שרה נשמית
פרטיזנית, סופרת וחוקרת שואה ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרה שְׁנֵר (לבית דוּשׁניצקי; 12 במרץ 1913 – 22 בספטמבר 2008), שנודעה בשם העט שרה נִשְׁמִית,[1] הייתה פרטיזנית, סופרת וחוקרת השואה, ישראלית ילידת פולין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, הידועה גם בשל הספר לבני הנעורים שכתבה, "הילדים מרחוב מאפו" (1958).
 | |
| שרה שנר-נשמית, שנות ה-70 | |
| לידה |
12 במרץ 1913 לוח שנה לא ידוע, גרגוריאני משוער סייני, רפובליקת פולין |
|---|---|
| פטירה |
22 בספטמבר 2008 לוחמי הגטאות, ישראל |
| מדינה | ישראל |
חייה
סכם
פרספקטיבה
נשמית נולדה בעיירה סֶיינִי שבצפון-מזרח פולין של ימינו, אז בפלך סוּבַאלְק הליטאי שבשליטת האימפריה הרוסית. בילדותה נדדה משפחתה במקומות שונים בפולין, ברוסיה ובליטא, עקב אירועי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית. לאחר המלחמה שבה המשפחה מגלותה במעמקי רוסיה והתיישבה באחוזת "דושניצה" הסמוכה לסייני. בשנות השלושים נאלצה המשפחה, עקב התעמרות שלטונות פולין, לעבור לליטא הסמוכה לעיירה לאזדיי.
בבגרותה למדה פסיכולוגיה, בלשנות ופילוסופיה באוניברסיטת קובנה. בשנת 1933 הצטרפה לתנועת "החלוץ". בקובנה שמשה כמנהלת סמינר "תרבות". בתקופה זו נישאה לאיזיה ספיר.
עם פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ב-1941 נמלטה מזרחה. בעלה נהרג, והיא נותרה לבדה. היא נתפסה, הובאה לגטו ז'אטל, וכעבור זמן מה נלקחה למחנה העבודה דבורץ, שממנו הצליחה להימלט ב-1942. היא הצטרפה לתנועת הפרטיזנים, לחטיבת הפרטיזנים "פּוֹבּיידָה" (Победа, 'ניצחון'), ולחמה בשורות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני כחובשת. באחת מפעולות הקרב נפצעה בכתפה.
עם תום המלחמה חזרה לליטא ועסקה שם בפעילות ציונית. לפרנסתה עבדה בלשכת התרגום הממשלתית של השלטון הסובייטי בליטא, ולזכותה עומד תרגום כתבי לנין לליטאית. במסגרת "הבריחה" עסקה בהעברה בלתי-לגאלית של יהודים מליטא לפולין באמצעות זיוף תעודותשל אזרחי וילנה טרם המלחמה שנספו, בהנחה שמשם יוכלו אותם יהודים, עתה לכאורה "אזרחי פולין לשעבר", להמשיך לארץ ישראל. לאחר כשנה של פעילות מחתרתית חשפה המשטרה החשאית הסובייטית את פעילותה, והיא נאלצה לברוח מיד לפולין.
בפולין, בהעדר תעודות מוכרות, אימצה לעצמה את השם "נשמית" והצטרפה לחברי תנועת "דרור" בלודז', שם התגבש גרעין חלוצי שעתיד להיות ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות.
בפולין הייתה שותפה למעגלי התנועה הציונית הסוציאליסטית, ונשלחה מטעם תנועת "דרור" לסייע בחשיפת ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום, היסטוריון גטו ורשה.
הייתה ממקימיו ופעיליו המרכזיים של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" – ארגון שעסק באיתור ילדים שגודלו במשפחות נוצריות או במנזרים, והשבתם לחוגי העם היהודי (פעולה זו זכתה לתיאור מקיף בספרה האחרון, "הילדים שלנו"). בתקופה זו נישאה לבעלה השני, צבי שנר,[2] איש האינטליגנציה היהודית בפולין, שחזר מגלות בקווקז בימי המלחמה ועתיד היה להיות המנהל המייסד של מוזיאון בית לוחמי הגטאות. שרה שנר-נשמית עלתה לישראל בפברואר 1948, בעלה הצטרף אליה חודשים ספורים אחר כך, ושניהם הצטרפו לאחד משלושת הגרעינים המייסדים של קיבוץ לוחמי הגטאות, זה שהתקבץ ביגור.
שלושת הגרעינים התקבצו יחד בבניני המושבה הטמפלרית לשעבר "וולדהיים" ומשם עלו מייסדי הקיבוץ על הקרקע שהוקצתה להם בגליל המערבי בסמוך למחנה צבאי בריטי נטוש.
בשנותיה הראשונות בישראל הייתה מורה לילדי מעברה בעכו בבית ספר "התומר". נמנתה עם מייסדי בית לוחמי הגטאות ובשנת 1955 עברה לעבודה מלאה במוזיאון. ב-1962 סיימה לימודי ארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים.
במשך עשרות שנים עסקה בכתיבה ספרותית, במחקר ובהוראה, במיוחד בנושאים הקשורים לשואה, במסגרת בית לוחמי הגטאות ובמסגרות נוספות. לאחר מותה הותירה אחריה בכתובים ספר ובו תיאור תולדות בית לוחמי הגטאות מזווית הראייה שלה.
בקיבוץ יגור נולד בנם הבכור אבנר (משמעות השם: נר לאבא שנר, אביו של צבי) ובקיבוץ לוחמי הגטאות נולדו גיורא ומשה. בכל שנותיה הביעה שרה אהבה רבה לבעלי חיים, והם היו חלק מעולמה.
שרה שנר-נשמית נפטרה בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 2008, בגיל 95, ולה בנים, נכדים ונינים.
כתיבתה הספרותית
עוד בליטא, בשנת 1928, פרסמה שירים ומחזות בעיתון ילדים בליטאית. לאחר עלייתה לארץ החלה לכתוב ספרי עיון ומחקר בנושאי השואה, המספרים הן את סיפורה האישי, והן סיפורי שואה וגבורה. נשמית התרכזה בנושא הילדים והשואה. בין היתר כתבה את הספר "ילדה במלונה", המספר את סיפוריהן האמיתיים של ילדות שניצלו על ידי כלבים בשואה, וכן תרגמה לעברית את יומנה של הנערה תמרה לזרסון, נערה מגטו קובנה שתיעדה ביומנה את חיי היום-יום בגטו בשנות השואה, ואת יומנו של הנער דוד רובינוביץ', שנספה והותיר אחריו יומן המתאר את שואת היהודים באזור קיילצה.
בשנת 1958 כתבה את "הילדים מרחוב מאפו" – ספר לבני הנעורים העוקב אחר ילדים שגדלו בשכונה בקובנה, ומוצאים עצמם מגורשים לגטו קובנה ולמחנות ההשמדה בתקופת השואה. הספר, שהיה אולי הספר העברי הראשון שתיווך את נושא השואה לבני הנעורים, זכה להצלחה רבה. הוא תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף הומחז והועלה על במת התיאטרון.
ספרה "הפלוגה ה-51" זכה בפרס יצחק זנדמן מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים.
ספריה שראו אור בעברית
- הילדים מרחוב מאפו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1958.
- השואה והמרד: חומר ביבליוגרפי, עין חרוד: הוצאה פרטית, 1960.
- לתולדות השואה והמרי: ספר עזר בהוראה למורה, למדריך, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1961.
- מאבקו של הגטו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1962.
- שרה נשמית ונתן גרוס, ילדים בגטו: מסכת לכז בניסן - יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה, בית לוחמי הגטאות, 1980.
- היו חלוצים בליטא: סיפורה של תנועה 1916–1941, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1983.
- ואל המנוחה לא באתי..., בית לוחמי הגטאות, 1986. (אוטוביוגרפיה)
- פואמה פדגוגית אחרת, בית לוחמי הגטאות, 1996.
- הפלוגה ה-51: קורות הקבוצה הפרטיזנית של יהודי גטו סלונים, בית לוחמי הגטאות, 1990.
- ילדה במלונה, בית לוחמי הגטאות 1998.
- גם למתים לא הניחו: ייצור סבון משומן אדם בווז'אשץ' פרבר גדנסק, בית לוחמי הגטאות, 1998.
- שוב פורחים הנרקיסים, הוצאת ביחד, 2003.
- הילדים שלנו: סיפורה של הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים בפולין, הוצאת ביחד, 2007.
לקריאה נוספת
- אוריאל אופק, הערך: שרה נשמית, עולם צעיר: אנציקלופדיה לספרות ילדים, רמת גן: מסדה, 1970, עמ' 490.
קישורים חיצוניים
- שרה נשמית, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- אורי דרומי, כל כובד השואה על כתפיה, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008
- שרה שנר(הקישור אינו פעיל) באתר קיבוץ לוחמי הגטאות
- רשימת הפרסומים של שרה נשמית, בקטלוג הספרייה הלאומית
- שרה נשמית, דף שער בספרייה הלאומית
- שרה נשמית, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.