פרויקט מוגול

פרויקט מוגול (נקרא לעיתים מבצע מוגול) היה מיזם סודי ביותר של חיל האוויר של ארצות הברית, שנועד לזיהוי ניסויים גרעיניים של ברית המועצות. במסגרתו הוטסו מיקרופונים באמצעות כדורים פורחים לגובה רב על מנת לקלוט גלי קול שייווצרו על ידי הניסויים הגרעיניים. הפרויקט התקיים משנת 1947 ועד לראשית 1949.

הוגה המיזם היה ד"ר מוריס יואינג (Maurice Ewing). הוא עסק לפני כן בחקר מעבר גלי קול בשכבות המים של האוקיינוסים, ושיער כי מעבר קול דומה מתקיים בשכבות הגבוהות של האטמוספירה. המפקחים על המיזם היו ד"ר ג'יימס פיפלס (James Peoples) ועוזרו ד"ר אלברט קרארי (Albert P. Crary).

במסגרת המיזם שולחו מערכים של מיקרופונים ועמם משדרי רדיו, שיעבירו את הקולות שייקלטו אל הקרקע. נדרש שהכדורים הפורחים שישוגרו יישארו בגובה קבוע מסוים למשך זמן רב ככל האפשר. לשם כך פותח ציוד ייעודי, כמו מדי לחץ, אשר פיקחו על שחרור מטען הנטל של הכדורים.

בתחילה נעשה שימוש בבלוני מזג אוויר עשויי גומי וממולאים בהליום. בהמשך הם הוחלפו על ידי בלונים גדולים מפוליאתילן. התברר שאלו היו עמידים יותר, פחות גז דלף מתוכם והם שמרו על גובה הטיסה שלהם בצורה טובה יותר.

המיזם היה אחד מסדרה של מיזמים של שימושים צבאיים ומטאורולוגיים בכדורים פורחים על ידי ארצות הברית בשלהי שנות ה-40 וראשית שנות ה-50, ובהם תוכנית בלון סקייהוק, פרויקט מובי דיק ופרויקט ג'נטריקס.

עלותו של המיזם מוגול הייתה גבוהה והצלחתו חלקית. על כן באו במקומו רשת של חיישנים סייסמיים לקליטת תנודות קרקע מן הניסויים הגרעיניים וכן איסוף דגימות אוויר לשם איתור נשורת גרעינית מהם. אלו היו זולים ואמינים יותר וקלים יותר לפריסה ולתפעול.

באמצע שנות התשעים פרסם חיל האוויר האמריקני דו"ח, שלפיו בלון טיסה מס' 4 של מיזם מוגול, ששוגר ב-4 ביוני 1947, היה האובייקט שהתרסק ליד רוזוול, ניו מקסיקו, והיה המקור לשרידים שהציתו את תקרית רוזוול.