Loading AI tools
מקלע קל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השׁוֹשָׁא (בצרפתית: Chauchat) היה מקלע קל מתוצרת צרפת מתקופת מלחמת העולם הראשונה. השושא שימש את הצבא הצרפתי וכן את צבאותיהן של שבע ממדינות ההסכמה, בכללן ארצות הברית, במהלך המלחמה. ציונו הרשמי בצבא הצרפתי היה רובה אוטומטי מודל 1915 CSRG (Fusil-Mitrailleur Mle 1915 CSRG), אך הוא נודע גם כ-FM שושא, כ-CSRG, או כגלדיאטור. השושא היה הנשק האוטומטי הנפוץ ביותר במלחמת העולם הראשונה עם יותר מ-260,000 מקלעים שיוצרו בין 1914 ו-1918. השושא יוצר בגרסה מיוחדת עבור הצבא האמריקני, אשר הותאמה לשימוש בתחמושת אמריקאית מסוג .30-06 ונודעה בשם CSRG מודל 1918. השושא 1918, כמו גם השושא הרגיל (בקליבר המקורי - 8 מ"מ לבל), שימשו את חיל המשלוח האמריקני תחת הכינוי רובה אוטומטי מודל 1915 (שושא).
 | |
| השושא במוזיאון הצבא הפולני בוורשה. ניתן לראות בבירור את הפתחים בצד המחסנית, שנועדו לחסוך במשקלה, והיו המקור העיקרי לבעיות האמינות של השושא. | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | רובה אוטומטי / מקלע קל |
| תכנון |
לוטננט קולונל לואיס שושא צ'ארלס סאטר |
| מדינה מייצרת |
 צרפת |
| יצרן | סייקלס גלדיאטור או סידארם |
| תקופת השימוש |
1915–1945 (כ־30 שנה)  |
| מלחמות |
מלחמת העולם הראשונה המלחמה הפולנית-סובייטית מלחמת החורף מלחמת ההמשך |
| מדינות המשתמשות | ראו משתמשים |
| יחידות שיוצרו | כ-262,000 יחידות |
| מידע טכני | |
| קליבר |
8 מ"מ לבל .30-06 ספרינגפילד (ארצות הברית) 7.92X57 מאוזר (פולין) 7.65X54 מאוזר (בלגיה) |
| פעולה | רתע ארוך |
| הזנה | מחסנית בת 20 כדורים |
| כוונות | ברזל |
| אורך כולל | 1.143 מ' |
| אורך קנה | 470 מ"מ |
| משקל ריק | 9.07 ק"ג |
| קצב אש | כ-240 כדורים בדקה |
| מהירות לוע | 630 מ' בשנייה |
| טווח אפקטיבי | 200 מ' |
| טווח מקסימלי | 2,000 מ' |
השושא היה אחד המקלעים הקלים הראשונים שתוכננו כך שזוג חיילים – מקלען ועוזר – יוכלו לשאתם ולהפעילם מבלי להזדקק לחצובה כבדה או לצוות מקלענים. השושא הציג עקרונות שלימים הפכו לבסיסיים בכל המקלעים הקלים שהופיעו במהלך המאה ה-20, בהם: השימוש ב"ידית אקדח", קת הנמצאת בקו אחד עם מנגנון הירי, מחסנית נתיקה בעלת תכולת כדורים גבוהה והיכולת לברור בין מצבי ירי שונים, יכולות אשר נארזו באריזה שניתנת לנשיאה והפעלה בידי החייל הבודד, ואשר אפשרה ירי גם מהמותן וגם תוך כדי הליכה.
במהלך הלחימה בשוחות הבוציות של צפון צרפת, נתגלו מספר בעיות תכנון בנשק, העיקרית שבהן הייתה המחסניות, אשר על מנת לחסוך במשקל, יוצרו כשהן פתוחות לצד אחד. מבנה זה אפשר ללכלוך ולבוץ לחדור למנגנון הירי של השושא, והיווה את הגורם האחראי לכשני שלישים מהמעצורים בנשק. מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה החליף הצבא הצרפתי את השושא במקלע הקל "מודל 1924" ובהמשך ב"מודל 1924/29". חיל המשלוח האמריקני החליף את השושא ברובה האוטומטי בראונינג במהלך ספטמבר 1918, חודשיים לפני תום המלחמה ב-11 בנובמבר.
במשך השנים הביא המוניטין הרע של השושא מומחים מודרניים רבים להעניק לו את התואר "המקלע הגרוע ביותר שנכנס לשירות צבאי בהיסטוריה של הלוחמה"[1][2][3]. דוחות תקופתיים, זכרונות חיילים ואף תיעוד צבאי רשמי של קורות הדיוויזיות האמריקניות מהשנים 1917 ו-1918 לעומת זאת, מציגים את הדברים בטון מרוכך יותר. הביקורת הגורפת כלפי רובי השושא, בכללם השושא המקורי וכן השושא האמריקני, נובעת בעיקרה מהביצועים המאכזבים של השושא האמריקני (בקליבר .30-06) בידי החיילים האמריקנים, ומהיעדר הידע על התפקוד המצוין של השושא המקורי (בקליבר 8 מ"מ לבל) בידיהם של החיילים הצרפתים במהלך המלחמה.
המקלע הקל "שושא", שסווג לעיתים כרובה אוטומטי, תוכנן לפעול על בסיס עיקרון הרתע הארוך, תוך הסתייעות בעיקרון פעולת הגז. עיקרון הרתע הארוך נוצל גם על ידי הממציא ההונגרי רודולף פרומר באקדח הפרומר שלו משנת 1910, וכן במספר רובים נסיוניים שלו מ-1905. סדר המצאתם של הפטנטים מעיד כי הן רודולף פרומר והן לואי שושא שאלו את רעיונותיהם מעיקרון הרתע הארוך כפי שהוצג על ידי ג'ון בראונינג בפטנט שלו לרובה חצי אוטומטי[4], שהתפתח לרובה הרמינגטון מודל 8 - רובה חצי אוטומטי מוצלח שנמכר ב-80,000 יחידות בין 1906 ו-1936.
בעקבות הצלחותיו המסחריות של בראונינג, דוגמת הבראונינג אוטו-5 והרמינגטון מודל 11, שהשתמשו בעיקרון הרתע הארוך, הציגו לויטננט קולונל, לואי שושא ומומחה הנשק צ'ארלס סאטר ב-1908 רעיון למקלע קל מבוסס מערכת רתע ארוך שפעלה בהתאם לעקרונות שהוצגו ברובה הרמינגטון מודל 8. ב-1908 הפך הרעיון לפוסיל מיטראיל CS (צרפתית: .Fusil-Mitrailleur C.S), הרובה האוטומטי CS, בקליבר 8 מ"מ לבל, שהיה הקליבר הסטנדרטי של הצבא הצרפתי. גרסה משופרת של הנשק, שהוצגה ב-1913, הציגה תוצאות מבטיחות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, חלחלה ההבנה כי כלי נשק אוטומטיים הם מרכיב חיוני להצלחה בשדה הקרב. גנרל ז'וזף ז'ופר, הרמטכ"ל הצרפתי, חיפש בקדחתנות אחר נשק אוטומטי לשימושם של חיילי הרגלים הצרפתים שיהיה קל לנשיאה ולשימוש על ידי חייל בודד. באותו זמן, המקלע הקל היחיד שנבחן ביסודיות, ואשר ירה את כדור ה-8 מ"מ לבל הצרפתי, היה הרובה האוטומטי CS. לאחר מקצה שיפורים מהיר, התקבל הרובה אוטומטי מודל 1915 CSRG (Fusil Mitrailleur Mle 1915 CSRG) לשירות ביולי 1915, בעוד שהייצור עצמו החל בתחילת 1916.
ה"שושא", כפי שכונה, ירה כאמור את תחמושת ה-8 מ"מ לבל הצרפתית בקצב ירי איטי יחסית של כ-250 כדורים בדקה. המקלע שקל בסך הכול כ-9 ק"ג, באופן משמעותי פחות ממקלעים נשאים אחרים בני התקופה, דוגמת ההוצ'קיס M1909 (ששקל 12 ק"ג) ומקלע הלואיס (ששקל 13 ק"ג). יתרון נוסף שהציג הנשק הייתה היכולת לבחור בין מצב ירי אוטומטי מלא וחצי אוטומטי. היה זה דווקא המבנה הארגונומי של הנשק, ולא כוח הרתע שלו, שהיה קשה לשליטה, אולם בעיה זו נפתרה ככל שהמקלענים שנשאו את הנשק צברו יותר ניסיון.
השושא יוצר והורכב במספר אופני ייצור שונים, דבר שהוביל לחוסר עקביות באיכות החלקים וההרכבה. שרוול הקנה, וכן כל החלקים הנעים של הבריח, נחרטו מחלקי פלדה יצוקים, והיו תמיד בני החלפה בין שושאים שונים. הקנה עצמו היה הקנה סטנדרטי של רובה הלבל שקוצר. מקרני הקנה נבנו מצלעות אלומיניום יצוקות. לעומתם, גוף הרובה היה צינור פשוט, בעוד שאר חלקי הנשק יוצרו באמצעות ריקוע והיו מאיכות בינונית. לוחות הצד של הגוף הוחזקו באמצעות ברגים, אשר נטו להתרופף ולהשתחרר לאחר ירי ממושך. כלי הנשק אשר יוצרו במפעל "גלדיאטור", שהיה המפעל העיקרי ששימש לייצור השושא, יוצרו עם כוונות פגומות, דבר שחייב את המקלענים שהפעילו אותם לתקנן בעצמם.
המספר המדויק של מקלעי שושא שיוצרו עומד, על פי הרישומים, על 262,300 יחידות, אשר יוצרו בין תחילת 1916 ונובמבר 1918. מפעל גלדיאטור ייצר 225,700 רובי שושא בקליבר 8 מ"מ לבל, ועוד 18,000 רובי שושא "אמריקאים", בקליבר .30-06. מפעל "סידארם" ("SIDARME"), שהיה המפעל הנוסף ששימש לייצור השושא, ייצר 18,600 יחידות נוספת, כולן בקוטר 8 מ"מ. כלים אלה סופקו באיכות כללית טובה יותר, ותפקדו טוב יותר בשדה הקרב, מאחיהם שיוצרו בגלדיאטור. עם סיום מלחמת העולם הראשונה החזיק הצבא הצרפתי מלאי עודף של כ-63,000 רובי שושא.
מבחינת הצבא הצרפתי, היו ביצועיו של השושא נחותים לעומת ביצועיו של הוצ'קיס M1914 האמין אך הכבד יותר, אולם בעוד שההוצ'קיס היה נשק כבד, שהותאם לירי מחצובה נייחת, היה השושא נשק קל, אותו ניתן היה לייצר בייצור המוני זול ובמספרים גדולים. השושא מעולם לא יועד לתפוס את מקומו של המקלע הכבד אשר מוצב בעמדה הגנתית סטטית, אלא לשמש כנשק נישא המתגבר את כוח האש של כיתת החי"ר במהלך התקדמותה בהתקפה. יתרונו החשוב של השושא היה היכולת לירות בו תוך כדי הליכה. כלי הנשק האוטומטיים הקלים האחרים שהיו זמינים באותה עת היו ההוצ'קיס M1909, שהיה כבד יותר, ומקלעי המדסן והלואיס, אותם לא ניתן היה להסב לקליבר ה-8 מ"מ לבל.
ביצועיו של השושא בשדה הקרב נתקלו בביקורות מעורבות עם הקיפאון במלחמה בשוחות הבוץ במהלך 1916. עקב הביקורת, החליט הגנרל אנרי פיליפ פטן לערוך סקר בין גדודי הצבא הצרפתי בנוגע לביצועי הנשק. מסקנות הסקר היו כי המחסניות פתוחות הצד של השושא הוכחו כמקור שני שלישים מהמעצורים והבעיות שנתגלו בשושא, מאחר שאפשרו לבוץ, ללכלוך, ולגורמים זרים אחרים שהיו בשפע בשוחות הבוציות, לחדור בקלות למנגנון הירי. מנגנון הירי הארוך שלו צוין כגורם מפריע לירי, אך בדיקות מקיפות יותר הראו כי היה זה דווקא מבנהו הארגונומי הבעייתי של השושא שהקשה על ירי מדויק בעת ירי של צרורות ארוכים יותר מקצרים מאוד. חלק מהרובים שיוצרו על ידי מפעל גלדיאטור סופקו עם כוונות פגומות, שגרמו לכך שהנשק נורה תמיד בהטייה כלפי מטה וימינה, דבר שחייב את המקלען שהפעיל את הנשק הספציפי להתחשב בבעיה בעת ירי. התחממות יתר עקב ירי ממושך של כדורים (כ-400 כדורים) גרמה להתרחבות שרוול הקנה עד לנקודה בה הוא נעצר לאחור, מבלי להשלים את פעולת הירי, ומבלי שהיה ניתן לשחררו עד להתקררות הנשק, מה שיצר מעצור שעשוי היה להמשך עד 10 דקות תמימות. עקב כך, כללו חוברות ההסבר של הנשק הנחיה מפורשת לירות צרורות קצרים או ירי חצי-אוטומטי בלבד, וכן התעקשות על השימוש במחסניות תקינות בלבד.
מספר אבות-טיפוס למחסניות שלמות וחסינות לכלוך נבחנו במהלך מאי ויוני של 1918, אך אלו הופיעו מאוחר מכדי שיאומצו. מחסניות מחוזקות, אך עדיין פתוחות צד, נכנסו לשימוש במהלך 1917, ויחד איתן סופקו כיסויי בד ייעודיים, שנועדו למנוע כניסת לכלוך לנשק בעת נשיאתו שלא בקרב. צוות השושא הראשוני, בן שני החיילים, נמצא גם הוא בלתי מספק, והחל מאוקטובר 1917 הורחב הצוות לחוליית שושא בת ארבעה חיילים - מפקד חוליה, מקלען, עוזר מקלען ואיש צוות נוסף שנשאו מחסניות.
בעת מתקפת האביב הגרמנית של 1918, עברה הלחימה מהשוחות הבוציות לשדות פתוחים, דבר שהשפיע מאוד לטובה על אמינותם של רובי השושא והקל מאוד על תחזוקתם. בנוסף, הצבא הצרפתי ערך שינוי מבני מקיף בגדודי הרגלים שלו - כל גדוד אורגן לצוותי קרב בני 18 חיילים. צוותי קרב אלה התבססו על חוליית שושא, בת ארבעה חיילים, חוליית רמנים בת ארבעה חיילים, ושמונה רובאים רגילים. הרישומים הגדודיים של הצבא הצרפתי ל-1918, והסטטיסטיקות של חלוקת המדליות למקלעני שושא, מראים בבירור כי היה להם חלק משמעותי בהצלחתה של הטקטיקה החדשה.
חיל המשלוח האמריקני הגיע לאדמת צרפת ביוני 1917 כשהוא אינו מצויד בכלי נשק אוטומטיים או בתותחי שדה. מפקדיו העדיפו את בעלי הברית הצרפתים על פני הבריטים, לצורכי ההצטיידות שלהם. הגנרל ג'ון פרשינג בחר בהוצ'קיס M1914 כמקלע בינוני, ובשושא כרובה אוטומטי, בעוד בפי החיילים האמריקנים השתרש הכינוי "שואו-שואו" ("Sho-Sho"). כלים אלה, אם טופלו כיאות, שירתו את החיילים היטב. עד למועד הפסקת האש, סיפק מפעל גלדיאטור לכוחות האמריקניים 16,000 רובי שושא בקליבר 8 מ"מ לבל, ו-18,000 כלים נוספים בקליבר .30-06.
בעוד ביצועיו של השושא בקוטר 8 מ"מ נחשבו מספקים, ביצועיו של המודל בקליבר .30-06 התבררו במהרה כמחרידים, ותרמו רבות למוניטין הנורא של הנשק. הבעיה הנפוצה ביותר הייתה כישלון בסילוק התרמיל, זאת לאחר שהנשק ירה מספר בודד של כדורים, והתחמם מעט. בדיקות שנערכו ביולי 1973 במרכז הנשק שבאברדין הראו כי ההסבה של השושא לקליבר ה-.30-06 התבצע תוך שימוש במידות שגויות עבור בית הבליעה של הנשק, ובייצור מאיכות ירודה. לא ברור מדוע בוחני הנשק האמריקנים ששהו במפעל גלדיאטור לא בחנו את כלי הנשק באופן מקיף, במיוחד לאור העובדה שהיו אלה כלי נשק מתכנון חדש לחלוטין, ולא הסבה פשוטה של השושא 8 מ"מ. הצבא האמריקני ידוע בנוהלי בדיקת הנשק המחמירים שלו, אך ייתכן שבמקרה זה, ידע מוקדם כי הרובה האוטומטי בראונינג עתיד להחליף את השושא, רשלנות פשוטה או אף השילוב ביניהם, מילאו תפקיד מכריע. מספר זעום ביותר של רובי שושא בקוטר .30-06 הגיעו בסופו של דבר לידי החיילים בחזית, ואלה הושלכו במהרה כלאחר יד, מאחר שממילא היו מסוגלים לירות מספר מחסניות בודדות בטרם התעוותו מחום הירי והפכו חסרי שימוש. כתוצאה מכך, המשיכה אספקתם של רובי שושא בקוטר 8 מ"מ לחיילים האמריקנים. רובי הבראונינג החדשים, שנודעו בכינוי BAR ואשר הוכיחו את עצמם כעדיפים בהרבה על מקלעי השושא, סופקו לראשונה במהלך מתקפת מז-ארגון בספטמבר 1918, וחולקו בחסכנות בין היחידות השונות. ביום כניסת שביתת הנשק לתוקפה, 11 בנובמבר 1918, היו עדיין יותר מ-75% מהדיוויזיות האמריקניות מצוידות ברובי השושא. לאחר המלחמה נתגלו מסמכים שלפיהם הגנרל פרשינג עיכב במתכוון את הכנסתו של הרובה האוטומטי בראונינג לשירות בקרב עד שהניצחון המלחמה נראה ודאי, מחשש שהוא יועתק על ידי הגרמנים, אולם כיום ידוע כי רובי הבראונינג הראשונים סופקו עם קפיצים מחזירים פגומים, וייתכן מאוד שהצגתם המוקדמת של הרובים בקיץ 1918 הייתה קונה גם להם מוניטין של נשק בעייתי.
צרפת: יותר מ-120,000 רובי שושא נכנסו לשירות בחזית, בין אפריל 1916 ונובמבר 1918
ארצות הברית: 16,000 רובי שושא בקליבר 8 מ"מ לבל ו-18,000 רובים בקליבר .30-06
רומניה: 7,200 יחידות
בלגיה: 6,935 יחידות
רוסיה: 5,700 יחידות
ממלכת סרביה: 3,838 יחידות
יוון: 3,980
הצבא הכחול: 11,869 יחידות
ממלכת איטליה: 1,729 יחידותמספר יחידות להביור גרמניות הפעילו רובי שושא שנתפסו שלל, מאחר שלצבא הגרמני לא היה מקלע קל, עד להופעתו של המקסים MG 08-15 בתחילת 1917. רוב רובי השושא שנמסרו לבלגיה הוסבו לתחמושת ה-7.65X54 מאוזר הבלגית. פולין קיבלה סיוע צבאי מצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבמסגרתו קיבלה גם 2,000 רובי שושא אשר שימשו את הצבא הפולני במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית. לאחר המלחמה רכשה פולין רובים נוספים, עד למספר הסופי של 11,869 יחידות, והשושא הפך למקלע הקל הסטנדרטי של הצבא הפולני המהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. ישנם מסמכים לפיהם 8,650 רובי שושא נמכרו לכוחות הרפובליקניים הספרדיים במהלך מלחמת האזרחים בספרד. במהלך מלחמת החורף נתרמו 5,000 רובי שושא לצבא הפיני, אשר סבל ממחסור בכלי נשק אוטומטיים. קיימות עדויות כי רובי שושא הופיעו אף בשנות ה-60 של המאה ה-20 במהלך מלחמת וייטנאם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
