזל לשטח ולבחון את השרידים. מרסל, יחד עם שני קצינים ממחלקת הריגול הנגדי של הבסיס, שרידן קאביט ולואיס ריקט[14], נלוו לברייזל אל האזור בו מצא את השרידים, שם אספו חלקים נוספים; משם נסעו לביתו של ברייזל. לדבריו, הם ניסו יחד להרכיב מחדש את השרידים, אך לא הצליחו ליצור כל חפץ מן השרידים שבידיהם[15].
ב-8 ביולי 1947 פרסם משרד יחסי הציבור של הבסיס הודעה, ועל פיה חיילים מלהק ההפצצה ה-509 (שבסיסו היה ברוזוול)[16] אספו שרידים של "צלחת מעופפת", שנמצאה באחד המשקים באזור[17] ההודעה עוררה עניין ציבורי עצום[18].
השרידים נשלחו לבדיקה במפקדת חיל האוויר השמיני בפורט וורת'. כבר באותו יום פורסמה הודעה על ידי מפקד חיל האוויר השמיני שהשרידים שנמצאו הם שרידיו של כדור פורח לחיזוי מזג אוויר, ולא "צלחת מעופפת"[19]. בשל השעה המאוחרת שבה התפרסמה ההודעה, הופיעה הידיעה רק למחרת. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-9 ביולי הוצגו כמה מן השרידים, שנראה היה שאכן מקורם בכדור פורח[20]. הודעת הצבא התקבלה באמון, ברוח אותם ימים. המקרה נשכח במהירות ונעלם מן התודעה הציבורית, גם מזו של חוקרי עב"מים.
Remove ads
התעוררות מחדש
סכם
פרספקטיבה
שינוי באווירה הציבורית
דעת הקהל והאווירה הציבורית בארצות הברית בשנות ה-80 של המאה ה-20 השתנו מאוד מאז סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, שנות האירוע עצמו. באמצע המאה רחש הציבור בארצות הברית אמון רב לממשל ולזרועותיו, ואולם לאחר 30 שנה חשו רבים בארצות הברית כי הממשל מסתיר מידע לעיתים קרובות ומטעה את הציבור. מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, שאירעו במקביל במהלך שנות השבעים ערערו מאוד את האמון הציבורי, ולא היו אלו הפרשיות האחרונות; באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 נסערה דעת הקהל בארצות הברית עם גילוייה של פרשת איראן-קונטראס, בה הסתבר כי הממשלה ביצעה מעשים מושחתים, הסתירה אותם מידיעת הציבור ואף נקטה אמצעים כדי ליצור מצג שווא ולהוליך שולל. תחושה זו חיזקה את הדעה כי הממשל נוהג להסתיר מן הציבור מידע, ואווירה ציבורית זו סייעה להתפשטותה של הטענה כי משהו דרמטי התרחש ברוזוול ב-1947 והוסתר בידי הממשלה[21].
הריאיון עם ג'סי מרסל
ב-21 בפברואר 1978 קיבל הפיזיקאי וחוקר העב"מים סטנטון ט. פרידמן שיחה טלפונית מאדם שסיפר לו כי שברי עב"ם עברו תחת ידיו. האדם מעבר לקו היה ג'סי מרסל, אחד האחראים לאיסוף השרידים ב-1947. פרידמן לא התרגש במיוחד מהשיחה; המקרה, כאמור, נשכח לגמרי ופרידמן כמעט ולא ידע במה המדובר. מרסל לא סייע רבות, מכיוון שגם הוא לא הצליח לזכור את החודש ואף לא את השנה שבה נמצאו השרידים. למרות הערפול והעניין המועט, עשה פרידמן כמה בדיקות של העניין. ב-10 בפברואר 1979, כשנה לאחר מכן, מצא עמיתו של פרידמן, ויליאם מור (William Moore), את קטעי העיתונות שנגעו לעניין; כאשר התברר לשניהם במה המדובר התעורר לפתע עניין רב מאוד[22].
פרידמן ראיין את מרסל, וזה סיפר בראיון כי הוא מאמין שצבא ארצות הברית מצא למעשה חללית שמקורה חוצני, ושהממצאים האמיתיים הוסתרו מן הציבור. הדברים שאמר מרסל התפרסמו בחוגי המתעניינים בנושא. בפברואר 1980 פרסם הצהובון נשיונל אנקווירר (National Enquirer) כתבה מקיפה בנושא. הכתב דייוויד פראט, ראיין שוב את מרסל, והכתבה הביאה את הדברים לפרסום לאומי ובינלאומי.
על פי עורכי הראיון, היה מרסל קצין מודיעין ואיש צוות אוויר בחיל האוויר האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה. למרסל נרשמו אלפי שעות טיסה, וחמישה עיטורים נזקפו לזכותו, בין השאר לאחר שהפיל חמישה מטוסי אויב כמקלען במפציץ B-24 ליברייטור. כמו כן נטען בכתבה כי למרסל היה תואר ראשון בפיזיקה גרעינית[23]. חוקרים שבחנו את הטענות שהועלו בראיון מצאו שרבים מן התארים שעוטרו למרסל באותה כתבה היו מוטעים ומסולפים.
מרסל אמר בעדותו: ”מעולם לא ראיתי שום דבר שדמה לכך (לשרידים). לא ידענו מה אנחנו אוספים. עדיין אינני יודע. עד היום הזה איני יודע מה זה היה”. לדבריו, השרידים היו מפוזרים על פני שטח נרחב, ולא ניתן היה ליצור התאמה ביניהם. מרסל סיפר כי קשה היה לתאר ממה היו השרידים עשויים; החומר לא היה דומה לעץ או מתכת, לא ניתן היה לכופף או לשבור את חתיכות השרידים, ולדבריו של מרסל החומר לא בער כאשר ניסה להציתו בעזרת מצית, והיה כמעט חסר משקל, כמו בלזה. לדבריו של מרסל, היה החומר מכוסה במעין הירוגליפים ואותיות לא ברורות. חלק מן השרידים נראו כמעין רדיד אלומיניום, אך לא ניתן היה לכופף את החומר. סוג אחר של השרידים נראה כמו גוויל, וגם עליו סימנים שונים. מרסל היה בטוח, כאיש צוות אוויר עתיר ניסיון, שלא היו אלה שרידיו של בלון לחיזוי מזג האוויר[23].
עדויות נוספות
פרסום הראיון והכתבה הכו גלים רבים, וחוקרי עב"מים שונים החלו לבדוק את הנושא ולחפש עדויות נוספות. אלה אספו למעלה ממאתיים עדויות של אנשים, שטענו שהיו עדים לאירוע, או לטיסות של עב"מים באזור, או ששמעו על כך מפי אחרים[24]. מאק ברייזל, מגלה השרידים, הלך לעולמו ב-1963, אך החוקרים בדקו היטב את עדותו שניתנה לעיתון "רוזוול דיילי רקורד" ב-9 ביולי 1947. בנוסף, ראיינו החוקרים את ילדיו של ברייזל, בסי וביל, את בנו של מרסל, ג'סי הצעיר, את קציני הריגול הנגדי שרידן קאביט ולואיס ריקט, קצין יחסי הציבור של בסיס רוזוול, וולטר האוט (Haut), חיילים ומש"קים מכנף ההפצצה ה-509, ועוד[25].
האוט העיד שביום שני, 7 ביולי, שמע שמרסל וקאביט יצאו לחקור את האתר אותו מצא ברייזל. ואולם, באותו אחר צהריים שמע שאזרחים מצאו אתר התרסקות נוסף, כ-60 ק"מ מצפון לרוזוול. לעדותו, מפקד הבסיס, קולונל בלנשרד, הראה לו למחרת באחד ההאנגרים בבסיס שרידים של כלי הטיס החוצני שנמצא, וכן גופות קטנות, שלא היו אנושיות[26] עדות נוספת הייתה של קברן בשם גלן דניס (Glenn Dennis). הוא סיפר שראה בבסיס שרידים שונים, בחלקם בעלי כיתוב דומה להירוגליפים. לטענתו, שמע מאחות ששירתה בבסיס שהייתה עדה לנתיחות שלאחר המוות שנעשו בגופות של חוצנים. דניס העיד שאותה אחות הועברה מן הבסיס בתוך כמה ימים לאחר מכן לשירות בבריטניה, שם נהרגה בתאונת מטוס זמן קצר לאחר הגעתה[27].
בסמוך לעדותו של מרסל קיבל פרידמן עדות נוספת מאדם בשם ל.וו. מאלטאיס (Maltais). זה העיד שב-1950 סיפר לו חבר בשם גריידי ל. ברנט, מהנדס שימור קרקע, שראה גופות קטנות של חוצנים וצלחת מעופפת שהתרסקה במהלך סיור שטח שערך. בנוסף לו היו עדים למציאה קבוצת ארכאולוגים שהיו באזור. לדבריו, אנשי צבא הגיעו תוך זמן קצר למקום ודרשו מהאזרחים לעזוב, תוך אזהרה שלא לומר דבר על מה שראו. ברנט נפטר ב-1969, תשע שנים לפני שמאלטאיס סיפר את סיפורו לפרידמן[28].
העדויות שנאספו העידו, לדברי חוקרי העב"מים, כי ליד רוזוול התרסקה חללית שמקורה חוצני. העדים טענו כי צבא ארצות הברית הפעיל מבצע צבאי רחב היקף שנועד לאיסוף שברי החללית החוצנית וגם גופות של חוצנים, שנמצאו באתרי ההתרסקות. במקביל למבצע האיסוף הפעיל צבא ארצות הברית, בהנחיית הדרגים הבכירים ביותר, מבצע טיוח והסתרה בממדים נרחבים. מבצע זה כלל איומים והפחדות על העדים למבצע, כדי למנוע מהם לספר את שראו.
מסמך "גיא הוטל" – The Guy Hottel memo
מסמך "גיא הוטל" הוא מזכר מיום 22 במרץ 1950. המזכר נכתב על ידי גיא הוטל, אז ראש משרד הבולשת בוושינגטון. כמו כל המזכרים למטה ה-FBI באותה תקופה, הוא הופנה למנהל הבולשת ג'יי אדגר הובר ונרשם ברשומות ה-FBI. נושא המזכר היה סיפור שסיפר לאחד הסוכנים ששמו צונזר, על ידי אדם ששמו צונזר שאמר כי חוקר חיל האוויר דיווח על שלוש "צלחות מעופפות" שאוחזרו בניו מקסיקו. בתזכיר נמסר הפרט הבא:
"הן [הצלחות] תוארו כעגולות בצורתן עם מרכזים מורמים, בקוטר של כ-50 רגל (כ-15 מטר). כל אחת מהן הייתה מאוכלסת על ידי שלוש גופות בעלות צורה אנושית אך גובהן כמטר בלבד, לבושות בבד מתכתי במרקם עדין מאוד. כל גופה לבושה בצורה דומה לחליפות הטיסה ששימשו את טייסים במטוסים מהירים וטייסי מבחן."
המודיע מוסר שהצלחות נמצאו מכיוון ש"רדאר בעל הספק הגבוה" של הממשלה באזור הפריע ל"מנגנון השליטה על הצלחות", ולאחר מכן מסתיים המזכר בכך שלא נעשה ניסיון נוסף להעריך את המידע[29].
"גיא הוטל" הוא המסמך הפופולרי ביותר בארכיון ה-FBI, ובשנים האחרונות נצפה הקובץ כמיליון פעם.
מג'סטיק 12
אירוע חשוב שהצדיק לכאורה את התחושה שמידע חשוב בנושא העב"מים מוסתר מן הציבור היה פרסומו של מה שהוצג כמסמך ממשלתי המעיד על קיומה של ועדה סודית, שכונתה "מג'סטיק 12" (Majestic 12). מי שפרסמו את המסמך היו פרידמן, ויליאם ל. מור, וג'יימי ה. שנדריה (Jaime H. Shandrea). על פי הטענה, "מג'סטיק 12" הייתה ועדה סודית ביותר שהוקמה ב-1947 על ידי נשיא ארצות הברית, הארי טרומן. הוועדה, כך נטען על ידי חושפי המסמך, כללה מדענים, מפקדים צבאיים בכירים ופקידי ממשלה ומטרתה הייתה לחקור פעילות של חלליות חוצניות; הוועדה הוקמה לאחר התרסקות העב"ם ברוזוול. תאריך המסמך שפורסם היה 18 בנובמבר 1952, ומטרתו הייתה תדרוך לנשיא הנבחר אייזנהאור טרם השבעתו לנשיאות[30][31]. המסמכים הממשלתיים נבחנו על ידי ה-FBI ונקבע כי הם מזויפים; תומכי תאוריית התרסקות העב"ם עומדים על דעתם לגבי אמינותם.
ספרים ועדויות נוספות
רוזוול
1) מטווח הטילים וייט סאנדס
2) המקום בו מצא מאק ברייזל את השרידים
3) נקודת ההתרסקות ליד קורונה
הערה: מיקום ההתרסקויות הוא משוער, ונועד להמחשה בלבד
2) המקום בו מצא מאק ברייזל את השרידים
3) נקודת ההתרסקות ליד קורונה
הערה: מיקום ההתרסקויות הוא משוער, ונועד להמחשה בלבד
שני חוקרי העב"מים ששמעו את עדותו של מרסל, סטנטון ט. פרידמן ויליאם ל. מור, גייסו לעזרתם את הסופר צ'ארלס ברליץ. ברליץ כבר נודע באותה תקופה כסופר העוסק בתופעות מסתוריות, כמו אטלנטיס, משולש ברמודה ואחרות. ב-1980 פרסמו מור וברליץ את ספרם "תקרית רוזוול" (The Roswell Incident)[32], שהיה מבוסס לדבריהם על עדויות של למעלה מתשעים איש. פרידמן שימש כנראה כחוקר בלבד במהלך כתיבת הספר. היה זה הספר הראשון מבין עשרות ספרים שהתפרסמו בנושא מאז שנות ה-80 של המאה ה-20.
ב-1991, אחת עשרה שנים לאחר פרסום ספרם של ברליץ ומור, התפרסם ספרם של קווין ד. רנדל (Kevin D. Randle) ודונלד ר. שמידט: "התרסקות עב"ם ברוזוול" (UFO Crash at Roswell)[33]. הספר התבסס על ראיונות עם עדים חדשים רבים, ונהנה מעשור של דיונים על הנושא, שהחלו לאחר פרסום ספרם של ברליץ ומור. הספר הציע כרונולוגיה שונה מעט של תאריכי מציאת השרידים על ידי ברייזל ושל התקרית אותה תיאר ברנט, ותיאור מעט שונה של מציאתם. בספר זה נטען לראשונה כי החללית החוצנית נגעה לרגע בקרקע בחווה שבה עבד ברייזל, והותירה אחריה מעין חריץ באורך כ-140 מטרים. הספר מתאר הרחקת עדים ממקום האירוע, אם כי לא בפירוט. עדות חדשה שנוספה בספר הייתה עדותו של גלן דניס, שהעיד על ניתוחים שנעשו לכאורה בגופות של חוצנים[34]. עדות נוספת שהובאה בספר הייתה עדותו של גנרל ארתור א. אקסון (Arthur E. Exon), שהעיד כי שרידי החללית והחוצנים הובאו בסופו של דבר לשדה התעופה רייט, בדייטון, אוהיו. אקסון העיד, כי היה חלק מקבוצה שנקראה "שלושה עשר הלא-קדושים" (The Unholy Thirteen), ששלטה בכל המידע הקשור להתרסקות ברוזוול[35].
שנה לאחר פרסום הספר "התרסקות עב"ם ברוזוול" הופיע ספר שלישי בנושא, שכותרתו "התרסקות בקורונה" (Crash at Corona)[36]. ספר זה עוסק בעיקר במאמצי ההסתרה של הממשל. מחברי הספר היו סטנטון פרידמן ורוברט ווטן (Wooten), והם הסתמכו על מסמכי "מג'סטיק 12" שהוזכרו לעיל. חלק גדול מממצאי הספר היו פרי מחקרו של פרידמן, שאותו ערך במהלך ההכנות לכתיבת ספרם של ברליץ ומור. שמו של הספר נקרא "התרסקות בקורונה", מכיוון שקורונה קרובה יותר למקום ההתרסקות עצמה. לוח הזמנים אותו מפרט הספר דומה ללוח הזמנים שתואר בספרים הקודמים, אך בספר זה מתואר כיצד נכלא ברייזל לכמה ימים, עד שהסכים לשנות את גרסתו לגרסה הרצויה על ידי הממשל. פרידמן פרסם את ספרו מכיוון שחש שמחברי "התרסקות עב"ם ברוזוול" דחו חלק גדול מן העדויות שהביא, ללא סיבה מספקת. עם זאת, פרידמן מסכים עם הסיפר העקרוני שהעלו קודמיו.
ב-1994 פרסמו רנדל ושמידט ספר שני, שנקרא "האמת על התרסקות העב"ם ברוזוול" (The Truth about the UFO Crash at Roswell)[37]. פרסומו של ספר זה העיד על ויכוח בתוך קהילת חוקרי העב"מים, לגבי פרטים רבים הנוגעים לתאוריית ההתרסקות. רנדל ושמידט, מחד, ופרידמן מאידך, הציגו לוחות זמנים שונים ומיקומים שונים של ההתרסקויות, כמו גם הבדלים נוספים. שתי האסכולות שנוצרו ערערו על תקפותן של עדויות שונות, שתמכו באסכולה השנייה. קהילות חוקרי העב"מים בארצות הברית ניסו ליישב סתירות אלו. ספריהם של רנדל ושמידט נותרו, מכל מקום, בעלי השפעה רבה בקרב תומכי תאוריות העב"מים; הם טענו שערכו למעלה מ-2,000 ראיונות, עם יותר מ-500 עדים[38].
Remove ads
תאוריית ההתרסקות
סכם
פרספקטיבה
מן הספרים השונים שהתפרסמו עולה התאוריה שגיבשו חוקרי עב"מים, תאוריה שגובשה כאמור על סמך עדויות שונות. לצורך פשטות ההסבר מובאים כאן הדברים כסיפר אחיד. עם זאת, יש לזכור שישנם הבדלים בין הספרים השונים, הבדלים שצמחו במשך השנים.
|
Remove ads
ביקורת על תאוריית ההתרסקות
סכם
פרספקטיבה
חקירת ה-GAO
שורת הפרסומים השונים על התקרית שכנעה יותר ויותר אמריקנים שייתכן שברוזוול אכן קרה אירוע יוצא דופן. סקר שערכה רשת CNN ב-15 ביוני 1997 הראה כי 80% מאזרחי ארצות הברית סבורים שהממשלה מסתירה מידע שיש בידה לגבי חוצנים[41]. במהלך 1993 פנו אזרחים מניו מקסיקו לחבר הקונגרס סטיבן שיף (Schiff)[42], אחד מנציגי מדינת ניו מקסיקו, בדרישה שיפעל כדי לחשוף מסמכים ממשלתיים סודיים הנוגעים לאירוע, אם ישנם, וזה מצידו פנה למשרד האחריותיות הממשלתי (Government Accountability Office, GAO)[43] בדרישה לפתוח חקירה בנושא על פי חוק חופש המידע (FOIA, Freedom of Information Act). בפברואר 1994 הודיע ה-GAO על פתיחת תהליך ביקורת שנועד לאתר מסמכים המתארים את התקרית ולבחון האם הטיפול במסמכים אלה היה ראוי. עצם העובדה שגוף ממשלתי רשמי החליט על פתיחת חקירה מראה עד כמה נתפס הנושא כמשמעותי.
ה-GAO החל בבדיקת כמה משרדי ממשלה: החקירה כללה מסמכים מסווגים ולא מסווגים משנות הארבעים ושנות החמישים, במשרד ההגנה, ב-FBI, ב-CIA, בסוכנות לביטחון לאומי (NSA), ובמשרדים נוספים. החקירה העלתה כי כמה מסמכים שתיעדו את הפעילות בשדה התעופה הצבאי ברוזוול הושמדו. אותרו שני מסמכים שאזכרו את ההתרסקות, דיווח צבאי שהזכיר את הדיווח הראשוני על מציאת "צלחת מעופפת" והודעת טלפרינטר של ה-FBI שדיווחה על מציאת שרידי בלון לגובה רב.
דו"ח ה-GAO מצא שהנהלים חייבו דיווח על כל התרסקות של כלי טיס (ארבע התרסקויות כאלה נרשמו באותה תקופה) אך לא היה נוהל לדיווח על התרסקות כלי טיס קל מן האוויר. לא נמצא כל תיעוד להתרסקות של כלי טיס ליד רוזוול ביולי 1947[44].
הדו"ח של חיל האוויר
כאמור, הבדיקה הרשמית נערכה על ידי ה-GAO, אך היה ברור שהמוקד יהיה בחיל האוויר. בשל כך החל חיל האוויר עצמו בבדיקה ובניסיון לאתר מסמכים רלוונטיים לנושא. הבדיקה כללה מחקר יסודי במסמכי חיל האוויר, דיווחים רשמיים, דו"חות טכניים, צילומים, סרטים, וראיונות עם המעורבים בנושא. הדו"ח של חיל האוויר פורסם ב-1995, 15 שנים לאחר פרסום הספר הראשון של ברליץ ומור. כותרת הדו"ח הייתה: "דו"ח רוזוול - תיק סגור" (The Roswell Report - Case Closed).
הבדיקה העלתה שמה שנקרא "תקרית רוזוול" לא נחשב כלל כקשור לעב"מים עד סוף שנות השבעים. עד אז פטר חיל האוויר את הנושא בלא כלום, משום שהיה ברור שהמדובר בשרידי כדור פורח. הדו"ח הסיק שהתאונה ברוזוול לא הייתה תאונה אווירית של כלי טיס קונבנציונלי, שכן אלו מתועדות בקפידה, כולל תאונות של כלי טיס ניסיוניים וסודיים. בין 24 ביוני ל-28 ביולי 1947 תועדו חמש התרסקויות של כלי טיס בניו מקסיקו, אך אף אחת מהן לא הייתה בתאריך התקרית או באזור. בלונים שהתרסקו לא נחשבו כתאונה אווירית, ורישומים לגביהם הושמדו לאחר זמן קצר. לא נמצא כל תיעוד לכך שההתרסקות הייתה של טיל, וגם לא תוצאה של פיצוץ נשק גרעיני (אף על פי שבשדה רוזוול חנתה טייסת של מפציצי B-29 שנשאה כלי נשק כאלה).
מעבר לשלילת אפשרויות אלו, שלל הדו"ח גם כל אפשרות לכך שהתקרית הייתה קשורה בדרך כלשהי לחלליות חוצניות. על פי הדו"ח, לא נמצא כל תיעוד שהוא המעלה אפשרות שכזו. באותם ימים, ימי תחילת המלחמה הקרה, המושג "עב"ם" התייחס אמנם לעצם בלתי מזוהה, אך החשש היה מכלי טיס בלתי מזוהים שמקורם בברית המועצות. המחשבה על כלי טיס שמקורם חוצני כלל לא הייתה קיימת.
התיעוד היחיד לתקרית רוזוול שנמצא במסמכי חיל האוויר היה דיווח על הצפת משרד יחסי הציבור של שדה התעופה ברוזוול בשאלות על הצלחת המעופפת שנמצאה לכאורה. הפעילות שנרשמה בשדה התעופה באותו חודש הייתה שגרתית ולא נמצא כל תיעוד לפעילות יוצאת דופן, לא בשדה עצמו ולא בתשדורות בדרגים גבוהים יותר. בניגוד לטענות של חוקרי עב"מים, לא נמצאה כל הוכחה לכך שבכירים בחיל האוויר היו עסוקים בפעילות סודית או ייחודית באותם ימים.
ההסבר של חיל האוויר: פרויקט מוגול
על פי ההסבר של חיל האוויר של ארצות הברית, הטענה שהועלתה בדו"חות אלה היא שהשרידים שנמצאו במדבר ב-1947 הם שרידים של פרויקט סודי שנקרא "פרויקט מוגול" (Mogul).
|
התייחסות הדו"ח של חיל האוויר לעדויות לכאורה על עב"מים
הדו"ח של חיל האוויר טען שהעדים השונים שהובאו על ידי חוקרי העב"מים עירבו למעשה עדויות על מחקרים מדעיים שונים, תאונות טיסה ופעילויות גלויות של חיל האוויר; כל העדויות הללו הוצאו מהקשרן המקורי, התאריך הנכון שלהן עוות ושונה, והן יוחסו, בשגגה או במכוון, לאירועים שאירעו בימים בודדים ביולי 1947. הדיווחים שתיארו לכאורה ניתוחים בגופות של חוצנים נבעו משני מקורות: האחד, מתאונות ממשיות שאירעו בשמי ניו מקסיקו ב-1956 וב-1959[45]. מקור שני לדיווחים אלה היה בניסויים בבובות דמויות אדם, שנועדו לבחינת הנזק הנגרם על ידי תאונות. מה שתואר על ידי העדים כפעילות יוצאת דופן של חיל האוויר באותו זמן הייתה הפעילות סביב הכדורים הפורחים, שילוחם ואיסופם. כך גם הדיווחים על תנועה של כוחות צבאיים שהגיעו במהירות לאתרי "התרסקות" ואספו שברים וגופות לכאורה, היו למעשה יחידות שאספו את הבלונים ואת הבובות דמויות האדם שהיו בהם. חלק מן הממצאים לכאורה של חוקרי העב"מים הוגדרו כתרמיות של מי שהוגדרו כעדים לתקרית[46].
ביקורות נוספות
הדו"ח של חיל האוויר היה הבסיס לתגובות ביקורתיות נוספות כלפי ספרים העוסקים ברוזוול, אם כי עוד לפני פרסום הדו"ח היו שהטילו ספק בתאוריות שהועלו באותם ספרים. המבקרים העלו כמה טענות כנגד התאוריה שהוצגה לעיל.
טענה אחת הייתה כי החוקרים ומחברי הספרים השונים טענו כי ראיינו מאות עדים, ואף יותר מכך. ואולם, המבקרים הראו כי בפועל מתוך אותם מאות עדים רק בודדים טענו שראו בעיניהם שרידי חללית או גופות של חוצנים. רוב העדים חזרו למעשה על דבריהם של אחרים; עדות כזו היא עדות שמיעה שאינה קבילה בבית משפט על פי דיני הראיות. כך למשל, מחברי הספר "תקרית רוזוול" טוענים שראיינו 90 עדים, אך בספר מופיעים רק 25 עדים; רק שבעה מתוכם טענו שראו בעיניהם את השרידים, ורק חמישה מתוך השבעה נגעו בשרידים אלה. יתר על כן, אחד מאותם חמישה טען בתוקף שהשרידים אינם ממקור חוצני[47]. טענות דומות מועלות כלפי ספרים אחרים בנושא.
טענה נוספת כלפי העדויות נוגעת לאמינותן. ג'סי מרסל, שהראיון עמו הניע מחדש את העניין בתקרית רוזוול, תואר (כאמור לעיל) כקצין מודיעין ואיש צוות אוויר בחיל האוויר האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה, בעל אלפי שעות טיסה, חמישה עיטורים, הפלת חמישה מטוסי אויב ותואר ראשון בפיזיקה גרעינית. ואולם, בדיקת עברו של מרסל הראתה שלא היה לו כל ניסיון בטיסה, שום רישום על הפלת מטוסי אויב, ושלא היה לו כלל תואר אקדמי[48]. המבקרים העלו ספקות רבים לגבי עדים נוספים.
מבקרי תאוריית נחיתת העב"ם ברוזוול טענו עוד, שכל העדויות ניתנו לפחות 31 שנים לאחר האירוע, חלקן יותר מ-40 שנה לאחריו. המבקרים טוענים שלא ניתן להסתמך על עדויות לאחר זמן רב כל כך, במיוחד כאשר יש חשש שהעדים הושפעו, במודע או שלא במודע, מעדויות אחרות ששמעו[49]. כך נטען, למשל, לגבי מרסל, ששינה את עדותו לאחר שהסתבר לו שאינה אמינה[50].
המבקרים טוענים כי סיפור רוזוול המתואר בחיבורים השונים מורכב למעשה מעדויות הנוגעות במקרים שונים זה מזה, שאוחדו לסיפור אחד למרות הסתירות הגלויות הנוצרות מאיחוד זה; לטענתם, חסידי העב"מים נוטים לצרף לסיפור אחד כל דבר הרומז לעב"ם, ללא התייחסות לבעייתיות העלולה להיווצר מאיחוד מלאכותי כזה. מבקרי התאוריה האשימו את חוקרי העב"מים בשיקולים תועלתניים, שבגללם יצרו ופיתחו את תאוריית רוזוול, וכך הוליכו שולל את הציבור התמים.
חוקרים שונים העלו כי בחינה נוספת של התאוריות השונות לגבי ההתרסקות מראה שייתכן וחלק מן העדויות מצביעות על התרסקות כלי טיס קונבנציונליים; באזור רוזוול התרסקו ארבעה כאלו בשנים 1948–1950. ייתכן שסיפורים על גופות חוצנים נגעו למעשה לחילוץ גופות אנושיות, או לבובות מבחן ריסוק, כפי שטען חיל האוויר.
המחלוקת סביב צילומי מסיבת העיתונאים
ראיה חשובה לכאורה להתרסקות העב"ם ולמאמצי ההסתרה של השלטונות נמצאה, לטענת חוקרי עב"מים, בתמונה שצולמה ב-8 ביולי 1947. בתמונה זו נראה הגנרל רוג'ר ראמיי (Roger Ramey) וראש המטה שלו, קולונל תומאס דובואה (Thomas Dubose), כשהם אוחזים בידיהם שרידים של מה שהוגדר על ידם כשרידי בלון לחיזוי מזג האוויר. ראמיי, קצין בכיר בחיל האוויר השמיני, הציג בפני העיתונאים שרידים אלה כהכחשה להודעה המוקדמת יותר על מציאת "צלחת מעופפת", כביכול.
בתמונה ניתן לראות שהגנרל מחזיק בידו פיסת נייר. חוקרי עב"מים טוענים שפיסת נייר זו היא מברק ובו נאמר שנמצאו גופות ו"צלחת" (disc). בעזרת הגדלת הצילום ניתן לקרוא, לטענת חוקרים אלה, משפטי מפתח המצביעים על תוכנו של המברק ומאמתים את עובדת ההתרסקות: בהגדלת הצילום נראים לכאורה המשפטים "A 'DISK' IS NEXT NEW FIND" ("החפץ החדש שנמצא הוא צלחת - Disc..."), "THE VICTIMS OF THE WRECK YOU FORWARDED TO THE..." ("קורבנות ההתרסקות שהעברת אל..."), ועוד; אלו המשפטים שניתן לשחזר בקלות יחסית, לדברי החוקרים. לטענתם, ניתן לקרוא גם משפטים נוספים המראים על תכנון מערכת הטיוח וההסתרה של חיל האוויר. ראיה זו נראית בעיני חוקרי העב"מים כראיה ניצחת, "אקדח מעשן"[51].
ואולם, גם ראיה לכאורה זו סובלת מקשיים רבים. חוקרים שונים הראו שפענוח הטקסט המצולם בעייתי ביותר, וקריאתו מושפעת מעמדותיו המוקדמות של מפענח הטקסט[52]. קושי נוסף בקבלת הראיה נובע מכך שהפענוח המוצע על ידי תומכי תאוריית התרסקות העב"ם אינו דומה כלל למברקים צבאיים סטנדרטיים, ואין בו שום רמז להיותו מידע מסווג; לו היה כזה, טוענים המבקרים, בוודאי לא היה גנרל ראמיי אוחז בו מול עשרות עיתונאים וצלמים[53].
דוגמה נוספת לוויכוחים הרבים סביב התאוריה על רוזוול היא הדיון על אמיתותם של המסמכים שכונו "מג'סטיק 12". התומכים במהימנותם של מסמכים אלה הביאו ראיות שונות לכך; מנגד, ה-FBI, שנדרש לבדוק מי הדליף את המסמך (שאמור להיות סודי ביותר) קבע בדו"ח מיוחד שאין טעם בחקירה, לאחר שהוכח שהמסמכים מזויפים[54].
ויכוח בתוך קהילת חוקרי העב"מים
במקביל לספקות הרבים שהחלו להתעורר על ידי מבקרים מחוץ לקהילת חוקרי העב"מים, החלו להתעורר גם ויכוחים בתוך הקהילה. שניים מן החוקרים החשובים של תקרית רוזוול היו, כאמור, קווין ד. רנדל ודונלד ר. שמידט. שניהם זכו להכרה כחוקרים המובילים בנושא זה, יחד עם סטנטון פרידמן[55]. ואולם, עם פרסום הדו"ח של חיל האוויר עלו ממנו טענות לגבי ספרם של רנדל ושמידט, שהאשימו את השניים במחקר רשלני. כך למשל, רנדל ושמידט ציינו שמות של אחד עשר חיילים וקצינים ששירתו בבסיס רוזוול, ושלכאורה נמחקו מהרשומות הצבאיות כדי להסתיר את עדותם להבאת השרידים והגופות לבסיס. ואולם, בדיקת חיל האוויר הראתה ששמונה מן השמות שהועלו נמצאו ללא קושי ברשומות, ואילו שלושת השמות האחרים היו שמות נפוצים[56]. בדומה, רנדל ושמידט טענו כי חמש אחיות שהיו עדות לניתוחים שנעשו בגופות החוצנים הועלמו על ידי שלטונות חיל האוויר ושמותיהן נמחקו מן הרשומות; גם במקרה זה הצליח עיתונאי של כתב העת OMNI[57] למצוא את האחיות הנעדרות ללא כל קושי[58]. רנדל טען להגנתו כי שמידט הוא זה שעשה את המחקר הרשלני.
הפער ביניהם עוד הלך וגדל: שמידט טען כי הוא בעל תארי בוגר ומוסמך מאוניברסיטאות שונות, וכי הוא לקראת קבלת דוקטור בקרימינולוגיה. ואולם, הסתבר כי לא היו לו כלל תארים אקדמיים. בתגובה טען רנדל כי הוא ניתק את הקשר עם שמידט בשל שקריו[59].
חוקרי עב"מים מצאו קשיים נוספים. דו"ח חיל האוויר התעלם מפרנק קאופמן, עד חשוב בספרם של רנדל ושמידט "האמת על התרסקות העב"ם ברוזוול" מ-1994[60]. ואולם, לאחר מותו של קאופמן הסתבר כי המסמכים שהציג היו מזויפים וכי ניפח את חלקו האמיתי בתקרית. רנדל וחוקר נוסף, מארק רודייר (Rodeigher) הפריכו את אמינותו של קאופמן במאמרים שפרסמו ב-2002[61].
חוקרי עב"מים לא היססו לחשוף עדויות בעיתיות. רנדל ציין כי גלן דניס, שהעיד כי ראה גופות חוצנים מובאות לבסיס רוזוול, הוא אחד העדים הפחות אמינים בחקירת המקרה, קרל פּפלוק (Karl Pflock), אחד מחוקרי העב"מים הבולטים[62], בדק את הרישומים של בית החולים ואימת שאף אחת מהאחיות שהוקצו לבסיס הצבאי לא הועברה לבריטניה והוא הגיע למסקנה כי האחות שעליה דיבר דניס לא הייתה קיימת מעולם. בתגובה טען פרידמן כי פפלוק הוא סוכן דיסאינפורמציה[63][64].
Remove ads
השקפות מאוחרות לגבי התקרית
סכם
פרספקטיבה
פרסום הדו"ח של חיל האוויר האמריקני והספקות הרבים שהועלו במקביל ובעקבותיו הביאו לשינוי אצל כמה מחוקרי העב"מים, שהחלו לראות במה שקרה ב-1947 אירוע שאינו קשור בתופעות הקשורות לחוצנים. בינואר 1997 הכריז קארל פּפלוק, כי על סמך המחקר שעשה, ומחקרים נוספים שעשו אחרים, הוא הגיע למסקנה שב-1947 לא התרסק ברוזוול כלי טיס חוצני. השרידים שמצא ברייזל, על פי פפלוק, הם שרידים ארציים, כנראה מפרויקט מוגול הסודי. פפלוק הסתמך גם על פרסום דיוניהם של בכירי חיל האוויר האמריקני, כאמור[65].
חוקר חשוב נוסף שהביע את שינוי עמדתו היה ויליאם ל. מוּר, מחבר הספר "תקרית רוזוול" (יחד עם צ'ארלס ברליץ), שהיה כזכור הספר הראשון שהתפרסם בנושא. ב-1997 כתב מור כי ”לאחר עיון מעמיק וזהיר בהתפתחויות האחרונות הנוגעות לרוזוול... אינני סבור יותר כי הסבר חוצני הוא ההסבר הטוב ביותר לאירוע זה. אני מודה שהסבר זה עדיין נותר הסבר אפשרי”[66].
מנגד, החוקר סטנטון ט. פרידמן שהיה, כאמור לעיל, מי שראיין את ג'סי מרסל בסוף שנות ה-70 ונותר ממובילי חקירת האירוע, המשיך לעמוד על דעתו שמסמכי "מג'סטיק 12" הם אמיתיים, ושהתאוריה לגבי רוזוול שתוארה לעיל היא אכן מה שקרה באמת בתחילת יולי 1947 מצפון לעיר רוזוול. פרידמן הציג את טענותיו בספרו "סודי ביותר/מג'יק: מבצע מג'סטיק 12 וטיוח העב"מים של ממשלת ארצות הברית" שיצא לאור בשנת 2003[67].
ספר נוסף שהתפרסם בתחילת המאה ה-21 התומך בתאוריית התרסקות העב"ם ברוזוול, הוא ספרם של דונלד שמידט ותום קארי, "עֵד ל (תקרית) רוזוול" (Witness to Roswell)[68]. בספר זה טוענים השניים לרשימה גדלה והולכת של עדים, למעלה מ-600, הקשורים באורח ישיר או עקיף לאירועים ברוזוול והמאמתים את הסיפֵּר המקורי, בדבר התרסקות כלי טיס חוצני ברוזוול. הם מציעים גרסה מעט שונה של התקרית, תוך שינוי כמה זמנים ומיקומים, אך העיקרון נותר זהה.
המחלוקת על התצהיר של וולטר האוט
גם הספר "עד לרוזוול" עורר מחלוקת, בשל אחת העדויות המרכזיות בו: זוהי עדותו של וולטר ג. האוט (Haut). האוט היה קצין יחסי הציבור של בסיס רוזוול, והוא זה שפרסם את ההודעה הראשונית כאילו נמצאה צלחת מעופפת. לאחר מותו של האוט, ב-2002, נפתחה הצהרה בשבועה שעליה חתם, ושאותה ביקש לפתוח לאחר מותו. בהצהרה זו טען האוט כי הסיפור שהתפרסם כאילו הייתה זו התרסקות של כדור פורח היה סיפור כיסוי בלבד. החפץ האמיתי שנמצא היה חללית חוצנית, שאוחסנה בסודיות באחד מהמוסכים בשדה התעופה. יחד עם החללית היו גם גופות של חוצנים. על פי התצהיר של האוט הוא נכח בישיבה רמת דרג בה השתתפו מפקד הבסיס, קולונל ויליאם בלנשרד וגנרל רוג'ר ראמיי, מפקד חיל האוויר השמיני. בישיבה זו הועברו בין הנוכחים פיסות מהחומר שממנו הייתה החללית בנויה; איש מהם לא יכול היה לזהות את החומר. לדבריו של האוט היו שני אתרי התרסקות, שאחד מהם הוסתר. במבצע טיוח מקיף סרקו אלפי חיילים את אתרי ההתרסקות, ניקו מהם את כל פיסות החומר שנמצאו וטשטשו כל שריד להתרסקות. בסוף התצהיר העיד האוט: ”אני משוכנע שמה שראיתי במו עיני היו כלי טיס וצוותו שמקורם בחלל החיצון”[69].
ואולם, מבקרים העלו ספקות לגבי עדותו של האוט. ראשית, עדות זו הייתה שונה מכל העדויות שנתן האוט בימי חייו, והשינוי העלה תמיהה. מעבר לכך, התצהיר לא פורסם מיד לאחר מותו של האוט, אלא רק עם פרסום ספרם של שמידט וקארי ב-2007, במלאת 60 שנה לאירוע עצמו. גם דחייה זו העלתה סימני שאלה רבים[70]. ספק שלישי הועלה בידי חוקרים שראיינו את האוט שנתיים לפני כן. הראיון צולם, ובו נראה האוט כשהוא מגלה כנראה סימנים ראשונים לשיטיון, דמנציה; הוא לא זכר פרטים רבים שנגעו לשירותו הצבאי, למשל. ואולם, בתצהיר יורד האוט לפרטי פרטים, באופן שמעלה תמיהה רבה מול תפקודו בראיון הקודם. שמידט הודה שלמעשה הוא זה שכתב את התצהיר בעקבות שיחות רבות עם האוט, אך האוט הוא זה שחתם עליו; יש הרואים בחתימה, שנערכה בנוכחות נוטריון, עדות חשובה, ויש המטילים גם בחתימה זו ספק. כך או כך, הוויכוח סביב קבלתה של העדות הוא דוגמה לוויכוח בכלל סביב הוכחת או הפרכת התאוריה על מה שקרה ברוזוול ביולי 1947[71].
הוויכוח נמשך
כאמור, הוויכוח סביב מה שאירע ברוזוול טרם הסתיים. בשנת 2012 סיפר סוכן CIA לשעבר, כי ראה בארכיון הסוכנות עדויות המוכיחות שהעצם שהתרסק ברוזוול אכן הגיע מחוץ לכדור הארץ, ונמצאו בו שרידי גופות חוצנים. לדברי צ'ייס ברנדון, המוצג בכתבה כסוכן CIA לשעבר, בעת שיטוט במתחם מיוחד במטה ה-CIA בלנגלי, הנקרא "אוסף מודיעין היסטורי", קרא את הכותרות שנכתבו על קופסאות, ואחת מהן - "רוזוול" - צדה את עינו. "הורדתי את הקופסה, פתחתי אותה, חיטטתי בה, החזרתי אותה למדף ואמרתי לעצמי, 'אלוהים, זה באמת קרה!'", סיפר ברנדון. "זה לא היה בלון ארור לחיזוי מזג אוויר... זה היה כלי טיס שברור שלא בא מהכוכב הזה. הוא התרסק ואין לי ספק שהשימוש במילים 'שרידים' ו'גופות' היה בדיוק מה שאנשים דיברו עליו"[72][73].
חוקר העב"מים קווין רנדל, שהוזכר לעיל, מעלה שורת שאלות על תוכן העדות: כיצד ייתכן שמותר לאדם לשוטט באופן חופשי במתחם כה מסווג? ואם אכן הייתה לו הרשאה כזו, מדוע לא ראה את המידע כבר לפני כמה עשרות שנים? האם הגיוני שבאופן מקרי מצא האיש את כל המידע הדרוש כבר בקופסה אחת? ועוד שורת שאלות. רנדל מטיל ספק רב בעדות, עד כדי הטלת ספק בעצם קיומו של אדם בשם צ'ייס ברנדון[74].
Remove ads
תקרית רוזוול כסמל תרבותי
סכם
פרספקטיבה
תקרית רוזוול הפכה לסמל תרבותי. יש הרואים בה מיתוס ההולך ומתפתח, ואף גרעין של דת חדשה לכל דבר[75]. תקרית רוזוול היוותה השראה ליצירת סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, משחקי וידאו, וספרים רבים.
הספר "התרסקות ברוזוול" של שמידט ורנדל, שהתפרסם ב-1991, היה ההשראה לסרט טלוויזיה בשם "רוזוול", שהוקרן ב-1994. גיבור הסרט הוא ג'סי מרסל, המנסה לחשוף את האמת מאחורי האירועים שהתרחשו. בסרט כיכבו מרטין שין וקייל מקלכלן. הסרט היה מועמד לפרס גלובוס הזהב, אך לא זכה[76]. סדרת הטלוויזיה "רוזוול", ששודרה בין 1999 ל-2002 עוסקת בשלושה חוצנים ששרדו את ההתרסקות והשתלבו כבני נוער בעיירה רוזוול[77].
תקרית רוזוול מאוזכרת בסרטים רבים. בסרט היום השלישי מגלה נשיא ארצות הברית שבאזור 51 נמצאות גופות של חוצנים, שנמצאו ברוזוול ב-1947[78]. בסרט אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח מוזכר שאינדיאנה היה אחד מן המומחים שהובאו לרוזוול כדי לבדוק את שרידי ההתרסקות. תקרית רוזוול מאוזכרת פעמים רבות בסדרת המתח והאימה תיקים באפילה[79]. פרק בסדרת המדע הבדיוני מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9 נקרא "אנשים ירוקים קטנים", ובו גרסה דמיונית של התקרית[80]. עוד כמה וכמה סדרות וסרטים הופקו בהשראת התקרית[81].
בכל שנה ב-4 ביולי נערך בעיר רוזוול פסטיבל העב"מים השנתי, המארח חוקרי עב"מים ודיונים בנושא. בעיר נמצא מוזיאון העב"מים ומכון מחקר[82].
בשנת 2013 גוגל יצרו דודל אינטראקטיבי בעניין התקרית, במלאת 66 שנים לקיומה לפי הטענות[83].
Remove ads
ראו גם
לקריאה נוספת
מאות ספרים נכתבו על תקרית רוזוול. להלן מובאים הספרים שהוזכרו בערך ובהערות.
- Charles Berlitz, William L. Moore: The Roswell Incident. New York: Grosset & Dunlap, 1980.
- Kevin D. Randle, Donald R. Schmitt: UFO Crash at Roswell. Avon Books, 1991.
- Stanton T. Friedman, Don Berliner: Crash at Corona: The U.S. Military Retrieval and Cover-up of a UFO. Paragon House, 1992.
- Kevin D. Randle, Donald R. Schmitt: The Truth About the UFO Crash at Roswell. M Evans & Co.. 1994.
- Benson Saler, Charles A. Ziegler. Charles B. Moore: Ufo Crash at Roswell: The Genesis of a Modren Myth. Smithsonian Institution Press, 1997.
- Kal K. Korff: The Roswell UFO Crash: What They Don't Want You to Know. Prometheus Books, 1997.
- Karl T. Pflock. Roswell: Inconvenient Facts and the Will to Believe. Prometheus Books, Amherst, New York, 2001.
- Stanton T. Friedman: Top Secret/Majic: Operation Majestic-12 and the United States Government's UFO Cover-up. New York, Marlowe & Company, 2005.
- Thomas J. Carey, Donald R. Schmitt: Witness to Roswell. The Career Press Inc., 2007.
קישורים חיצוניים
כמו הספרות הכתובה, גם במרחב הווירטואלי קיימים מאות אתרים המוקדשים לתקרית רוזוול. להלן כמה מן האתרים העיקריים (רשימה חלקית בלבד):
- תקרית רוזוול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אתרים התומכים בתאוריית התרסקות העב"ם ברוזוול
- ufos-alien.co.uk
- Roswell proof
- Ufologie.net - מבחר קטעי עיתונות, תשדורות ותעתיקי ראיונות
- Above Top Secret
- Ufo evidence
- cufos, Center for UFO Studies
אתרים השוללים את תאוריית ההתרסקות
- Roswellfiles - סקירה נרחבת עם מקורות רבים, בדרך כלל מנקודת מבט ביקורתית
- csicop.org, The Committee for Skeptical Enquiry
- comcsat.com
- אבי בליזובסקי, מזכר ה-FBI לא מעיד על נחיתת חייזרים באתר רוזוול, ולמעשה מתאר סיפור בדים, הידען, 18 באפריל 2011
- אבי בליזובסקי, תקרית רוזוול – התעלומה והפתרון, באתר "הידען", 8 ביולי 2013
Remove ads
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads