Loading AI tools
מין של יונק כיס טורף מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שֵׁד טַסְמַנִי (שם מדעי: Sarcophilus harrisii) הוא מין של טורף כיס גדול בסוג שד הכיס, המצוי כיום במדינת-האי האוסטרלית טסמניה בלבד. לאחרונה הוחזרו מספר אוכלוסיות קטנות לניו סאות' ויילס, לתוך היבשת בה חיו בעבר.
 שֵׁד טַסְמַנִי | |
|---|---|
 | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | חיות כיס |
| על־סדרה: | חיות כיס אוסטרליות |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| תת־משפחה: | דסיורים |
| סוג: | שד הכיס |
| מין: | שד טסמני |
| שם מדעי | |
 Sarcophilus harrisiiBoitard, 1841 | |
| תחום תפוצה | |
 | |
 | |
.jpg)
גודלו כגודל כלב קטן, וגופו חסון ושרירי. הוא הגדול מבין חיות הכיס האוכלות בשר ששרדו עד ימינו.[2] הוא מאופיין בפרווה שחורה, בריח דוחה שהוא מפיץ כאשר הוא מרגיש בלחץ, בצווחות רמות, ובהתנהגות תוקפנית כשהוא צד ואוכל. הוא ניזון הן מציד והן מאכילת נבלות. הגם שהוא בעל חיים יחידאי (כלומר, חי לבדו רוב הזמן), לעיתים הוא אוכל עם שדים טסמניים נוספים.
השד הטסמני הושמד מרובם המוחלט של שטחי אוסטרליה כ-400 שנים לפני בואם של המתיישבים האירופאים לאי בשנת 1788. בהיותם מהווים איום למשק חיות הבית של המתיישבים האירופאים בטסמניה, השדים הטסמניים ניצודו עד שנת 1941, אז זכו להגנה רשמית. החל משנות התשעים המוקדמות, גידול סרטני מסוים שהחל להתפשט בפניהם של שדים טסמניים רבים הפחית את גודל האוכלוסייה באופן משמעותי, וכיום הוא אף מאיים על הישרדות המין כולו, שייתכן שייקלע בקרוב לסכנת הכחדה ממשית. ממשלת טסמניה תומכת בתוכניות שונות שמטרתן להפחית את הפגיעה במין ולשקמו. באוקטובר 2020 הוחזרו מספר פרטים לניו סאות' ויילס במטרה להצילם.
חוקר הטבע ג'ורג' האריס (George Harris) חיבר את התיאור הראשון של השד הטסמני שפורסם ב-1807, אז קרא לו Didelphis ursina.[3] בשנת 1838 השד הטסמני קיבל את השם Dasyurus laniarius בידי ריצ'רד אוון, וזאת לפני שתויג תחת הסוג שד הכיס (Sarcophilus) בשנת 1841 ואז קיבל את השם Sarcophilus harrisii בידי פייר בּוּאטאר (Pierre Boitard), שפירושו "אוהב הבשר של האריס". שכלול מאוחר יותר בטקסונומיה של השד הטסמני שפורסם בשנת 1987 הביא לשינוי שם המין ל-Sarcophilus laniarius; [4] אך לבסוף השם הקודם, Sarcophilus harrisii, נשאר, והשם שד לניאריוס (Sarcophilus laniarius) הועבר למין אחר שחי בעבר ונכחד.[3] ניתוחי פילוגניטקאים מראים שבעל החיים הקרוב ביותר לשד הטסמני הוא נמיית הכיס, ובצורה מרוחקת יותר הזאב הטסמני (Thylacinus cynocephalus) שנכחד.[5]
השד הטסמני הוא חיית הכיס הטורפת הגדולה ביותר ששרדה באוסטרליה. גופו עבה ונמוך יחסית, ראשו גדול וצווארו קצר ומוצק. הוא אוגר שומן באזור הזנב שלו. לפרט חולה או זקן יהיה לרוב זנב דק ורזה. בשונה מרוב חיות הכיס, רגליו הקדמיות ארוכות מעט מאלה האחוריות, והוא יכול לפרוץ במרוצה פתאומית במהירות של 13 קילומטרים לשעה. פרוותו חומה עד שחורה, מלבד כתמים לבנים לא-סימטריים באזור החזה והאחוריים. רוב הזכרים גדולים מן הנקבות - לזכרים אורך גוף ממוצע של 65 סנטימטרים, מלבד זנב שאורכו 25 סנטימטרים ומשקל ממוצע של 8 קילוגרם; לנקבות, לעומת זאת, אורך גוף ממוצע של 57 סנטימטרים, זנב שאורכו 24 סנטימטרים, ומשקל ממוצע של 6 קילוגרם.[6]
לשד הטסמני שפם ארוך בפניו; השפם עוזר לו לאתר את טרפו כשהוא מחפש מזון בלילה ולאמוד את המרחק משדים טסמניים אחרים במהלך החיפוש אחר מזון והשיטוט בטריטוריה שלו. כאשר שלוותו מופרעת והוא מרגיש מאוים או לחוץ, מסוגל השד הטסמני לשחרר ריח עז ודוחה, המתחרה בחריפותו אף עם ריח הבואש. חוש השמיעה הוא החוש הדומיננטי שלו, וגם חוש הריח וחוש ראיית הלילה שלו מעולים.[7] ניתוח של עוצמת הנשיכה של יונקים שונים, בהתחשב בממדי גופם, מראה כי לשד הטסמני הנשיכה החזקה ביותר מכל היונקים החיים כיום;[8] יש לו מערכת שיניים חדות אחת בלבד, הגדלה באיטיות במשך כל תקופת חייו.[9]
צבע האישון חום כהה או שחור, והעיניים קטנות יחסית, דמויות כפתורים וממוקמות, כאצל רוב הטורפים, בקדמת הראש - שכן כך ניתן להבחין בטרף ביתר קלות. האוזניים בינוניות ומזדקרות משני צדי הראש. גם אורך הזנב בינוני (25 סנטימטרים בממוצע) והוא עבה יחסית. האף צורתו כעין משולש, צבעו שחור בוהק והוא ממוקם כמעט בצמוד לפה.
הנקבות מתחילות להתרבות כאשר הן מגיעות לבגרות מינית, בדרך כלל בשנה השנייה לחייהן. החל מנקודה זאת, הנקבות נכנסות לתקופת ייחום אחת לשנה, בה הן מייצרות ביציות רבות.[10] ההזדווגות מתרחשת בסביבות חודש מרץ, במקומות מוצלים, ביום ובלילה כאחד. בעונת הרבייה, הזכרים נלחמים זה בזה כדי לזכות בלבה של הנקבה, והנקבות בוחרות את הזכר הדומיננטי והחזק ביותר. השדים הטסמניים אינם מונוגמיים, ושיטת הרבייה שלהם היא פוליאנדרית, משמע שהנקבות מזדווגות עם מספר זכרים כל עוד לא הופרו בפעם הראשונה. אורכו של ההריון 31 ימים, ובסופו ממליטה הנקבה בין 20 ל-30 גורים, כשכל אחד מהם שוקל בקירוב 0.18–0.24 גרמים.[11]
כאשר נולדים הגורים, הם נעים מהנרתיק (פתח הרחם) אל הכיס שבבטן האם. עם כניסתם לכיס, כל אחד מהגורים נשאר מחובר לפטמת האם ויונק ממנה חלב - כל מזונו בתקופה זו - למשך כ-100 ימים. הכיס של נקבות השד הטסמני, כמו זה של הוומבט, פונה לאחור, ולכן מבחינה פיזית קשה לנקבה לתקשר עם הגורים כשהם בכיס. הגורים שלא מצליחים להשיג פטמה נאכלים לרוב על יד האם כדי לספק אנרגיה לגידול שאר הגורים.
בתוך הכיס, הגורים שיונקים מתפתחים במהירות; עד היום ה-15, לדוגמה, אפרכסות האוזניים כבר נראות - שכן הגורים נולדים נטולי אוזניים. הריסים נראים ביום ה-16, השפם ביום ה-17, והשפתיים מופיעות ביום ה-20. הגורים מתחילים לגדל פרווה ביום ה-49, ובתוך 90 ימים כל גופם מכוסה פרווה. העיניים נפתחות מעט לאחר שהפרווה מכסה את כל הגוף - בין היום ה-87 ל-93, והם יכולים להרפות מהפטמות ביום ה-100 בערך.[10] הגורים עוזבים את הכיס כ-105 ימים לאחר לידתם; לאחר עזיבת הכיס נראים הגורים כמעין העתק מוקטן של הוריהם, ומשקלם מגיע ל-200 גרמים בקירוב. בניגוד לגורי הקנגורו, גורי שד טסמני צעירים לא חוזרים אל הכיס לאחר שעזבו אותו לראשונה; במקום זאת, הם נשארים במאורה לשלושה חודשים נוספים, ויוצאים ממנה לראשונה בין אוקטובר לדצמבר, לפני הפיכתם לעצמאיים ובלתי תלויים בהוריהם בסביבות חודש ינואר.
שדים טסמניים שכיחים ונפוצים למדי בכל טסמניה. הם מוצאים את בתיהם בכל חלקי האי, כולל בפרוורי הערים. השדים הטסמניים מחבבים במיוחד יערות הבנויים מצמחייה קשת-עלים ונמוכה (Sclerophyll) וכן יערות הסמוכים לחופים. השד הטסמני צד את טרפו בשעות בין-הערביים ובלילה, ואת שעות האור הוא מבלה במנוחה בצמחייה צפופה או במאורתו. שדים טסמניים צעירים יכולים לטפס על עצים, אך כשהם גדלים הטיפוס קשה עליהם יותר. השדים הטסמניים מסוגלים אף לשחות. לרוב הם בעלי חיים יחידאים ואינם מתקבצים בלהקות, אף על פי שלעיתים מספר פרטים יאכלו יחד מזון, אולם הם יעדיפו לעשות זאת בגפם.[11] לשד הטסמני טריטוריה של כ-8–20 קילומטר רבוע, טריטוריה שיכולה לחפוף לשטחי בעלי חיים אחרים.
שדים טסמניים יכולים לצוד טרף המגיע עד לגודל של וולבי, אולם בפועל הם סתגלנים ואוכלים פגרים ונבלות לעיתים קרובות הרבה יותר משהם צדים בעלי חיים. על אף שמזונו המועדף של השד הטסמני הוא הוומבט, הוא יצוד כל יונק קטן מספיק, בעלי חיים ביתיים וחיות מחמד (כולל צאן וכבשים בפרט), עופות, דגים, חרקים, צפרדעים וזוחלים. התזונה שלהם מגוונת ביותר, ובהיותם בעלי חיים סתגלנים, היא מורכבת מהמזון המצוי בעת הציד.[8] בממוצע, הם אוכלים כ-15% ממשקל גופם כל יום; אך הם מסוגלים לאכול למעלה מ-40% ממשקל גופם בשלושים דקות בלבד, אם הם נקלעים לשעת כושר.[12] באוכלם, השדים הטסמניים מחסלים את כל הטרף; הם זוללים את העצמות והעור יחד עם הבשר והאיברים הפנימיים. מסיבה זו, זכה השד הטסמני להכרת תודה מחקלאים מקומיים, שכן בזכות המהירות הרבה שבה הם מחסלים את גוויות בעלי החיים המתים, הם מונעים התרבות חרקים וחיידקים שעלולים להזיק למשק החי.
האכילה היא מאורע חברתי אצל השדים הטסמניים, ורבים מהקולות דמויי הצווחות המיוחסים להם מקורם בעצם בסעודה צעקנית שבה משתתפים פרטים רבים: למעלה מ-12 שדים טסמניים יכולים להתקבץ סביב טרף אחד, וקולות האכילה נשמעים עד למרחק של מספר קילומטרים, מה שמושך שדים טסמניים נוספים להצטרף לסעודה. מחקר שנערך בנוגע למנהגי האכילה של השדים הטסמניים גילה כי הם משתמשים ב-20 תנוחות גוף - כולל הפיהוק חושף השיניים המהווה את אחד מסמלי השדים הטסמנים, וכן 11 קולות וצלילים שונים בהם הם משתמשים כדי לתקשר זה עם זה בעת האכילה. הם מציגים את עוצמתם וממחישים את הדומיננטיות שלהם בסדרת צלילים, מחוות והצגות גופניות, כולל לחימה שעלולה לגרום לפציעות.[12] זכרים בוגרים הם האגרסיביים ביותר, וצלקות המעידות על פציעות ישנות נפוצות כתוצאה מקרבות על נקבות ומזון.
במשך זמן מסוים הייתה טסמניה מפלטם האחרון של חיות הכיס הטורפות גדולות הממדים. כל חיות הכיס הטורפות הגדולות הוכחדו בכל אוסטרליה לאחר הגעת האירופאים לאזור, ורק הקטנות והסתגלניות ביותר שרדו. ממצאי מאובנים ממערב ויקטוריה מוכיחים כי השד הטסמני חי באדמת אוסטרליה עד לפני כ-600 שנים, כ-400 שנים לפני הגעת האירופאים,[6] והשמדתם מיוחסת לכך שנטרפו בידי כלבי הדינגו וניצודו בידי האבוריג'ינים - הילידים האוסטרלים.[13] בטסמניה, שאין בה כלבי דינגו, חיו כיסאים אוכלי בשר רבים עוד כשבאו האירופאים. השמדת קרובו של השד הטסמני, הזאב הטסמני, בידי האירופאים מוכרת וידועה היטב, אך גם השד הטסמני היה נתון בסכנת הכחדה.
המתיישבים הראשונים בטסמניה צדו את השד הטסמני למטרות מאכל, ואת בשרו הם תיארו כדומה בטעמו לבשר עגל.[3] המתיישבים האמינו שהשד הטסמני יצוד ויהרוג חיות משק, ולכן בשנת 1830 יצאה לדרכה תוכנית ראשונה שמטרתה הייתה לחסל שדים טסמניים משטחים כפריים וחקלאיים, והציעה פרסים על הריגתם. במשך מאה השנים הבאות, לכידה והרעלה של שדים טסמניים הביאה את האוכלוסייה אל סף הכחדה. לאחר מות הזאב הטסמני האחרון בשנת 1936, הסכנה האורבת לשד הטסמני זוהתה. הוא הוגן רשמית בחוק בשנת 1941, והאוכלוסייה החלה להתאושש באיטיות.
בהיסטוריה הכתובה מתועדים לפחות שני מקרים של הצטמצמות מספרית ניכרת של אוכלוסיית השד הטסמני, אולי בשל מגפה או מחלה אחרת: בשנים 1909 ו-1950.[6] החוקרים מאמינים שגודל האוכלוסייה כיום עומד על בין 100,000 ל-150,000 פרטים, החיים בממוצע בצפיפות של כ-10–20 קילומטרים רבועים.[8] טסמניה בפרט ואוסטרליה בכלל אסרו על ייצוא שדים טסמניים אל מעבר לגבולות המדינה.
DFTD (Devil Facial Tumour Disease; בתרגום חופשי: מחלת הגידול בפני השד הטסמני), שהופיעה לראשונה בשנת 1996, היא מחלת סרטן מדבקת, המשחיתה את פני השדים הטסמניים וגורמת לבסוף למותם. המנגנון של המחלה הוא ייחודי והיא הסרטן המדבק הראשון שהתגלה. הפרטים החולים מדביקים זה את זה בנשיכות וכך מעברים התאים הסרטניים עצמם. ריצוף גנטי של תאי הסרטן מראה כי אינם תאים מקוריים של החיה החולה אלא תאים שעוברים מחיה לחיה באופן טפילי. המחלה פוגעת באופן נרחב ביותר באוכלוסיית השדים הטסמניים עקב קרבתם הגנטית הרבה, אשר נוצרה לאחרונה כתוצאה מסחף גנטי עקב ההתמעטות הקיצונית של אוכלוסיית המין, בעיקר בגלל האדם, שגרם לשדים לאבד שטחי מחיה, וגם קטל רבים מהם. הסחף הגנטי פגע קשות במגוון הגנטי של המין, ובכך הקטין את ההסתברות של המצאות פרטים בעלי מאגר גנים שונה שיאפשר עמידות חיסונית כנגד גורם המחלה. המחלה מועברת בדרך כלל בזמן האכילה של השדים כיון שהשדים נוהגים לאכול בקבוצה, ובמהלך האכילה הם צווחים (מכאן שמם, "שד טסמני") ונושכים זה את זה, וכך מעבירים את המחלה. אומדן הנזק שגרם הגידול מוערך בירידה שנעה מ-20% ל-80% באוכלוסיית השדים הטסמניים, ב-65% משטח המדינה,[14][15] ומביאה ל-100% תמותה תוך 12–18 חודשים.[16] משמופיעים הסימנים הראשונים הפרט לא ישרוד מעל 3 חודשים. המחלה גורמת לצמיחת גידולים לא תקינים בפני השד הטסמני, לרוב בקרבת הפה, מפריעה באכילה ובעיכול ולרוב מביאה לבסוף למוות כתוצאה מרעב. המין נרשם כ"פגיע" בשנת 1995 בטסמניה, ובשנת 2006 הוערכה הסכנה המאיימת על המין כ"בינונית".[17] "איגוד השימור העולמי" (World Conservation Union; IUCN) לא מתייחס למין כמאוים או פגיע; בפעם האחרונה שמצב השימור של השד הטסמני נבדק על ידי הארגון, בשנת 1996, המין הוגדר כנמצא ב"סכנה נמוכה ביותר". האוכלוסייה בטבע נתונה בהשגחה כדי לעקוב אחר התפשטות המחלה ושינויים בשיעורי הפגיעה ממנה בקרב השדים הטסמניים. ההשגחה כוללת לכידת שדים טסמניים באזור מוגדר ובדיקת תפוצת הגידול ומספר הפרטים שחלו; אותו אזור מוגדר נבדק שוב לאחר זמן מה כדי לאפיין את התפשטות הגידול במשך הזמן. לפי שעה, נראה כי השפעות הגידול לטווח-קצר על האוכלוסייה כולה יכולות להיות קשות; מעקב ארוך-טווח באתרי רבייה חיוני כדי להעריך האם האוכלוסייה יכולה להתאושש ובאיזו מידה.[15] אולם, לפני מספר שנים התגלה כי יש שוני גנטי מסוים בין הפריטים בצד המערבי לבין הפריטים בצד המזרחי, כאשר ערכו ניסוי והדביקו שד טסמני מערבי צעיר במחלת הסרטן המידבקת, והוא פיתח נוגדנים אליה ולא לקה בה, במספר ניסיונות חוזרים. תוצאות ניסוי אלו מראות כי ישנו שוני גנטי בין האוכלוסיות, ויש סיכוי רב שתהיה אוכלוסייה נקייה מן המחלה גם ללא התערבות אדם בצד המערבי, ולפי שעה המחלה עדיין לא הגיעה אל הצד המערבי של האי.
עובדי שטח בודקים אף הם את היעילות שבניסיון דיכוי המחלה, על ידי לכידת פרטים נגועים והעברתם, בתקווה שהרחקתם של אלה תפחית את ההדבקה בקרב האחרים. שתי אוכלוסיות נקיות מהגידול התבססו במתקנים מוגנים באחד מפרוורי הובארט, בירת טסמניה, ובאי "מריה" לחופיה המזרחיים של טסמניה, ורבייה בשבי גם היא אפשרות לגידול האוכלוסייה. צמצום האוכלוסייה מהווה גם בעיה אקולוגית, מאחר שכפי הנראה נוכחות המין באקוסיסטמה של היערות הטסמניים דוחקת את אוכלוסיית השועל המצוי (Vulpes vulpes) שהוכנס לראשונה לטסמניה באופן בלתי חוקי בשנת 2001, והצמצום במספר השדים הטסמניים יגדיל את כוחם של השועלים המצויים ויערער גם את יציבותם של מינים מקומיים אחרים[16][18]; השועל מהווה מין פולש בעייתי בכל שאר מדינות אוסטרליה, והוא יעכב את השבתם לטבע והתאוששותם של מינים רבים, כולל השד הטסמני עצמו.
השד הטסמני הוא מסמליה הלא-רשמיים של אוסטרליה ואחד מבעלי החיים המזוהים עמה ביותר; למשל, הוא סמל הפארקים הלאומיים הטסמניים וסמל המחלקה לשימור הטבע הטסמנית. גם בתחום הספורט ישנן התייחסויות לחיה: קבוצת הפוטבול הטסמנית מכונה "השדים הטסמניים", וזהו גם מקור שמה של קבוצת הכדורסל שדי הובארט ("Hobart Devils"). השד הטסמני הוא אחד משישה בעלי חיים אוסטרליים-מקומיים שהופיעו על גבי של מטבעות אוסטרליים בשווי 200 דולר, בגרסת אספנים, בין השנים 1989 ל-1994. בשל מזגם המיוחד השדים הטסמניים היוו יעד לסרטים תיעודיים וספרי ילדים ומבוגרים כאחד.
בשל האיסור על ייצוא השדים הטסמניים, ניתן לצפות בהם, הן בטבע והן בשבי, באוסטרליה בלבד. אחד מהשדים הטסמנים האחרונים שידוע שחי מחוץ לגבולות אוסטרליה מת בקליפורניה שבארצות הברית בשנת 2004, אך ממשלת טסמניה שלחה בשנת 2005 זוג שדים טסמניים לגן החיות של קופנהגן, כמתנה לרגל הולדת הבן הראשון של פרדריק, נסיך דנמרק ואשתו מארי, טסמנית במוצאה.[19] אלו השדים הטסמניים היחידים שידוע שחיים כיום מחוץ לגבולות אוסטרליה.
אחת הדמויות הבדיוניות המזוהות ביותר עם השד הטסמני היא הדמות המונפשת "טאז" של לוני טונס, אם כי התכונות היחידות שחולק "טאז" עם השד הטסמני הן תיאבונו הרעבתני, צווחותיו והתנהגותו הביישנית.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
