Loading AI tools
פרטיזנית, סופרת וחוקרת שואה ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרה שְׁנֵר (לבית דוּשׁניצקי; 12 במרץ 1913 – 22 בספטמבר 2008), שנודעה בשם העט שרה נִשְׁמִית,[1] הייתה פרטיזנית, סופרת וחוקרת השואה, ישראלית ילידת פולין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, הידועה גם בשל הספר לבני הנעורים שכתבה, "הילדים מרחוב מאפו".
שרה שנר-נשמית, שנות ה-70 | |
לידה |
12 במרץ 1913 סייני, רפובליקת פולין |
---|---|
פטירה |
22 בספטמבר 2008 (בגיל 95) לוחמי הגטאות, ישראל |
מדינה | ישראל |
נשמית נולדה בעיירה סֶיינִי שבצפון-מזרח פולין של ימינו, אז בפלך סוּבַאלְק הליטאי שבשליטת האימפריה הרוסית. בילדותה נדדה משפחתה במקומות שונים בפולין, ברוסיה ובליטא, עקב אירועי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית. בבגרותה למדה פסיכולוגיה, בלשנות ופילוסופיה באוניברסיטת קובנה. בשנת 1933 הצטרפה לתנועת "החלוץ". בקובנה שמשה כמנהלת סמינר "תרבות". בתקופה זו נישאה לאיזיה ספיר.
עם פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ב-1941 נמלטה מזרחה. בעלה נהרג, והיא נותרה לבדה. היא נתפסה, הובאה לגטו ז'אטל, וכעבור זמן מה נלקחה למחנה העבודה דבורץ, שממנו הצליחה להימלט ב-1942. היא הצטרפה לתנועת הפרטיזנים, לחטיבת הפרטיזנים "פּוֹבּיידָה" (Победа, 'ניצחון'), ולחמה בשורות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני כחובשת. באחת מפעולות הקרב נפצעה בכתפה.
עם תום המלחמה חזרה לליטא ועסקה שם בפעילות ציונית. לפרנסתה עבדה בלשכת התרגום הממשלתית של השלטון הסובייטי בליטא, ולזכותה עומד תרגום כתבי לנין לליטאית. במסגרת "הבריחה" עסקה בהעברה בלתי-לגאלית של יהודים מליטא לפולין בהנחה שמשם יוכלו להמשיך לארץ ישראל. לאחר כשנה של פעילות מחתרתית חשפה המשטרה החשאית את פעילותה, והיא נאלצה לברוח מיד לפולין.
בפולין הייתה שותפה למעגלי התנועה הציונית הסוציאליסטית, ונשלחה מטעם תנועת "דרור" לסייע בחשיפת ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום, היסטוריון גטו ורשה. הייתה ממקימיו ופעיליו המרכזיים של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" – ארגון שעסק באיתור ילדים שגודלו במשפחות נוצריות או במנזרים, והשבתם לחוגי העם היהודי (פעולה זו זכתה לתיאור מקיף בספרה האחרון, "הילדים שלנו"). בתקופה זו נישאה לבעלה השני, צבי שנר,[2] איש האינטליגנציה היהודית בפולין, שחזר מגלות בקווקז בימי המלחמה ועתיד היה להיות המנהל המייסד של מוזיאון בית לוחמי הגטאות. שרה שנר-נשמית עלתה לישראל בשנת 1948, בעלה הצטרף אליה שבועות ספורים אחר כך, ושניהם הצטרפו לאחד משלושת הגרעינים המייסדים של קיבוץ לוחמי הגטאות, זה שהתקבץ ביגור.
בשנותיה הראשונות בישראל הייתה מורה לילדי מעברה בעכו בבית ספר "התומר". נמנתה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות. ב-1962 סיימה לימודי ארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים.
במשך עשרות שנים עסקה בכתיבה ספרותית, במחקר ובהוראה, במיוחד בנושאים הקשורים לשואה, במסגרת בית לוחמי הגטאות ובמסגרות נוספות. לאחר מותה הותירה אחריה בכתובים ספר ובו תיאור תולדות בית לוחמי הגטאות מזווית הראייה שלה.
בקיבוץ יגור נולד בנם הבכור אבנר (משמעות השם: נר לאבא שנר, אביו של צבי) ובקיבוץ לוחמי הגטאות נולדו גיורא ומשה. בכל שנותיה הביעה שרה אהבה רבה לבעלי חיים, והם היו חלק מעולמה.
שרה שנר-נשמית נפטרה בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 2008, בגיל 95, ולה בנים, נכדים ונינים.
עוד בליטא, בשנת 1928, פרסמה שירים ומחזות בעיתון ילדים בליטאית. לאחר עלייתה לארץ החלה לכתוב ספרי עיון ומחקר בנושאי השואה, המספרים הן את סיפורה האישי, והן סיפורי שואה וגבורה. נשמית התרכזה בנושא הילדים והשואה. בין היתר כתבה את הספר "ילדה במלונה", המספר את סיפוריהן האמיתיים של ילדות שניצלו על ידי כלבים בשואה, וכן תרגמה לעברית את יומנה של הנערה תמרה לזרסון, נערה מגטו קובנה שתיעדה ביומנה את חיי היום-יום בגטו בשנות השואה, ואת יומנו של הנער דוד רובינוביץ', שנספה והותיר אחריו יומן המתאר את שואת היהודים באזור קיילצה.
בשנת 1958 כתבה את "הילדים מרחוב מאפו" – ספר לבני הנעורים העוקב אחר ילדים שגדלו בשכונה בקובנה, ומוצאים עצמם מגורשים לגטו קובנה ולמחנות ההשמדה בתקופת השואה. הספר, שהיה אולי הספר העברי הראשון שתיווך את נושא השואה לבני הנעורים, זכה להצלחה רבה. הוא תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף הומחז והועלה על במת התיאטרון.
ספרה "הפלוגה ה-51" זכה בפרס יצחק זנדמן מטעם ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.