תקופת העוצרות

תקופת העוצרות (באנגלית: The Regency era) הוא פרק זמן בהיסטוריה של בריטניה, המשתרע מ-1795, על פני 25 השנים האחרונות לשלטונו של ג'ורג' השלישי ובמשך שלטונו של ג'ורג' הרביעי. לרוב מוארכת התקופה עד לעליית ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ותחילת התקופה הוויקטוריאנית בשנת 1837. השם "תקופת העוצרות" משמש בדרך כלל לאפיון האמנות, הספרות, האופנה והארכיטקטורה של התקופה. שם התקופה נקבע כיוון שבשנת 1795 לקה המלך ג'ורג' השלישי בשגעון ומי שמלך למעשה היה בנו הבכור ג'ורג', לימים ג'ורג' הרביעי. בשנת 1811 מינה אותו הפרלמנט הבריטי באופן רשמי לעוצר (Prince regent) ומכאן שמה של התקופה, גם לאחר 1820, בה נפטר המלך ג'ורג' השלישי והעוצר הפך למלך בזכות עצמו. ג'ורג' הרביעי היה פטרון של אמנות, ספרות וארכיטקטורה ובין היתר תרם להקמתם של הגלריה הלאומית, של האקדמיה המלכותית למוזיקה ושל הקולג' המלכותי בלונדון. התקופה מהווה תת-תקופה של התקופה הג'ורג'יאנית.

מאפייני התקופה בתרבות, באמנות, באופנה ובארכיטקטורה נוגעים בעיקר לשכבה צרה של אצולה גבוהה, שהייתה שותפה למעגלים החברתיים של הנסיך-העוצר עצמו. רוב האוכלוסייה העירונית והכפרית חיה בעוני. תולדה של מצב כלכלי גרוע אליו נקלעה הממלכה בשנות שלטונו של ג'ורג' השלישי, מעורבותה של בריטניה במלחמת העצמאות של ארצות הברית ובמלחמות הנפוליאוניות, ושנים של יבולים גרועים (בפרט בשנת 1816, השנה ללא קיץ) וחוקי הדגן שהגבילו את יכולת הקנייה של השכבות הנמוכות, שהובילו לחוסר יציברות חברתי ששיאו בטבח פיטרלו וסיומו בחוק הרפורמה של 1832.

כמעט כל הממשלות בתקופה נשלטו על ידי המפלגה הטורית.

ב-1800 נחקק חוק האיחוד של 1800 אשר איחד את ממלכת אירלנד לממלכת בריטניה הגדולה תחת הכותרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.

אחת התופעות החשובות של התקופה היא עליית התנועה לביטול העבדות בבריטניה עד לחקיקת חוק סחר העבדים 1807 שאסר על סחר העבדים באימפריה הבריטית וחוק ביטול העבדות 1833. מצד שני, בריטניה ביססה את עוצמת האימפריה הבריטית, בעיקר בשטחי הודו הבריטית והנתיבים המובילים אליה.

בתקופה זו התחולל השיא הראשון של המהפכה התעשייתית בבריטניה. ב-1814 החלו רחובות לונדון להיות מוארים בתאורת גז וב-1829 נפרסו מסילות הברזל הראשונות.

אחד מיעדי הפיתוח של ג'ורג' הרביעי היה לונדון, אותה שאף להפוך לבירה אימפריאלית. שני המיזמים הגדולים של תקופתו בעיר נקראו על שמו, ריג'נטס פארק (כולל תעלת ריג'נטס) ורחוב ריג'נט (כולל כיכר פיקדילי ותוכנית האב לפיתוח רובע וסט אנד), ותרמו לפיתוח עירוני של אזור כפרי שהשתרע מצפון-מערב לעיר הבנויה לפני התקופה. האדריכל שתכנן את רוב המבנים ונוף היה ג'ון נאש, שהאדריכלות שיצר השפיעה על כל התכנון העתידי בבירה הבריטית. כיכר טרפלגר ומרבל ארץ' הם ציוני דרך נוספים שהוקמו על ידי נאש.

במקביל, החלו להבנות כנסיות במימון ציבורי, שנבנו בעיקר בסגנון התחייה הגותית הבריטית.

בתקופה זו החלו גם השפעות של אדריכלות מהודו הבריטית, בפרט בעיירת החוף המרכזית שהתפתחה אז, ברייטון.

תקופת העוצרות השתלבה עם התנועה הרומנטית ועם ההספרות הגותית. בין היוצרים החשובים בתקופה זו נמנים ג'יין אוסטן, ויליאם בלייק, לורד ביירון, מרי שלי, פרסי ביש שלי, ויליאם וורדסוורת', ולטר סקוט וג'ון קיטס. בתחום ביקורת הספרות האמנות ויליאם הזליט וצ'ארלס לם.

באותה תקופה החלו ניצנים של כתיבת ספרות ילדים בריטית מקורית. לאור תרגומים לאנגלית משפות זרות כגון מעשיות האחים גרים ומפצח האגוזים ומלך העכברים מגרמנית, סיפורי אמא אווזה מצרפתית וסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן מדנית. אחת החלוצות במגמה זו הייתה מארי לם והמגמה נמשכה באופן ניכר לתוך התקופה הוויקטוריאנית, שהייתה לתור הזהב של ספרות הילדים בכלל וספרות הילדים הבריטית בפרט.

בשלהי התקופה כבר ראו אור הרומנים של צ'ארלס דיקנס, המלאים בביקורת חברתית.

הציירים הבולטים של התקופה הם ויליאם טרנר וג'ון קונסטבל.

הבסיס של אופנת שמלות התקופה ניתנת לתיאור כ"צווארון נמוך, חזה גבוה. שרוולים קצרים, מותניים גבוהים; עדין, ופשוט שיקי".^[1] המראה הנשי האופייני, של מפלי בד בהיר וגולש, ללא דגש על קימורים, הושג לא באמצעות מחוך נוקשה אלא באמצעות לבוש תחתון גמיש יותר, עשוי כותנה, כעין חזייה עם תמיכה לבטן ולגב. לעומת זאת, דווקא גברים אופנתיים נדרשו למראה מותניים צר וגבוה, שהושג על ידי שימוש במחוך גברי.

הכינוי השיווקי הבולט, הן של הביגוד והן של מוצרי הצריכה לא היה עוד "מלכותי" (כלומר קשור למשפחת המלוכה ולאריסטוקרטיה) אלא "אימפריאלי" (כלומר קשור לתנופת ההתפתחות הלאומית ולאקזוטיקה של טריטוריות חדשות, בעיקר הודו), דבר שבא לידי ביטוי בכובעי הנשים שקושטו לעיתים עם נוצות יען.

ב-1814 החלו רחובות לונדון להיות מוארים בתאורת גז.

אחד הממציאים החשובים של התקופה היה האמפרי דייווי, שהמציא בין היתר פנס בטיחותי למכרות שאיפשר כרייה בטיחותית יותר ופיתוח תעשיית המכרות וגילה מספר רב של יסודות כימיים. תלמידו הידוע ביותר מייקל פאראדיי פיתח את תחום החשמל. ממציאים ומדענים נוספים בתקופה היו צ'ארלס בבג' ועדה לאבלייס.

ב-1818 הייתה אניית הקיטור סאוונה (SS Savannah (אנ')) אוניית הקיטור הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, פתחה קו מהיר בין בריטניה לארצות הברית ותרמה לפיתוחה של ליברפול כשער לאמריקה.

ב-1829 נפרסו מסילות הברזל הראשונות.

Robert Morrison, The Regency Years: During Which Jane Austen Writes, Napoleon Fights, Byron Makes Love, and Britain Becomes Modern, 2020 ISBN 978-0393358247